אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 61

16.12.2020 – לימוד 61

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

יב לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.
יג אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ; וְרוּחַ קָדְשְׁךָ, אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי.

תהילים נא’ יב-יג.

היום אדבר על מה שקורה כשאנחנו עולים בסולם ההתפתחות שלנו. קורה תהליך מוזר ולפעמים אנחנו לא מזהים אותו כתהליך של התפתחות, לכן חשוב להבין אותו.

אנחנו יכולים להתייחס אל תהליך ההתפתחות שלנו כמו אל עלייה בקומות התודעה, בקומות הרוחניות, בקומות הטוהרה. אנחנו עושים עבודה כלשהי, כמו שכולנו עושים, ואנחנו מתחילים להתקדם. נגיד שיש לי בניין אחד עם 5 קומות. בקומה הראשונה אנחנו מתחילים לעבוד על עצמנו, ואז הגיע הזמן שעלינו לעלות קומה. אבל אני לא יודעת את זה כי אין לי שום מושג מתי מגיע הזמן שעלי לעלות קומה. אני ממשיכה לעשות את העבודה בנאמנות – לפעמים אני נופלת, לפעמים אני בספק, לפעמים אני באמונה, לפעמים אני מתייאשת. ותמיד, כמו שאנחנו אומרים אצלנו בבית-הספר, אחד מהעקרונות הרוחניים הכי חזקים זה להחזיק מעמד. הגיע הזמן שעולם הרוח יודע שאני צריכה עכשיו לעלות לקומה השנייה. הקומה השנייה, במושגים של אור, פירושה ששם יש יותר אור בשבילי – אור התודעה. אני עשיתי את כל הצעדים כדי לעשות את המעבר הזה. אבל – אני לא יודעת את זה. ואז בדרך כלל קורה אירוע נוראי מבחינתי, שמטלטל ומרעיד את כל אמות הסיפים. מה שקורה באירוע הזה הוא שאני מרגישה שאיבדתי את כל הקומה שלי. אם בקומה הראשונה יש לי דירה של חדר, אני מרגישה באירוע הזה שאין לי בית – אני מטולטלת בין העולמות, שנפלתי נפילה נוראית, אין לי מושג למה ואיך, ואני לא יודעת איפה אני. כאילו שזרקו אותי לחלל הריק. אני לא יודעת שלמעשה בעטו אותי לקומה השנייה.

למה אני לא יודעת? יש תקופה של מעבר. כדי להיכנס לקומה השנייה אני כבר לא יכולה להיות אני, אני כבר מישהי אחרת. אבל יש תקופה שאני לא יודעת את זה. אני לא יודעת שאני בתהליך מעבר שבו בפועל אני כבר מישהי אחרת – אבל אני לא יודעת את זה. אני רק מרגישה את הסבל הנוראי של הבעיטה למעלה. אני מרגישה שאיבדתי את מי שאני. מה שאני מכירה בעצמי נעלם, לא תופס – גם בעצמי, גם באמונות שלי. אין לי עדיין ידיעה שאני השתנתי ואני עכשיו בקומה חדשה.

מהי הקומה החדשה הזו? נגיד שהקומה הראשונה היא חדר, והקומה השנייה היא שני חדרים. אני הפכתי להיות 2 חדרים, ואני עוד לא יודעת את זה. אני חושבת שאני עדיין חדר אחד. אל הקומה השנייה אני מעבירה איתי את הרהיטים: אני מעבירה את המנורות, תולה אותן, רואה שהן מספיקות רק לחדר אחד, ובחדר השני חושך מוחלט. זה הכל כמובן תיאור במשלים. אני חושבת שזרקו אותי לחושך.

מה שקורה למעשה זה שהכלי שלי גדל – הכלי במובן של האפשרות שלי לקבל את אור התודעה. אבל בגלל שאני לא יודעת את זה אז נדמה לי שאני בחושך – כי האור שהבאתי איתי מהכלי הקודם לא מספיק. הכלי שלי יותר גדול מהאור שהיה לי קודם בכלי הקודם, ואני מרגישה בחושך נוראי.

זה יכול לקחת ימים, חודשים, שנה ושנתיים, בהם אני מרגישה שנזרקתי לחלל האפל, ולא יודעת שלמעשה עליתי קומה. מה עלי לעשות במצב הזה? אני צריכה לחפש אורות חדשים, אורות יותר גבוהים.

אני זוכרת שכשאני התחלתי את דרכי הרוחנית הרשמית בתוכנית 12 הצעדים לבעיות התמכרות. כשהכרתי את האנתרופוסופיה עזבתי את התוכנית ואמרתי למורה שלי ‘איך יתכן שאני עוזבת את התוכנית שהצילה את החיים שלי?’ והוא אמר לי שאני עוברת למשהו יותר גדול.

האנתרו מכילה בתוכה, מבחינתי, גם את התוכנית. אני לא איבדתי את האור הקודם, אלא הכלי שלי גדל. מבחינתי, יכולתי להיות עכשיו כלי לאור יותר גדול. זה מבחינתי, וכל אחד עם הכלים והאורות שלו.

אנחנו מרגישים את הטלטלה הנוראית הזו, אחרי שאנחנו עושים עבודה טובה, ואין לנו מושג למה זרקו אותנו וגלגלו אותנו מכל המדרגות, ונדמה לנו שירדנו לתהום, ואין לנו מושג מה קורה – מבחינתנו אנחנו רק עושים ומשתדלים, ופתאום בועטים אותנו החוצה, ואנחנו לא יודעים שבעטו אותנו למעלה. מבחינתנו הכל חושך. עכשיו צריך להתחיל לחפש אור נוסף, אור יותר גדול, כי הכלי שלנו גדל ואנחנו חייבים למלא אותו באור תודעה יותר גבוהה.

אנחנו פוחדים – כי אנחנו רגילים לאור התודעה הקודמת, ואנחנו פוחדים לעזוב את התודעה הזו, וחושבים, כמו שאני חשבתי ‘עכשיו לעזוב את התוכנית, עד שהגעתי לתוכנית 12 הצעדים בגיל 28… אלוהים הצלת אותי ועכשיו אני אבגוד בתוכנית ואלך לאנתרופוסופיה?’

אז לא לדאוג – כל אור גדול מכיל בתוכו גם את האור הקטן יותר. לא לפחוד להתפתח. וגם לא לפחוד מהגילויים החדשים, שהם בעצם השיפור של הכלי. השיפור של הכלי פירושו לגלות עוד אמת מטלטלת על עצמי ועל השקרים שלי. זה השיפור של הכלי כמו שאני רואה אותו. זה תמיד בא דרך מפגש נוראי שלי עם נקודה עיוורת. ברגע שאני פוגשת את עצמי איתה, הכלים כאילו נשברים. זה אור, זה אור חזק, ואני לא יודעת שהכלים שלי כבר מוכנים לזה. בהתחלה אני מרגישה שבורה לחלוטין.

אור לא חייב לבוא כמו אור השמש. אור התודעה הוא לאו דווקא מאיר באור בהיר כמו שאנחנו מכירים במושג של אור השמש. זה  אומנם אור בהיר, אך כזה שיכול להאיר את החושך שלי. האור הזה יכול להגיד לי שאני ממש לא מי שחשבתי שאני – זה אור התודעה. הוא יכול להגיד לי שאני לא מי שחשבתי שאני, או שאין לי את התכונה הטובה שחשבתי שיש לי, וזה מטלטל אותי לגמרי. אבל באותו רגע הכלי שלי גדל. באותו רגע שאני מוכנה לקבל את האמת הזו – שהיא אמנם הורסת אותי אבל לא באופן כזה שאין ממנה תקומה – באותו רגע אני כבר במקום אחר. יש תקופת מעבר שאני מרגישה שאני הולכת למות, אבל אני לא מתה. אחרי השלב הזה אני מתחילה להבין שאני עברתי לקומה השנייה וצריך ללכת לחנות חשמל ולקנות עוד מנורות. גדלתי. לא ידעתי שגדלתי. חשבתי שאני נזרקתי. הרבה אנשים כאן מתארים שהם חושבים שאלוהים זרק אותם. זה הפחד הכי גדול – שאלוהים נטש אותם. אבל למעשה, הוקפצתי למעלה.

התהליך הזה אף פעם לא מסתיים. הוא כמובן מסתיים באופן זמני כשאנחנו מתים, אבל זה תהליך של הגדלת הכלי כל הזמן ואז להיזרק לקומה יותר גבוהה, עד אינסוף קומות, וכל פעם להביא לקומה החדשה אורות חדשים – זה תהליך שלא מסתיים אף פעם.

אני אומרת את זה בעקבות שיחה שהייתה לי היום עם מיועצת שלי שעלתה לקומה השנייה, בלי לדעת, והתחושה שלה היא תחושה של זעזוע. זה קרה כבר לפני זמן מה והיום היא אמרה לי ‘זה עדיין בתוכי, מזעזע אותי’, ואני אמרתי ‘טוב שכך, סימן שהתהליך הוא נכון. אם זה לא מזעזע כל כך אז לא קפצת, לא עלית’.  לעלות המדרגות התודעה זה מונח שידוע בתורות הסוד.

לעומת זאת, כמו שנאמר ‘זה לעומת זה עשה אלוהים’, כפי שכתוב בקהלת פרק ג’

א לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם:
ב עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ:
ג עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת:
ד עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד:
ה עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק:
ו עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ:
ז עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר:
ח עֵת לֶאֱהֹב וְעֵת לִשְׂנֹא עֵת מִלְחָמָה וְעֵת שָׁלוֹם:

אם אנחנו מבינים את קהלת באופן פשטני אנחנו אומרים לעצמנו ‘מה זה עת להרוג, ועת מלחמה…?’ אבל הכל הוא כמובן הבחירה שלנו: כולנו רוצים אור – לגבי זה אין שאלה. כולנו רוצים אור, אבל כולנו צריכים לשלם עבור האור הזה. זו ההגבהה וההנמכה ששטיינר מדבר עליה וגם אנחנו דיברנו עליה רבות. אנחנו צריכים להכין את הכלי. להכין את הכלי זה לא לקחת ליפה ולמרק אותו, אלא זה לקחת ליפה נוראית ולמרק אותו. יש כאלה ששואבים אור מן ההפקר, כי האור נמצא בכל מקום ויש אותו כל הזמן. מה זה לשאוב אור מן ההפקר? זה לא לרצות לשלם את המחיר.

מה עושים כוחות הנגד? הם מאוד אוהבים את התופעה הזו, כי הם כמו מלווים בריבית, אבל בריבית קצוצה. ריבית קצוצה במובן של ריבית גבוהה עד מאוד, כמו בשוק האפור. מה שעושים אלו ש’מלווים’ את האור מכוחות הנגד מבלי לשלם עליו – הם מושכים את האור, מתענגים על האור: מדיטציות, כל מני דברים רוחניים, ואפילו ממש תחושות של התעלות. אבל הם מקבלים את זה בריבית קצוצה מכוחות הנגד. הם מלווים בשוק השחור. לקחת אור כזה – שיש אותו בעולם, הוא נמצא תמיד ובכל מקום – הוא אור מן ההפקר. במילים אחרות: מכרתי את נשמתי לשטן, ויום אחד השטן יבוא ויגבה את חובו. הוא ירוקן אותי. איך הוא ירוקן אותי? באופן כזה, כמו שכאשר אני מלווה בריבית בשוק האפור זה לא כמו בבנק, שאני יודעת מה הריבית והיא עומדת על משהו סביר להלוואה. בעוד בשוק האפור ישחתו אותי בריבית, ואם אני לוקחת בשוק האפור של העולם התחתון אז שוחטים אותי פשוטו כמשמעו. כלומר: מי שאפשרו לי לקחת את האור מן ההפקר – כוחות הנגד – לו אני חבה. לחוב להם פירושו שהאור הזה לא ימלא אותי – אני ארגיש תמיד ריקנות. זה כמו לקחת סמים. אני תמיד ארגיש ריקנות, ולכן אמשוך עוד אור מן ההפקר, וכדי למשוך עוד אור מן ההפקר אני יכול לעשות הרבה דברים לא מוסריים, ובסופו של דבר אני אפול אל כוחות הנגד – הכוחות שאפשרו לי לקחת את האור. גם לכוחות הנגד יש אור, אבל זה אור שנקרא ‘אור מן הקליפות’ – אור מה’סיטרא אחרא’. סיטרא אחרא זה מושג בארמית שפירושו ‘הצד האחר’. סיטרא – צד, אחרא – אחר. זה לא הצד המרכזי, זה הצד האחר. זה אומר שלעומת מה שתיארתי מקודם, על אלו שעשו את העבודה האמיתית, והתבוננו וגילו על עצמם את האמת – עם עצמם או עם הקבוצה או עם המטפלת או עם המורה, זה לא משנה. במקרה שסיפרתי על אותה מיועצת שלי – אני הייתי השליחה של הטוב שנחווה כרע, ואמרתי מילים כדורבנות שזעזעו מאוד מאוד מאוד מאוד, ובלבלו מאוד, אבל בעצם אפשרו את הקפיצה. אותה מיועצת שילמה על זה מחיר כבד – בסבל ובהרהורים פנימיים, באובדן דרך ובהקטנה עצמית, שהייתה נכונה. ככה היא שילמה על האור שהיא קיבלה כי למעשה היא קיבלה את האור לפני התשלום. זאת מכיוון שהאור הוא היוצר את הכלי. נסביר:

מי היה קודם – אלוהים או האדם? השלם או החלקי? השלם. השלם זה האור – הוא יוצר את הכלי. האור כבר נמצא שם, אבל הוא אומר ‘תיצרו את הכלי הנכון לקבל אותי’. אם לא תיצרו את הכלי הנכון, לא תקבלו אותי, ואז תלכו לחפש במקומות זרים כל מני אורות מפתים, אבל תדעו (או שלא תדעו) שמכרתם את נשמתכם לשטן. לכן על כל אור שאני מקבלת אני צריכה לשלם. אני צריכה להכשיר את הכלי שלי. ההכשרה, מבחינת השפה בבית הספר שלנו, היא לדעת כל הזמן איפה אני משקרת. אני לא משקרת ביודעין. זה נמצא בתת-מודע שלי מקדמת דנא. אבל להסכים לפירוק הזה של האישיות שלי – להסכים ולא להפנות האשמה ליועצת או לא למורה. אפילו אם אנחנו לפעמים עושים את זה בהתחלה, עלינו מהר להתעורר לזה ולקחת אחריות על זה. כך אנחנו ראויים לקבל את האור מהמקום הנכון, ואז אנחנו ראויים לעלות בדרגה רוחנית.

לעלות בדרגה רוחנית, כמו גם לעלות ‘קומות’ – זו לא מטפורה. הקומות האמיתיות נמצאות בעולם הרוח, והקומות אצלנו זו המטפורה לעולם הרוח. כמו שאומרים ‘יד השם’ – האם ל’השם’ יש יד למעלה? אולי זה לא יפה ‘להאניש’, לעשות אנתרופורמורפיה, ל’השם’…? האם אנחנו לוקחים את היד שלנו ומייחסים אותה ל’השם’?

נהפוך הוא! היד האמיתית זו יד השם – יוד דלת = 10 ספירות ו 4 עולמות. זו יד השם, היד האמיתית. והיד ההיא, יד השם, היא היוצרת את היד שלי. הדמות של היד שלי היא תמונה של היד האמיתית. מה יש לי ביד 14? 14 = יד = זה אופן הביצוע של האינסוף את העולם: ב 10 ספירות ו 4 עולמות, ושם הויה 4 אותיות. לא ניכנס לזה לעומק עכשיו. נגיד רק שדמות היד שלי היא תמונה של היד האמיתי. מה יש לי בכמות 14 ביד שלי? 14 מפרקים – 3 מפרקים בארבעת האצבעות, ושני מפרקים באגודל = 14. יד. אבל יד זו היא החיקוי של היד האמיתית. היד האמיתית זה כוחות. כמובן שאין יד גשמית כזאת, חס ושלום. אלו כוחות. כוחות שנמצאים שם יצרו לי יד כזאת, וכך בכל הגוף שלי.

כשאני אמרתי שעולים בקומות התודעה ונתתי את הדימוי של בנין – זה דימוי! רמות התודעה נמצאות שם, ואנחנו יכולים לעלות מרמה לרמה, מנפש לרוח, מרוח לנשמה, עד אינסוף של רמות תודעה, במשך גלגולים. אנחנו רוצים לעשות את זה כמה שיותר מהר, כדי לא להצטרך לבוא שוב ושוב לעמק הבכא הזה. זו דעתי האישית – עוד פעם ללדת ילדים וכשיהיה להם קשה יכאב לנו, עוד פעם להיות חולים… זה נאמר במאמר מוסגר.

אני רוצה לסיים את מה שדברתי עליו: מה קורה כשאני עולה לקומה השנייה? בהתחלה יש חושך, כי האורות שהבאתי איתי מהדירה של החדר לא מספיקים. אבל אז אני הולכת לחנות וקונה עוד אורות, ואז הדירה מוארת הרבה יותר: העדינות, הרזולוציה שאני תופסת את העולם, היא אחרת. אני תופסת את העולם בצורה הרבה יותר מעודנת. אז אני קרובה יותר לעולמות הגבוהים, ואני מרגישה אושר הרבה יותר גדול.

הכל התחיל מזה שהמורה שלי פעם אמר: “הקרמה של התפתחות זה סבל”. אני אמרתי ‘מה זה הסיפור הזה? מי רוצה להתפתח אם הקרמה זה סבל?’. אבל זה לא סוף הסיפור – המורה שלי לא סיפר את כל הסיפור. למה הקרמה של ההתפתחות זה סבל? כי אם את מתפתחת אז קודם כל את צריכה ליצור כלי יותר גדול. ליצור כלי יותר גדול זה סבל. אבל אחרי זה יש אור. להבין את זה: הקרמה של ההתפתחות זה סבל, אבל הקרמה של הסבל זה אור!

זה שיעור לכבוד חנוכה.

לפני שאני מברכת אתכם בחג אורים שמח – מי ייתן שיהיה לנו הרבה הרבה אור. אמן ובעזרת השם. אבל – לא שנמשוך אותם מן ההפקר. לא נחפש אותם על כל גבעה ותחת כל עץ רענן. אנחנו נשלם על האור הזה. אנחנו לא ניקח את האור הזה בגניבה. כי אם ניקח אותו בהקפה – אז נשלם כפל כפליים. נשלם בישות שלנו, בעצמיות שלנו, בלי לשים לב. האור צריך ‘להיקנות’ דרך מאבק בשקר העצמי שלנו.

משתתפת – את יכולה לפרט על השקר העצמי?

אורנה – שקר עצמי זה כאשר אני חושבת שמגיע לי דברים מסוימים כי יש לי דימוי עצמי שאולי בא מחיים קודמים, שאני מתקדמת ונעלה. יכול להיות שאני באמת מתקדמת ונעלה, אבל בחיים האלה לא שילמתי על זה, לא עברתי את המסלול. אני באה וקופצת למעלה, כי באמת יש לי את התחושה הזו. התחושה הזו היא לא ‘לא-נכונה’. אבל אני לוקחת אותה מחיים קודמים, מעבירה אותה לחיים האלה, ו-בום, אני כבר למעלה. לא ככה זה אמור להיות. עלי לעשות את הדרך שלי למעלה. זה שקר עצמי אחד.

שקר עצמי שני – אני נחמדה ועוזרת, כל כולי פנים מאירות ומסבירות (יש ספר של הרב אשל”ג בשם זה). כל העולם חושב איזה אור אני, אבל זה לא נכון: אני גם חושך, אני לא רוצה כל כך לתת, אני רוצה את הזמן לעצמי, אני לא כל כך נחמדה. אבל אני מציגה פנים מאירות ומסבירות וכל העולם אוהב אותי וחושב עלי דברים טובים. זה שקר עצמי.

מי יכול לשתף אותנו בשקר עצמי שלו?

משתתפת – אני רוצה לשאול: מאוד מדבר אלי שאמרת שכל העולם חושב עלי שככה וככה. אבל מה אם אני לא מרגישה שזה נכון. אז של מי השקר – שלי כלפי אנשים? של אנשים כלפיי?

אורנה – את צודקת. שקר עצמי הוא בסופו של דבר חרב פיפיות. הוא משרת אותי, אבל הוא גם חוסם את ההתפתחות שלי. אז הוא למעשה לא משרת אותי. אם כל העולם חושב עלי משהו, ואני לא טורחת לציין בפניהם שהם טועים – זה גם שקר. אני למשל מאוד טורחת לציין בפני התלמידים שלי עד כמה הם יותר טובים ממני, כל אחד בדרכו. אני ממש מודעת למגרעות שלי. ברוך השם, אני מתקדמת… יש לי מודלים. אני רואה את התלמידים והתלמידות שלי. כל פעם הן מביאות אוכל שהן בישלו, בעוד שאני בחיים לא אבשל בשביל מישהו אחר. גם כי אני מבשלת לא טעים, וגם כי עד שאני מבשלת אז אני לא אתן את זה לאף אחד. אין לי את הנדיבות הזאת. אז התחלתי לסרוג גרביים לתלמידות שלי. בעבר לא היה עולה על דעתי לעשות דבר כזה. אני מתחנכת. פתאום זה כיף – אני נותנת. לא רק לדבר ולדבר ולדבר, ללמד אנשים ולהנות תוך כדי. זו לא הקרבה בשבילי – את זה אני יודעת לעשות טוב, וכבר ממזמן. לגלות את האמת זה מבחינתי משהו שאני לא יכולה שלא לעשות – זה רק מסב לי הנאה. אבל לסרוג גרביים – לשבת שעות ולסרוג גרב ואז לתת אותה לתלמידים שלי – זה בטח העלה אותי עכשיו בקפיצה לקומה רביעית (:

לדעת את האמת על עצמנו. אני לא נדיבה. עד שאני מוציאה ממני משהו גשמי, לא מבחינת רכוש אלא דבר שעשיתי כמו בישול או סריגה – הייתי צריכה לעבור 60 שנה בשביל להיות נדיבה בזה. אני לא משקרת לעצמי ולא משקרת לכם. ואם אתם חושבים שאני נדיבה אז אני אתקן ואגיד לכם שלא, אני לא. לא להגיד את האמת זה גם לשקר.

אני אומרת את זה עכשיו בצורה מאוד גולמית. שקר בא בכל מני אופנים. יש לי מיועצת שעובדת בחברה שעושה דברים לא מוסריים, אבל היא בנישה הקטנה שלה עושה דברים מוסריים. אבל זה לא משנה! את עובדת במקום לא מוסרי – את משרתת אותו. אפילו שיש שם פרנסה טובה – לא צריך להיות שם. היא צריכה ללכת משם. כל מני דברים כאלה. אלו שקרים עצמיים. ביהדות זה נקרא קליפות.

שימו לב, לא יעזרו לנו אם אנחנו לא נתעורר. אם אנחנו נבחר, וזו בחירה חופשית, לשרת את הקליפות, אז בסדר, זו בחירה חופשית. וזה יקרה עד שהקליפה תבלע אותנו – כמו צמח טורף, בלי שנשים לב.

חשוב להבין דבר אחד: עולם הרוח הוא עולם האמת. אין שקר שם. להגיד ‘שקר’ ו’עולם הרוח’ זה פרדוקס. אם אני רוצה להיות דומה לעולם הרוח או להידבק בעולם הרוח, או לקבל מעולם הרוח השראה ואושר ושמחה, ושיזרום לי לתוך עולם הבכא שלי שיש בו כל כך הרבה קשיים וסבל – אז אני חייבת להיות דומה לעולם הרוח. אם יש בי שקר – אז אני אדחה. כמו כוחו מגנטי הפוך. זה לא רק רוחני, זה ממש פיזיקלי. ברגע שאני משקרת – יש מסך ביני לבין עולם הרוח.

היום אני רוצה שנצא עם הדבר החדש הזה:

כאשר אני קופצת מקומה ראשונה לשנייה – אני לא מזהה את זה. בהתחלה אני חושבת שזרקו אותי לתהומות, כי איבדתי את מה שהיה לי ואת מי שהייתי. אני כבר לא אותה אחת – כאשר אני אקום לתחייה אני לא אהיה אותה אחת. התחושה היא נכונה – מתתי. מתתי באמת. אני רק לא יודעת שמתתי כדי לקבל אורות יותר גדולים. שם צריך להחזיק מעמד, כי לפעמים המוות הזה מאוד קשה. אני יודעת, אני מכירה חלק מכן שעוברות את זה. דווקא לפני שנעשית קפיצת תודעה יש מוות נוראי, חושך נוראי. אבל לאחר שעובר זמן אני מסתכלת על עצמי ואומרת ‘אני לא אותו בן אדם, זו לא אני’. ואז אני יודעת מה הייתה המטרה של הנפילה הזו.

“זה מול זה ברא אלוהים” – גם כוחות הנגד יכולים לתת “אורות”, אבל האורות שלהם זה בריבית, בהקפה, בשוק האפור. תוך כדי זה שאני לוקחת אור – אני מתרוקנת מוצצים את דמי וסופי יהיה שאני אתרוקן ואעשה דברים לא מוסריים.

נסיים באור טוב. אני משערת שהדיבור הזה היום נגע בחלקכם בתהליכים שאתם עוברים וזה בא כדי לתת לנו כוח. כוח להבין את מה שאמר המורה שלי, צבי בריגר היקר: הקרמה של ההתפתחות היא סבל, ואני מוסיפה – הקרמה של הסבל זה אור.

משתתף – אני מבקש לסיים בהקראה של הרב קוק:

צָרִיךְ שֶׁכָּל אִישׁ יֵדַע וְיָבִין
שֶׁבְּתוֹךְ תּוֹכוֹ דּוֹלֵק נֵר
וְאֵין נֵרוֹ כְּנֵר חֲבֵרוֹ
וְאֵין אִישׁ שֶׁאֵין לוֹ נֵר

וְצָרִיךְ שֶׁכָּל אִישׁ יֵדַע וְיָבִין
שֶׁעָלָיו לַעֲמֹל וּלְגַלּוֹת
אוֹר הַנֵּר בָּרַבִּים
וּלְהַדְלִיקוֹ לַאֲבוּקָה גְּדוֹלָה
וּלְהָאִיר לְעוֹלָם כֻּלּוֹ.

אורנה – יש תמיד להעמיק ולעשות עבודה אינדיווידואלית, כי כל אחד מאיתנו משקר לעצמו בצורה אחרת.

משתתפת – מאיזה גיל אנחנו מרגישים את זה? מזהים את השקר והנפילות?

אורנה – אם את ממשיכה בדרך, ואת עושה עבודה מאוד יפה, זה יקרה לך ואל תב     הלי. יקרה לך שאת בעצם תעברי קומה בתודעה, את תהיי בדרך למעלה אבל את תחשבי שזרקו אותך לתהום. זה קורה לכל מי שעושה את העבודה נכון. זה לא ליחידי סגולה. נכון שתמיד יש בעולם אנשים יותר מתקדמים, אבל המסלול הוא מסלול של כולנו, ובוודאי בתקופה הזאת – כשהחושך הולך ומתגבר. כולנו צריכים לעשות את הדרך ולזהות שקפצתי, ושאני לא באותה קומה – אני עליתי קומה. צריך לזהות את זה. זה האור הגדול. לא לחשוב על כמה סבלתי בדיעבד, אלא לחשוב איפה אני עכשיו לעומת איפה שהייתי קודם. נכון ששילמתי בסבל הזה, אבל לא זכיתי באור מן ההפקר.

אני רוצה רגע לעזוב את הגילים. זה כמובן לא קורה בגיל 20, כי זה זמן של בנייה ולא של פירוק, אבל זה קורה אחרי אמצע החיים – זה קורה או יקרה אצל כל מי שנמצא כאן. כולנו שם. הדרך הזו היא דרך קודש. אני לא יכולה להפליג בחשיבות של מה שאנחנו אמורים לעשות, ועושים. וכל הכבוד לכולנו. בשביל זה יש לנו את הקהילה שלנו, את הקבוצות שלנו. לבד אי אפשר לעשות את זה. קשה מאוד לעשות את זה. גם בגלל שקשה לך לראות את עצמך – זה בא לך מתוך זה שמישהו אחר מעיר לך או אומר לך דברים. בהתחלה אתה מאשים אותו, ואחרי זה אתה מתאושש. וגם בגלל שכאשר אתה במקום הקשה – תומכים בך. אומרים לך ‘גם אני הייתי במקום הזה ויצאתי מזה, אל תדאג’. לכן מאוד מאוד חשוב להיות בקשר עם קהילה רוחנית מהסוג שלנו – קהילה ששואפת לאמת, שלא מחפשת לזכות באור מן ההפקר. לא פסטיבלים ולא שילוב ידיים באקסטזה – זה לא אצלנו וזה לא הנושא, כי זה נקרא ‘לגנוב אור. יש אור, ואפשר לגנוב אור, אבל משלמים על זה תשלום שהוא לפעמים קטלני.

אני מאחלת לכולכם להחזיק מעמד בחושך. נלך להדליק נרות.

תודה לכם שאתם קיימים.

חג שמח.

print