הכמיהה כהלך נפש / אורנה בן דור

‘האדם הוא חידה שהעולם פתרונה’ – ר .שטיינר

“זה לא איתמר, זה לא עמוס, לא רוני … זה לא אתם, זו אני, זו הכמיהה שלי שהולבשה עליכם, שרצתה הד, שרצתה להינתן, להישפך, להתמכר לאחוז ולהירגע.”

דפנה, יומן אישי, גיל 17

מהי הכמיהה אותה מבטאת דפנה ביומנה? לכאורה זוהי כמיהה לאהבת גבר ולאינטימיות, אך למעשה מדובר בכמיהה עמוקה יותר, הנמצאת בבסיס ההוויה האנושית – הכמיהה לנשגב, לשלם, לאחדות.

בכל אחד מאתנו ישנה הכמיהה “לחזור הביתה”, לחזור לאחדות ממנה הגענו ואליה נחזור בבוא היום. הכמיהה הינה השתוקקות פנימית ועמוקה לחוויה רגשית ורוחנית שתמלא את חיינו ותעניק להם משמעות. החיפוש יכול להתבטא באופנים שונים וללבוש צורות שונות אצל אנשים שונים בגילים השונים: שאיפה לכסף, לכבוד, למעמד, כוח פוליטי, משרה רמה, התאהבות וגם התמכרויות.

במאמר זה אנסה לחבר בין הידע האנתרופוסופי אודות התפתחותו הקוסמית של העולם ובין חוויית הכמיהה המצויה בנפשו של כל אחד ואחת מאתנו.

על פי מדע הרוח האנתרופוסופי, כל הרגשות כולם, כל הלכי הנפש –  כולל רגש הכמיהה – מקורם בתהליכים רוחניים כבירים שקרו לישויות רוחניות גבוהות מהאדם בזמנים קדומים ביותר.

“בהתקרבנו יותר ויותר אל חייו הארציים של האדם, אנו מוצאים הלך נפש זה בעצמנו, כל אחד מכיר זאת כחוסר ודאות ובו בזמן כייסורים במישור העשוי להיכלל במעמקיהם הנסתרים של חיי הנפש. הרגשה זו, אותה מכירים כולנו, תופסת אחיזה במעמקים הנסתרים של חיי הנפש שלנו, ומפלסת לעיתים את דרכה מעלה אל פני השטח של חיי נפש אלה, ואזי יתכן שהייסורים פחותים. אולם אנו בני האדם מתהלכים לעתים קרובות עם הרגשות הללו בלא שנהיה מודעים להם בתודעתנו השטחית, אך בכל זאת הם נמצאים בתוכנו. אם ברצוננו לרכוש מושג על טבעם של ייסורי הלך הנפש הזה, אנו יכולים להיזכר במלות השיר: ‘רק זה השואף לדעת ידע את סבלי,’ אליו קשורה מידה מסוימת של כאב. הדבר אליו מתכוונים אליו כאן הוא הכמיהה כהלך נפש, הכמיהה כפי שהיא חיה  בנפשות בני האדם.” [1]

הכמיהה מנקודת מבט קוסמולוגית-רוחנית

מלכתחילה נברא האדם שלם, בצלם. כז וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ: בראשית א’

האדם הראשון היה חלק מן האחדות ההרמוניה האלוהית הקדמונית, אך חסר מודעות עצמית וחירות. תפקידו בגן עדן היה “לעובדה ולשומרה” – כלומר, לשמור על הקיים, על יצירתו של  האלוהים.

לאחר האכילה מפרי עץ הדעת, נפקחו עיניו של האדם וכתוצאה מכך הוא הרגיש חוויית פירוד ובדידות. הוא גורש מגן  העדן ומההרמוניה שאפיינה אותו, והחל מסע אינדיבידואלי על פני האדמה – מסע לגילוי עצמי. ההתפתחות של האדם היא ממצב ילדי, בו הוא חבוק בידי הכוחות האלוהיים, למצב “בוגר”, בו בהדרגה יהפוך האדם להיות שותף בבריאה.

כל אדם מתגשם על פני האדמה פעמים רבות, כשבכל פעם ישנה הזדמנות עבורו לתיקון ולהשתלמות. בכל מהלך החיים מתלבש האני הנצחי של האדם, צלם האלוהים שבו, בגופים שונים המכונים ‘המעטפות’. אלו הם: גוף פיזי, גוף אתרי וגוף אסטרלי (ביהדות: נפש [במובן גוף], רוח [במובן נפש], והחלק הנצחי מכונה:  [נשמה, חיה ויחידה]. דרך התגשמויות אלו צועד האדם לקראת עתידו כיוצר.

אך לא רק האדם מתפתח, האדמה כולה מתפתחת עמו, מערכת השמש כולה משתנה.

בספרו “מדע הנסתר בקוויו העיקריים”, מתאר שטיינר את האבולוציה של מערכת השמש שלנו מאז היווצרותה. התגשמותה הראשונה של מערכת השמש שלנו מכונה בשם שבתאי-קדמון (אין הכוונה לכוכב שבתאי הנוכחי, אלא למערכת השמש כולה). זהו השלב בו נוצר גם הבסיס לגופו הפיזי של האדם בן זמננו. לאחר זמן עצום של “שינה קוסמית”, שהמקבילה שלה במיקרוקוסמוס היא החיים של האדם היחיד לאחר המוות  בין מהלך חיים אחד לשני.

לאחר תקופה זו של השינה הקוסמית, התגשמה מערכת השמש שוב במצב מפותח יותר; שם נזרע הזרע לגופו האתרי של האדם. שלב זה מכונה בשם – שמש-קדמונית (לא לבלבל עם השמש של ימינו). לאחר תקופה של שינה קוסמית, חלה התגשמות שלישית, ירח-קדמון, שם נוצר גופו האסטרלי של האדם, ולבסוף – בהתגשמות הרביעית, לאחר שפלנטות אחרות עזבו את האדמה, קיבל האדם את האני שלו, צלם אלוהים. פלנטת אדמה היא הפלנטה עלינו אנו חיים היום.

הפלנטות השונות היו והינן מקום משכנן של ישויות רוחניות גבוהות, המכונות ההיררכיות הרוחנית (בקבלה – ספירות). התפתחותן הרוחנית של היררכיות אלו היא גם מקור עולם הרגשות, העולם האסטרלי באדם.

תכונות נפש כאהבה, מוסריות, כמיהה והקרבה, הינן השתלשלות ובבואה של עולם של מחשבות, מעשים והישגים קוסמיים. כל התכונות המוכרות לנו היום כעולם הנפש הפנימי שלנו, נוצרו כבר בהתגשמויות הקודמות של האדמה, כמצבי תודעה רוחניים של ההיררכיות האלוהיות. האדם לא ברא או המציא את רגשותיו.

“כך אנו רואים שמדע הרוח מראה כיצד נבנו המצבים אותם אנו חווים כיום בנפשנו מתוך הקוסמוס. אך אנו רואים גם כיצד מה שאנו חווים כיום בנפש, רק הוא בלבד יכול לספק לנו הבנה של הרוחי שבבסיס הדברים.” [2]

אחד ממעשים קוסמיים אלו הוא מעשה ההקרבה.

על פלנטת שמש-קדמונית, שאפו ישויות רוחניות מסוימות להקריב את המיטב שלהן לישויות גבוהות מהן. קרבנן של אותן הישויות,  המכונות גם בשם – הכתרים או רוחות הרצון, לא התקבל. דחיית הקרבן על ידי הכרובים (רוחות ההרמוניה), מנעה מהכתרים את האיחוד איתם. למעשה, דחיית הקרבן היתה מעשה של אהבה, שאיפשר לכתרים להמשיך בהתפתחותם האינדיבידואלית, ולא להיטמע באחדות עם הכרובים. לדחיית הקרבן היו השלכות מרחיקות לכת לגבי התפתחות העולם והאדם.

הרגש הראשון שעלה בישויות שקרבנן נדחה הוא הכמיהה.  רגש זה הוא מקור רגש הכמיהה הנמצא מאז ומתמיד בכל אדם ואדם.

“כך בערך עלינו לציין את הלך נפשן של אותן הישויות שקרבנן נדחה.  מה שאנו מסוגלים לחוש במעמקי חיי הנפש שלנו הוא ירושה שבאה אלינו מאותם זמנים קדומים בהם מדובר עתה. כשם שירשנו דברים אחרים משלבים עתיקים אלה של האבולוציה, כך אנו יורשים כמיהות שונות, מיני רצונות מודחקים שהגשמתם בלתי  אפשרית.” [3]

במעגל יותר צר מהמעגלים הקוסמולוגיים העצומים, ניתן לפגוש את הקרבן ודחייתו בסיפורו של קין בספר בראשית.

ג וַיְהִי, מִקֵּץ יָמִים; וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה, מִנְחָה–לַיהוָה.  ד וְהֶבֶל הֵבִיא גַם-הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן; וַיִּשַׁע יְהוָה, אֶל-הֶבֶל וְאֶל-מִנְחָתוֹ.  ה וְאֶל-קַיִן וְאֶל-מִנְחָתוֹ, לֹא שָׁעָה; וַיִּחַר לְקַיִן מְאֹד, וַיִּפְּלוּ פָּנָיו.  ו וַיֹּאמֶר יְהוָה, אֶל-קָיִן:  לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ.  ז הֲלוֹא אִם-תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.  ח. בראשית ד’

בניגוד להבל, שנלקח לאלוהים וחזר לאחדות, נשאר קין בבדידותו ובנדודיו. עם זאת, אלוהים לא חפץ במותו. דחיית הקרבן של קין על ידי אלוהים לוותה בציווי: לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל-בּוֹ.  ח. בראשית ד’

אלוהים מצווה על קין להמשיך ולהתפתח ולמשול על החלק האסטרלי הנמוך שוב, התשוקות היצרים – בהם לא הצליח למשול כשהוא הרג את אחיו, הבל, ולהעביר אותו טרנספורמציה לחוש רוחני.

כמיהה בלתי מסופקת היא מצב נפש בו מתקיים חיפוש תמידי אחר הסיפוק. במהלך החיים הארציים, חוסר היכולת של האדם להגיע לאחדות יוצר בו חוויה של ריקנות. הנפש הבלתי מסופקת חותרת לדבר הבא שיעניק לה תחושה, ולו אף זמנית, של אחדות ושלמות. הרב קוק, מגדולי ההוגים ביהדות המודרנית, מתייחס למילה שמים במובן של – שם. השם שלאחריו יש עוד שם, ואף פעם לא מגיעים באמת לגבול.  החיפוש תמידי הנובע הכמיהה, הוא המנוע המקדם את האבולוציה ככלל ואת האדם כפרט.

 

ביבליוגרפיה:

[1 ] שטיינר, ר. (1997), ‘האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות’, פרק 4, עמ’ 54, הוצאת תלתן, GA132

[2] שטיינר, ר. (1997), ‘האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות’, פרק 4, עמ’ 66, הוצאת תלתן, GA132

[3] שטיינר, ר. (1997), ‘האבולוציה מנקודת מבט של הממשויות’, פרק 4, עמ’ 56-7, הוצאת תלתן, GA132

print

חזרה למאמרים

One thought on “הכמיהה כהלך נפש / אורנה בן דור

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *