ביוגרפיה בימי קורונה 77

28.4.2021 – לימוד 77

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

אשתף בתפילה שקראנו בעבר, והיום נסתכל עליה בעיניים של היעוץ הביוגרפי – וננסה להבין את המשמעות שלה ולחבר אותה לביוגרפיה ולקרמה שלנו. התפילה הזו מיוחסת לכל מיני כותבים, ולא ידוע בדיוק מי כתב אותה, לכן לא מצוין כאן שם הכותב. זו תפילה עתיקה ויש לה כל מיני גרסאות. החלק הראשון של התפילה מוכר בזכות השימוש בו בתכנית ’12 הצעדים’, החלק השני פחות מוכר.

 

תפילת השלווה

אֵלִי

תֵּן לִי אֶת הַשַּׁלְוָה לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם

הָאֹמֶץ לְשַׁנּוֹת אֶת אָשֵׁר בִּיכָלְתִּי

וְאֶת הַתְּבוּנָה לְהַבְחִין בֵּין הַשְּׁנַיִם.

לִחְיוֹת כָּל יוֹם בְּעִתּוֹ

לָשֵׂאת אֶת הַסֵּבֶל כְּנָתִיב לְשָׁלוֹם

לָדַעַת שֶׁהַכֹּל יֵעָשֶׂה כַּהֲלָכָה

אִם רַק אֶכָּנַע לִרְצוֹנְךָ.

שימו לב לשורה הראשונה: התפילה נפתחת במשפט “תֵּן לִי אֶת הַשַּׁלְוָה לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם”. ורק בשורה השנייה “את הָאֹמֶץ לְשַׁנּוֹת אֶת אָשֵׁר בִּיכָלְתִּי. זה מעניין לראות את הבחירה להתחיל מהדברים שאין ביכולתי לשנותם, ולא מהדברים שיש ביכולתי לשנותם. זה לא מקרי, לטעמי.

מהם הדברים שאין ביכולתנו לשנות בביוגרפיה שלנו, בקרמה שלנו, בחיים כאן על-פני האדמה?

משתתף – אנחנו לא יכולים לשנות כמעט את הגוף הפיזי שאנחנו בתוכו.

יעל – נכון. אנחנו יכולים לעבוד עליו, לשפר כל מני דברים בו, אבל את הבסיס אנחנו לא יכולים לשנות, אלא אם אנחנו משתמשים בניתוחים פלסטיים ואמצעים כאלה. אבל מתוכנו אנחנו לא יכולים לשנות באופן קיצוני.

משתתפת – את הגיל שלנו.

משתתפת – את הנסיבות שבהן נולדנו – הסביבה, המדינה, ההורים שלנו. כל המערך שאליו נולדנו.

משתתפת – בגיל מסוים, לנשים לפחות, את היכולת להוליד ילדים.

יעל – כלומר שיש עובדות ביולוגיות שאי אפשר לשנות אותן. היום יש כל מני אמצעים חיצוניים שאולי מאפשרים לשנות חלקית, אבל יש עובדות ביולוגיות שאינן תלוית בנו.

משתתפת – בעיות בריאותיות.

יעל – נכון, אם יש לנו מחלה גנטית שנולדנו איתה למשל, אנחנו יכולים לקבל כל מני טיפולים כדי לשפר אותה, אבל זה נתון שהוא חלק מהביוגרפיה שלנו, מכל מני סיבות מופיע בחיים שלנו.

משתתף – הזכרת כמה פעמים את זה שאנחנו יכולים לעשות טיפולים, אבל הם זמניים וארעיים. אני חושב שאנחנו לא יכולים לשנות את הזמן שאליו נולדנו, את התקופה של ההתגשמות אליה הגענו. כמו שאנחנו לא יכולים לשנות את התנאים שאליהם הגענו, אנחנו לא יכולים לשנות את התקופה שאנחנו כאן על-פני האדמה, את הזמן שנעבור פה.

יעל – אנחנו רואים שיש הרבה נסיבות ודברים נתונים בתוך הביוגרפיה שלנו. בהסתכלות של האנתרופוסופיה והיעוץ הביוגרפי אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שבמסע בין מוות וחיים חדשים אנחנו כן בחרנו אותם וזה לא במקרה שנולדנו אליהם, והם קשורים לביוגרפיה ולקרמה, ואל מה שנדרש מאיתנו לתקן, לשנות, להתפתח, אבל בתוך החיים הארציים הם נתונים, ולפעמים הם כואבים. לפעמים בתוך החיים שלנו הכי היינו רוצים לשנות אותם. עכשיו אני אלך עוד יותר רחוק ואגיד שיש עוד הרבה דברים, אפילו שנראים לנו יותר ברי שינוי, וגם אותם אנחנו לא יכולים לשנות, לפחות לתקופה מסוימת. למשל, האם אנחנו יכולים לשנות את האחר – את בן הזוג שלנו, את הילדים שלנו? לא רק ‘להחליף’ אותם, אלא – האם אנחנו יכולים לגרום לאחר להשתנות באופן שאנחנו רוצים שהוא יהיה?

לא ממש. אחד הדברים שהכי קשה לנו לעשות בו ויתור זה המקום שבו נדמה לנו שהאחר אמור להשתנות. לפעמים זה יכול להיות דבר מאוד קשה, למשל אם יש לנו בן זוג מתפרץ, אלים, או בוגד. אנחנו יכולים לחשוב, בצדק, שזה משהו שפוגע בנו, וזה משהו שהיינו רוצים שיהיה אחרת, ואנחנו יכולים להגיד לו ולעשות פעולות רבות כדי לגרום לו להשתנות – אבל לנו אין שליטה על האחר. אנחנו יכולים לבחור לא להיות אתו, אבל אנחנו לא יכולים לשנות את האחר, ואנחנו גם לא אמורים לשנות אותו.

כשאנחנו מנסים בכוח לשנות את האחר, מעבר לזה שאנחנו פוגעים בחירות שלו, אנחנו גם פוגעים מאוד בחירות שלנו. אנחנו מסיבים לעצמנו סבל חוזר.

דוגמא מעצמי של משהו שרציתי מאוד לקבל ממישהו אחר: חוויה של קבלה, חוויה של הכלה, שעל פניו גם יכולתי לצפות לה, אבל בעצם זה דבר שמכל מני סיבות שלו הוא לא יכול היה לתת לי, וכנראה גם לא היה צריך. כי אם הוא היה צריך אז כנראה הדברים היו מסתדרים אחרת. כל עוד אנחנו ממשיכים לשים ציפייה על האחר שהוא יהיה משהו שאנחנו רוצים זה: א. אין לנו שם חירות. ב. זה יסב סבל גדול לנו ואולי גם לאחר.

בהסתכלות הביוגרפית יכול להיות שיגיע הרגע שזה ישתנה, אבל זה לא בזמן שלנו, לא בשליטה שלנו ולא תלוי בפעולות שאנחנו ננסה לעשות כדי לגרום לאחר להיות אחר.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

אני רוצה לשאול את אתם מכירים את זה: אם קרה שמאוד רציתם, או שאולי יש עדיין מישהו שאתם מאוד רוצים שהוא ישתנה ויש לכם ציפייה כזו, וכל פעם אתם מתאכזבים מחדש כשזה לא קורה?

משתתפת – אין אחד שזה לא קרה לו. אני כרגע לא בעניין לשנות מישהו, אבל יש לי בין קרובי המשפחה מישהי שנורא מתלוננת על החיים שלה כל הזמן כבר 30 שנה שאני מכירה אותה. לי זה נראה נורא ברור מה צריך לעשות כדי לשנות את המצב. היום אני כבר יודעת שאין לי מה להגיד לה את זה, היא לא נמצאת במקום שהיא יכולה להבין ולעשות את העבודה, והסבל ממשיך. אלה דברים שאנחנו כל הזמן נתקלים בהם – שאנחנו מאוד רוצים ומשתדלים, אבל מצד שני זה נתקל בחומה, זה כנראה לא מתאים.

יעל – נכון, ולפעמים נדרש שם ויתור, כי זה יכול להיות הילד שלנו, שאנחנו מאוד דואגים לו ורוצים לעזור לו. או אדם קרוב אחר, שאנחנו מאוד רוצים בטובתו, וגם בטובתנו. לכן יש כאן ויתור מאוד גדול. יותר מזה, גם את עצמנו – לא רק את הגוף שלנו אלא גם את הנפש שלנו – אנחנו יכולים לשנות באופן מוגבל. הרוח שלנו היא נצחית, ל’אני’ שלנו יש פוטנציאל אינסופי, אבל בתוך התגשמות נתונה הגוף הפיזי שלנו, וגם הנפש שלנו, מורכבים מאוד לשינוי. יש לנו נתונים נפשיים שבאנו איתם. זה לא בא לקרוא לא לעשות עבודה, להפך: אנחנו נקראים ומתבקשים לעשות עבודה, אבל יש לנו תכונות נפשיות שאנחנו מאוד מאוד היינו רוצים שישתנו. אני גם פגשתי את זה לאחרונה ממש – יש לי תכונת נפש שהכי הייתי רוצה בעולם לשנות אותה, ואני עושה עליה המון עבודה, ובכל זאת ברגעים מסוימים היא שוב קופצת וגורמת הרבה סבל. גם פה, גם בזה אנחנו צריכים למצוא את השלווה לקבל את מה שאין ביכולתי לשנות. זה לא אומר להפסיק לעשות עבודה, אבל זה אומר להסכים לזה שהדברים לא יקרו בזמן ובהחלטה שלי, ושיש גם לתכונות הנפש שלנו קשר לתיקון שלנו ולמה שאנחנו צריכים לפגוש, כי אם תכונת-הנפש הזו עדיין משרתת משהו שאני צריכה לפגוש דרכה, אז היא לא תעלם עד שהזמן יגיע. ולפעמים היא גם משרתת איזושהי משימה, שליחות שיש לנו.

משתתף – זה מזכיר לי את מעמד מתן תורה שבו נאמר ‘נעשה ונשמע’ ולא ‘נשמע ונעשה’, שזה ההיפוך של השיר הזה. מהשיר אפשר להבין שאנחנו מתבקשים להכיר את מה שאנחנו לא יכולים לשנות, וכן לשנות את מה שאנחנו יכולים. זה משחק מצד לצד, כי זה אומר גם לנסות וגם להכיר שזה לא משתנה מהר או בכלל, גם אצלי וגם אצל אחרים. זה לא שתי עמודות של רשימות, אלא זה משחק שהוא כל הזמן נע בין הצדדים.

יעל – אולי יש לך דוגמא למשהו שהיית רוצה לשנות, וגילית שכרגע זה לא אפשרי, או שבזמן שזה היה גילית בכאב שבאותו רגע זה לא אפשרי.

משתתף – כן, יש לי רשימה די גדולה, אני עובד על זה כרגע גם כדי לסדר את הרשימה הזו. דברים כמו איך אני פונה, איך אני מארגן דברים, כמה אני נכנס לנושא ומנסה להעביר אותו בכוח ובכל אמצעי, לשכנע בעוד שאולי בסביבה עוד לא בשלים בכלל לנושא וצריך להניח לו. אני נתקל בנושא הרבה.

יעל – תודה.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

אני רוצה לשאול את כולכן מהו הדבר כרגע שבו אתם צריכים להסכים שלפחות כרגע, הוא לא יכול להשתנות, ושם הכי קשה לכם לוותר? הדבר שכרגע הייתם הכי רוצים לשנות, ואתם מכירים בכאב שכרגע זה לא אפשרי? זו יכולה להיות תכונה שלכם, או של אדם קרוב, זה יכול להיות אחד הנתונים האחרים עליהם דיברנו ככזה שאי אפשר לשנות.

משתתפת – לי יש צורך עז בהרמוניה, בעיקר משפחתית, והגיע הזמן שאני אוותר. כי כשאני כל-כך רוצה את ההרמוניה המשפחתית והיא לא קורית בדרכי ובאופן שיספק אותי וירצה אותי וינחם אותי וייתן לי להרגיש שאכן יש פה משפחה אוהבת ומאוחדת ומלוכדת –  שם אני צריכה לגמרי להבין ולקבל שאני לא יכולה לשנות את זה. זה קשה מנשוא.

יעל – תודה. זו דוגמא מצוינת.

משתתפת – אני רוצה להגיד משהו לגבי התפילה הזו: יש כאן איזו סתירה עם הרעיון האנתרופוסופי שתכונות הנפש שלנו הן חלק מהקרמה שלנו, ואם אנחנו עם אופי סוער למשל, ומאוד לא שָלֵו, אז כבר לבקש את השלווה זה רצון לשנות משהו שלא ישתנה לפני הזמן שלו.

יעל – אני לא חושבת שיש כאן סתירה. בתפילה אנחנו יכולים להתפלל אל משהו שהוא מאוד רחוק מאתנו ואפילו שיתכן שיתקיים רק בגלגול הבא. בתפילה, כמו שדיברנו בשני השיעורים שנתתי על התפילה, יש חיבור אחר. ב’אני’ שלנו יש לנו פוטנציאל אינסופי. בתפילה אנחנו יכולים להתחבר לחלק הזה – לחלק הגבוה. יכול להיות שלא נגיע לשם, יכול להיות שנגיע לשם באופן חלקי, או רק ברגעים מסויימים, אבל להתפלל לזה אנחנו יכולים. זו לא תפילה אנוכית במובן שדיברנו באותם שיעורים, אלא זו תפילה שבאה לעזור לי להתגבר על משהו. את אומרת שאנחנו יכולים מאוד לרצות שהאופי הסוער שלנו יהפוך לשלווה, ולהכיר בזה שכרגע לא תהייה לנו שלווה.

נמשיך לשורה השנייה:

הָאֹמֶץ לְשַׁנּוֹת אֶת אָשֵׁר בִּיכָלְתִּי“. מה אנחנו כן יכולים לשנות?

משתתפת – את הגישה שלנו אל דברים, את המחשבות, את הדרך שבה אנחנו מפרשים דברים.

יעל – אז למה זה קשור? מה אנחנו צריכים לשנות בשביל זה? את רמת התודעה. לדברי שטיינר, החירות של האדם נמצאת בספירה של החשיבה, ולמעשה יש פה שינוי ברמת התודעה. העבודה שלנו יכולה להיות על התודעה שלנו. זה המקום היחיד כמעט שאנחנו יכולים באמת לשנות אותו. כמובן כאשר בסופו של דבר, כשאני משנה את רמת התודעה שלי יהיה גם שינוי בנפש, ויהיה שינוי במקומות נוספים. מה שאני אומרת זה לא חס וחלילה שאין לנו סיכוי לשנות כלום וצריך להתייאש, אבל השינוי קשור תמיד לעבודה התודעתית, לתודעה העצמית, למפגש עם שומר הסף הקטן, למפגש עם עצמי – עם כל החלקים שלי.

כמו שנכתב פה, צריך אומץ בשביל זה. האם יש לכם דוגמא למקום שבו נדרשתם לאומץ לעשות שינוי? זה יכול להיות שינוי שנדרש לשם כך גם מעשה. זה לא אומר שאנחנו לא עושים שום פעולה בעקבות השינוי בתודעה. האם יש מקום שבו נדרשתם לאומץ כדי לעשות שינוי ומצאתם או לא מצאתם את האומץ, או מקום שכרגע הייתם רוצים לגייס אומץ כדי לעשות בו שינוי?

משתתף – למה בעצם נדרש פה אומץ?

יעל – זו שאלה טובה. מה דעתכם – למה נדרש פה אומץ?

משתתפת – אני חושבת שזה דורש לוותר על חלקים שאתה רגיל אליהם, שהם כבר חלק ממך ואתה צריך לוותר עליהם. ברגע שאתה מוותר עליהם, ועוד לא צמח לך שם חלק חדש אז אתה נשאר בריק, בלי משהו, ועוד אין לך משהו אחר. לוותר על משהו עוד לפני שנהיית משהו אחר זה מקום מאוד קשה, שנדרש אומץ להיכנס אליו.

יעל – אני מסכימה איך, כי מה קורה כשיש לנו ריק? איזה רגש מתעורר בריק?

משתתפת – פחד. פחד מאוד גדול.

יעל – בדיוק, פחד וחרדה, אפילו חרדה קיומית. לעשות שינוי אמיתי פנימי תודעתי, במשהו מהותי שהגדרתי את עצמי והזדהיתי אתו זה פחד קיומי. זו חרדה. יש דבר שהזדהיתי אתו ונתן לי ביטחון ואני מוותרת עליו או משנה אותו.

משתתף – אני מבין את זה שהוא נתן לי ביטחון, אבל אם הגעתי למסקנה שאני צריך לעשות שינוי דרך התודעה, אז בעצם אני כבר במקום שאני יודע שאם לא אעשה את השינוי אז אני נשאר תקוע באותו הדבר. אז האם עדיין נדרש שם אומץ לוותר? כי אני כבר יודע שאני צריך לעשות משהו אחר, או לעשות משהו אחרת.

יעל – הרבה פעמים אנחנו יכולים לדעת שאנחנו תקועים, לדעת שאנחנו רוצים מאוד לשנות משהו, ועדיין אנחנו נישאר במקום הישן. אבל עכשיו לא נדבר תיאורטית, נדבר ביוגרפית. אנחנו עושים כאן עבודה ביוגרפית, אז נשמע דוגמאות שלכם:

שאלה לחקירה ביוגרפית:

איפה היום נדרש מכם אומץ לשנות? איפה פגשתם את המקום הזה?

כדאי לא להישאר בדיון התיאורטי.

משתתפת – אני אשתף במה שקרה לי לפני כ 10 שנים: כשהייתי צעירה הייתה לי נטייה להתפרץ בחוסר שליטה. הייתי רותחת רותחת רותחת, בסביבה הקרובה שלי זה היה מתפרץ, לא בחוץ. צעקות, עצבים, ממש בלי שליטה. זה משהו שמאוד רציתי לשנות, וחשבתי שבכלל אני לא יכולה לשנות כי זה דפוס כל כך חזק שמבחינתי לא ניתן בכלל לשינוי. ואז – לפני 10 שנים היה לי ניתוח בראש, וכתוצאה מהניתוח לא יכולתי לשאת רגשות חזקים – פיזית, הגוף שלי לא יכול היה לשאת את זה. ואז לא הייתה לי ברירה והייתי חייבת לעשות את השינוי הזה, כי זה היה פיזי – הרגשתי שאני לא יכולה להתעצבן. ממש למדתי לנשום ולתת לזה לעבור, כמו גל, שאני בבועה בפנים וזה עובר. זה עשה לי את השינוי.  אני לא יכולה אפילו להגיד שאני עשיתי את השינוי כי זה משהו שקרה לי פיזית. אבל בבית זה היה לא פשוט, כי הילדים שלי – זו התקשורת שהם היו רגילים אליה, והם חשבו שאולי לא אכפת לי מהם, עד שהם למדו שזו שפה חדשה עכשיו.

יעל – זו דוגמא מאוד מרגשת. את מחברת פה את שני הדברים: גם שהשינוי יבוא רק בזמן שהוא יכול לבוא, וגם את זה שאפילו כשאני משנה תכונה שהיא שלילית – עדיין זה מאוד מפחיד – גם לי וגם לסביבה שלי – כי פתאום הבן אדם השתנה ו’רגע, מי זה, מי אני עכשיו’, וגם עבור הילדים. בת כמה היית?

משתתפת – 40. אפילו 41.

יעל – זו השנה ה-42, לקראת לידת ה’אני’ הרוחני. מאוד מרגש.

משתתפת – הרגשתי שזה שחרר אותי כי זה היה דבר שאי אפשר לשלוט עליו והוא שולט עליך, וכשמצאתי את הדרך להשתלט על זה הרגשתי שזה ממש שיחרר.

משתתף – לפני כמעט שנה עברתי ניתוח מעקפים. זה היה מתוך הרגשה פיזית שלי: הלכתי לבדיקות, חשבתי שזה יהיה טיפול מהיר ואז הסתבר שצריך ניתוח שלם. בדיעבד אני אומר שכנראה קראתי לעצמי לעשות שינוי. אני הייתי עובד שעות מאוד מאוד ארוכות, החזקתי המון דברים ביחד וכמעט לבד, ומאז בעצם אני מלמד את עצמי להגיד ‘אוקי, יש שעה שאני יכול ללכת, והדברים יסתדרו. ואם הם לא יסתדרו גם זה בסדר’. התחלתי לשחרר. אני לא יכול להגיד שסיימתי את זה, זה תהליך. אבל גם פה יכולתי לשחרר חלק מהשליטה ומהצורך שכל הדברים יעשו כפי שאני תופס אותם.

יעל – תודה, דוגמא מצוינת, ואנחנו יכולים לראות שאצל שניכם, ואצל רבים מאיתנו, השינוי מתחיל ממשהו שהגיע וירד עד לפיזי. זה יתחבר עוד מעט למשפט של הסבל כנתיב לשלום.

נמשיך עוד קצת עם השיר. אמרנו: תֵּן לִי אֶת הַשַּׁלְוָה לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם, הָאֹמֶץ לְשַׁנּוֹת אֶת אָשֵׁר בִּיכָלְתִּי,

וְאֶת הַתְּבוּנָה לְהַבְחִין בֵּין הַשְּׁנַיִם.

התבונה להבחין בין השניים – אנחנו יכולים בעיקר להתפלל עליה. זה כל העניין, כי כשאנחנו טועים באבחנה, כשאנחנו מנסים לשנות את מה שלא ניתן לשינוי, או כשאנחנו לא משנים את מה שאנחנו נדרשים לשנות, את מה שכן נדרש לשינוי – אז שם הנפילות שלנו.

אני אומרת את זה בקצרה למרות שהיינו יכולים לדבר על זה הרבה – זה משפט מאוד חשוב. בתפילה הזו יש הרבה חוכמה, אני פותחת איתה כל יום את היום, כי יש בה הרבה מאוד חוכמה. אם היינו יכולים שהיא תתמלא כל יום – היינו במקום מאוד שלוו ותודעתי גבוה.

אני רוצה לגשת אל המשפט “לִחְיוֹת כָּל יוֹם בְּעִתּוֹ“. בתוכנית ’12 הצעדים’ יש דבר מאוד יפה שאומרים:  ‘רק להיום’. ‘רק להיום’ זה משפט שיכול מאוד לעזור לנו. כי כשאנחנו במצוקה, כשאנחנו צריכים להתמודד עם סבל, קשי או משבר, או דבר כמו ששמענו בדוגמא: להסכים שלא תהיה הרמוניה. שנים שהיא עוסקת בנושא הזה והוא מסב לה הרבה סבל, ולכן מאוד קשה להסכים להגיד לעצמי ‘לא תהיה הרמוניה אף פעם’. זה בלתי נסבל. זה קשה מאוד עבור מישהו שבשבילו ההרמוניה זה צורך או המשאלה הכי חזקים. אבל כשאני אומרת לעצמי ‘רק להיום אני מסכימה שהיום אני לא אזכה להרמוניה’. אח”כ מחר אני אומרת את זה לעצמי שוב, ומחרתיים אני אומרת את זה לעצמי שוב, ואז לאט לאט זה כבר הופך להיות משהו שאני יכולה יותר להסכים לו. לפעמים באורח פלא, דווקא אחרי שהסכמנו אז פתאום נזכה בזה כחסד. כמו בשיתוף ששמענו – משהו שרצית פתאום הגיעה כחסד. אבל בד”כ זה יגיע רק כשאנחנו לגמרי לגמרי נכנעים שם.

אני רוצה להתייחס למשפט הבא, שבשבילו נקריא גם ציטוט קצר של שטיינר. המשפט

לָשֵׂאת אֶת הַסֵּבֶל כְּנָתִיב לְשָׁלוֹם“.

על הסבל ועל התפקיד שלו דיברנו לא מעט בשיעורים אחרים. אני רוצה לחבר את הדבר הזה של הסבל כנתיב לשלום. שימו לב שבמילה שלום יש גם את המילה ‘שלם’. יש כאן רמז לזה שהסבל יכול להוביל אותנו להיות שלמים יותר. נקרא ציטוט מתוך הרצאה מאוד מומלצת שנקראת ‘מקור הסבל’:

“קחו, למשל, משהו שמבטא סבל ברמה נמוכה יותר – תחושת הרעב, למשל, שיכולה להרוס חיים. אתם נענים לכך בתזונה, והאוכל הנבלע הופך לתענוג משום שהוא האמצעי ליצירה וגדילת חיים. אז אתם רואים שיצירה גבוהה יותר – תענוג, מתעוררת על בסיס כאב. לפיכך, לפני התענוג נמצא הסבל. אם כן, הפילוסופיה של שופנהאואר ואדוארד פון הרטמן יכולה לומר בצדק שסבל הוא רגש רגיל בחיים. ובכל זאת, הם אינם חוזרים מספיק אחורה, למקור של הסבל, אינם מגיעים לנקודה שבה סבל מתפתח למשהו גבוה יותר. מקור הסבל נמצא היכן שתודעה מתעוררת מתוך חיים, היכן שרוח נולדת מתוך חיים.

אי לכך אנו יכולים גם להבין מה מפציע בנפש האדם מהקשר של סבל וכאב עם ידע ותודעה, ועדיין נוכל להראות כיצד מצב אצילי יותר, מושלם יותר נולד מתוך כאב.”

ר. שטיינר, ‘ידע על חושי’, הרצאה 1 – ‘מקור הסבל’, 1906, GA55

התפילה הזו מזמינה אותנו כל יום מחדש להסכים לסבל – לא מתוך מזוכיזם או מתוך מצב שאני אסבול לתמיד, אלא כהכרה בסבל כמשהו שבא להשלים אותי, להפוך אותי לשלמה יותר, להשתלם. ולהגיע לאיזשהו שלום. שלום בכל הרמות. זה יכול להיות מהרמה האישית האינדיווידואלית קודם כל, ועד לרמה של שלום ביני לבין האחר ואפילו בין עמים. כי אם היינו, למשל, מסכימים למה שאמרנו בהתחלה – שהאחר לא עומד להשתנות לפי הרצון שלנו – אז הרבה מהסכסוכים והקונפליקטים היו נגמרים.

תראו שכל המילים האלו הן מאותו שורש: שלם, שלום, להשלים השתלמות, משלימה, ‘שולם’… זה לא מקרה שכולן מאותו שורש. בכל פעם שאני משלימה עם מה שאין ביכולתי לשנות, ומשנה מה שביכולתי – אז אני גם שלמה יותר וגם בשלום עם עצמי. מישהו מכם רוצה להגיד משהו על הסבל ועל השלום, ועל הרעב. שטיינר נותן פה את הדוגמא הבסיסית הזו של הרעב שהופך לתענוג – איך הרעב הוא המקור של התענוג. מי היה רוצה להתייחס לזה?

משתתפת – מה שאמרת עכשיו על השלם והשלום, זה מזכיר לי את הביטוי של ‘מאור’. שאני יכולה להיות מאושרת כשאני מאשרת – מאשרת את מה שיש ואת מה שאין. כשאני מאשרת את המצב שבו אני נמצאת אני יכולה להרגיש שאני מאושרת עם זה.

יעל – זה מאוד יפה, וזה מתחבר לשורה האחרונה – לָדַעַת שֶׁהַכֹּל יֵעָשֶׂה כַּהֲלָכָה אִם רַק אֶכָּנַע לִרְצוֹנְךָ – להיכנע לרצון האלוהי, כמובן שאין הכוונה במובן שאנחנו מבטלים את עצמנו אלא במובן שאנחנו מחברים ביננו לבין הרצון האלוהי. הרצון האלוהי זה ה’אני’ הגבוה שלנו. ה’אני’ הגבוה שלנו יודע בדיוק לאן אנחנו הולכים ומה נכון בשבילנו. והחירות עפ”י שטיינר זה המקום שבו אני מאשרת את הקרמה שלי. אז אני גם יכולה להשתחרר ממנה, אבל אני צריכה קודם כל לאשר אותה.

משתתף – אני חושב שהכאב הוא סוג של חסר, וכדי להשלים את החסר הזה אני צריך לשלם במשהו. גם המילה תשלום נמצאת פה. אם אני רוצה להתקדם אני תמיד צריך לוותר על משהו. כי ברגע שאני נמצא בתענוג, בטח בעולם החומרי היום, אז אני שואף להישאר שם, ואני מאבד את התודעה שאני במצב תקוע. נוח לי ונעים לי אבל אני בעצם תקוע. כדי להתקדם אני צריך לוותר על משהו, לשלם, ודיברנו על זה שיש בזה כאב.

יעל – החסר הוא המקום שבו יש לנו סבל, שמתוכו אנחנו רוצים וכמיהה לידע או לאיזשהו מילוי. אם זה מילוי של מזון או מילוי גבוה יותר – תזונה רוחנית. החסר זה גם דבר שחסר בנו – אנחנו באנו לפה עם חסרים. באנו לפה עם חורים שחורים, עם פגמים שצריך למלא אותם באור.

במסע לאחר המוות שטיינר מתאר שאנחנו מגיעים אל הספירה של השמש אחרי שהשארנו מאחור את כל הפגמים שלנו, את כל החלקים שלא יכלו להיכנס לספירה של השמש כי הספירה של השמש היא ספירה מאוד מאוד גבוהה. אולי חלק מהמושגים כאן לא מוכרים אבל אל תיבהלו, אנחנו מדברים על מסע שהוא טיהור שאנחנו עוברים במסע לאחר המוות ומפגש עם הפגמים שלנו, ואנחנו מגיעים אל הספירה של השמש, שהיא ספירה מאוד גבוהה, כבר אחרי שאנחנו השארנו מאחור את משא הרוע שלנו, את משא הפגמים שלנו. אז בדרך אנחנו מגיעים לשם ממש מחוררים, עם כל מני חסרים של חלקים שצריך להשלים אותם. מתוך החלקים האלה אנחנו בונים את הקרמה העתידית, אנחנו בונים את הביוגרפיה שנעבור כאן על-פני האדמה כדי להשתלם, כדי לחזור ולהתמלא, למלא את החורים האלה. אנחנו יכולים למלא אותם רק פה, על-פני האדמה. רק כאן אנחנו יכולים להפוך לשלמים יותר ולהתחבר לפוטנציאל האינסופי שלנו, לפוטנציאל הכי גבוה שלנו.

משתתף – אני מבקש לשאול: כשאני אומר את התפילה ‘אלי, תן בי את השלוה’ אז אני מכיר בכך שאין לי שלווה, ואני מכיר בכך שתתכן שלווה, ושמי שיכול לתת לי אותה זה ‘אלי’. כלומר, אני חושב שאני מכוון לכך שחוץ מהחוסר שלווה והחוסר אומץ ותמונה מעטה כזו או אחרת, אז אני מעורר בתוכי תמונה של אפשרות גבוהה יותר, שזו השלמות שאת מדברת עליה, ואם אני מכוון לשם – זה גם סוג של רצון. אבל זה באמת לא רצון ארצי, זה רצון להשתלם, אולי רצון רוחני. כשדיברת על השמש זה התחבר לי לשם – אולי הרצון לתפוס שזה אפשרי בכלל ולא חייב לחכות למוות, אולי הוא קיים בתוך התפילה הזו, אולי באופן קצת סמוי. מעין רצון רוחי.

יעל – זה נראה לי מאוד. בשיעורים של ‘כיצד קונים’ בדיוק הגענו אל המפגש עם שומר הסף הקטן. שומר הסף הקטן זה המפגש עם כל חלקי הצל שלך, זה ה’דע את עצמך’ של תקופתנו – זה המפגש עם כל אותם חלקים שעדיין לא הושלמו, שעדיין צריכים להשתלם בנו, להפוך לשלמים. מאחורי שומר הסף הקטן, שהוא שומר את הסף של עולם הרוח מאחוריו, כשאנחנו נעבור את הסף שלו אז הוא עצמו יהפוך לשומר הסף הגדול. שומר הסף הגדול הוא הישות, הפוטנציאל האינסופי שלנו, שהוא גם אנחנו. שומר הסף הקטן זה אנחנו – זו ישות הצל שלנו. שומר הסף הגדול זה אנחנו בפוטנציאל – זה ה’אני’ הגבוה שלנו, ואנחנו רואים את מי שיום אחד בתוך ההתפתחות שלנו נגיע להיות, את מה שנהפוך להיות. וזה נמצא – הכל נמצא כאן. גם כשאנחנו מדברים על ספירת השמש ועל המסע לאחר המוות אנחנו מדברים על רמות תודעה – כל המקומות האלה הם לא מקומות פיזיים שאנחנו נוסעים אליהם, אלא הם רמות תודעה שונות. כולן נמצאות בנו כפוטנציאל. במובן הזה אנחנו יכולים להגיע אליהן, גם היום גם עכשיו בחיים האלה, אבל לא מתוך רצון והחלטה ‘אני רוצה להיות עכשיו בתודעה אחרת’ – זה לא הולך ככה אלא באופן שתיארת.

מאוד יפה לראות איך התפילה מתחילה קודם כל בויתור, וגם בהכרה שיש כוח גדול יותר, שהוא קיים גם בי, שהוא חלק ממני, אבל זה לא הכוח הרגיל. בכוח הרגיל שלי, ב’אני’ הרגיל שלי, בתשוקות ובאמצעים הרגילים שבהם אנחנו רגילים להשיג דברים בעולם הארצי – לא נוכל להגיע לזה. לא נוכל להגיע לשלווה ולא נוכל להגיע לפוטנציאל הזה שתיארת. אבל הפוטנציאל הזה קיים בנו ואנחנו יכולים להתחבר אליו.

נייחל שנוכל להתחבר כל פעם קצת למקום הגבוה הזה, בזמן הנכון, לא בזמן שלנו, בזמן של עולם הרוח.

 

תפילת השלווה

אֵלִי

תֵּן לִי אֶת הַשַּׁלְוָה לְקַבֵּל אֶת הַדְּבָרִים שֶׁאֵין בִּיכָלְתִּי לְשַׁנּוֹתָם

הָאֹמֶץ לְשַׁנּוֹת אֶת אָשֵׁר בִּיכָלְתִּי

וְאֶת הַתְּבוּנָה לְהַבְחִין בֵּין הַשְּׁנַיִם.

לִחְיוֹת כָּל יוֹם בְּעִתּוֹ

לָשֵׂאת אֶת הַסֵּבֶל כְּנָתִיב לְשָׁלוֹם

לָדַעַת שֶׁהַכֹּל יֵעָשֶׂה כַּהֲלָכָה

אִם רַק אֶכָּנַע לִרְצוֹנְךָ.

אמן.

תודה לכולם ולהתראות.

print