השיח הרוחני על האהבה, ועל כך שאנחנו צריכים לאהוב, אף פעם לא דיבר אלי – גם בתחילת דרכי ההתפתחותית. הבנתי שאני לא יכולה להכריח את עצמי לאהוב. שאהבה היא חסד, ושהיא תינתן לי כשי לעבודתי המאומצת, הסיזיפית בחיפוש אחר האמת. מה שכן חי בי , מתוך יושרה פנימית, זו האהבה המעשית שנולדה מתוך אחריות גדולה לאחר.
ידעתי להתנהג מתוך מעשי אהבה לכל מי שחיפש את קרבתי ואת עצתי, מתוך אהבה לאני הגבוה שלהם.
ראיתי רבים שדיברו על האהבה, ובאמת רצו אותה – אבל לא היו מוכנים לעבור דרך התהום על מנת לקבלה – היחס שלהם אליה לא היה מלווה ביראת כבוד מספיקה, ובתחושה שהיא כל כך נשגבת, שאי אפשר כך סתם להחליט לאהוב… בדרך כלל הייתה זו אהבה אמוציונלית ולא רוחנית, ובעת צרה לא עמדה במבחן המציאות.
יחס דומה יש לי בהקשר לסליחה. איך אסלח בטרם סלחתי? אין לי שום יכולת לעשות זאת. ההבנה שלי שאלו שלהם אני אמורה לסלוח, הם שליחים בגורל שלי – ושלמעשה אין על מה לסלוח – היא זו שאט אט מאפשרת לי להגיע למצב שבו הלב נפתח מאליו.
יש לי עדיין עבודה ביחס לסליחה לעצמי….
עבורי – סליחה ואהבה הם האמת הרוחנית. והאמת היא פרי של נחישות, אומץ, כנות, התמדה, כניעה, דבקות, מסירות, התפעמות וכוח סבל – וגם קצת הומור – לא להתייחס לעצמך כל כך ברצינות…
והנה פתאום – כחסד אלוה ממעל – נחשפת האהבה שבי, שתמיד הייתה ותמיד תהיה – אך הייתה מכוסה בבגדים של סבל, עיוורון, בורות, אנוכיות ועוד….
מתוך הלך נפש זה, שנמצא בי כבר שנים – נולד לפתע השיר הקטן והצנוע. ואני מקדישה אותו במתנה לכל אלה כמוני, שמנסים באמת, ונופלים, וקמים, ונופלים וקמים – ומבינים שהכל חסד בעולם הזה.
ולך עדו היקר – בן אחותי האהובה – שלוח השיר באהבה.
אהובתי
אין צורך שתתאמני בלאהוב
את הנך האהבה עצמה.
אין צורך שתשתדלי לסלוח
אין על מה.
צריכה רק לעמוד מול עצמך –
רעה, קטנונית
כועסת ומפוחדת.
כפי שהנך
ולהסכים.
לא לשקר, לא להתייפייף
לא להשליך על אחרים
את מררתך.
לעשות הישר בעיני אלוהים, כפי יכולתך והבנתך
ולהתפלל –
כשיגיע זמנך
מאמציך הכנים ויושר ליבך,
כאבייך החרוטים בנפשך,
נחישותך
וחוסר-אונך
יהפכו אותך לאהבה שהנך.
אהובתי.
