אנתרופוסופיה בימי קורונה – שיעור 41

29.7.2020 – לימוד 41

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

לכל מי שחדש בשיעורים שלנו – יש באתר הקלטות של כל השיעורים הקודמים שלנו. היום זה השיעור ה-41, וזהו גיל משמעותי בביוגרפיה של האדם – זוהי השנה ה-42 של הביוגרפיה ובה מתרחשת לידת ה’אני הרוחני’.

יש לנו חברים חדשים שמחפשים עבודה משותפת בחברותא, ולכן אני מבקשת מכל מי שמשתתף בשיעורים לכתוב לי או לורד אם אכן אתם עובדים יחד, ואם אתם מוכנים לקלוט אליכם עוד משתתפים בקבוצה.

יב  לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים;    וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.
יג  אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ;    וְרוּחַ קָדְשְׁךָ, אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי.

תהלים נא

אמן.

מתוך התפילה נמשיך ישירות לטקסט של שטיינר. היום נקרא 2 טקסטים שקשורים אחד בשני. שני הטקסטים לקוחים מהרצאות שונות שעוסקות בשקר וקנאה וקרמה. לא נעסוק בנושא השקר והקנאה, אבל נתייחס אל חוק יסוד רוחני ומעניין ששטיינר מביא לקראת סוף ההרצאות.

“כך אנו רואים, כשמביטים אנו בדברים אלה, שאנו כבני אדם נקראים תמיד לעזור לבני אדם אחרים לשאת את הקרמה שלהם באופן נכון. זה שחושב שעליו להשאיר בידי זולתו את הקרמה שלו אינו אלא טועה. כאשר אנו מוצאים אדם שמשקר לנו, כאשר אנו מניחים אז שעליו להמשיך בכך מאחר וזה מונח בקרמה שלו, הרי שאנו מראים שלמעשה אין אנו מבינים את עניין הקרמה. המחשבה הנכונה היא: לעזור לאותו אדם כמה שיותר. כאשר נאמר שעלינו להשאיר בידי אדם את הקרמה שלו – הרי שיכול הדבר להיאמר בתחום האזוטרי, אבל בחיים לעולם לא (…)

כאן נאמר שיש לנו אפשרות, ואפילו חובה, לעזור לאחר לשאת את הקרמה שלו. זו שאלה שעולה רבות אצל יועצים ביוגרפיים – לעיתים מגיעים ליעוץ אנשים עם שאלות הרות גורל: האם להתגרש, האם לעשות הפלה, האם להתפטר מהעבודה… אצל מי שמלווה אותם לפעמים עולה השאלה מה יקרה אם אתערב או אביע את דעתי – האם זו לא התערבות בקרמה? לא רק כיועצים אלא גם עם הקרובים אלינו – ההורים שלנו, הילדים שלנו, החברים. שטיינר מצביע על כך שאנחנו חלק מהקרמה שלהם: העבודה התודעתית שאנחנו עושים יכולה להשפיע – במישרין ובעקיפין – על הקרמה של האחר, לכן יש לנו זכות ואפילו חובה לעזור לאחר לשאת את הקרמה שלו. זה לא תמיד ברור לנו, כי הרבה פעמים יש פחד שאומר שאם זו הקרמה של האדם אז אסור לי להתערב, אך פה שטיינר אומר משהו אחר. אפשר לומר שכשאנחנו לא מתערבים, כשאדם ניגש ומבקש ממני את העזרה, או שאדם קרוב אלי ואני חלק מהקרמה שלו ומהביוגרפיה שלו – יש לי אחריות כלפיו. וכשאני רואה מקום שאני יכולה לעזור – יש לי חובה לעזור. אין לי זכות להתערב לאדם שלא פנה אלי ולא ביקש ממני עזרה, אבל כשיש בקשה עלי לעזור.

העזרה היא לאו דווקא בדרך הנעימה, לדוגמא: הוא מזכיר כאן אדם שמשקר לנו. גם לו יש לנו חובה לעזור. איך אנחנו יכולים לעזור לאדם שמשקר לנו? היום לא נעסוק בנושא השקר, אלא בנושא העזרה לאחר לשאת את הקרמה שלו – זה יכול להיות לפעמים דווקא בזה שנגיד לו את האמת על עצמו, גם את האמת הכואבת, בזה שנסכים להיות ‘רעים’ אליו בזה שנסכים להפגיש אותו עם אמת לא נעימה. כמובן שכיועצים ביוגרפיים אנחנו נדרשים לכך, אך גם עם אדם קרוב לנו אנחנו צריכים להסכים לעמת אותו, להפגיש אותו עם מקומות של כאב ושל קושי. יתכן שנתפס בעיניו כפוגעניים או כ’רעים’.

ביחסי קרמה כרך א’ שטיינר מציין שבמקום שאני מוכן להגיד לאחר את האמת, לעמת את האחר, להגיד לו דברים קשים – זה מקום של אהבה רוחנית. זו גם הקרבה, כי להסכים להיות זה שמעמת את האחר דורש הרבה אומץ. אנחנו עלולים להיחשב ולהיתפס בתור האדם הרע והפוגע.

“עלינו לראות בעזרה לבני אדם אחרים חובה וכך נוגע אני בחוק עקרוני ועדין, כל דבר שאנו עושים למען האחר, על מנת שיישא ויתגבר על הקרמה שלו, יוביל תמיד לכך שלא רק לו אנו עוזרים, אלא שאנו עושים משהו גם למען עצמנו. אולם מה שאנו עושים למען עצמנו למשל, על מנת להתקדם במהירות, לא יעזור לזה לרוב בהרבה. פורה יכול להיות בשביל האדם רק מה שהוא עושה למען האחר. לעצמנו אין אנו יכולים לגמול טובה. כאשר אנו עוזרים לאדם אחר להתגבר על הקרמה שלו, יש בכך השפעה חשובה ביותר. מאחר שזה נעשה למען הזולת. זהו כוח לאנושות כולה. לבד למען עצמנו אין אנו יכולים לעשות מאומה. לכן עלינו לפתח עד לרמה הגבוהה ביותר אותה תכונה של ”השתתפות ברגשות הזולת”.

שטיינר, שאלות חיים, 1910, GA125

משתתפת – יש כאן ערבות הדדית: שיכולים לצמוח בעזרת אנשים אחרים, שאנחנו יכולים לעזור לאחרים דרך הקרמה שלהם, ואנחנו פחות יכולים לעזור לעצמנו. ערבות הדדית ועזרה הדדית. מה שקורה כאן – לימודי קהילה ועבודה בחברותות – אלה הכלים המאפשרים לנו את היכולת לעשות עבודה יותר משמעותית עם הקרמה שלנו.

משתתפת – הוא אומר אפילו יותר מזה: שאם אנחנו מצפים לעשות גמול לעצמנו אז אנחנו טועים. רק דרך העזרה לאחר נקבל את התנועה בחזרה. לא יכולים לעשות את זה לבד.

יעל – נכון, מה שאמרתן הוא מדויק. כמו שאמרו המשתתפות, שטיינר אומר שכשאני פועלת למען עצמי – מתוך אגואיזם או רצון להתקדם מהר – אני לא אוכל לעזור לעצמי. זה יכול להישמע מוסרני או צדקני – לעשות רק למען האחר ולא למען עצמכם – אבל זו לא הכוונה, לא אצל שטיינר ולא בביה”ס שלנו. אנחנו יודעים שבחלק הראשון של החיים אנחנו צריכים לעשות הרבה ובעיקר עבור עצמנו. הכוונה היא לא שנחשוב רק על האחר, אלא זה נאמר כחוק יסוד רוחני:

האפשרות להשפיע על הקרמה. הקרמה – מהרבה בחינות אין לנו בה חופש, ועד גיל מסוים אנחנו צריכים לעבור את הקרמה שלנו ואין לנו חירות לשנות אותה עד שלב מסוים. אבל דווקא כשאנחנו עוזרים לאחר דרך העבודה שלנו, דרך התודעה שלנו וההשתתפות שלנו כערבות הדדית, דרך הראייה הכנה שלו – לא כדי להרוויח מזה אלא באמת מתוך השתתפות עם האחר – שם אני יכולה לשנות את הקרמה שלו.

אפשר לראות את זה לעיתים עם הורים שעושים תהליך של התפתחות רוחנית, והקרמה של הילד משתנה. אנחנו רואים ניסים ונפלאות בלי שהילד בכלל היה צריך לעשות עבודה ישירה בעצמו. כשלהורה יש קשר קרמתי עם ילד, והתודעה של ההורה הזה משתנה – אז הקרמה של הילד תשתנה. זה לא אומר שהילד לא יצטרך לעבור את מה שהוא צריך לעבור, אבל זה יכול להיות בצורה הרבה פחות קשה. זה יקרה באופן שונה.

נקרא את הטקסט הבא, שיבהיר לנו מה אנחנו עלולים לעשות לעצמנו.

משתתפת – בהרבה סוגי טיפולים נאמר שרק האדם יוצר את השינוי של עצמו. כמה שארצה לעזור למישהו אחר – כל עוד זה לא יבוא ממנו לא יהיה שום שינוי. חייב לבוא מתוך האדם עצמו. אז איך זה הולך עם מה שאת אומרת?

יעל – את צודקת, וגם מה שאמרנו הוא נכון, ואין סתירה ביניהם. הדברים נכונים לחדר היעוץ כשאני עובדת עם מטופל – התהליך הוא תהליך של המטופל, תהליך השינוי וההתפתחות חייב להיות של האדם עצמו, והוא חייב לרצות את העזרה הזו ולבקש אותה.

בחלק אחר של אותה הרצאה שטיינר אומר שהיחסים שלנו עם האחר הגיעו מחיים קודמים. המפגשים שלנו פה בהתגשמות הזו הם לא ראשוניים, יש לנו יחסים קרמתיים – עם הילדים שלנו, או מי שמחנך קבוצת ילדים הוא לא במקרה מחנך שלהם אלא יש שם יחסים קרמתיים. רוב היחסים הם יחסים קרמתיים. אם יש ילד שכבר שיקר לי בחיים קודמים ועכשיו הוא בא עם התכונה של השקר יש לו את הקושי, אז ע”י זה שאני כהורה או כמחנך אפגיש אותו עם אמיתות רוחניות אני אוכל לשנות את הקרמה שלו. אם יש מי ששנא אותי בחיים קודמים, ועלול להתגשם עם קושי קוגניטיבי, ע”י זה שאני אוהב אותו בחיים האלה ואטפל בו – אוכל לשנות את הקרמה שלו.

מה שאת אומרת הוא גם נכון. אבל כשאנחנו אומרים שאנחנו לא יכולים לעזור לעצמנו הכוונה היא שאנחנו לא יכולים לעזור אם אנחנו רוצים להתקדם מהר בעבודה ההתפתחותית – זה לא יקדם אותי רק כי אני נורא רוצה ויש לי מוטיבציה. אבל אם אני עוזרת לאחר ממקום כן ואמיתי, אז אני יכולה להשפיע ואף לגאול את האחר מהקרמה שלו. זה נכון שהאחר צריך לרצות ולהיענות לזה. עוד מעט נשמע דוגמאות שלכם ונבין יותר.

“זהו חוק יסוד בחיים. הבה נחזור על התוצאה של התצפיות שלנו במשפט המכיל אמת עמוקה; דהיינו, שאנו בעמדה שבה אנו יכולים לעזור מעט מאוד לעצמנו, ושאנו, מנגד, יכולים להזיק לעצמנו במידה עצומה. אנו יכולים, בכל אופן, להיות לעזר רב לאחרים, בעוד איננו יכולים לגרום להם נזק על ידי הטעויות שלנו. האיכויות הטובות שלנו אם כן יכולות לעזור מאוד לאחרים; האיכויות הרעות שלנו גורמות לנו נזק רב, אך אינן גורמות נזק רב לאחרים, לפחות לא נזק קבוע.

זהו חוק יוצא דופן וייחודי. הוא מראה את ההשפעות של הקרמה גם באותה אינקרנציה. משום שאדם העוזר לאדם אחר על ידי האיכויות הטובות שלו ועל ידי שהוא משקיע עצמו באהבה בנפשו, יכול להיות בטוח בהשפעה המיטיבה של זה בחייו שלו בשלב מאוחר יותר בחייו. (…)  הדבר המוזר הינו שאיננו יכולים להתקדם אלא אם אנו טובים כלפי אחרים; זהו תנאי הכרחי עבור ההתקדמות שלנו.”

Steiner, Morality and Karma, 1910, S-2303

כאן נאמר דבר מרחיק לכת: אנחנו יכולים לעזור לאחר, אנחנו לא יכולים להזיק לו באופן משמעותי. איך זה יתכן? הרי אנחנו יכולים לפגוע בו בכל מני דרכים… לעומת זאת נאמר כאן שלעצמנו אנחנו יכולים להזיק. איך אתם מבינים את זה?

משתתפת – אם אתה עוזר לאחר מתוך אהבה ומתוך תודעה גבוהה והרצון הטהור, אז גם אם משהו לא הולך כשורה, זה לא עושה נזק. מה שמגיע ממני אל האחר בא ממקום רוחני יותר. ואילו כשאנחנו עושים עבור עצמנו, זה אגואיזם שאפשר ליפול פה.

יעל – נכון, זה קשור יותר לטקסט הראשון. אבל אשאל שאלה קשה: נאמר כאן שאם את עושה מעשה זדוני כלפי האחר – זה לא יפגע בו באופן חמור, אפילו אם תהרגי אותו, אבל  זה יזיק לך ולא לו. איך זה אפשרי?

אנחנו צריכים לזכור שאנחנו ישויות שבאות לכאן יותר מפעם אחת, ויש לנו את ה’אני’. ה’אני’ שלנו הוא המרכיב הנצחי שקיים בנו. כל השאר – הגוף הפיזי, הגוף האתרי, הגוף האסטרלי – יכולים להיפגע: אנחנו יכולים להיעלב, להרגיש רע, להיות בטראומה או אפילו למות באופן פיזי. אבל מבחינת ה’אני’, מבחינת הישות הנצחית – אני לא יכולה להיפגע. ה’אני’ שלי לא נפגע. שום דבר לא יכול לפגוע ב’אני’ הרוחני שלי.

ה’אני’ זה החלק הגבוה שלי, וגם המוסר שלי. כשאני עושה מעשה לא מוסרי כלפי האחר אני גורמת לעצמי נזק ל’אני’ שלי, אני משחיתה את ה’אני’ שלי.

במסע לאחר המוות אנחנו עוברים את הקמלוקה ופוגשים את כל הפגמים שלנו ואת כל חלקי הצל שלנו, ואז אנחנו מגיעים אל ‘ספירת השמש’, אליו אנחנו לא יכולים להביא את החלקים הנפולים שלנו. זה מקום כל כך טהור מבחינה רוחנית, שאי אפשר להיכנס אליו עם החלקים האלו. יש טקסט שבו שטיינר מתאר איך אנחנו מגיעים לשם ‘מחוררים’. אמנם אין לנו שם גוף פיזי כדי להיות ‘מחורר’, אבל כל מקום שבו פעלתי מתוך חוסר מוסר הוא כמו כתם,חור שחור בישות שלי. אני באה ‘חסרה’ את החלקים האלו. במובן הזה – של ‘החסרה’ מה’אני’ – אנחנו יכולים להזיק לעצמנו, הרבה יותר מאשר לאחר. אחרי כן, בהתגשמות הבאה, אותם חלקים חסרים, אותם חורים שחורים, יהוו חוסרים בחיים הבאים והם יהיו חלק מהקרמה שלנו. במובן הזה אנחנו משפיעים ומזיקים לעצמנו.

אתן שתי דוגמאות שעלו לי: כשמדברים על הכיבוש ועל החיילים שלנו שנאלצים לעמוד מול אזרחים זו סיטואציה שבסופו של דבר הם עלולים להישחת, לא מרצונם בהכרח. לא מדובר על התפיסה הפוליטית אלא על הסיטואציה עצמה שבה אנחנו בעמדה שיש בה קושי מוסרי שעלול להשחית אותנו. לעיתים אנחנו נאלצים בעל כורחנו להתמודד עם מצב כזה.

דוגמא יותר קטנה ופשוטה: כשאני כועסת על הילדים שלי כשלא הייתי צריכה, כשאני יוצאת משליטה ומגיבה בצורה לא נכונה, אז הילד יכול להיעלב ולהיפגע, אבל הכאב יחזור אלי על כך שעכשיו הכאבתי ועשיתי משהו לא נכון. רגע אחרי המעשה ארגיש את הכאב על שעשיתי דבר לא נכון, שבסופו של דבר פוגע בי, לעיתים יותר ממה שהילד ניפגע.

משתתף – האם אפשר לתקן מעשה לא מוסרי, לפני הקמלוקה? לדעתי כן, אבל לא ברור לי.

יעל – בהחלט אפשר. אנחנו יכולים לתקן את המעשים שלנו רק על-פני האדמה. לא פעם אמרנו שאנחנו יכולים לעבור בהתגשמות אחת שני גילגולים, באותה אינקרנציה. אם באקסקרנציה (בחלק השני של החיים) אנחנו עושים עבודה תודעתית כמו שאנחנו עושים פה עכשיו, ואנחנו מוכנים להתוודע למעשים שלנו, לפגמים שלנו ולמעשים הלא-מוסריים שלנו ולכל החלקים האלו – אז בהחלט אנחנו יכולים לתקן אותם במידה מסוימת, אם יש נכונות אמיתית לעבור מסע של טיהור. את המסע של הטיהור אפשר לעבור גם כאן, בחיים האלה, מתוך תודעה ועבודה אמיצה וחסרת מורא.

אני רוצה להציג שאלות ביוגרפיות כדי שהחומרים האלו לא ישארו תיאורטיים:

האם יש לכם דוגמאות לסיטואציות או לאנשים ומקרים שבהם עזרתם לאחר לשאת את הקרמה שלו. הרבה פעמים רואים את זה עם הורים וילדים: לעיתים יש נושא שההורה לא מסוגל לעבור אותו בצורה מודעת, והדבר עובר כמו תורשה במשפחה, אבל אז הילד מתמודד עם הנושא הזה – האם התמודדתם עם נושא כזה והגעתם לפתרון? הרבה פעמים זה יכול לגאול גם את ההורה מאותו נושא, או אפילו את כל המשפחה. האם קרה לכם?

משתתפת – אבי עליו השלום היה צריך לעשות זריקות לתוך העין פעם בחודש, היה לו ניוון מסוים. הוא היה לוקח מונית, נוסע לבי”ח ‘הדסה’, עושה את זה ואז מחכה שם עד שהיה יכול ללכת. ניסיתי לשכנע אותו שאני אבוא לירושלים ואקח אותו, פעם בחודש. הוא אמר ‘בשום פנים ואופן, מה פתאום’. בילדות הוא נטש אותנו, והוא הרגיש שזה מוגזם מצידו לבקש ממני דבר כזה. אני הצלחתי לשכנע אותו, אמרתי לו ‘זה יהיה נדיב מצידך אם אתה מרשה לי לעשות את זה’. זה שיכנע אותו, ולקחתי חופש מהעבודה פעם בחודש והסעתי אותו. היו לנו המון שיחות בזמן הזה ואני חושבת שזה עשה טוב – לו, לתחושות שלו, ולי ולכל מערכת היחסים.

יעל – נשמע שזה עשה מאוד טוב. באיזה אופן את מרגישה שזה אפשר לו לשאת אחרת את הקרמה שלו?

משתתפת – שאפשרתי לו לקבל הושטת יד, כי לא היה הרבה קשר. קירבתי ביננו בצורה הזו. הוא היה בן 80 בערך.

יעל – את אפשרת לו לסיים את חייו באופן אחר. אפילו אם הוא היה עדיין בין החיים, לקראת סוף החיים, הסיכוי שאדם יוכל בעצמו לעשות שינוי, הוא קלוש ביותר. בגישה שלך אפשרת לו להתקרב. הקרמה העתידית ביניכם כבר תהיה שונה – אתם כבר לא בנתק ובנטישה.

משתתפת – בימיו האחרונים הוא אמר שהוא לא תיאר לעצמו שזה יכול להיות כל כך נפלא – להיות אבא – כי הוא פיספס את זה לגמרי. פתאום הוא ראה שאפשר להיות עטוף במשפחה. עשינו תורנויות, כל הזמן היינו לידו והוא היה מופתע מזה. הוא אמר ‘זה מקסים, אני לא תארתי לעצמי בכלל שאפשר כך’.

יעל – אז את ממש אפשרת לו להיות אבא, להיות אהוב, לחוות קשר. אפשרת לו דברים ממש ברגע האחרון. זו דוגמא מרגשת מאוד.

לפעמים זה יכול להיות בזה שהתמודדתי עם נושא שההורה או האדם הקרוב אלי לא היה מסוגל בעצמו לשאת את זה – זה אולי היה שייך יותר לקרמה שלו, אבל בגלל חולשה או כל סיבה אחרת הוא לא היה יכול להתמודד עם זה, ואני לקחתי את זה על עצמי, ובעצם זה שעשיתי על זה עבודה עם עצמי אז גם גאלתי את האחר. זה יכול להיות לפעמים במשפחה שבה לא מדברים – שהכל מוסתר, שאי אפשר לדבר על דברים קשים או רעים, שהכל צריך להיות מאוד חיובי, ואז אחד הילדים עושה עבודה התפתחותית ומסוגל לחשוף את הדברים הקשים, ומסוגל להביא גם את צד הצל החוצה – זו יכולה להיות גאולה לא רק עבור עצמו אלא גם עבור בני משפחה אחרים כי פתאום אפשר לראות ולגעת במקומות של הכאב שהיו מוסתרים.

תחשבו גם על הנושא כיועצים ביוגרפיים או מיועצים בתהליך אישי: באיזה מקומות אתם עוזרים למיועצים לשאת את הקרמה שלהם? סיטואציות שבהן הייתה לכם התלבטות להתערב או לא להתערב, האם מותר לי… באיזה מקומות אני עוזרת לאחר לשאת את הקרמה שלו, או מקומות שבהם היה מישהו שעזר לי לשאת את הקרמה שלי, עזר לי להיגאל או להתמודד כשלא יכולתי בלי העזרה הזו.

שאלה נוספת שאשלח אתכם למחשבה עליה בבית ונמשיך איתה בפעם הבאה:

באיזה מצבים פגעתי והזקתי לעצמי דרך חוסר המוסר שלי? הזקתי ל’אני’ שלי? אולי כשפעלתי כדי לפגוע באחר, באופן מודע או לא מודע או מודע חלקית, ובסופו של דבר השחתתי את עצמי.

אלו נושאים מורכבים, אני מקווה שלא קשים מדי.

משתתפת – אם אני נפגעתי ממישהו, ואני מרגישה עלבון חזק, יודעת שצריך לסלוח ועובדת עם זה המון זמן, שנה שנתיים. זה התחיל להירגע ועוד נשאר קצת, אבל עשיתי עם זה המון עבודה לשחרר את העלבון. האם טיהרתי את הקרמה שלי? של מי שפגע בי? לא החזרתי לו.

יעל – אענה לך בקצרה ואני גם מזמינה אותך להסתכל בשיעורים הקודמים שלנו כי דיברנו על כך לא מעט. ביעוץ הביוגרפי אנחנו לא כל כך מהר עסוקים בסליחה – היכולת לסלוח תגיע כשיגיע הזמן לסלוח ואי אפשר להגיד למישהו שצריך וחובה לסלוח. לפעמים הפגיעה היא מאוד קשה וכואבת. בעבודה הביוגרפית ננסה לראות את האחר כשליח – להפריד את האירוע ממנו, מהאדם עצמו, ולהבין מה המהות שפגשתי, מה הפגיעה שפגשתי ואיך היא קשורה לביוגרפיה שלי. בדרך-כלל נראה אותה חוזרת, לא רק מול האדם הזה, והיא תופיע בביוגרפיה בעוד אירועים. זה כיוון שאני מעלה אבל צריך לעבוד עם זה באופן אישי עם יועץ ביוגרפי. לבדוק מה המהות של הפגיעה שפגשתי, איך היא חוזרת בביוגרפיה ומה התפקיד שלה. אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שגם לפגיעה כואבת יש תפקיד, היא לא התרחשה לשווא. זה לא מוריד את האחריות מהאחר, אבל זה מאפשר לנו לשחרר את האחר – לאו דווקא כי אנחנו סולחים לו אלא כי אנחנו מבינים שיש לו כאן תפקיד, והוא הביא אליי משהו שהייתי צריכה לפגוש, אפילו שזה מאוד מאוד כואב. זה כיוון שאני נותנת לך ומקווה שזה עוזר כמידת האפשר.

נסיים שוב עם הפסוק:

יב  לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים;    וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.
יג  אַל-תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ;    וְרוּחַ קָדְשְׁךָ, אַל-תִּקַּח מִמֶּנִּי.

תהלים נא

אמן.

מוזמנים לחשוב על הדברים, ונדבר עליהם כשאפגוש אתכם שוב כאן בעוד שבועיים.

להתראות.

print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *