אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 64

6.1.2021 – לימוד 64

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

היום נקדיש את המפגש לרגש הקנאה. השבוע קראנו את הפרשה האחרונה בספר בראשית, פרשת ‘ויחי’. זו הפרשה שסיימה את כל הסאגה הארוכה של יעקב ויוסף. כשאנחנו מסתכלים על יעקב אנחנו רואים שחייו היו קשורים ברגש הקנאה: מעצם לידתו והקנאה באחיו עשיו, ולאחר מכן בבכורה, אח”כ הוא התחתן עם לאה ועם רחל, וכמובן גולת הכותרת של הארכיטיפ של הקנאה הוא יוסף ומה שקרה אתו ועם אחיו.

נשוחח היום על הקנאה מההיבט הרוחני שלה – איך אנחנו יכולים להסביר את הקנאה.

נתחיל עם שיר:

יעקב אורלנד – שיר על עייפות החומר

אֲנִי בָּנוּי חָזָק.
אֲנִי לֹא אֶגָּמֵר לְעוֹלָם.
אֲנִי אַחֲלִיף צוּרוֹת וְאֶתְגַּלֶּה בָּכֶם שׁוּב תָּמִיד
לְפַרְנֵס אֶת דִּמְיוֹנְכֶם הַמְּחַיֶּה וּמֵמִית,
וְאֵינֶנִּי אוֹבֵד וְאֵינֶנִּי חוֹלֵף –
וְרַק עָייֵף לְעִתִּים. מאֹד עָיֵיף.
הוֹ, לוּ רַק יָכֹולְתִּי לָנוּחַ מְעַט מֵעַצְמִי,
לִבְרֹוחַ מִנּוֹכְחוּתוֹ הָאֵינְסוֹפִית שֶׁל קִיּוּמִי;
קִמְעָה לְהִתְפּוֹרֵר, לְהִתְפָּרֵד, לְהִישָּׁחֵק לְהֶרֶף-עַיִן,
לִהְיוֹת לֹא-כְּלוּם, לְהֵעָלֵם כְּמוֹ לֹא-אֶרֶץ-וְשָׁמַיִם,
כְּמוֹ לִפְנֵי יְהִי-אוֹר עַל הַבְּרוּאִים,
כְּמוֹ בְּטֶרֶם הֱיוֹת אֱלֹוהִים.

נדבר על הקנאה רק מאחד ההיבטים שלה, כי הקנאה היא אחד הרגשות הסוערים, העמוקים, החזקים, שאנחנו מכירים באדם, החל מהכוח ההרסני שלה – “קשה כשאול קנאה”, ועד החלק המעודן שלה – “קינאת סופרים”, וכן החלק שבא לידי ביטוי לאחרונה בזרמים שונים – הקנאה הדתית.

אנחנו לא נדבר על אלו, אלא על הקנאה שאנחנו מכירים כבני אדם: הקנאה באחר. כמו בסיפור של יוסף “ויקנאו בו אחיו”, וכמו שרחל אומרת ליעקב שהיא מקנאה באחותה “הבה לי בנים ואם לא מתה אנוכי”. זו הקנאה עליה אנחנו מדברים, כרגש מאוד סוער.

הקנאה, כמו כל התשוקות והיצרים הקשורים לגוף האסטרלי, הן מתנותיו ופעולותיו של לוציפר בנו, בני האדם. יש לכך תפקיד בהתקדמות שלנו ובבניית ה’אני’ שלנו. נקרא מה אנחנו לומדים מלוציפר על התפקיד שלו בתשוקות שהוא מכניס בנו – מה הוא מכניס בנו בעזרת הקנאה:

“כאשר עברנו דרך ההתגשמות הראשונה היה הכוח הלוציפרי – המעמיד בניסיון, המפתה – זה אשר הטביע חותמו בגופנו האסטרלי. מאז תקופה זו – הכוח הלוציפרי המפתה – הוא אשר משפיע על גופנו האסטרלי. למעשה זוהי השפעתו של לוציפר לרכוש השפעה ושליטה במהלך ההתפתחות הארצית על גופם האסטרלי של בני האדם. עלינו לחפש אותו בכל תחום בו נמשך זה מטה. עלינו לחפשו בכל אותן תכונות אגואיסטיות, תאוות, דחפים ומאווים החיים בגוף האסטרלי. ועלינו לדעת שהקנאה הינה אחת מגילויי ההשפעה החזקים ביותר של לוציפר. כל שחי בנפשנו וניתן להבחנה כקנאה שייך לתחומו ובכל פעם שרק ניצוץ של זו ניצת – הרי שלוציפר קונה שליטה בדחפים שבנו ובגופנו האסטרלי. ”   שטיינר/ שאלות חיים.

אנחנו רואים שאנחנו לא אמורים להתכחש לקנאה אלא להכיר בקיומה ובעוצמה שלה, באופן שהיא פועלת עלינו כחלק מההוויה שלנו. ההכרה שלנו בפעילותו של לוציפר בתוכנו היא חלק מההתפתחות שלנו – לדעת מה הם הכוחות הלוציפריים שפועלים בתוכנו. הקנאה כחלק משמעותי שנמצא בנו.

נסתכל מהי השאלה הרוחנית שעומדת מעבר לקיומה של הקנאה. מה זה אומר, בהתבוננות רוחנית, כשאנחנו מקנאים? ננסה לשאול – מה עומד בבסיס של רגש הקנאה? אני מדברת על הקנאה כמו של אחיו של יוסף כלפיו, הקנאה של רחל בלאה שיש לה בנים, שאול בדויד. כל הקנאות האלו – מה יש בבסיס כאשר אני מקנא באחר?

משתתפת – כעס?

יפה – הכעס הוא תגובה על משהו. מה יש לפני שבא הכעס? הכעס הוא כבר התגובה הרגשית.

משתתפת – לאחר יש משהו שאני רוצה.

יפה – בדיוק. בבסיס לאחר יש משהו שאין לי, שאני רוצה אותו, או שאני חושב שהיה אמור להיות לי. למה אין לי אותו? יש לאחר משהו שאין לי ואני מתרעם על כך, הייתי רוצה שמה שיש לאחר – שיהיה גם לי. ואני לא מבין למה אין לי אותו. זה הבסיס של השאלה הזו, של התרעומת הזו. אנחנו יודעים שהתרעומת הזו יכולה להביא בסופו של דבר למעשים איומים, וראינו בפרשה על יוסף שהאחים שנאו אותו ומכרו אותו, והסוף ידוע. הכעס יכול להתפתח לשינאה עזה ולרצח, אבל הבסיס הוא שאני חושב שמה שיש לאחר אני גם צריך, רוצה שיהיה לי – על הבסיס הזה אנחנו נדבר.

מה הבסיס של החשיבה שאומרת שמה שיש לך – אמור להיות גם לי? מה מניע את החשיבה הזו?

משתתפת – יש בזה אלמנט השוואתי, כשאני בודקת אותי מול האחר.

יפה – זה נכון, יש בזה השוואה. מה אומרת ההשוואה?

משתתפת – אולי נקודת המוצא היא עליונות: יש את האחר ויש אותי, ולי מגיע יותר.

יפה – לי מגיע יותר, או שלכולנו מגיע – למה רק לו? לכולנו מגיע – זה גם מכיוון ההשוואה.

משתתף – אם למישהו אחר יש את מה שאני רוצה, אז זה לי לא יהיה אותו, זה בא על-חשבוני. אם לו יש אז לי אולי אין.

יפה – אם לו יש ואני רוצה שגם לי יהיה, ואני כועס על זה שאין לי, אז אנחנו יכולים להגיד שהחשיבה הזו היא ארצית מטריאליסטית, שרואה את בני אדם כבעלי זכות שווה מבחינה חומרית: מה שיש לך אמור להיות גם לי. התפיסה הזו הניעה אידיאולוגיות גדולות ועצומות, כמו פרויקט הקיבוצים. קיבוץ זה מקסים, אבל נקודת ההנחה שהייתה היא שאנשים הם שווים – שמספר הבגדים שיש לאחד זהה למספר הבגדים שיש לשני. ראינו דווקא את הכישלון של התפיסות האלו, ולאו דווקא את ההצלחה שלהן – לא רק בארץ אלא בכלל בעולם. כל התורות שנבעו מהמחשבה שכל בני האדם שווים – נפלו.

זו תמונת הצל – האמת היא שאכן כל בני האדם שווים, אבל איפה? במה? במה הם שווים?

משתתף – בעולם הרוח.

יפה – נכון. רק ב’צלם אלוהים’ שבנו. רק בצלם אלוהים שבכל אחד אנחנו שווים, אין היררכיה בעניין הזה. אבל מבחינת חייו של האדם – כל אדם הוא מין בפני עצמו. אין כזה דבר שתמונת חייו של האחד תהיה זהה לתמונת חייו של האחר. אנחנו רואים את זה אפילו ברמה של תאומים זהים לחלוטין – חייהם שונים. אנחנו מתפצלים למהויות שונות. כבר המחשבה שמה שיש לאחר יכול להיות גם לי, או אמור להיות לי ולמה אין לי אותו – נעוצה בתפיסה ארצית לא מדויקת שאינה רואה את המהות הייחודית שיש לכל אדם ואדם, כמין בפני עצמו, כביוגרפיה ייחודית בפני עצמה שממנה משתלשל כל מה שיש לי או אין לי.

בגמרא אומרים “כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות”, כלומר: אין דמיון, לא בפנים ולא במהות הפנימית של אדם זה או אחר למשנהו.  אם נסתכל למה אנחנו מקנאים, נשאל האם אנחנו באמת יכולים לקלוט או להבין שלכל אדם ואדם יש את הקרמה שלו, את החיים שלו, ואת כל מה שנמשך מזה – אז אנחנו צריכים באמת להגיע להבנה עמוקה של ידע האדם וידע העולם. אנחנו מכירים את זה מתוך התייחסות שלנו לחוק הקרמה.

חוק הקרמה – חוק הסיבה והתוצאה:

  “… הדבר העיקרי הנובע מתוך רעיון הקרמה הוא, שאל לנו לחשוב שמקרה הוא שאנו ממוקמים במקום בו אנו  נמצאים בחיינו בתוך הסדר העולמי. נהפוך הוא, עלינו לחשוב שכאן קיימת תוצאה של החלטה תת-מודעת של רצוננו, שכתוצאה מגלגולנו הקודמים, עוד לפני שעברנו מהעולם הרוחי שבין מוות ללידה מחדש אל קיום גשמי זה, החלטנו זאת בעולם הרוחי – החלטה שנשכחה כאשר התגשמנו בתוך הגוף הנוכחי – להיות בדיוק במקום בו אנו נמצאים כעת. זו הסיבה, שכתוצאה מהחלטה טרום-לידתית, טרום-התגשמות, של הרצון שלנו – אנו משובצים במקום המיוחד שלנו בחיים, ויש לנו את הנטייה הנוכחית ללכת לכיוון מכות הגורל שיורדות עלינו. אולם אם נהיה משוכנעים בַּאמת של חוק הקרמה, אז בהכרח אנו נאהב ונגלה נטייה למעמד שבו הצבנו את עצמנו בתוך העולם, ולא משנה מהו מעמד זה.” שטיינר, ‘גלגול נשמות וקרמה וחשיבותם בתרבות המודרנית’, 1912, הרצאה 4

אנחנו מכירים את זה ויודעים שהחיים שלנו הם התוצאה של הקרמה מהחיים הקודמים שלנו, אבל קשה לנו להחזיק את הידיעה הזו מול מה שנראה לנו כחיים אחרים, טובים, חלופיים, שיכולים להיות לנו ושאנחנו רואים אותם אצל האחר. כמו שאומר הטקסט, אנחנו מזמנים לנו את מכות הגורל שלנו. אנחנו מדמיינים חיים אחרים שיכולים להיות לנו: ילדים אחרים, בעל אחר, בת זוג אחרת, פרנסה אחרת. אנחנו מדמיינים שיכלו להיות לנו חיים אחרים.

ההבנה שהחיים שלי הם פרי רק של מעשיי שלי מחיים קודמים – אנחנו מבינים אותה אבל לחיות אותה, לחיות את ההכרה שחייו של האחר הם פרי מעשיו של האחר, זוהי הפרדה כל כך קשה, ובוודאי במחצית  הראשונה של החיים – באינקרנציה.

למה אנחנו לא יכולים לזכור את זה רוב הזמן – את הידע הזה של הקרמה?

בשפה של האנתרופוסופיה אנחנו מדברים על שני כוחות יסודיים בנו ובעולם: סימפטיה ואנטיפתיה.

הסימפטיה – הכוח המושך, והאנטיפתיה – הכוח הדוחה. אני אקצר ואגיע לזה שבאנטיפתיה – הבסיס הוא פעולה של דחייה, הדיפה, מה שאי לא רוצה. בעומק של האנטיפתיה יש דחייה של האמת של עולם הרוח. האמת שאני יודעת מעולם הרוח אבל אני לא יכולה לקבל אותה בשלב הזה של חיי.

“אנו יורדים מטה לעולם הפיזי.. משום שאיננו יכולים להישאר עוד בעולם הרוח. בעת ירידתנו זו אנו מפתחים אנטיפתיה כלפי כל מה שהנו רוחי, וכך מקרינים חזרה את המציאות הרוחית הטרום לידתית באנטיפתיה הבלתי מודעת שלנו.. מה אתם מקרינים לאחור באנטיפתיה ? אתם מקרינם לאחור את כל העולם שבו עברתם לפני הלידה וההתעברות…את הכרת הידע שלכם אתם חייבים איפוא להארה פנימה של חייכם בטרם הלידה. הכרת ידע זו קיימת כמציאות לפני שידע  זה נתקל באנטיפתיה ומוחלש באמצעותה לתמונת דימויים.” שטיינר / ידע האדם עמוד 25-26.

זה לא טקסט קל, אבל הרעיון שלו מוכר לכם, וגם אמרנו אותו עכשיו: אנחנו יורדים למטה בהתגשמות, וכשאנחנו יורדים לפה אנחנו חייבים להתגשם וחייבים לממש את החיים הארציים שלנו. אם התמונה הרוחית שלנו הייתה פרושה לפנינו לפני שאנחנו מתממשים על פני האדמה – זה היה מחבל במימוש החיים הארציים שלנו.

במסורת היהודית אומרים שלפני שהתינוק נולד נותנים לו מכה מעל השפה כדי שהוא ישכח את הידע של עולם הרוח בתוכו הוא היה. למה הוא צריך לשכוח? כיוון שאנחנו חייבים את חוסר התודעה של עולם הרוח כדי לממש את החיים הארציים שלנו פה.

במחצית הראשונה של החיים אנחנו בהכרח עוברים את מה שאנחנו עוברים כהתגשמות, אבל גם כסבל. גם הסבל נכתב בקרמה שלנו. במחצית הראשונה של החיים לפעמים הקנאה יכולה להיות מניע – לדרבן אותי לעשות משהו, להפוך לכוח מניע. או יכולה להיות קומפנסציה שלי ולהופיע כסבל, עבור הקרמה שלי.

מתי אנחנו מתחילים להתקרב לתמונה הרוחנית של חיינו? מתי האפשרות נפתחת? רק במחצית השנייה של החיים. בטקסט נאמר שכאשר אנחנו מגיעים להארה עלינו ועל עולם הרוח, זו הכרת ידע שהייתה לנו לפני שירדנו לפה, אבל נעלמה מאיתנו כיוון שהתנגדנו – לא רצינו לדעת ולא היינו אמורים לדעת את האמת. עד היום, במצבים מסוימים בהם אנחנו אמורים להתקרב אל אמת שכואבת לנו, אנחנו די באנטיפטיה לזה ולא ממש רוצים לדעת. אנחנו יכולים להסתכל על הדברים הקשים שהחיים מפגישים אותנו איתם, ואנחנו באנטיפתיה לזה כי טמונה שם אמת רוחנית מאוד גדולה.

נקשר את הדברים למה שאמרנו קודם: מצד אחד, הקרמה שלנו זה משהו שאנחנו טווים בעצמנו, אנחנו קובעים בעצמנו יחד עם ההיררכיות הגבוהות – איך יראו החיים הבאים שלנו. תמונת החיים נבנית על סמך המעשים הקודמים שלנו ועל סמך פגמי המוסר שלנו. לפני שאנחנו מתגשמים – תמונת חיינו העתידית נפרשת לפנינו, אנחנו רואים לאן אנחנו הולכים. כל רגע ורגע, כל החלטה והחלטה, כל היבט של חיינו, הוא משהו שקשור למה אנחנו בעצמנו טווינו יחד עם ההיררכיות. זו האמת, אבל אנחנו לא ערים לאמת הזו בזמן המציאות.

מהבסיס הזה נובעת הקנאה. מכאן מגיעה הקנאה.

מבחינת המסורת היהודית והקבלה – יוסף ידע, וגם האחים ידעו, שהם צריכים להגיע למצרים. הם היו בדרגה רוחנית גבוהה ויכלו לדעת זאת. אבל זה היה קודם כל מוקדם מדי – הגילוי הזה היה מוקדם. יוסף ידע שהוא יגיע למצרים ושהוא ינהיג את העם. גם במפגש שלו איתם אחרי שהוא התגלה שם הוא אמר להם ‘אני למחייה הגעתי לפה, זה לא בגללכם’, כלומר: הייתה סיבה לכל המהלך הזה. אבל הקנאה שלא מאפשרת לראות את התמונה הקרמתית הייחודית של כל אחד ואחד היא זו שמחוללת את המחשבה ש’מה שיש לאחר יכול להיות גם לי’.

הקנאה היא לא תמיד ישירה, לעיתים היא סמויה. שטיינר אומר שיש שתי תכונות שבני אדם לא מוכנים להגיד שיש להם אותן: השקר והקנאה. יש תכונות שאדם אומר שהיה רוצה שיהיו לו – חריצות, שקדנות.. אבל אף אחד לא אומר הייתי רוצה להיות שקרן או קנאי. אלו תכונות שהאדם מתבייש בהן ולא רוצה להודות שיש לו אותן. תכף נראה מדוע. יש לנו התנגדות להסכים שמה שיש לך הוא קשור רק אליך ולא קשור אלי. זה דורש תרגול.

הפנים השונות של הקנאה:

הקנאה הגלויה – רובנו די מעודנים כדי לא להגיד את זה. יכולה להיות קנאה שהיא התנגדות לחיי – התנגדות לחלקים מסוימים בחיי, או למהלכים מסוימים של חיי, או לסבל של חיי. זה גם היבט של הקנאה. קנאה במחשבה ‘למה זה לא אחרת, למה פגשתי את הסבל הזה’. בכל הדיפה של סבל יש את הקנאה הסמויה שהיא ‘יכלו להיות לי חיים אחרים. יכול היה לי סיפור אחר של חיים’.

שטיינר אומר עוד שאם לוציפר הטביעה בנו את הקנאה ואנחנו באים לחיים חדשים, ואנחנו לא רוצים להיות קנאים אז התכונה הזו מתחפשת. יש למישהו השערה למה הקנאה מתחפשת?

משתתפת – לשאפתנות?

יפה – זה יפה, זה אופטימי.

משתתפת – לשנאה?

יפה – שנאה זה הקצה החריף. הקנאה מתחפשת לביקורתיות – בבסיס הביקורתיות שלנו יש שלילה. כלומר: מה שאני לא מעז להגיד – כמו ‘הייתי רוצה שיהיה לי מה שיש לך’, או ‘חבל שאין לי אותו’ – כי אנחנו לא רוצים להיות שם, בקנאה, אז בגלגול הבא שלה הקנאה הופכת לביקורתיות.

אנחנו יכולים להסתכל על ההיבט של הביקורתיות ולשאול כמה אנחנו ביקורתיים? כלפי מה אנחנו ביקרותיים, ומה זה אומר? האם אנחנו יכולים לזהות בביקורתיות את הקנאה הסמויה? לא קנאה כל כך סוערת שתגיע לשנאה, אבל קנאה שבסיס שלה יש שלילה. שלילה של חיי כמו שהם, או שלילה של חייו של האחר – ‘למה חייך מתנהלים ככה וחיי מתנהלים אחרת?’

משתתפת – זה לא שהוא הוריד אותנו בלי לתת לנו מטלות, ושם עלינו את הקנאה כדרך, יש הרבה סבל לעבור, אז למה עוד הקושי הזה שצריך להגיד עליו ‘למה זה ככה? למה לא יכול להיות אחרת?’ זה גם ככה קשה, אז למה עוד יותר להאפיל על החוויה עם תחושה שלא ככה זה צריך להיות?

יפה – את שואלת למה בכלל יש קנאה?

משתתפת – כן, למה יש את הרגש הזה, שכאילו היה יכול להיות אחרת?

יפה – המתנות האלו של לוציפר הן כוחות, הן אנרגיות. אם אנחנו לא מעדנים אותן – הן אנרגיות הרסניות. כל התאוות והתשוקות הן אנרגיות, וזה דווקא להיפך: ‘ככל שאדם גדול, יצרו גדול ממנו’ – היצר הוא עוצמה. אנחנו צריכים להכיר שרק בזכות המתנות של לוציפר יש לנו תודעת ‘אני’, תודעת אגו. זו מתנה מאוד גדולה. אבל זה תלוי אם אנחנו מעדנים אותן ע”י ה’אני’ או שאנחנו נותנים ללוציפר להנהיג אותנו. זו שאלה עמוקה והתשובה היא רק על חלק ממנה.

נראה מה שטיינר אומר על שתי התכונות האלה – הקנאה והשקר:

“..אך נשאל את עצמנו מדוע מורגשת דעה קדומה מושרשת עד כדי כך כנגד אותן שתי תכונות? אנו ניווכח עד כמה כמעט שאין תכונות אחרות שכל כך אינן תואמות את התכונות הארציות כאותן השתיים: קנאה ושקר. מעט מאוד תואמות שתיים אלה את שנקרא: ההשתתפות ברגשות הזולת. שכן, כאשר מקנאים אנו בזולת, אין אנו מסוגלים, אין אנו מתאימים להתמסר להרגשת גרעין ההוויה האלוהי העמוק ביותר של הזולת. השתתפות זאת אין לה ערך כאשר זו השתתפות גרידא ברגשות הזולת והווייתו – ערכה הוא רק מרגע שיכולים אנו להעריך את הוויתו הרוחית. אולם הערכת אדם כבסיס להשתתפות זאת כונתה גם מתן אפשרות ביטוי להצלחותיו של אדם אחר. ושנהיה מסוגלים לשמוח על הצלחותיהם ושלבי התפתחותם של אנשים אחרים. כל אלה אינם משאירים מקום לקנאה… ” שטיינר / שאלות חיים.

“עלינו רק לחשוב על האומללות העמוקה של אדם שללא סיבה, ללא כל בסיס של מציאות אמיתית, מוצף בקנאה עזה. חישבו על אדם שאין לו כל סיבה לקנאה, אבל מאמין שיש לו את כל הסיבות; הוא אומלל במובן העמוק ביותר של המילה, ועם זאת אין לו כל סיבה. המידה, העוצמה, של האומללות לא תלויה במציאות החיצונית, אלא פשוט ביחס של האדם למציאות החיצונית – במקרה זה באשליה מוגמרת.”  שטיינר/ מתוך ‘מציאות ומראית עין’.

מה האשליה? האשליה שהיו יכולים להיות לי חיים אחרים. אנחנו לומדים לאשר את החיים שלנו. כשאנחנו עושים חקירות ביוגרפיות ועבודה רוחנית – אנחנו לומדים לאשר את החיים שלנו, כמו שהם. זה הפיענוח. כשאני לא מאשר את חיי ומתנגד להם – זה הסבל, ובוודאי שהקנאה עומדת ביני לבין האחר. היא חוצצת ביננו. אין שום השתתפות ברגשותיו, בהצלחתו… אני לא אומרת שקל לעשות את זה, אבל אם נבין את הדבר הבסיסי הזה – שכל אחד חי את חייו ורק מה שקשור אל חייו יגיע אליו – אז נוכל לאט לאט לעדן את הרגש הזה.

יש קנאה שנקראת ‘קנאה טובה’, כמו שאומרים “קנאת סופרים תרבה חוכמה”. אני רואה מישהי מצליחה, ואולי אפילו מצליחה מבחינה רוחנית, ואני אומרת ‘אני רוצה ללמוד לעשות כמוה’. זה נחשב טוב, כביכול. לפעמים אנחנו יכולים להיות מוטעים ולחשוב שמכיוון שזו קנאה ‘טובה’ – היא תשרת אותנו. אבל אם נדייק  אז נראה – האם המקום שאני הולכת אליו, גם אם זה מתוך קנאה טובה, הוא מתאים למסלול המסוים של חיי? גם אם אני רוצה להיות משהו טוב – האם הדבר הטוב הזה הוא נכון למסלול חיי? זה דורש ויתור גדול: לא רק לפרגן ולהגיד שהדבר שהיא עושה הוא טוב, אלא גם הטוב הזה, אם אני מדייקת אותו, הוא לא קשור לחיים שלי כמו שהם אמורים להיות בתפיסה רוחנית.

יש סיפור מעשייה של רבי נחמן, על סנדלר שהיה מכין סנדלים מכוערים מאוד וכמעט לא ‘ישימים’, שאי אפשר לנעול אותם. הוא היה מבסוט, ומוכר אותם בפרוטות, ושמח כל הזמן. אשתו שאלה אותו ‘למה אתה מוכר את הסנדלים שלך ב 10 שקלים ואחרים מוכרים את שלהם ב 100 שקלים?’ אז הוא ענה ‘זה מעשה שלהם, וזה מעשה שלי’. הוא בעצם אמר שאין קשר – מה שקשור אלי זה שלי, מה שלא קשור אלי – זה שלהם.

משתתפת – יש פן בקנאה שלפעמים יש בה את הרצון להידמות, כשהיא כמובן מותמרת ולא נשארת כרגש לא מעובד. הקנאה יכולה להיות קשורה לכמיהה למקום שאנחנו אמורים להתפתח אליו. שיש באחר משהו שיש לנו כמיהה להגיע אליו בחיים האלה, משהו שלא באנו אתו.

יפה – נכון, אני כאן מדברת על משהו אישי שלי: משהו שחשבתי שאם אני אעשה אותו הוא יהווה בשבילי התפתחות. משהו טוב. והבנתי שאם אני אלך לשם – הוא יסיט אותי מהדרך. הוא לא היה שלי. למרות שהוא היה טוב, הוא היה מסיט אותי. בהתחלה חשבתי שיש כאן התפתחות בשבילי, והויתור היה מאוד כואב כיוון שזה נתפס בעיני כמשהו שירחיב אותי, ודווקא הייתי צריכה להסיר את זה ולהיות יותר מדויקת. זה דורש בירורים עדינים – בין הכמיהה לבין מה שלי ומה לא. מה המעשה שלי? המעשה שלי הוא מה שהבאתי איתי, הוא הקרמה שלי והוא מה שאני אמורה להכין כזרע להתגשמות הבאה שלי.

יש שתי ברכות יפות בעיני ודורשות מחשבה:

בתפילת שחרית אחת הברכות: “בָּרוּךְ אַתָּה ה’, אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם, שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי – מה זאת אומרת שעשית לי כל מה שאני צריך? גם הסבל זה מה שאני צריך? גם הצרות זה מה שאני צריך? הברכה הזו אומרת שכל מה שאני פוגש בחיי – זה בדיוק מה שאני צריך למען ההתפתחות שלי.

בתפילת שמונה עשרה: “יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה’ אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי. שֶׁלֹּא תַעֲלֶה קִנְאַת אָדָם עָלַי וְלֹא קִנְאָתִי עַל אֲחֵרִים וְתֵן בְּלִבִּי הַכְנָעָה וַעֲנָוָה.”

 

אציג בפניכם 4 שאלות לעבודה אישית:

  • מתי הרגשתי קנאה ? כלפי מי ? באיזה נושא / תחום ?
  • האם אני מסוגל להודות ביני לבין עצמי שאני מקנא ?
  • בדקו מצב של אנטיפתיה לגבי נסיבות חייכם או היבטים מסוימים של חייכם – האם קרה שאני מרגיש שזה לא מגיע לי, זה לא פייר, שהחיים שלי יכולים להיות אחרת?
  • חשבו על מצב של “קנאה חיובית” – משהו שנפס בעיניך כמקור להנעה והתקדמות – האם הבנתי שזה לא קשור לקרמה שלי, למסלול חיי, למסלול המדויק שלי ?
  • הקנאה עלולה להופיע במסווה של ביקורתיות. האם אני אדם ביקורתי ? האם אני יכול לזהות שמתחת לביקורת נמצא רגש הקנאה ?

משתתפת – אני לא מבינה את הקשר בין קנאה לביקורתיות.

יפה – אני יכולה רק להפנות אותך למאמר זה: ‘על שאלות חיים’ מתוך הארכיב של דניאל זהבי. מאמר מעניין על קנאה ושקר ואפשר שם לראות את הקשר בין קנאה וביקורתיות.

משתתפת – אפשר רק להגיד שהביקורת היא תחפושת לקנאה: זה נראה יותר טוב להיות ביקורתי מאשר להיות קנאי. זה נראה יותר יפה, זה פחות מכוער.

משתתפת – אפשר לתת דוגמא, כביכול פשטנית אבל מראה את ההשתלשלות: אם אני מקנאה במישהי שיש לה בגדים יפים שאין לי, אז אני מסתכלת על הבגדים שלה ואומרת ‘היא רזה מדי בשביל הבגדים האלה’. זה יותר נוח לי להגיד את זה.

משתתפת – אבל אם הולכים יותר ברצינות, אז אני מרגישה שאני ביקורתית כלפי מישהו שהוא לא נוהג נכון, או לא עושה כמו שאני הייתי עושה – אז איפה פה הקנאה? זה נראה לי הפוך.

יפה – זה בדיוק כמו שאת אומרת ‘הוא לא עושה כמו שאני הייתי עושה’, כלומר: אם אני לא אסכים לראות את מקור פעולתו של האחר מתוכו – זו השלילה שאנחנו מדברים עליה. אני לא אומרת שמעשיו נכונים או לא נכונים, אלא אני לא יכולה לראות את מקור פעולותיו מתוכו אלא רואה אותם מתוכי עצמי. זו השלילה. אני לא רואה את הקרמה שלו, את הסיפור שלו, את מה שהוא שלו בלבד.

משתתפת – את זה אני מבינה, אבל למה לקרוא לזה קנאה? אני לא רואה את הקרמה שלו – זה מובן. אבל למה זה קנאה.

יפה – למילה קנאה בעברית יש המון זרועות שבשפות אחרות זה jealousy, envy, בעברית זו קנאה דתית, וקנאה רומנטית, קנאת סופרים, לקנא לאלוהים – הכל נכנס במסגרת המילה ‘קנאה’. אנחנו מדברים כרגע רק על ההיבט הצר של הקנאה והא השלילה ואי-ההסכמה. יש האחדה סמויה שמה שאני חושב שצריך להיות – כך צריך להיות, מה שיש לי – ככה צריך להיות. ההאחדה הזו היא חשיבה ארצית, היא לא חשיבה רוחנית. זה סמוי, זה יכול להיות שהוא חושב אחרת ממני ואני לא יכולה לשאת את זה. זה יכול להגיע להיבטים מאוד עדינים. הוא חושב אחרת ואני לא יכולה לראות את המקום שממנו הוא חושב. לשלול את זה זו השלילה של ה’מין’  species  המיוחד שהאדם בא אתו לעולם. הקנאה היא מפלצת ירוקת עין, כמו שאומר שייקספיר, והיא מתוחכמת מאוד.

זה היה על קצה המזלג: לראות את הקשר בין הרגש העוצמתי הזה, הרגש האדיר, לבין הפגם הרוחני שיכול להיות בעצם העובדה שאני מקנא באחר ולא מסכים שיש לו מה שאין לי.

משתתפת – את יכולה להגיד מילה על קנאה של גבר לאישה? איך זה משתלב במה שדיברנו?

יפה – כן, זה על אותה סקאלה. בבסיס של הקנאה הזו יש רכושנות ושלילת החירות של האחר. קנאה של גבר לאישה היא מצב ש’אני לא יכול לשאת שיהיו לך חיים אחרים מלבד אלה שאני חושב שצריכים להיות לך’. זה קשה מאוד. אנחנו רואים לאן זה מגיע, כאשר האחר לא יכול לשאת את המחשבה הזו, ש’חייך אחרים ממה שאני חושב שהם צריכים להיות’.

משתתף – האם יתכן שכאשר הוא אומר שבקנאה מסתתרת ביקורתיות, זה לא אומר שבכל פעם שיש ביקורתיות יש קנאה? יכול להיות שיש ביקורתיות שמתקיימת גם ללא קנאה?

יפה – יש, תלוי במה. המנעד של הביקורתיות – יש במקור שלה את היכולת שלי לראות את הפגם ואת איך שהדברים היו אמורים להיות בשלמותם. אנשים ביקורתיים מביאים משהו, שבבסיסו אפשר לראות איך אמור להיות הדבר כשהוא בשלמותו. אם אני לא שולל את האחר על מה שהוא אז אני יכול להביא את הצד המעודן של הביקורתיות. אבל אם בביקורתיות יש גם שלילת האחר ושלילת בחירתו, אז זה כבר הצד הנפול של זה, מבחינת מה שדיברנו כאן היום.

תודה לכולם, וברוך השם שעשה לי כל צרכי!

תודה מכולם.

print