אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 68

3.2.2021 – לימוד 68

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

היום נמשיך בנושא התפילה בו התחלנו לפני שלושה שבועות. עוד מעט אזכיר מה אמרנו בשיעור הקודם ונמשיך משם.

הַתְּפִלָּה – כְּלִי בִּטּוּי שֶׁל הַנְּשָׁמָה

הַתְּפִלָּה נוֹעֲדָה

כְּדֵי לְבַטֵּא אֶת הַנְּשָׁמָה.

כְּשֶׁעוֹבְרִים יָמִים וְשָׁנִים

בְּלֹא תְּפִלָּה בְּכַוָּנָה,

מִתְקַבְּצוֹת בְּלֵב

אֲבָנִים רַבּוֹת,

שֶׁגּוֹרְמוֹת לַמּוּעָקָה וְלִכְבֵדוּת.

וְכַאֲשֶׁר הָרוּחַ הַטּוֹבָה חוֹזֶרֶת,

וְהַתְּפִלָּה שָׁבָה אֶל הַחַיִּים,

מִתְפַּנִּים אוֹתָם מִכְשׁוֹלִים,

אֲשֶׁר עָצְרוּ אֶת הַמַּעְיָן הַנּוֹבֵעַ

שֶׁל הַנְּשָׁמָה,

וְהַנְּשָׁמָה חָפְשִׁיָּה

לִזְעֹק אֶת זַעֲקָתָהּ

וְלָשִׁיר אֶת שִׁירֶיהָ.

בְּכָל תְּפִלָּה

מַרְפֵּא הָאָדָם לֹא רַק אֶת הַחִסָּרוֹן הַנּוֹכָחִי,

אֶלָּא גַּם אֶת מוּעַקָת הֶעָבָר.

בְּכָל תְּפִלָּה,

אוֹר הַנְּשָׁמָה

חוֹדֵר אֶל הַחַיִּים

וּמַשְׁלִים אוֹתָם.

מתוך: ‘ניצוצות’ – הארות עצות ותובנות ע”פ משנתו של הרב קוק, עמ’ 274

השיעור הזה הוא המשך של השיעור שהעברתי בנושא תפילה שמתבסס על המאמר של שטיינר ‘מהות התפילה’ – הרצאה מתוך הספר ‘מטמורפוזות של הנפש חלק ב”. ראינו שהתפילה היא מהות שיכולה לחבר אותנו בחזרה לאלוהים, בחזרה אל החלק האלוהי שבנו. דיברנו על שני הלכי נפש:

הלך נפש של התפילה שנובע מן העבר – שנובע מהמפגש שלנו עם חוסר המושלמות שלנו, עם החוסר שיש בנו, וכן הרצון והכמיהה להשתלם, להידמות לאלוהים –  להתקרב, להחזיר, לחבר אותנו אל החלק שהיה חסר בנו.

הלך נפש שנובע מהעתיד – מתוך הפחד שלנו מפני העתיד, וההתמסרות, החוכמה הברוכה שקיימת בעולם, בכל דבר שקורה. התפילה יכולה לחבר אותנו לחלק הזה – להסכמה שהכל קורה נכון, ההסכמה  שמה שצריך להיות יהיה ושאנחנו יכולים להתמסר לזה ולהרפות.

אמרנו שבתוך התפילה עבר-הווה-ועתיד חיים ביחד, בו זמנית.

בנוסף לשני הלכי הנפש האלו עליהם שטיינר מדבר, הוא אומר שקיים גם מצב שלישי: מצב שבו התפילה עלולה לנתק אותנו במקום לחבר אותנו אל האלוהות. זה המצב של ‘התפילה האנוכית’ – תפילה שנובעת מתוך אגואיזם. תפילה זו נוצרה בתקופת ימי הביניים וקיימת עד היום. זו התפילה שאנחנו מתפללים מתוך הלך הנפש של העבר, מתוך רצון להפוך להיות מושלמים, אבל היא מתקיימת כאנוכיות כאשר אנחנו לא עושים אותה מתוך הכמיהה להחזיר את אדוותיה בחזרה לעולם, כמו במשל הורד – הורד לוקח את המשאבים כדי להשיב לאחר מכן לעולם ולייפות את כל הגן ביופיו. היא אנוכית כאשר אנחנו מתפללים את התפילה עבור עצמנו – כשאנחנו מתפללים לאושר ועושר עד עצם היום הזה, ואנחנו רוצים לשמור את זה עבורנו. כשאנחנו רוצים להיות מושלמים כדי להרגיש נשגבים, גדולים ויהירים, ולא מתוך כמיהה להחזיר את זה לעולם. מה שקורה אז הוא הדבר ההפוך, ואפשר לראות את זה באנשים שהיו גדולים ונפלו לתשוקות ולמקומות מאוד נמוכים, וזה בא מהמקום הזה – כשאנחנו רוצים לקחת רק לעצמנו אז הצד הנגדי יתבע את שלו ויפיל אותנו לתשוקות ותאוות ולמקומות נמוכים. זו תוצאה של תפילה ממקום חד-צדדי. אין מה שיאזן אותו כי התפילה לא נובעת מהמקום הנכון.

קל ליפול שם כי הנטייה שלנו בתפילה היא לבקש דברים עבור עצמנו, בוודאי בעולם המטריאליסטי שלנו. הרבה אנשים בכלל לא מתפללים, אבל גם כשמתפללים אז השימוש בתפילה הוא שימוש אנוכי. זה כמו שהבן שלי, שאוהב כדורגל, אומר לי על השחקנים והמאמנים שמבקשים שאלוהים יהיה עם הקבוצה. אני אומרת לו שאני לא חושבת שבזה אלוהים עסוק – בזה שהקבוצה תצליח במשחק. כולנו יכולים ליפול שם. אצל ילד קטן זה נכון שיתפלל עבור עצמו, אבל לא אצל אנשים מבוגרים.

נקרא לשיעור היום – “רצונך יעשה“.

נקרא עכשיו מספר קטעים שהקלידה עבורנו רונה מוטין היקרה ואני מאוד מעריכה את זה – תודה רונה, זה מאוד מקל ועוזר.

שני קטעים מתוך הספר “היידי בת ההרים” שמדברים על תפילה, ועוד אחד מתוך הספר ‘התקדשות’ של אליבת הייך. לאחר הקריאה ננסה לחבר אותם לביוגרפיה.

הקטע הראשון מהספר “היידי בת ההרים”: היידי נלקחת מסבא שלה בהרי האלפים, שם היא מאוד אוהבת להיות, והולכת לחיות בבית עשיר כדי לעזור לילדה נכה. היא מאוד סובלת. הסבתא של הילדה הנכה היא אישה מאוד מיוחדת, וכאן מתוארת שיחה שלה עם היידי כאשר היידי במצוקה גדולה – היא מתגעגעת מאוד לסבא שלה ולהרים אבל היא לא מעזה לומר את זה. היא מתפללת שיחזירו אותה לבית שלה בהרים.

“”עכשיו תאמרי לי , ילדונת, למה הפנים שלך עצובים כל כך היום? מה מטריד אותך? אולי הדבר ההוא עדיין מציק לך?”

“כן,” הנהנה היידי בראשה.

“וסיפרת על מצוקתך לאלוהים?”

“כן.”

“ואת מתפללת אליו יום-יום? את מבקשת ממנו שיסיר כל דאגה מלבך ויעשה אותך שוב שמחה ומאושרת?”

“הה, לא, אני בכלל לא מתפללת אליו יותר!”

“אבל למה, היידי? מה קרה שהפסקת להתפלל לאלוהים הטוב שלנו?”

“כי התפילה לא עזרה לי ואני חושבת שאלוהים בכלל לא הקשיב לי,” אמרה היידי בהתרגשות. “ובאמת, אם כל כך הרבה אנשים בפרנקפורט מתפללים בכל ערב, כולם בבת-אחת וכל אחד מבקש ממנו משהו, איך יכול האלוהים הטוב להקשיב לכולם בבת-אחת?” בודאי שהוא לא יכול. אז אני חושבת שאת הבקשה שלי הוא בכלל לא שמע.”

“מדוע את חושבת כך, היידי?”

“כל יום התפללתי לאלוהים, כל יום, כמה שבועות בקשתי ממנו אותו דבר, רק דבר אחד, ואלוהים לא מילא את הבקשה שלי.”

“זה לא ככה, היידי,” אמרה סבתא בסבלנות. “אסור לחשוב ככה. אלוהים שבשמים הוא אבינו הרחמן, היודע תמיד יותר מאיתנו מה טוב לנו. ולכן, כאשר אנו מבקשים ממנו דבר שלא יהיה טוב בשבילנו, או שאנחנו מבקשים משהו לפני הזמן, אלוהים פשוט לא נענה לבקשה הזאת. מכאן תביני, היידי, שמה שבקשת מאלוהים כפי הנראה לא טוב בשבילך ברגע זה. לכן הוא לא נענה לתפילתך. הוא חשב לעצמו: כן, היידי תקבל פעם את מה שהיא מבקשת, אבל רק אז, כשהדבר הזה יהיה טוב בשבילה וישמח מאוד-מאוד את ליבה! כך חשב לו אלוהים והסתכל למטה לראות אם היידי הקטנה מוסיפה לסמוך עליו ולהתפלל אליו יום-יום. והנה – אין היידי. היידי ברחה ממנו. היידי חדלה להתפלל אליו, ואת האלוהים שכחה. את מבינה, ילדונת? אז אולי מוטב לך לשוב אל האלוהים הטוב. ומעכשיו והלאה תתפללי אליו יום-יום ותסמכי עליו תמיד, ותאמיני בו שבבוא העת ימלא את לבך שמחה רבה.”

היידי הקשיבה בתשומת לב רבה מאוד. כל מלה של סבתא חדרה ישר ללבה של הילדה. כי היידי בטחה בסבתא בטחון גמור והאמינה לכל מה שאמרה.

“תכף ומיד אני הולכת להתפלל לאלוהים ולבקש ממנו שיסלח לי, ושמעכשיו כבר לא אברח ממנו, ואף פעם לא אשכח אותו!” הבטיחה היידי.

“יפה מאוד ילדונת!” עודדה אותה סבתא וחייכה אליה. “ובבוא הזמן הוא גם יעזור לך!””

 י. ספירי, ‘היידי בת ההרים’, 2011, פרק 11, עמ’ 134-135, הוצאת כתר

אחרי הרבה זמן התפילה של היידי נענית והיא חוזרת להרים האלפים. שם יש סבתא אחרת שהיא מאוד קשורה אליה – הסבתא של פטר רועה העיזים. אחד החלומות של היידי היה להביא לסבתא הזו לחמניות רכות. הסבתא הזו מאוד ענייה וכבר לא יכולה לאכול לחמניות קשות כי כבר אין לה שיניים. חלום נוסף שהיה להיידי הוא שהיא תוכל להקריא לסבתא הזו מספר מזמורים, כי הסבתא עיוורת ולא יכולה לקרוא. נקרא את הקטע הבא:

“פתאום הרצינו פניה. לרגע אחד שקעה במחשבות ואחר כך אמרה:

“אם אלוהים היה שומע מיד את הבקשה שלי בפרנקפורט, הייתי חוזרת תכף הביתה ומביאה לסבתא רק כמה לחמניות, ולא הייתי יכולה לקרוא לה מזמורים מספר התפילה שלה, כי אז עוד לא ידעתי לקרוא. אבל אלוהים הטוב ידע את הכל מראש, ולכן הכל יצא הרבה יותר יפה והרבה יותר טוב ממה שחשבתי. גברת סבתא בפרנקפורט הסבירה לי את כל הדברים האלה, וקרה בדיוק מה שאמרה. הוי, כמה אני שמחה עכשיו שאלוהים לא ויתר לי למרות שביקשתי ממנו בכל הכוח ומכל הלב.”

י. ספירי, ‘היידי בת ההרים’, 2011, פרק 11, עמ’ 175-176, הוצאת כתר

שאלות לחקירה ביוגרפית:

בספרי הילדים הקלאסיים יש חכמה גדולה. אני רוצה לשאול אתכן מתי ברחתן מאלוהים וחשבתן שהוא עזב אתכן, ובעצם עזבתן אותו? כמו שקרה להיידי.

ומתי גיליתן בדיעבד שהיה נדמה לכן שאלוהים לא נענה לתפילה שלכן, אבל בעצם הוא נענה לה בזמן המדויק שהיא הייתה צריכה להיענות ולא רגע אחד קודם?

משתתפת – אני עכשיו בתקופת משבר, אני מרגישה שברחתי. אני מפרשת את זה לא בהכרח באופן ישיר, אלא כאמונה בסיסית פנימית מעבר לתפילה. אני מרגישה שאני בהפסקה ביחסים אתו עכשיו.

יעל – תודה על השיתוף ויופי שאת כאן, להמשיך לבוא לשיעורים שלנו זה אומר שלא עזבת. לא עזבת באמת. הרבה פעמים כשיש לנו משבר, גם אצלי כילדה אני זוכרת תקופות שאפילו שלא ידעתי שיש אלוהים – כן ידעתי שהוא נמצא. תקופות שיש בדידות גדולה, משבר, ונדמה שאלוהים עזב, ובעצם אנחנו אלה שעוזבים אותו. פה זה סיפור ילדים, ונדמה שאלוהים כועס, אבל כפי שאורנה הזכירה אתמול בשיעור, אלוהים לא באמת כועס. שטיינר אומר בהרצאה בה אנו עוסקים שבתקופתנו אוהבים להגיד ‘לחפש את אלוהים בפנים’. הוא אומר שזה נכון עד גבול מסוים. אנחנו צריכים לחפש בתוכנו את המכשיר למצוא את האמת – למצוא את אלוהים. בתוכנו יש מכשיר כזה. לאחר מכן אנחנו צריכים לחזור ולהביט גם החוצה. זו תנועה בין פנים וחוץ. לעיתים אנחנו מתבלבלים, כי מחניפים לנו ואומרים לנו שאנחנו צריכים למצוא את אלוהים בפנים ואנחנו יכולים להישאר רק עם עצמנו. וזה הכי מסוכן – הדברים שהם רק קרובים לאמת הם הכי מסוכנים. כי זה לא לגמרי לא נכון, אבל זה לא לגמרי נכון. בהרצאה שטיינר אומר שאנחנו צריכים לחפש בתוכנו את המכשיר להכיר את אלוהים, להכיר את האמת. להכיר את אלוהים זה להכיר את עולם הרוח. ואז נמצא אותו בכל מקום, בכל עשב ובכל ענן, בכל אדם ובכל דבר. השאלה שאת מביאה היא גם השאלה שעולה בסיפור של היידי – השאלה של האמונה.

השאלה של האמונה קשורה למה שדיברנו – האם אני מאמינה, גם כשקורה משהו מאוד קשה, גם כשאני עוברת משבר, שהדברים קורים נכון, והחסד יבוא בזמן שלו. בסיפור זה מובא מאוד יפה – בדיעבד היא מבינה שאם היא הייתה מקבלת את מה שהיא כל כך רצתה קודם, לפני הזמן, אז דברים אחרים לא היו יכולים להתפתח ולהתרחש.

מי עוד חשב שאלוהים עזב אותו, לא שומע אותו?

משתתפת – כחילונית שעוסקת ברוח, השאלה שלך מאוד זרה לי. נכון שאני מאמינה שהדברים יבואו בזמנם, אבל זה לא בגלל שאני מתפללת או לא מתפללת לאלוהים. אז קשה לי להתייחס לשאלה.

יעל – תודה על הכנות, אני מבינה אותך כי אני באתי וגדלתי באותו מקום. אני מציעה לך לחשוב על התפילה כמקום של חיבור לעולם הרוח. כשאני אומרת אלוהים זה אולי מרחיק אותך ומוביל אותך אל הסתכלות דתית, אבל אנחנו לא מדברים על הסתכלות דתית אלא על המקום שבו אני מוצאת את החיבור שלי לנשגב. אני מתארת לעצמי שיש לך מקומות חיבור כאלה, אחרת לא היית נמצאת עכשיו פה איתנו. מקומות של אמונה, לא במובן שהוא דתי, לא הדת הממוסדת. תראי אם אולי כך יהיה לך יותר קל להתחבר לזה.

הטקסט הבא הוא מתוך הספר ‘התקדשות’ של אליזבט הייך, ספר עוצמתי ומשמעותי. הקטע מתרחש כשהיא אמא לתינוק והוא חולה באחת המגיפות שהיו. הוא חולה מאוד, בין חיים למוות, והיא מתארת את החוויה הזו:

“מעולם לא האמנתי שאדם מסוגל להחזיק מעמד זמן כה רב ללא שינה. כעבור חמישה ימים וחמישה לילות, עדיין החזקתי את הילד בזרועותי. במשך השעות הארוכות הללו, נזכרתי ששמעתי תכופות אימהות מתלוננות על כפיות הטובה של ילדיהן: “לשם מה דאגתי לו? לשם מה הקרבתי קרבנות כאלה וישבתי ליד מיטתו כשהיה חולה? וכו’… “וגיליתי, שא ם   א י נ ה   ד ו א ג ת   ל י ל ד ה   ל מ ע נ ו ,  א ל א   ל מ ע נ ה !  יש אימהות רבות הרואות בעצמן אימהות טובות ומסורות בגלל השגחתן על ילדיהן. לא! לא הייתי אם טובה, כי טיפלתי בילדי ועשיתי כול שבכוחי כדי להציל את חייו –  ל מ ע ן   ע צ מ י ?  המחשבה שמא אאבד את הילד החרידה אותי. לא הייתה זו אהבה לילד, הייתה זו האהבה  ל ע צ מ י ,  שבגללה רציתי להצילו.  ל י  זה היה כל כך חשוב, הייתי כה קשורה אל הילד נפשית, שלא יכולתי אפילו לשאת את המחשבה שהוא עלול להיעלם מחיי. ישבתי שם, מחזיקה את הילד בזרועותיי, ומבינה היטב שאני עושה זאת  ל מ ע ן   ע צ מ י   ושאני רוצה לשמור את הילד   ל מ ע נ י  . החזקתי אותו צמוד אלי וניסיתי להעניק לו חלק מכוח החיות שלי, כדי שיישאר  א י ת י .  כן,  י ד ע ת י   ש כ ו ח    ס מ ו י    ז ו ר ם    מ מ ק ל ע ת    ה ש מ ש    ש ל   כ ל  א ד ם,  כוח היכול לגדול ולהתעצם, כאשר האדם הנוגע בדבר רוצה משהו באמת ובתמים, הכוח הזה יכול אפילו להתגבר על כוח הכבידה של כדור-הארץ. עכשיו רציתי להגביר את כוח הכבידה, רציתי לשמור את ילדי כאן על הארץ. ישבתי עם ילדי וניסיתי לרכז את כל מחשבותיי בכך שיינתן לו כוח כדי שיתגבר על המחלה הנוראה. אף על פי כן, לא יכולתי להתפלל לאלוהים   ש ה ו א   ישמור על חיי ילדי. “הדברים אף פעם אינם רעים”, זכרתי את דברי אפיקטטוס, “זו רק דרך מחשבתך עליהם”. מ נ ק ו ד ת  מ ב ט י  זה עלול להיות האסון הגדול ביותר לאבד את הילד. אך לי אסור להתפלל אל הכוח העליון, לבורא, למען דברים אישיים וסובייקטיביים, כי  ה ו א   יודע מה טוב ומדוע, ואסור לי לרצות לשמור על ילדי בגלל סיבות אנושיות קצרות-ראות. והילד? גם למענו מוטב שייעשה רצון האל, יהא אשר יהא. כך ישבתי שם עם בני בזרועותיי, האני האנושי-האימהי הקטן שלי רועד מפחד לאבד את הילד, אך התפללתי כל הזמן: “רצונך ייעשה… רצונך ייעשה…””

אליזבת הייך, ‘התקדשות’, 2014, פרק 19, עמ’ ,142-143, הוצאת חד-קרן

כמו שאמרתי, בחרתי לקרוא לשיעור ‘רצונך יעשה’. אספר חוויה אישית עם הספר והסיפור הזה:

בפעם הראשונה שקראתי את הספר הזה הייתי בשנה ראשונה או שנייה בלימודי הביוגרפיה, הייתי בת 37, ממש בגיל של קשר ירח שני (37 וחודשיים) – קשר ירח זה זמן שבו השמש והירח נמצאים באותה זווית ביחס לכדור הארץ, כפי שהם היו בזמן הלידה שלנו. שטיינר מתאר שזה זמן שמשהו מקרמת העבר יכול לסגת ומשהו מקרמת העתיד יכול להיכנס. חלק מהעבר נסוג. זמן קצר אחרי שקראתי את זה, הבן שלי שהיה בן 6, קפץ טרמפולינה גבוהה אצל חברים, ובטעות הטרמפולינה נשארה פתוחה לכמה רגעים והוא עף החוצה מהטרמפולינה ונפל על הראש על בטון ואיבד את ההכרה. אני ראיתי אותו כמה רגעים אחרי שהיה ללא הכרה, כשהתחיל לבכות והיה עם עיניים עצומות. הגיע אמבולנס ונסענו. היום הוא בסדר גמור ברוך השם. היינו בבי”ח 3 ימים. היממה הראשונה הייתה מאוד קשה כי לא היה ברור מה המצב שלו. זה היה סמוך לקריאת הספר והרגשתי שזה מעין מבחן אמונה. שאלתי את עצמי ‘עכשיו, ברגעים האלה, את מאמינה? את גם יכולה להתפלל “רצונך יעשה”?’. הצלחתי או לא, זה לא חשוב כרגע, הצלחתי חלקית אני חושבת… אלא האירוע עצמו שהיה בשבילי מבחן אמונה מאוד גדול. שם פגשתי את המקום ממנו נובעת השאלה הבאה שלי אליכן:

שאלה לחקירה ביוגרפית:

מה קורה לנו ברגעים האלה שבהם עומד מולנו הדבר הכי נורא, שאין משהו שהוא יותר נורא שאנחנו יכולים לחשוב שיכול לקרות. מה התפילה שלנו שם? האם יש בי אמונה – אז, ברגעים כאלה – שהדברים יקרו נכון?

‘רצונך יעשה’ מתקשר אל מה שדיברנו קודם – האם התפילה שלי היא האנוכית או לא, במובן של הוויתור על הרצון העצמי והחיבור למקום האלוהי. אלה מקומות מאוד מפחידים ומאוד קשים. אני רוצה לשאול על מפגשים שלכם עם המקום הזה בחייכם היום או בעבר.

משתתפת – לפני חודש ושלושה ימים נפטר בפתאומיות בן של חברה שלי, בן 29. אנחנו בילינו קיץ יחד בצרפת. הוא היה בחור מתוק מאין כמותו. אדם רגיש וחם, מקסים, ופתאום הוא נפטר ב3112.20. לא ברור למה. אני הרגשתי שלא יכולה להיות לזה משמעות. היה לי דימוי של בלנדר שמקצץ ללא אבחנה, ופשוט ביתר אותו. זה היה בלתי נסבל. עברתי כמה ימים של גהינום. דלית, שמלווה את הלימודים שלנו, הציעה לי ספרים שהיא הקריאה כשהיא הייתה באבל. הזמנתי אותם בדואר והם הגיעו למחרת. לא ידעתי מה זה והייתי פשוט מוכנה להיתלות בכל דבר. התחלתי לקרוא. דניאל הנחה אותי להקריא בשעה קבועה. זה ממש יצר לי מהפך – ההקראה. אני חילונית גמורה ובאה מסביבה חילונית ואפילו מטריאליסטית, אבל אני מרגישה שאני בוחרת כן להאמין, אחרת זה בלתי נסבל. בלתי נסבל לחיות עם הדימוי הזה של הבלנדר. ברגע שאני כן מוכנה להאמין שיש תוכנית וזה לא שהכל שרירותי וסתמי, אז אני מתחילה לראות קווים שמסבירים את האירוע הזה. אני רואה רצף – רצף של אירועים במשפחה שם, וגם בקיץ ההוא שבילינו יחד והמשמעויות של זה לחיים שלי, הכל מתחיל להתחבר.

יעל – תודה על הדוגמא המרגשת. אלה המקומות שבהם נדמה לנו שלא יכול להיות שזו תכנית אלוהית כי זה נראה כמו תוכנית שטנית, אכזרית. אז קשה לנו לזכור. המוות – אנחנו מאוד מאמינים לו, הוא משכנע אותנו. אנחנו שוכחים שיש משהו מעבר לזה כי יש שם כאב כל כך גדול, במיוחד כשזה אדם צעיר וילד של אדם קרוב, ובטח ובטח כשזה ילד שלך חס וחלילה, אני לא מאחלת לאף אחד מאיתנו לעמוד במבחן כזה. זה מתקשר אל מה שאמרתי מקודם, שחלק מהעניין זה להמשיך – זה מה שעשית. ברגעים הקשים הכי קשה להאמין והכי אין חשק להתפלל, זה נראה לעיתים חסר טעם. אבל באורח פלא, וזה גם מופיע ב”היידי”, כשאנחנו מתחברים שוב לתוכן הרוחני שאליו אנחנו צריכים להתחבר, ומתמידים בו – משהו קורה ופתאום יש חיבור. לא יקרה שלא ישמעו אותנו. שומעים אותנו. חוויתי את זה הרבה פעמים כדי שאני אעיז להגיד משפט כזה. זה לא שאין לי ספקות ושלא חוויתי מצבים שאין חיבור. הסיפור שהבאת הוא מאוד מרגש. דרך העבודה שאת עושה את יכולה לעזור לו במסע שלו שם, ואת יכולה לעזור לאמא שלו פה.

משתתפת – האם אנשים כמו מה שהמשתתפת סיפרה – האם האנשים האלו עושים את זה גם למעננו? כשאנחנו פתאום במקרים כאלו קשים – שנלמד משהו? שנשתחרר ממשהו?  זה מחיר מאוד כבד, זו חוויה טרגית – מוות של אדם. מבחינה רוחנית – הנשמה בחרה לעשות איתנו איזה שיעור?

יעל – אנחנו לומדים את זה בהרחבה בשנה ד’ בקורס ‘המסע לאחר המוות’. מוות פתאומי בא לעזור: גם לאדם עצמו שמת – שטיינר אומר שמוות פתאומי זה כוחות אתריים שמשתחררים בבת אחת, וזה משפיע על המסע שלו לאחר המוות. שטיינר מתאר בפירוט את המסע לאחר המוות. זה מחזק את תחושת ה’אני’ של האדם במסע שלו שם, במיוחד אם הוא בא מסביבה מטריאליסטית. וזה בא במיוחד לעזור לסביבה עצמה – אירוע כזה הוא כמו מכת ברק. כשאדם צעיר מת, הכוחות האתריים, כוחות החיים שהיו יכולים להספיק לעוד הרבה שנים – הם נשמרים. יש בזה פרץ של כוחות חיים שחוזרים ככוחות רוחניים, שלפעמים נועדו לשרת אותו עצמו בחיים הבאים, אם יש לו איזו משימה להביא משהו שהוא צריך להביא לעולם. לפעמים הם נועדו כדי לשרת כאן את מי שכאן, הם חוזרים אל האדמה ככוחות רוחניים. שטיינר מדבר הרבה בהקשר הזה על המלחמות הגדולות. הוא דיבר על מלחמת העולם הראשונה, בתקופה שהוא היה חי, ואמר שכאשר מתים הרבה אנשים בבת אחת זה קשור לזה שהאדמה, האנושות, הפכה להיות מאוד מטריאליסטית וזקוקה לכוחות האלה שיחזרו אליה ככוחות רוחניים. צבי דיבר על זה כאחד הדברים שאפשרו את ההקמה של מדינת ישראל – הכוחות האתריים האלה שירדו לאדמה במלחמת העולם השנייה. מעבר לזה, כל אדם קרוב לנו שנפטר – יש לזה השפעה. לכולנו יש הסכמים קרמתיים אלה עם אלה, ואנחנו כולנו מארג חי, אז בוודאי כשקורה אירוע כזה – הוא בא לשרת כל מי שקשור בדבר, וכל אחד פוגש את מה שהוא זקוק לו. כל אחד.

זה משהו שיכול לעזור לנו. אם נחזור אל “היידי” – היא בדיעבד מבינה למה היא הייתה צריכה לעבור את זה. היא אומרת ‘טוב שאלוהים לא ויתר לי’.  אחד הדברים שיכולים מאוד לעזור לנו זה להסתכל על דברים שלגביהם כבר עבר איזשהו פרק זמן. מקומות שבהם איבדתי את האמונה, הרגשתי לבד, או שלא הבנתי למה זה קרה ומה הייתי צריכה שהדבר הנורא הזה יקרה לי. ואז – עובר זמן ואני מסתכלת אחורה ואני שואלת את עצמי – תארי לך שלא היה האירוע הזה בחיים שלך, האם היית יכולה לעשות את הדרך שעשית, האם היית יכולה לעשות את ההתפתחות. אלה שאלות שאנחנו שואלים את עצמנו וגם את המיועצים שלנו. זה לא חייב להיות אירועים של מוות. יש הרבה אירועים בחיים שלנו שאנחנו מאבדים אמונה. אז אפשר לראות שהאירוע הזה היה הכמיהה שלנו כדי להתפתח. הדבר שהיינו זקוקים לו.

תהרהרו בדברים. אני משתפת עוד תפילה, קטע, מתוך הספר ‘ניצוצות’:

רָצוֹן הָאָדָם וּרְצוֹן אֱלוֹהִים

רְצוֹנוֹ שֶׁל הָאָדָם

קָשׁוּר לִרְצוֹן אֱלוֹהִים.

עֶצֶם הָרָצוֹן

אֵינוֹ בִּבְחִירַת הָאָדָם, רְצוֹן ה’ מִתְגַּלֶּה בּוֹ.

***

אֲבָל

כָּל עוֹד הָאָדָם

אֵינוֹ מוּדָע לְכָךְ

שֶׁבִּרְצוֹנוֹ שֶׁלּוֹ

מִתְגַּלֶּה רָצוֹן עֶלְיוֹן יוֹתֵר,

אֲזַי אֵין הוּא מַשְׁפִּיעַ בְּכָל כּוֹחוֹ.

***

רַק בְּעֵת שֶׁהָאָדָם יוֹדֵעַ

שֶׁרְצוֹנוֹ הוּא אוֹר אֱלֹהִי,

כְּשֶׁהוּא מְטַהֵר אֶת הָרָצוֹן,

וּמַבִּיעַ אוֹתוֹ בִּתְפִלָּה,

רַק אָז הָרָצוֹן שֶׁלּוֹ

פּוֹעֵל גְּדוֹלוֹת וְנִשְׂגָּבוֹת

בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ.

מתוך: ‘ניצוצות’ – הארות עצות ותובנות ע”פ משנתו של הרב קוק, עמ’ 278-279

המסע שלנו והמשימה שלנו הם להתגבר על הרצון העצמי ולחבר אותו אל הרצון האלוהי: שמה שהיה  הרצון העצמי האנוכי שלנו – שהוא חשוב ונכון והכרחי בחלק הראשון של החיים – יתחבר אל רצון גבוה ונשגב יותר. ואז אנחנו נדע, נחוש ונקבל את הכוח להסכים לכל דבר שאנחנו פוגשים. נדע שהכל קורה נכון – נדע את זה באמת, כידיעה, ולא כדבר שמישהו אמר, אלא נחווה את זה בעצמנו. יש רגעים כאלה גם בחיים שלנו היום – רגעים שאנחנו מצליחים להתחבר אל רצון גבוה יותר, ואז יש ידיעה. אבל בדרך צריך לעבור תהומות גדולים, להחזיק מעמד ולא לאבד את האמונה. גם אם יש רגעים שהיא אובדת, אז בכל זאת ולהישאר שם ולכוון ולבדוק – אם מה שנדמה לי כ’הרצון שלי’ לא נענה, אז לשאול את עצמי האם הרצון הזה הוא באמת הרצון הגבוה שלי, או שאולי יש לי שם עדיין רצון עצמי, ואז טוב שהוא לא נענה.

להתראות לכולם, מקווה שאתם בסדר.

מאחלת לכולנו הרבה אמונה.

 

print