אנתרופוסופיה בימי קורונה – 26

7.5.2020 – לימוד יומי 26

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

עיקרי הלימוד:

שִׁירֵי סוֹף הַדֶּרֶךְ / לאה גולדברג
א.
הַדֶּרֶך יָפָה עַד מְאֹד – אָמַר הַנַּעַר.
הַדֶּרֶך קָשָׁה עַד מְאֹד – אָמַר הָעֶלֶם.
הַדֶּרֶך אָרְכָה עַד מְאֹד – אָמַר הַגֶּבֶר.
יָשַׁב הַזָּקֵן לָנוּחַ בְּצַד הַדֶּרֶך.

צוֹבְעָה הַשְּׁקִיעָה שֵׂיבָתוֹ בְּפָז וָאֹדֶם,
הַדֶּשֶׁא מַבְהִיק לְרַגְלָיו בְּטַל-הָעֶרֶב,
צִפּוֹר אַחְרוֹנָה שֶׁל יוֹם מֵעָלָיו מְזַמֶּרֶת:
– הֲתִזְכֹּר מַה יָּפְתָה, מַה קָּשְׁתָה, מָה אָרְכָה הַדֶּרֶך?
ב.
אָמַרְתָּ: יוֹם רוֹדֵף יוֹם וְלַיְלָה – לַיְלָה.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים – בְּלִבְּךָ אָמַרְתָּ.
וַתִּרְאֶה עֲרָבִים וּבְקָרִים פּוֹקְדִים חַלּוֹנֶיךָ,
וַתֹּאמַר: הֲלֹא אֵין חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.

וְהִנֵּה אַתָּה בָּא בַּיָּמִים, זָקַנְתָּ וְשַׂבְתָּ,
וְיָמֶיךָ סְפוּרִים וְיָקָר מִנְיָנָם שִׁבְעָתַיִם,
וַתֵּדַע: כָּל יוֹם אַחֲרוֹן תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ,
וַתֵּדַע: חָדָשׁ כָּל יוֹם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ.
ג.
לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

במפגש הקודם דיברנו על ‘האני’ – את האני ניתן לתקן רק על-פני האדמה, בעוד שאת הגופים אנחנו יכולים לשקם עד גבול מסוים בלילות, אבל השיקום, החידוש המוחלט והיצירה שלהם מחדש, נעשים רק במסע בין חיים למוות.

‘בני בלי בית’ – אנשים שלא מרגישים על האדמה ממש בנוח, בניגוד לאנשים שהאדמה מספקת את צרכיהם ואין להם כמיהה רוחנית, כי הם מרגישים באדמה שלמות.

מי שלא מרגיש שלמות, מרגיש  שמשהו חסר, גם אם אינו יודע מה חסר, בוודאי כילד או בוגר לא קורא לזה כמיהה רוחנית. זה יבוא לידי ביטוי בנשיאת עיניים לדמות מאוד נערצת עליהם, תחושה של  בדידות, תחושת חוסר מותאמות לחיים לחברה, שלא יודעים את הקודים, מה צריך לעשות בדיוק, נפרדות ושונות. הם יחושו בתוכם שהאדמה לא נותנת להם את המענה השלם ויתחילו לחפש מענה נוסף, בהתחלה, מתוך הלא- מודע, ובלי לתת לזה שם.

לאנשים אלו ר. שטיינר קורא ‘בני בלי בית’, ואנחנו נקרא להם ‘הנקראים אל הרוח’.

הנקראים אל הרוח הם האנשים, כמו הנוכחים כאן, שלמרות שהמצב סביב הקורונה כבר נרגע, הם עדיין חשים צורך לשמוע שיעורים על עולם הרוח ועל רוחניות כי כמיהתם לא מסופקת אף פעם. גם אם היא מסופקת לזמן מה, תמיד יופיע הרצון להמשיך ולחקור – לאן אני באמת שייך? אנשים אלו מחפשים את הקשר של האדם למשהו שמעבר לאדמה, לעולמות הרוח, וגם מוצאים אותו.

הרבה פעמים חייהם כרוכים בסבל מסוים. הסבל הוא לא רק תוצאה של מעשיהם הבלתי מוסריים בחיים קודמים, אלא הוא מנוע לחיפוש – הצורך לצאת מהסבל ולהרגיש טוב מניע את אותם אנשים לחפש תשובות יותר עמוקות לאירועי חייהם ולאירועי העולם.

אותם ‘נקראים אל הרוח’, באופן פרדוכסלי לכאורה, לעיתים בחייהם הצעירים, הם דווקא אלה שיעשו פעולות אותן נכנה בלתי-מוסריות.

הצורך לעשות פעולה בלתי-מוסרית נובע מהצורך שלהם להתפתח. למשל – הם יוכלו לעזוב אדם יקר שאוהב אותם, כי הם יחושו שאיתו הם לא יכולים להתפתח, שהשהות איתו סיימה את תפקידה בהתפתחותם. הם לא ידעו את זה, אבל יעשו מעשים בלתי מוסריים.

שטיינר נותן כדוגמא את סיפורו של פרסיבל – פרסיבל נוטש את אימו על מנת להגשים את ייעודו, ומספר ימים לאחר מכן אימו מתה מצער. למשך תקופה ארוכה הערך של ‘האני’ של פרסיבל יורד, במסעותיו הוא עובר חוויות קשות ומשפילות, ולאט לאט רמת המוסריות שלו עולה והיכולת שלו להרגיש את כאבו של האחר מתחדדת. וכך ערכו של ‘האני’ שלו עולה שוב.

כאשר אנשים אלו שחייבים להגשים את ייעודם בכל מחיר, פוגעים במישהו אחר או עושים מעשה בלתי מוסרי, הערך של ‘האני’ שלהם יורד. ייקח זמן עד שהם יקשרו בין הפגיעות שהם חווים בחייהם לבין מעשיהם וחוסר המוסריות שלהם. לעיתים אנשים בעלי ייעוד רוחני זוכים ליחס של זלזול והשפלה, ולרוב הם עצמם גורמים לזה. דרכם להתפתחות הרוחנית היא דרכם לשיקום האני שלהם.

בעוד שאחרים ללא יעוד רוחני יורידו בערכו של האני שלהם וימשיכו במעשיהם עד סוף חייהם, ‘הנקראים אל הרוח’ בשלב מסוים בחייהם יפסיקו לעשות מעשים בלתי מוסריים. לא בגלל שזה לא נהוג בחברה או רשום בכתבים, אלא משום שיעברו מטמורפוזה שלא תאפשר להם יותר להתנהג באופן בלתי מוסרי. למשל, הם יפסיקו לשקר, יפסיקו להשתמש באחרים לצרכיהם. התנהגויות בלתי מוסריות אלו יהיו זרות להם, לא-אורגניות לישותם. זה לא אומר שלא יעשו טעויות, אבל בטווח זמן קצר מהמעשה הם יבינו שנעשתה טעות, והם ינסו לכפר עליה. הטעות תכאיב להם מאוד – גם כי ערכם ירד בעיני עצמם וגם בגלל שהם יכירו בסבל שהם גורמים לאחר.

הם ינסו לתקן, ולא תמיד אפשר לתקן מול מי שבו פגעו. אם זה הורה, וההורה כבר נפטר, הם לא יכולים לתקן מולו. לעיתים הם יחושו סבל נפשי גדול ועמוק מאוד, שאולי אפילו יכניס אותם לייאוש מסוים, כשלא יוכלו לתקן את מעשיהם הבלתי מוסריים מול אדם שעזב את העולם. זוהי קמלוקה בחיים. לאנשים אלו יש מסלול מזורז בהתפתחות הרוחנית, והם יכולים לעבור קמלוקה – תהליך הרגשת הכאב שגרמנו לאחר שמתרחש לאחר המוות – כבר בתוך החיים הנוכחיים.

התפתחות רוחנית וקרמה לא תמיד הולכת בד בבד עם המוסר המקובל. גם גדולי ישראל עשו מעשים בלתי מוסריים אך הכרחיים.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

חפשו דוגמאות להתנהגות לא מוסרית ופוגענית שבה נהגתם, שהיום בדיעבד לא הייתם עושים כי אתם רואים את חוסר המוסריות שבמעשה, אבל היא הייתה הכרחית להתפתחות שלכם. התנהגות פוגענית, שעל אף שהייתה מחויבת המציאות, הורידה את ערך ‘האני’ שלכם.

דוגמא ממשתתף – “אני נדהם שדווקא היום את מלמדת את זה, כי 30 שנה לא ביקרנו את הקבר של סבא שלי, והיום הלכתי לבקש סליחה על כך שנתתי לו למות לבד ולא ביקרתי את קברו עד כה.”

אירוע זה מהווה סינכרוניזציה בין שאלתו של המשתתף בלימוד הקודם, בו ביקש לקבל ‘הוכחה’ לכך שעולם הרוח קיים, לבין מה שעשה היום ולנושא השיעור היום – זה האופן שאפשר לדעת את עולם הרוח, דרך אירועים מסונכרנים כאלה.

שאלה של משתתפת – “האם תמיד ההתפתחות עוברת דרך סבל ומעשים לא מוסריים, או שזה יכול לבוא מתוך סקרנות ללמוד את עולם הרוח?”

יש פלח של אנשים שמגיעים מתוך כוחות חזקים שבזמן האינקרנציה יכולים לבוא לידי ביטוי במעשים שנחשבים מעשים רעים. אלו שכילדים יוצא קצפנו עליהם, יש להם פוטנציאל רוחני. אנרגיה רוחנית מקורה באנרגיה נפשית בגילים הצעירים – זהו ה’חומר’ שיותמר בהמשך החיים. אנרגיה מתחילה מאנרגיה מינית ועד אנרגיה רוחנית – זו התמרה של הגוף האסטרלי הנמוך, החייתי. האנרגיה הרגשית, ולא האינטלקטואליות, היא זו שתותמר בבגרות לאנרגיה רוחנית. כדי להתמיר משהו צריך חומר גלם. התשוקה והאנרגיה החזקה שבאינקרנציה הולכת לריגושים גדולים, למיניות ולדברים אחרים שנחשבים ‘נמוכים’ – זה באופן מפתיע מצביע על פוטנציאל רוחני גבוה. זהו חומר הגלם, זו האנרגיה שתותמר לאנרגיה רוחנית. מי שאין לו אנרגיות כאלה – יתכן שהפוטנציאל הרוחני שלו לא גבוה, או שיש לו תפקיד אחר, תפקיד של שמש, שהאנרגיה שלו יותר שקטה ותפקידו באנושות אחר.

בזמננו, בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, המשימה היא לחקור את הרוע ולהתמיר אותו לטוב גדול יותר, אז דווקא האנשים שירדו לשאול ועלו ממנו, האנשים בעלי האנרגיה החזקה, הם אלו שיעשו את עבודת ההתפתחות הזו. אחרים, שקטים יותר וחסרי אנרגיה כזו, יתכן שהם מלווים ומאירים כשמש על האחרים הפועלים בתקופה זו.

דוגמא של משתתפת נוספת – “בתחילת דרכי בייעוץ הביוגרפי ביקשתי לראות את האמת, בלי לדעת לאן זה יוביל. בתהליך הבנתי כמה אני מתפרסת על אנשים בחיי, ושפגעתי בהם באופן שלא ידעתי שאפשר. לפני כן חשבתי שאני צריכה ‘לאלף את הסוסות’ ועכשיו הבנתי שזה האילוף הפנימי שלי, של הישות שלא הכירה במרחבים פרטיים ואישיים של אנשים שאני אוהבת. ככה חשבתי שאני אוהבת אותם.”

הערך של האני יורד – כי אני עושה מעשה לא מוסרי. אבל הכוונה היא לא שהוא יורד כדי לתמרץ את האדם למשהו, אלא למען ההתפתחות הרוחנית. לפעמים עבור התפתחות רוחנית האדם עושה משהו לא רוחני. למשל: אני קוראת ספרי פסיכולוגיה בזמן העבודה, כשהזמן שייך למקום העבודה שלי שיכולתי לעשות בו משהו עבור מקום העבודה. אבל הזמן הזה הוא יקר, בגלל ‘עריצות הזמן’ והחובה של בעל הייעוד להתפתח, גם אם הוא לא יודע זאת עדיין.

הערך של ‘האני’ יורד גם אם אני לא מודעת למעשיי ולחוסר המוסריות שלהם, גם אם יש לי ‘הצדקות’ למעשיי. הערך של ‘האני’ אולי בעיני בכלל לא יורד. אבל כשמתחילים דרך רוחנית כנה, אמיתית וחסרת מורא – שחוסר המורא הוא המעבר דרך הפחד וההתגברות עליו, ולא הליכה אוטומטית אל האור, והשארת החושך מאחור כאילו אינו שייך אלי – זוהי דרך רוחנית שכרוכה במפגש עם ‘שומר הסף הקטן’, שהוא דמותי המכוערת. בהתפתחות רוחנית אמיתית ונוקבת האדם מתוודע ל’שומר הסף הקטן’ שלו, ואז הוא רוצה להעלות את ערך ‘האני’ שלו, וכל פעם שהוא עושה מעשה שפוגע באחר הוא מרגיש את זה תוך זמן קצר, והכאב גדול מאוד והצער גדול מאוד, והוא שואף לתקן את זה ולהעלות את ערך האני שלו.

דוגמא נוספת של משתתפת – “בנעוריי הייתי גונבת. עד היום לא מבינה את הסיבה, ועד היום אני בושה במעשיי, לא מעיזה לספר על זה לאחרים.”

צריכים להתקיים שני תנאים:

  1. אני בושה במעשי וכואבת עליהם.
  2. אני לא חוזרת על מעשיי מתוך תחושה שהמעשה לא אורגני יותר לישותי, לא שייך אלי.

יש בגניבה משהו מרגש: פתאום יש לי את החפץ הזה, שלא שילמתי עליו, שהשגתי בהרפתקה מסוימת…. כשאת שואלת ‘למה גנבתי?’ נחפש במעשה את ההתרגשות, את החיות, את האנרגיה שהיא סוג האנרגיה עליה דיברנו מקודם. לעיתים הסיבה למחוות הגניבה היא אנרגיית הריגוש וההתלהבות, זו שלאחר מכן תותמר לאנרגיה רוחנית. זו אותה האנרגיה בדיוק.

בספרו של שטיינר ‘האפוקליפסה’ הוא מדבר על ‘הפושרים’ – האנשים שהם נטולי להט ואנרגיה, שיכולים ללכת לכאן או לכאן, להיות מובלים לכל צד, טוב או רע. הם לא ה’רעים’ עצמם, אבל אפשר לקחת אותם בקלות לכל כיוון, והרוע ירצה לקחת אותם בקלות לכיוונו. אנחנו לא שואפים להיות הפושרים אנחנו רוצים להיות הטובים, ולשם כך צריך אנרגיה. לפושרים אין אנרגיה, הם מובלים, נסחבים לכל כיוון, והרוע ייקח אותם אליו.

הגניבה הייתה אקט לא מוסרי ולא ראוי, אך כזה שנותן תחושה של עצמאות, מרד ומה שיכול להתגלות בביוגרפיה של שלך. אז אמנם אין לו – למעשה הגניבה – הצדקה, אבל עדיין בהתבוננות רוחנית אפשר להבין אותו. כל זאת בתנאי שלוקחים את האנרגיה הזו ומתמירים אותה בהתפתחות רוחנית.

הדרך היא לא בבת אחת, היא נמשכת ומשתנה בהתאם לאתגרים ולהתפתחות, והאתגרים יעמדו בה בכל גיל גיל ובכל שלב התפתחות – יופיעו האתגרים, ‘השטנים’ לוציפר ואהרימן, כדי שנלמד על עצמנו דבר נוסף, וכדי שנראה איפה לא ויתרנו עדיין ומה נדרש מאיתנו ויתור שאנחנו גוררים. זה תמיד כאב, במיוחד לאנשים מבוגרים, שנופלים ורואים חזרה לדפוסים ישנים, אפילו כאלה של גלגול קודם. ובכל זאת – משנסים מותניים וממשיכים ללא לאות. “שבע פעמים יפול צדיק ויקום”, על אחת כמה וכמה לא צדיקים. במקום בו בעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים – כי בעלי תשובה מכירים את הנמוך, ולוקחים את כל הנמוך ומתמירים אותו למשהו גבוה. בעלי המאמץ משקיעים מאמץ כדי להיות במקום שאליו צדיקים נולדו מלכתחילה ולא השיגו בכוחות עצמם.

משפחות הפשע – לא הייתה להם שום יכולת להביע את הכישורים שלהם, את הכריזמה, את האינטיליגנציה החזקה באופן טוב, אז הם הביעו אותה בפשעים. חלקם כבר משלמים על כך בישיבה בכלא, ושם יכולה להיעשות התמרה של הכוחות החזקים לכוחות גבוהים.

אֲנִי / מֵאֵת כ’ חוּאָן רָמוֹן רֶמֶז

אֲנִי אֵינֶנִּי אֲנִי
אֲנִי הָאֶחָד הַפּוֹסֵעַ לְצִדִּי
אַךְ לִרְאוֹת אוֹתוֹ אֵין בְּיָדִי.
זֶה אֲשֶׁר אֲנִי מְבַקֵּר תְּכוּפוֹת וְאָז גַּם תְּכוּפוֹת שׁוֹכֵחַ
הָאֶחָד הַשּׁוֹתֵק בִּמְתִינוּת כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְשׂוֹחֵחַ.
וַאֲשֶׁר כְּשֶׁאֲנִי שׂוֹנֵא בַּעֲדִינוּת סוֹלֵחַ
זֶה אֲשֶׁר בַּמָּקוֹם בּוֹ אֵינֶנִּי – מְשׁוֹטֵט
הָאֶחָד שֶׁנִּשְׁאַר זָקוּף כַּאֲשֶׁר אֲנִי מֵת.

print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *