אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 21

22.4.2020 – לימוד יומי 21

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

עיקרי הלימוד:

בַּדֶּרֶךְ הַגְּדוֹלָה / נָתָן אַלְתֶּרְמַן

עִנְבָּלִים בַּמִּרְעֶה וּשְׁרִיקוֹת

וְשָׂדֶה בַּזָּהָב עַד עֶרֶב.

דּוּמִיַּת בְּאֵרוֹת יְרֻקּוֹת,

מֶרְחָבִים שֶׁלִּי וְדֶרֶךְ.

הָעֵצִים שֶׁעָלוּ מִן הַטַּל,

נוֹצְצִים כִּזְכוּכִית וּמַתֶּכֶת.

לְהַבִּיט לֹא אֶחְדַּל וְלִנְשֹׁם לֹא אֶחְדַּל

וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת.

במפגש הקודם התחלנו לדבר על האני ושאלנו על הפעם הראשונה שנוכחתי ש’אני זו אני’.

לאדם וחוה היה רגע כזה שהם ידעו שהם זה הם – בגן עדן הם לא ידעו את עצמם, ואז אכלו מפרי עץ הדעת וגילו שהם ערומים. לנוכח הגילוי הם הרגישו בושה. אנחנו יכולים לחשוב גם על עצמנו, על התעוררות ‘האני’ שלנו, ולחשוב מה הוא הרגש לנוכח הגילוי הזה.

דוגמא של משתתפת: בגיל 3 או 3.5 בת קיבוץ, מסיימת להיות בשישייה שלה ועברה לגן של שלוש שישיות. האימהות עומדות עם הילדים מול הגננות, היא בוכה מרות ויודעת שאף אחד לא מבין מה זה בשבילה ‘לאבד את פרומה’, הגננת שלה. הרגש – אכזבה מהמבוגר שלא יודע מה אני מרגישה.

נחקור – האם הרגש שהתלווה למודעות האני באירוע זה הוא מוטיב שחוזר בחיים שלי?

דוגמא של משתתף: בגיל 35 כשהפסקתי להיות שכיר והפכתי לעצמאי. אפילו רקדתי ברחוב לבד, הרגשתי את החופש והעצמאות.

הזמנה לחפש את זה בביוגרפיה גם בגיל מוקדם יותר – את היציאה מעבדות לחירות.

דוגמא נוספת: בגיל 5.5 יצאתי מהגן בלי רשות, הלכתי הביתה וחציתי כביש. דפקתי בדלת, אמא הייתה בשוק, החזירה אותי לגן וכל הדרך גערה בי. בגן גם הגננת גערה בי. אני לא בכיתי. רק הסתכלתי על שתיהן וחשבתי לעצמי – “אני אעשה מה שאני רוצה”. מה שהן דיברו עבר לידי.

“אילו האדם היה פוגש רק בעולם החושי, והעולם החושי לא היה מגלה לו בשום מקום שהוא מצביע אל עולם רוחי, הוא מעולם לא היה יכול להרגיש כמיהה לעולם הרוחי. חייבת להיות נקודה בעולם החושי בה עולה הכמיהה למציאות רוחנית, נקודה מסוימת בה הרוח זורמת, כאילו דרך דלת או חלון, לתוך העולם של חיינו היומיומיים. מתי זה קורה? מתי נדלקת מציאות רוחנית בתוכנו? כפי שידוע לכם מההרצאות שנתתי, וגם מהרצאת של אחרים, זה קורה כשאנו חווים את ‘האני’ שלנו. ברגע זה אנו חווים למעשה משהו שקשור ישירות לעולם הרוח.

עם זאת, חוויה זו של ‘האני’ חלשה מאוד, כאילו היא אך ורק נקודה אחת בכל התופעות של העולם. הנקודה האחת והיחידה אותה אנו מבטאים דרך המילה הקטנה ‘האני’, אכן מצביעה למשהו באמת רוחי, אבל זה התכווץ לנקודה. מה ניתן ללמוד מהמציאות הרוחית הזאת שהתכווצה לנקודה, ל’אני’? דרך החוויה של ‘האני’ שלנו, איננו יכולים לדעת על עולם הרוח יותר מכך שהוא התכווץ לתוך נקודה יחידה זו, אלא אם כן אנו מרחיבים את החוויה. אף על פי כן, נקודה זו כן מכילה משהו שהוא בעל חשיבות עצומה, את העובדה שדרכה ניתנים לנו סימן, רמז ואות, לגבי תהליך ההכרה ההכרחי כדי לדעת את עולם הרוח. מהו ההבדל בין חוויית ‘האני’ וכל שאר החוויות? ההבדל הוא שאנו עצמנו נמצאים למעשה בתוך חווית ‘האני’ – כל שאר החוויות באות אלינו מבחוץ. (…)

כעת, הבה ונשאל ממה מורכבת באמת החוויה הזו של ‘האני’ (…) אילו הינו יכולים לחוות באמת את ‘האני’ הוא היה מופיע כמו משהו שקורן לכל הצדדים עד לאינסוף (…) מה שהאדם חווה ‘מהאני’ הוא התמונה השכלית שלו, אבל היא מספיקה, משום שהיא שונה מכל תמונה אחרת בכך שהיא זהה למקור שלה. כאשר ‘האני’ יוצר תמונה שכלית של עצמו, הוא עוסק בעצמו בלבד, והתמונה היא רק החזרה של חוויית ‘האני’ לתוך עצמה.”

ר. שטיינר, ‘רקע לבשורה על פי מרקוס’, הרצאה 2, עמ’ 31-32, הוצאת חירות, GA 124

האני הוא הקשר שלנו לעולם הרוח, חוויה פנימית שלא באה מבחוץ אלא קורנת החוצה. האיבר, המהות בתוכנו שמחברת ביננו לבין עולם הרוח. לולא האני לא היינו מחוברים לעולם הרוח.

האני שאנו חשים הוא שיקוף של ‘האני’ האמיתי. ‘האני’ האמיתי הוא אינסופי, הוא נצחי.

אלוהים מצמצם את עצמו בחוויה שלנו כי “לא יראני אדם וחי” אנחנו לא יכולים לראות את האלוהי באופן ישיר, התדר הרוחני הזה היה שורף וממית אותנו באחת.

הנקודה בנו שאנחנו מרגישים את ‘האני’, זהה לאני האינסופי, ולפיכך אנחנו ישויות אינסופיות, כל אחד ואחת הוא אינסופי, נצחי, לא בר-מוות – דרך הנקודה הזו אנחנו יכולים להגיע לעולם הרוח. לולא הנקודה הזו לא הייתה לנו כמיהה לעולם הרוח, כי אין לנו כמיהה אל דבר שאין בנו.

הכמיהה לגלות את הרוח נובעת מזה שיש בנו את ‘האני’ כמו טיפה בתוך ים.

רק ‘האני’ הוא נצחי. רק הנצחי שבאדם יכול לחוש את הנצחי שבתבל.

ככל שנתחבר לאני שלנו, ככל שנתמיר את הנפש שלנו לרוח, נהפוך לישויות ניצחיות.

מה מעלה בכם הרעיון הזה שאנחנו ישויות נצחיות?

פחד. ספק. אחריות. אשליה. כוח. פחד לאבד. סקרנות. שקט שאין באמת פרידה.

עלינו להיזהר לא ליפול לאשליות ולא להתבשם בכוח – לא לחשוב שאנחנו נצחיים כמו שאנחנו עכשיו, עם כל האחיזות הארציות שלנו. הנצחי בנו הוא רק המהות. אנחנו עלולים לאבד, לא רק כאינדיווידואל אלא כאנושות – ישנם כוחות רוחניים גדולים בעלי אינטיליגנציה גבוהה שמטרתם לגרום לנו לאבד את האני ויחד אתו את כל מה שהאני הזה יכול לעשות ולהביא בעקבות זה שאנו ישויות רוחניות.

בעבודה ביוגרפית:

יש הבדל בין זה שאני בעלת אני, לבין זה שאני מודעת לזה שיש לי אני, שאני זו אני. גם לילד יש אני, אבל הוא לא מודע לא.

מתי מתעוררת המודעות לאני? כאשר האני שלי מתחכך עם העולם. כאשר אני חיה את הביוגרפיה שלי. לולא היינו ישויות עם גוף פיזי ועולם פיזי, היינו במצב של מלאך – רוחניות טבעית ולא אינדיווידואלית.

הגוף הפיזי והעולם הפיזי מאפשר לנו רמת חיכוך כדי שהאני יוכל לחוש את עצמו כנפרד מהאלוהות האינסופית.

זו משימת האדם: ישויות רבות קיבלו ועוד יקבלו את ‘האני’ שלהן, אך אף ישות לא קיבלה את האני בתנאים הקשים כל-כך של מציאות פיזית מינרלית. כש’האני’ שלנו נתקל בעולם הארצי אז הוא מרגיש את עצמו.

כשאני נפצעת – כואב לי. בכאב יש מודעות, אך היא של הגוף והנפש, לא של הרוח.

בעבודה הביוגרפית אנחנו חוקרים סבל לא בהקשר לאחר אלא בהקשר לקרמה שלנו. אם נשארים במודעות לכאב הגוף, נשארים ברמת הגוף-נפש. כשעושים את ההקשר הביוגרפי – עולים לרמת המודעות הרוחנית של האירוע.

כשעולה כאב – אנחנו הופכים מודעים לקיומו של האיבר הכואב. דווקא כשמשהו נהרס בגופים הנמוכים – אז מתחילה המודעות שהם קיימים.

בנפש – יש את הכאב קודם כל, ואח”כ המודעות “מי אני?”, “למה הכאב הזה בא לפיתחי?”, “למה הגורל הפגיש אותי עם מי שהביא לי את הכאב?”

ההתפתחות והמודעות מגיעות רק מהחיכוך עם העולם. לא רצוי לאדם המודרני המערבי להימנע מחיכוך עם העולם. בהימנעות האדם לא מפתח מודעות ל’מי אני’.

שינה וערות:

עם היקיצה האני הרוחני נכנס בהדרגה לגופים. בשינה אין לנו כאב, אפילו מודעות אסטרלית אין לנו בלילה. האני והאסטרלי עוזבים את הגופים לעולמות הרוח. ביקיצה האני מתנגש בגופים. כל חיכוך כזה יוצר בנו תודעה. אדם ישן הוא לא אדם מודע. המפגש של האני עם המציאות הפיזית הוא המעורר תודעה לקיום ‘האני’.

יש שני רגעים ביממה לפני שהאני לגמרי ‘שם או כאן’, אז אנחנו יכולים להיכנס לעולם הרוח:

  1. ביקיצה – לא לפתוח עיניים, לא לתת לאני לפגוש את החיצוני דרך החושים.
  2. ברגע ההרדמות.

תרגיל לחקירה ביוגרפית:

לפני שנרדמים, תוך כדי לנסות לראות מה קורה. מה משתנה בתודעה הרגילה שלי. גם ביקיצה – לפני שקמים להישאר בתודעה מעורפלת.

במפגש של ‘האני’ עם הגופים נוצרת תודעה. אך בכל מפגש כזה משהו מהגופים נשחק. בלילה יש שיקום, אך לא למצב שהיה לפני כן. לאחר שחיקה חוזרת ונשנית הגוף הפיזי הולך ונחלש עד למוות. לכן עלינו לקבל את החולשה הזו, ולדעת שחולשה היא זמן לתודעה יותר עמוקה. בכל נגיסה בגופים אנחנו עולים בתודעה, וכל הרס של הגופים הנמוכים מאפשר כניסה של תודעה.

מה קורה ברגע המוות? התודעה הכי גדולה היא ברגע המוות ובמהלך 3 ימים לאחר המוות – הישות מכירה את עצמה באופן שלם ומלא. נפרשת מפת חיינו כאשר ‘הזמן הופך למרחב’ – כל אירועי חיינו נקשרים אחד לשני במפת המרחב. כל החיים פרושים בפניי ואז יש לי תודעה מושלמת לגבי ‘האני’ שלי.

העבודה הביוגרפית מטרתה לעשות את זה לפני המוות – להרחיב את המודעות מזמן למרחב עוד לפני המוות, להיכנס לעולם הרוח עוד בחיינו ובמודעות.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

אנחנו יודעים שהקורונה פגעה בעיקר בקשישים, ובעיקר בבתי אבות. לא פוגעת בילדים. למה דווקא הזקנים? מבחינה רוחנית – אם אני רוצה להתחבר לאני שלי אני צריכה לראות את זה כאימגינציה. מהי התמונה שעולה מכך שהזקנים, ובמיוחד בבתי אבות, הם הנפגעים העיקריים ואלו שמתים מהקורונה?

print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *