הכמיהה כהלך נפש / אורנה בן דור

"האדם הוא חידה שהעולם פתרונה" – ר .שטיינר

"זה לא איתמר, זה לא עמוס, לא רוני … זה לא אתם, זו אני, זו הכמיהה שלי שהולבשה עליכם, שרצתה הד, שרצתה להינתן, לזרום, להתמכר לאחוז – ולהגיע הבייתה."

דפנה, יומן אישי, גיל 17

מהי הכמיהה אותה מבטאת דפנה ביומנה? לכאורה זוהי כמיהה לאהבת גבר ולאינטימיות, אך למעשה זוהי כמיהה עמוקה יותר, הנמצאת בבסיס ההוויה האנושית – הכמיהה לנשגב, לשלם, לאחדות, או כמו שדפנה כותבת – להגיע הביתה.

בכל אחד מאתנו ישנה הכמיהה 'לחזור הביתה', לחזור לכור מחצבתנו, לאחדות ממנה הגענו ואליה נחזור בבוא היום. בכולנו קיימת השתוקקות פנימית ועמוקה לחוויה רגשית ורוחנית שתמלא את חיינו ותעניק להם משמעות. החיפוש יכול להתבטא באופנים שונים וללבוש צורות שונות אצל אנשים על פי הגיל בו הם נמצאים: שאיפה לכסף, לכבוד, למעמד, לכוח פוליטי, למשרה רמה, להתאהבות וגם להתמכרויות.

במאמר זה אנסה לחבר בין הידע האנתרופוסופי אודות התפתחותו הקוסמית של העולם, ובין חוויית הכמיהה המצויה בנפשו של כל אחד ואחת מאתנו.

על פי מדע-הרוח האנתרופוסופי, כל הרגשות, כל הלכי הנפש – כולל רגש הכמיהה – מקורם בתהליכים רוחניים כבירים בהם ישויות רוחניות גבוהות מהאדם לקחו חלק בזמנים קדומים ביותר.

"בהתקרבנו יותר ויותר אל חייו הארציים של האדם, אנו מוצאים הלך נפש זה בעצמנו, כל אחד מכיר זאת כחוסר ודאות ובו בזמן כייסורים במישור העשוי להיכלל במעמקיהם הנסתרים של חיי הנפש. הרגשה זו, אותה מכירים כולנו, תופסת אחיזה במעמקים הנסתרים של חיי הנפש שלנו, ומפלסת לעיתים את דרכה מעלה אל פני השטח של חיי נפש אלה, ואזי יתכן שהייסורים פחותים. אנו בני האדם מתהלכים לעתים קרובות עם הרגשות האלו מבלי שנהיה מודעים להם בתודעתנו השטחית, אך בכל זאת הם נמצאים בתוכנו. אם ברצוננו לקבל מושג על טבעם של ייסורי הלך הנפש הזה, אנו יכולים להיזכר במלות השיר: 'רק זה השואף לדעת ידע את סבלי,' אליו קשורה מידה מסוימת של כאב. הדבר אליו מתכוונים כאן הוא הכמיהה כהלך נפש, הכמיהה כפי שהיא חיה בנפשות בני האדם."

שטיינר, 'האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות', 1997, פרק 4, עמ’ 54

 

הכמיהה מנקודת מבט קוסמולוגית-רוחנית

מלכתחילה נברא האדם שלם, בצלם. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: בראשית א'

בשחר האנושות, היו בני האדם חלק אורגני של האחדות ההרמונית האלוהית הקדמונית, ובהיותם חלק בלתי נפרד ממנה הם שכנו בתוכה בחוסר מודעות עצמית וללא נפרדות וחירות. תפקידו של האדם בגן עדן היה 'לעובדה ולשומרה' – כלומר, לשמור על הקיים, על יצירתו הנפלאה של האלוהים.

לאחר האכילה מפרי עץ הדעת נפקחו עיניהם של אדם וחווה, וכתוצאה מכך הם חשו את חוויית הפירוד מהאלוהות, ובעקבותיה את רגש הבדידות. האדם גורש מגן העדן ומההרמוניה שאפיינה אותו, והחל במסע אינדיבידואלי על פני האדמה – מסע לגילוי העצמי. ההתפתחות של האדם היא ממצב ילדי – בו הוא חבוק בידי הכוחות האלוהיים – למצב 'בוגר', בו בהדרגה יהפוך האדם להיות שותף בבריאה.

כל אדם מתגשם (incarnate) על פני האדמה פעמים רבות, כשבכל פעם ישנה הזדמנות עבורו לתיקון ולהשתלמות. בכל מהלך חיים 'מתלבש' האני הנצחי של האדם, צלם האלוהים שבו, בגופים שונים המכונים גם בשם 'מעטפות', והינם: גוף פיזי, גוף אתרי וגוף אסטרלי (ביהדות: נפש, רוח ונשמה, והחלק הנצחי מכונה: חיה ויחידה). דרך התגשמויות אלו צועד האדם לקראת עתידו כבורא.

אך לא רק האדם מתפתח, האדמה כולה מתפתחת עמו וגם מערכת השמש כולה משתנה.

בספרו 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים', מתאר שטיינר את האבולוציה של מערכת השמש שלנו מאז היווצרותה. התגשמותה הראשונה של מערכת השמש שלנו מכונה בשם שבתאי-קדמון (אין הכוונה לכוכב שבתאי הנוכחי, אלא למערכת השמש כולה). זהו השלב בו נוצר גם הבסיס לגופו הפיזי של האדם בן זמננו, 'נבט-אדם', הגוף הפיזי ההיולי-בראשיתי לישות האנושית העתידית.

לאחר זמן עצום של 'שינה קוסמית' המכונה בשם פאראליה [1] –  התגשמה מערכת השמש שוב במצב מפותח יותר; שם נזרע הזרע לגופו האתרי של האדם. שלב זה מכונה בשם – שמש-קדמונית (לא לבלבל עם השמש של ימינו). ושוב, לאחר תקופה של שינה קוסמית, חלה התגשמות שלישית, ירח-קדמון, שם נוצר גופו האסטרלי של האדם, ולבסוף – בהתגשמות הרביעית, לאחר שפלנטות אחרות נפרדו מהאדמה, קיבל האדם את האני שלו, צלם אלוהים. פלנטת אדמה היא הפלנטה עליה אנו חיים היום.

הפלנטות השונות היו והינן מקום משכנן של ישויות רוחניות גבוהות, המכונות ההיררכיות הרוחניות (בקבלה – הספירות). התפתחותן הרוחנית של היררכיות אלו היא גם מקורו של עולם הרגשות, העולם האסטרלי באדם.

תכונות נפש כאהבה, מוסריות, כמיהה והקרבה, הינן השתלשלות ובבואה של עולם של מחשבות, מעשים והישגים קוסמיים. כל התכונות המוכרות לנו היום כעולם הנפש הפנימי שלנו, נוצרו כבר בהתגשמויות הקודמות של האדמה, כמצבי תודעה רוחניים של ההיררכיות האלוהיות. אף אדם לא 'בורא' או ממציא את רגשותיו.

"כך אנו רואים שמדע-הרוח מראה כיצד נבנו המצבים אותם אנו חווים כיום בנפשנו מתוך הקוסמוס. אך אנו רואים גם כיצד מה שאנו חווים כיום בנפש, רק הוא בלבד יכול לספק לנו הבנה של הרוחי שבבסיס הדברים."

שטיינר, 'האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות', 1997, פרק 4, עמ’ 66

אחד ממעשים קוסמיים אלו הוא מעשה ההקרבה.

על פלנטת שמש-קדמונית, שאפו ישויות רוחניות מסוימות להקריב את המיטב שלהן לישויות גבוהות מהן, הכרובים (רוחות ההרמוניה). קרבנן של אותן הישויות, המכונות גם בשם – הכתרים (רוחות הרצון), לא התקבל. כל הקרבה למען רעיון או ישות מאפשרת איחוד בין מקריב הקרבן למקבל הקרבן. דחיית הקרבן על ידי הכרובים מנעה מהכתרים להתאחד איתם.

ועם זאת, דחיית הקרבן הייתה מעשה של אהבה מצד הכרובים. חוסר היכולת מצידם של הכתרים להתאחד עם הכרובים, איפשר לכתרים להמשיך בהתפתחותם האינדיבידואלית, ולא להיטמע באחדות 'סימביוטית' עם הכרובים. היו  לכך השלכות מרחיקות לכת לגבי התפתחות העולם והאדם.[2]

הרגש הראשון שעלה בישויות שקרבנן נדחה הוא הכמיהה, הכמיהה להתאחד עם אלו שדחו את קרבנם ולא אפשרו להם לחוש בעונג העילאי שבאיחוד עם ישויות נעלות מהם. רגש כמיהה רוחנית זה מצד הכתרים הנו מקור כל רגש כמיהה הנמצא באדם.

"כך בערך עלינו לציין את הלך נפשן של אותן הישויות שקרבנן נדחה. מה שאנו מסוגלים לחוש במעמקי חיי הנפש שלנו הוא ירושה שבאה אלינו מאותם זמנים קדומים בהם מדובר עתה. כשם שירשנו דברים אחרים משלבים עתיקים אלה של האבולוציה, כך אנו יורשים כמיהות שונות, מיני רצונות מודחקים שהגשמתם בלתי אפשרית."

שטיינר, 'האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות', 1997, פרק 4, עמ’ 56-7

במעגל יותר צר מהמעגלים הקוסמולוגיים העצומים, אך עדיין הקשור להתפתחות המקרוקוסמית, ניתן לפגוש את הקרבן ודחייתו בסיפורו של קין בספר בראשית.

ג וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה–לַיהוָה. ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ. ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן: לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ. ז הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ. ח. בראשית ד'

בניגוד להבל – שעקב מותו נלקח לאלוהים וחזר לאחדות – נשאר קין בבדידותו כשהוא נע ונד. עם זאת, אלוהים לא חפץ במותו. אלוהים הנחה אותו בנוגע לחיים שיהיו לו מאז ואליך. דחיית הקרבן של קין על ידי אלוהים לוותה בציווי: לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ. ח.

אלוהים מצווה על קין להמשיך ולהתפתח, ולמשול על החלק האסטרלי הנמוך שלו, התשוקות והיצרים – בהם לא הצליח למשול כשהוא הרג את אחיו, הבל, ולהעביר אותו טרנספורמציה לחוש רוחני.

כמיהה היא מצב נפש בו מתקיים חיפוש תמידי אחר הסיפוק. במהלך החיים הארציים, חוסר היכולת שלנו להגיע לאחדות האולטימטיבית, יוצרת בנו תחושה של ריקנות. כך, הנפש הבלתי-מסופקת חותרת תמיד לדבר שיעניק לה תחושה, ולו אף זמנית, של אחדות ושלמות. החיפוש התמידי הנובע מהכמיהה, הוא המנוע המקדם את האבולוציה ככלל, ואת האדם כפרט.

הרב קוק, מגדולי ההוגים ביהדות המודרנית, מתייחס למילה שמים במובן של – שם. שם שלאחריו יש עוד שם, ואף פעם לא מגיעים באמת.

כְּמִיהָה / יעל ערמוני

בַּלַּיְלָה בְּשָׁכְבִי בַּמִּטָּה

כְּשֶׁהָעֵינַיִם מְסָרְבוֹת לְהֵעָצֵם

כְּשֶׁרוּחוֹת הַתְּנוּעָה מְנִיחוֹת אוֹתִי דּוֹמֶמֶת

וְאֵינָן מַעֲנִיקוֹת לִי עוֹד אֶת כְּמוּסַת הַתַּחְלִיף

כְּמוֹ תִּינֹוקֶת הַמְּבַקֶּשֶׁת אֶת שַׁד הָאֵם הַחַם

וּבְפִיהָ מֻנָּח מוֹצֵץ מְלָאכוּתִי

עוֹלָה בִּי שׁוּב אוֹתָהּ כְּמִיהָה עַתִּיקָה אוֹתוֹ גַּעְגּוּעַ נוֹשָׁן

לְהִתְאַחֵד

לְהִלָּקַח אֶל הָעוֹלָמוֹת הַגְּבוֹהִים

אֶל רֶחֶם הַשֶּׁמֶשׁ הַחַם וְהַמֵּאִיר

לֹא לְהִנָּטֵשׁ עוֹד לְזָרוּתוֹ שֶׁל הַגּוּף

לִכְאֵב הַבְּדִידוּת

לְאַדְמַת הַמָּוֶת הַקָּרָה.

רַק דִּמְעוֹתַי כְּמֵי הַוִּתּוּר

נוֹשְׁרוֹת חַמּוֹת עַל לְחָיַי.

רַק הַיָּרֵחַ חִוֵּר וּבוֹדֵד כְּמוֹתִי מַבִּיט בִּי מֵהַחַלּוֹן

קַדְמוֹן כִּכְמִיהָתִי.

רַק הָרוּחַ לוֹחֶשֶׁת לִי לָנוּעַ

הָלְאָה הָלְאָה

אֵין זְמַן.

בַּכְּמִיהָה, בָּעֶרְגָּה, בַּכִּסּוּפִים

יוֹם יָבוֹא וְאָשׁוּב בִּשְׁעָרֶיךָ

 

[1] המקבילה שלה במיקרוקוסמוס הם החיים של האדם היחיד לאחר המוות, בין מהלך חיים אחד לשני.

[2] ראו שטיינר, 'האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות', 1997, פרק 4, עמ’ 56-7

ביבליוגרפיה:

[1 ] שטיינר, ר. (1997), 'האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות', פרק 4, עמ' 54, הוצאת תלתן, GA132

[2] שטיינר, ר. (1997), 'האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות', פרק 4, עמ' 66, הוצאת תלתן, GA132

[3] שטיינר, ר. (1997), 'האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות', פרק 4, עמ' 56-7, הוצאת תלתן, GA132

print