אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 51

7.10.2020 – לימוד 51

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

יהי הכל / ברטולט ברכט, (תרגום לעברית: נתן זך)

יְהִי הַכֹּל שַׁיָּךְ לְכֹל שֶׁיּוּכַל לְהֵיטִיב עִמּוֹ

הַיֶּלֶד לָאִשָּׁה הָאִמָּהִית – לְמַעַן יִגְדַּל;

הָעֲגָלָה לָעֶגְלוֹן הַטּוֹב – לְמַעַן יִנְהַג בָּהּ הֵיטֵב;

וְהָאֲדָמָה לַמַּשְׁקִים אוֹתָהּ מַיִם – לְמַעַן תִּתֵּן פִּרְיָהּ בְּעִתּוֹ.

אמן.

בחרתי את השיר הזה, שהוא מאוד יפה בעיני, כי אנחנו נעסוק היום בשאלה של המקום – מהו מקומנו בעולם. מהו המקום הייחודי, החד-פעמי, של כל אחד ואחת מאיתנו בעולם הזה, והאם יש מקום כזה בכלל. אני יודעת על עצמי, ואני יודעת על רבים מאיתנו, שעסקנו ועוסקים בשאלה זו – מה המקום שלי? האם יש לי מקום? האם יכולים לתפוס לי את המקום? מה יקרה אם יתפסו לי את המקום שלי? ואולי אין לי מקום, אולי אני ברת תחליף, אולי אני מיותרת? אולי אין דבר כזה – מקום לכל אחד?

רבים מאיתנו הולכים בשלבים שונים בחיינו לחפש את עצמנו. היום וכבר הרבה שנים, צעירים אחרי הצבא הולכים לחפש את עצמם. לחפש מי הם, מה המקום שלהם, מה הם באו לעשות פה. השאלה הזו הולכת וגדלה באמצע החיים. ככל שהשנים עוברות והגיל מתקדם אז עולה חרדה גדולה – מה אם אין לי מקום? איך אמצא את המקום שלי?

אנחנו רואים איך אנשים בחברה המודרנית – בפוליטיקה אבל לא רק – אנשים נאבקים על המקום. אני חושבת שכמות המלחמות, הגלויות והסמויות, שיש  על ‘מקום’ במרחב החברתי והנפשי, היא לא כמות יותר קטנה ממלחמות שיש על שטח. לפעמים גם לא פחות קשה, למרות שהיא נעשית לעיתים באופן סמוי, אבל לא פחות אלים. בתוך המאבק על המקום ומציאת המקום יש מלחמות קשות, יש קנאה גדולה, מאבקי כוח, אלימות קשה, גם אם לא פיזית. רבים מאיתנו מנסים בכל מני דרכים למצוא מקום, או להוכיח את המקום שלנו, לעשות רעש כדי שיראו אותנו ויהיה לנו מקום, כאילו שאם לא נעשה רעש אז אולי ניעלם בכלל ולא ידעו שאנחנו קיימים. יש פחד כזה אצל רבים מאיתנו.

הרבה פעמים יש גם האשמה – האשמה של האחר, שהוא לא רואה אותי, לא שם לב אלי, לא נותן לי מקום, משתלט לי על המקום. תחשבו כמה ביטויים יש סביב נושא המקום.

הדבר הזה בבסיס שלו נובע מטעות יסודית שאנחנו עושים – אנחנו לוקחים חוק שקיים בממד הפיזי ומכילים אותו על הממד הרוחני: בממד הפיזי – יש כמות מסוימת של מקום, ואם מישהו תופס מקום אז זה בא על חשבון המקום של האחר. יש כמות מוגבלת של מקום. לכן יש כל כך הרבה מלחמות, רבות מהן מיותרות במידה רבה, על שטח. יש בזה עדיין איזשהו הגיון, כי שטח פיזי הוא שטח מוגבל. אנחנו נוטים לחשוב ולהרגיש שכמו שהמקום הפיזי יכול להיגמר – כך גם המרחב הנפשי-רוחני יכול להיגמר. תכף נקרא טקסט של שטיינר ונראה איזו טעות אנחנו עושים.

אנחנו מתבלבלים בזה שבממד הפיזי אפשר להחליף דבר אחד בדבר אחר. אם למשל מתקלקל לי המדיח – מה עושים? מחליפים, קונים חדש. יש גם כאלה שאומרים את זה על אנשים: ‘לכל אחד יש תחליף’. נקרא עכשיו את הטקסט ונראה שזו טעות: אנשים הם לא מכונה שאפשר להחליף במכונה אחת, או במכשיר אחר.

הטקסט הוא מתוך ספר שנקרא ‘עיצוב גורל והחיים אחרי המוות’ – ספר שמדבר על המסע לאחר המוות. בטקסט הזה נראה מה קורה עם הגוף הפיזי שלנו אחרי שאנחנו מתים, ואיך אנחנו מתבוננים על המקום שהיה הגוף הפיזי שלנו – מנקודת המבט שלנו במסע לאחר המוות.

במסע לאחר המוות, החומרים של הגוף הפיזי עצמו חוזרים לאדמה ומזינים אותה, והגוף האתרי הולך ומתפשט לתוך האינסוף. אנחנו הולכים ומתפשטים לתוך העולמות הגבוהים ולתוך הפלנטות. נראה כאן איזה חלק מסוים נשאר, שהוא זה הקשור לחלק הייחודי שלנו:

“מה שסגור בתוך עורנו בגופנו הפיסי בתור עולם מלא המוכנס לגופניות פיסית קטנה יחסית, מהווה באמת מיקרוקוסמוס, עולם שלם. הוא רק מקופל – אם להשתמש בשפה טריוויאלית – ואחר כך משתחרר וממלא את העולם כולו מלבד חלל קטן, הנותר ריק. כשאנו חיים בין מוות ללידה מחדש, אנו מצויים עם מה שמהווה כאן את בסיסו של הגוף הפיסי ככוחות על חושיים, אנו חיים אתו בכל מקום ביקום – מלבד מקום אחד ויחידי הנותר ריק: זהו החלל שאותו אנו ממלאים כאן בעולם הפיסי בתוך עורנו ועל ריקנות זו אנו מביטים כל הזמן. אנו רואים את עצמנו אז מבחוץ ומתבוננים אל תוך דבר מה חלול. מה שאנו מתבוננים בו נותר ריק – אך באופן כזה שאנו מקבלים תחושה בסיסית על אודותיו. אין זו הסתכלות מופשטת, כפי שכאן במישור הפיסי לוטשים עיניים על חפץ כלשהו, אלא הסתכלות הקשורה אל התנסות חיים פנימית רבת עוצמה, עם חוויה רבת עוצמה. היא קשורה עם כך, שעל ידי הסתכלות בריקנות זו עולה בנו תחושה המלווה אותנו לכל אורך חיינו בין מוות ללידה מחדש, תחושה הקובעת רבות בחיים אלה שמהעבר השני. זוהי התחושה: קיים משהו בעולם, החייב להתמלא שוב ושוב על ידך. אז רוכש האדם את התחושה שקיים משהו בעולם, שבו יכול להיות רק הוא עצמו; הוא חש את מקומו בעולם, שבלעדיו לא יכול העולם להתקיים. זוהי ההסתכלות על ריקנות זו, שבתוכה עומדים כמו במשהו השייך לעולם, משהו האוחז את האדם ככל שהוא מתבונן בריקנות הזו. כל זה קשור עם מה שגופנו הפיסי הופך להיות”.

שטיינר, ‘עיצוב הגורל והחיים לאחר המוות’, עמ’ 15 

נקרא שוב וננסה להבין יחד:

“מה שסגור בתוך עורנו בגופנו הפיסי בתור עולם מלא המוכנס לגופניות פיסית קטנה יחסית, מהווה באמת מיקרוקוסמוס, עולם שלם. הוא רק מקופל – אם להשתמש בשפה טריוויאלית – ואחר כך משתחרר וממלא את העולם כולו מלבד חלל קטן, הנותר ריק.

כשאנחנו פה בעולם הפיזי, כל מי שהוא ‘אנחנו’ מכונס בתוך הגוף הפיזי הקטן שלנו. אנחנו ממלאים בתוך העולם – יעל, ג’יזל, ורד וכל אחד פה – ממלא חלל קטן בעולם. בתוך העור הפיזי הזה שלנו יש בעצם מיקרוקוסמוס, עולם שלם, שמכונס בתוך הדבר הקטן הזה, העור שלנו, שהוא כל אחד מאיתנו. מקופל – כמו שלקחו בגד וקיפלו אותו למשהו קטן.

אחרי המוות אנחנו מתפשטים – מתפרסים במרחב – וכל מה שהיה מקופל בתוכנו הולך ומתפשט במרחבי הקוסמוס. חוץ מאותו חלל קטן, אותו חלק שהיה מקופל בתוך הגוף הפיזי שלנו. זה כמו שנסתכל עכשיו בציור, ויש את קווי המתאר של הציור. קווים אלו יישארו ריקים בציור – זה החלל של גופנו הפיזי. זה קטע מאוד מפעים: החלל הזה נשאר ריק, ואנחנו רואים אותו במסע לאחר המוות – את החלל שנשאר ריק מאיתנו, בעוד אנחנו מתפשטים במרחב. זה כמו תמונה שהתהפכה בצורה שלה, תמונת תשליל: אם בהתחלה מה שמלא היה הדמות שלי, ומסביב הכל היה ריק – אז עכשיו הכל מסביב מלא, ורק הדמות הקטנה הזו ריקה.

משתתפת – זה כמו בפאזל, שחסר חלק אחד, וזה החלק שלי שחסר בפאזל?

יעל – בדיוק. מקסים.

משתתפת – את מתכוונת שהחלל זה הגוף האתרי?

יעל – הגוף האתרי הוא זה שהולך ומתפשט בחלל, בקוסמוס. ניקח את זה ולא ננסה לחבר את זה למשהו שאנחנו מכירים, כי הוא מביא כאן תמונה חדשה. נראה את זה כתמונה: החלק שלנו חסר בתמונה המלאה.

כשאנו חיים בין מוות ללידה מחדש, אנו מצויים עם מה שמהווה כאן את בסיסו של הגוף הפיסי ככוחות על חושיים, אנו חיים אתו בכל מקום ביקום – מלבד מקום אחד ויחידי הנותר ריק: זהו החלל שאותו אנו ממלאים כאן בעולם הפיסי בתוך עורנו ועל ריקנות זו אנו מביטים כל הזמן.

משתתפת – הוא אומר  שאנחנו בעצם נשארים להביט בחלק החסר הזה שלנו?

יעל – כן. להביט בחלק הזה שכשהלכנו מהעולם הוא נשאר ריק. לדברי שטיינר, במסע לאחר המוות יש את רגע המוות והזיכרון של החיים הארציים, והם אלו שעוזרים לנו להישאר עם תודעת ‘אני’ במסע הזה. במסע לאחר המוות, למרות שאנחנו בחוויה של אחדות, אנחנו עדיין צריכים להישאר עם התודעה של ה’אני’. כאן הוא אומר שאנחנו ממשיכים להביט על זה – ממשיכים להיות עדים ולראות את הדבר הזה, שקודם לא ראינו אותו, כי בחיים הארציים אין לנו בדרך-כלל מושג מה המקום שלנו. אבל במסע לאחר המוות יש לנו וודאות מוחלטת – יודעים בדיוק מה המקום הריק שנשאר כשאנחנו עזבנו את החיים הארציים.

אנו רואים את עצמנו אז מבחוץ ומתבוננים אל תוך דבר מה חלול. מה שאנו מתבוננים בו נותר ריק – אך באופן כזה שאנו מקבלים תחושה בסיסית על אודותיו. אין זו הסתכלות מופשטת, כפי שכאן במישור הפיסי לוטשים עיניים על חפץ כלשהו, אלא הסתכלות הקשורה אל התנסות חיים פנימית רבת עוצמה, עם חוויה רבת עוצמה.

אנחנו אומרים ‘מסתכלים’, או אומרים שאנחנו רואים תמונה, אבל כמובן עלינו לזכור שבעולם הרוח אין לנו עיניים פיזיות. יש חוויה, יש התנסות, שמופיעה כתמונה, אבל זו לא תמונה פיזית שאנחנו רואים עם העיניים שלנו. שם אין לנו עיניים רגילות כמו שיש לנו פה. יש לנו עיניים אחרות.

היא קשורה עם כך, שעל ידי הסתכלות בריקנות זו עולה בנו תחושה המלווה אותנו לכל אורך חיינו בין מוות ללידה מחדש, תחושה הקובעת רבות בחיים אלה שמהעבר השני. זוהי התחושה: קיים משהו בעולם, החייב להתמלא שוב ושוב על ידך. אז רוכש האדם את התחושה שקיים משהו בעולם, שבו יכול להיות רק הוא עצמו; הוא חש את מקומו בעולם, שבלעדיו לא יכול העולם להתקיים. זוהי ההסתכלות על ריקנות זו, שבתוכה עומדים כמו במשהו השייך לעולם, משהו האוחז את האדם ככל שהוא מתבונן בריקנות הזו. כל זה קשור עם מה שגופנו הפיסי הופך להיות”.

שטיינר, עיצוב הגורל והחיים לאחר המוות, עמ’ 15. 

נתייחס במיוחד למשפטים האחרונים המודגשים:

הדבר הזה שחייב להתמלא על-ידנו, הדבר שהוא אולי קטן, אבל הוא ייחודי ורק אנחנו יכולים למלא אותו, מהתגשמות להתגשמות. דבר קרמתי, אבל לא במובן של קרמת עבר בלבד, אלא שיש פה ‘אני’ שבא מחיים לחיים, והוא מתגשם והוא נצחי, ויש לו תפקיד יחיד וחד-פעמי.

נחבר את זה לחיים שלנו ולביוגרפיה שלנו:

האם פעם חוויתם את התחושה הזו, או אולי על אדם אחר שמת, ופתאום הרגשתם את המקום הזה שהוא מילא ונעלם? וגם החוויה ההפוכה שתיארתי קודם – שאין לי מקום, שאני לא יודעת מה המקום שלי. כל השאלות האלו, משני הכיוונים.

משתתפת – הערה לגבי זה שבשפה העברית, אדם שעבר מן העולם נקרא ‘חלל’.

יעל – השפה העברית היא כל כך חכמה. יש לנו את החוויה הפנימית כשאדם הולך מפה ברמה הפיזית – חוויה של חלל.

משתתפת – סיפרתי פה שאמי נפטרה מוקדם, אבל כשאבי נפטר הייתי בת 45. כשהוא נפטר זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי יתומה. אחרי שהוא נפטר הרגשתי איזה מקום היה לו בחיים שלי. תחושת היתמות הייתה עוצמתית, ולא הרגשתי אותה כשאמי נפטרה והייתי ילדה. כשאבי נפטר הרגשתי שעכשיו אני ישות יתומה בעולם. לא יכולתי להרגיש איזה מקום הוא ממלא בחיי כאבא עד אחרי שהוא עזב את העולם.

יעל – זה מאוד מתאים, כי זה מתחבר לתיאור לפיו מעולם הרוח אנחנו רואים את החלל הזה, והוא פתאום מאוד ברור לנו. משהו בזה שאבא כבר לא היה – אז יכולת פתאום להבין מה התפקיד החד-פעמי שהוא מילא בחיים שלך, ושהעולם שלך לא יכול היה להתקיים כעולם ‘שלך’ בלי אבא והתפקיד שהוא מילא.

משתתפת – אני פרשתי מהעבודה לא מזמן. הייתי במשך כ-40 שנה מורה וגננת. אני חווה חלל כזה, סוג של מוות. הרגשתי משמעותית, היה לי ברור מה המקום שלי ושיש לי יכולת ליצור מקום לאחרים, ולתת להם את ההבנה של המקום שלהם – זה היה מאוד משמעותי. עכשיו אני חווה שאני קצת מיותרת.

יעל – מה שאת מתארת הוא שנדמה לנו שיש לנו ערך כל עוד יש לנו תפקיד חיצוני. כגננת ידעתי מה מקומי, ידעתי שיש לי תפקיד כזה וכזה – לעזור לילדים מסוימים, ליצור מקום ועוד. נדמה לנו שהמשמעות שלנו תלויה במשהו כזה עדיין חיצוני, אפילו שבתוך זה עשית הרבה דברים משמעותיים שאינם חיצוניים. עצם המחשבה שיש לי משמעות כל עוד יש לי תפקיד מוגדר בחוץ – יש במחשבה הזו טעות מסוימת. כשאני מאבדת את המקום החיצוני שבניתי לי – שבו הייתי משמעותית ובו התפתחתי – עולה המחשבה שברגע שזה איננו – ההגדרה החיצונית או היציאה בבוקר אל התפקיד – אז אני מיותרת. כאן שטיינר מעורר את תשומת ליבנו לזה שיש מקום שעלינו למלא שוב ושוב, והוא לא שייך לשום דבר חיצוני. התהליך שאת עוברת הוא חשוב: התהליך של הפרידה מהמעטפות החיצוניות יכול לעזור לך להתקרב אל מקום שאינו תלוי בשום דבר חיצוני. הוא לא מקום פיזי. אין לו תחליף.

הטקסט הזה כל כך יפה בעני, אני הייתי נפעמת כשקראתי אותו לראשונה, כי הוא אומר כאן משהו מאוד גדול: להבין שיש לנו מקום שהעולם לא יכול להתקיים בלעדיו. יש לנו תפקיד, ואפילו אם הוא קטן, אם לא נמלא את התפקיד הזה אז העולם לא יוכל להתקיים. זה מאוד חזק.

חשוב לעבור דרך הרגשות שאת עוברת עכשיו – לאבד תפקיד שהיה לי ושחשבתי שהוא זה שנותן לי משמעות – זה אֵבֶל ממש, זה אובדן.

משתתף – אני מבקש לשאול על הטקסט: מה קורה עם ההשקפה של ההודים ששורפים את הגופות? משהו שם לא נשאר לתפוס חלל כי הכל מתפזר.

יעל – החלל שנשאר הוא לא חלל פיזי. גם אם אנחנו לא שורפים את הגוף הפיזי אז הוא מתפרק אל האדמה, אולי יותר לאט. גם לחומרים שחוזרים לאדמה יש תפקיד במעמקי האדמה. גם לאדמה יש כוחות. הכוונה היא לא לשלד או לפיזי. הכוונה היא לחלל שאנחנו, במסע לאחר המוות, בעיניים הרוחיות שלנו שם, יכולים לראות ולחוש אותו, והוא קשור אל מה שמילאנו אותו בו, לא ברמה הפיזית. ברמה הפיזית אנחנו באמת לא כאלה חשובים, רק תופסים כאן עוד מקום. ברמה הפיזית היה אפשר להסתדר עם פחות אנשים בעולם, כי די צפוף כאן על כדור הארץ. אז ברמה הפיזית זה לא משנה איך הגופה חוזרת אל האדמה.

אם אתה לא מכיר את הידע האנתרופוסופי אז כדאי לקרוא ואני אסביר ממש בקצרה: יש לנו ארבעה מרכיבים – הגוף הפיזי, האתרי – גוף החיים, הגוף האסטרלי וה’אני’. מה שמתפשט הוא החלק האתרי. זהו החלק שנושא את הזיכרונות, והוא גוף החיים. אני לא אוכל להיכנס לזה עכשיו לעומק. מה שחשוב פה הוא שכשאנחנו בעולם הרוח אנחנו רואים את הדברים מנקודת מבט רוחנית, ולא מנקודת המבט הרגילה שממנה אנחנו רואים את הדברים פה. פה אנחנו סגורים בתוך העור שלנו, בתוך הגוף הפיזי, ונקודת המבט שלנו היא מאוד צרה ומצומצמת, ונדמה לנו שהגוף הפיזי הזה זה כל מה שאנחנו. כאן שטיינר אומר שמנקודת מבט רוחנית – בתוך הדבר הזה מקופל עולם שלם.

משתתף – אז למה זה לא מתפשט כשאנחנו בחיים? למה צריך לחכות למוות כדי שזה יתפשט?

יעל – מה שאנחנו מנסים לעשות בלימוד הרוחני שלנו זה בדיוק זה: אנחנו מנסים כבר פה, בחיים הארציים, להתפשט מבחינת התודעה שלנו. אנחנו אמנם סגורים בתוך גוף פיזי, אבל התודעה שלנו לא חייבת להישאר סגורה בתוך הגוף הפיזי. אנחנו יכולים להרחיב את התודעה שלנו. אז נוכל לראות הרבה דברים מתוך נקודת מבט רוחנית. אנחנו לא חייבים לחכות עד אחרי המוות. זו שאלה מאוד יפה.

נסיים בשאלה לחקירה ביוגרפית:

מהו המקום בעולם שחייב להתמלא על-ידי? אנחנו לא חייבים לחכות עד למוות, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו כבר עכשיו: מהו המקום שאם אני לא אמלא אותו העולם יהיה חסר? העולם לא יוכל להתמלא במקום הזה?

התשובה הזו יכולה להשתנות עם הזמן, אבל עכשיו נשאל לגבי הרגע: מה נדרש ממני כרגע? למשל, אביטל – במשך הרבה זמן שהיית גננת אני בטוחה שזה היה המקום שלך, זה היה תפקיד מאוד מדויק ואת מילאת שם בדיוק את התפקיד שהיית אמורה למלא כי היית גננת טובה, התפתחת דרך זה ועזרת לילדים והיית משמעותית. היום – את כבר לא אמורה למלא את החלל באופן הזה. יש משהו אחר היום שנדרש ממך למלא, וזה לא משהו חיצוני.

משתתפת – אני מאוד מקווה שיש משהו אחר, חוץ מהמינרלים של הגוף שלי.

יעל – בוודאי שיש, אבל אנחנו צריכים לעבור דרך המוות הזה שאת חווה עכשיו. אנחנו צריכים לעבור דרך התחושה שאנחנו כלום. אנחנו גם חלל כי במידה רבה אנחנו גם כלום, אבל הכלום הזה – יש לו תפקיד. בשביל למצוא את המהות הזו צריך להסכים לוותר על כל מה שהיה נראה לנו לפני כן שהוא הדבר העיקרי. זה תהליך נכון. כואב אבל נכון.

משתתפת – האם את מתכוונת לשליחות? אני כשליחה, ה’אני’ הגבוה שלי?

יעל – אפשר לקרוא לזה שליחות וייעוד, אבל אלו מילים שכבר מוכרות לנו. הטקסט הזה מביא את הדברים בצורה אחרת, ואני ממליצה שננסה הפעם להשתמש במילים של הטקסט ולשאול את השאלה במילים האלו. זו לא טעות לקרוא לזה ייעוד ושליחות, זה קשור כמובן, אבל הפעם לא נדבק במילים האלו ונשאל את עצמנו את השאלה בצורה שונה.

משתתף – אני אוהב את השאלות האלה, וזה גם מאוד מתחבר עם השיעורים הקודמים. השאלה שלי היא האם את ואורנה מתואמות כך שהדברים עולים דווקא בתקופת מיכאל. האם יש קשר?

יעל – לא וכן. ברמה המעשית החיצונית אנחנו לא מתואמות. לא דיברנו לפני השיעור ולא תיאמנו מה כל אחת תעביר. במיוחד השיעורים הפתוחים הם יותר ספונטניים. השיעורים המובנים – ה’אני’ האותנטי והדרך לעבודה רוחנית – הם יותר מתוכננים ועולים מתוך רצף של הנושא ושל הספר. בשיעורים האלו כל אחת מאיתנו מביאה משהו שכרגע חי בה. זה תמיד חומר שקשור לאנתרופוסופיה אבל כל אחת מה שהיא בוחרת. ובכל זאת, אני גם מרגישה שיש קשר – ברמה הרוחנית יש קשר ויש סיבה שהדברים עולים עכשיו. על הנושא הזה חשבתי עוד לפני שאורנה העבירה את השיעור שלה בשבוע שעבר, ולא ידעתי שהיא תלמד את מה שהיא לימדה. כך שברמה הרוחנית בוודאי שיש קשר, ואין מקריות, ויש סיבה שהדברים עולים דווקא עכשיו. אם זה מדבר אליך ונוגע בך אז אני כמובן שמחה, וזה בוודאי לא במקרה. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהדברים לא קורים במקרה. כל מי שנמצא ביעוץ אישי מכיר את זה שאני קוראת איזשהו מאמר כי אני מתכוננת לשיעור או מכל סיבה אחרת, ואז באה המיועצת ומדברת בדיוק על הנושא שקראתי בבוקר. זה תמיד מרגש כי אני רואה שלא קראתי את זה רק בשביל השיעור אלא קראתי את זה בשבילה – היא עכשיו זקוקה למה שאני קראתי בבוקר. ויותר מזה, היא מביאה אליי עכשיו דוגמא חיה לדבר שאני צריכה ללמד, מחייה ומסבירה לי את הנושא דרך האירוע הביוגרפי שלה. זה תמיד מאוד מרגש לראות את זה.

תשובה ארוכה לשאלה קצרה. אני מקווה שעניתי לך. זה כמובן מתחבר גם לתקופת מיכאל, ולזה נתייחס בפעם אחרת.

יהי הכל / ברטולט ברכט, (תרגום לעברית: נתן זך)

יְהִי הַכֹּל שַׁיָּךְ לְכֹל שֶׁיּוּכַל לְהֵיטִיב עִמּוֹ

הַיֶּלֶד לָאִשָּׁה הָאִמָּהִית – לְמַעַן יִגְדַּל;

הָעֲגָלָה לָעֶגְלוֹן הַטּוֹב – לְמַעַן יִנְהַג בָּהּ הֵיטֵב;

וְהָאֲדָמָה לַמַּשְׁקִים אוֹתָהּ מַיִם – לְמַעַן תִּתֵּן פִּרְיָהּ בְּעִתּוֹ.

תודה ולהתראות לכולם.

print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *