ביוגרפיה בימי קורונה 105

19.01.2022

לצפייה בוידאו של השיעור

עיקרי הלימוד:

"רק בפני אלוהים מותר לנו להתבייש, אבל הוא יודע כי אנחנו עומדים בעולם ככלי מלא בושה וכלימה, מלא בדידות. לא צריך לחרוק שיניים אפילו על עצמי…החיים כל כך קצרים ומלאי ייסורים, ואף אדם אינו שלם. ואינו יפה בכל הרגעים. ואינו חכם תמיד. ואינו טוב בכל עת…גם אני מרגישה לפעמים את עצמי שבויה בתוך הגוף הזה, בתוך הפרצוף הזה ובתוך כל הגורל הזה והמחשבות האלה והקול הזה. אבל העולם עצום כשפותחים חלונות אליו מבפנים." זלדה.

זה מה שנעשה היום, נפתח חלון מהנפש שלנו, אל העולם, דרך ההתבוננות על ההתפתחות של המצפון.

בשיעור הקודם דיברנו על המקור של המצפון – מה קרה באנושות שהביא בנקודת זמן מסוימת, בערך ב500 לפנה"ס להולדת המצפון. קדם לזה תהליך שראינו בשיעור הקודם שבתקופת התפתחותה של נפש התחושה במצרים , באירופה הצפונית התפתח האני טרם זמנו. מה זה אומר? שהאדם לא יכול היה לקבל באירופה הנחיה מוסרית מעולם הרוח וההנחיה המוסרית עוברת לתוך האדם בצורת מצפון. האני נולד ואיתו המצפון. האני בשלב הזה הוא רק בתחילת התפתחותו, גם המצפון הוא בתחילת התפתחותו ואנחנו רואים, במקביל, התפתחות חיצונית חברתית שצריכה להדריך את האדם מבחינה מוסרית- התפתחות החוק ומערכת המשפט הדתית והאזרחית.

שטיינר אומר שנפש התחושה משרתת באופן בלתי מודע את בניית הכלים הרוחניים עבור העתיד. את זה אנחנו רואים היטב בביוגרפיה בגילאים בין 21-28 בהם אנחנו בונים כלים, לא באופן מודע, להתפתחות העתידית שלנו. למשל לימודים, יחסים עם בני זוג  וכדומה.

התפתחות זו בזמן הצריכה את כניסתו של המצפון כמורה דרך וכמעורר תודעה ברמה של דחף. כי מדובר בנפש התחושה שצבועה באסטרלי. המצפון פועל בנו כסטנדרט העומד בין הסימפתיות לאנטיפתיות שלנו. המצפון הוא כלי שפוט של האני ששופט באופן אוביקטיבי-רוחני את הארוע. אם המצפון הוא כלי של האני אז כמובן שהוא קשור לתודעה ערה ולגוף הפיסי, נראה את ההבדל מאוחר יותר כשאדבר על תודעת החלום בהקשר למצפון.

למעשה אפשר לחלק את האבולוציה של המצפון כפי שציינתי לעבר הווה ועתיד.

אפשר לראות גם בהתפתחות המצפון התפתחות דיאלקטית של תזה, אנטיתזה וסינתזה. התזה היא נקודת ההתחלה. האנטיתזה , שוללת את התזה  והסינתזה פותרת את השניים על ידי הצגת האמיתות המשותפות להם, פתרון הקונפליקט. משהו חדש נולד.

איך אנחנו רואים זאת לגבי המצפון. התיזה-עבר בלי מצפון בו המוסר אינסטינקטיבי. תודעת חלום. האנשים ראו את תוצאות מעשיהם בעולם הרוח והם פוחדים מתוצאות מעשיהם. עולם הרוח באופן לא חופשי מדריך את האדם לכיוון המוסרי והטוב- מצב אחדותי.  אנטיתזה- הווה, עם מצפון פחות או יותר כמו שאנו מכירים אותו- מצפון שמתעורר בתוך האדם ,הראיה הרוחית נסגרת. אפשר להגיד שעולם הרוח מקריב את עצמו למען התפתחות האני והתודעה באדם- מצב של פירוד בין העולמות. והעתיד- הסינתזה-ראיה לתוך עולם הרוח בתודעה ערה עם האני – מצפון רוחני-מוסרי. שוב מצב אחדותי אך במצב תודעה אחר- עליו נדבר היום.

לפני שנעבור לדבר על העתיד של המצפון אשתף בקטע שקשור למה שדיברנו עד כה:

"במה שהאדם עושה- ובמקרה של אדם רגיש גם במה שהוא חושב- מתעורר בו משהו שאנו קוראים לו מצפון. למעשה, המצפון אינו תלוי בכלל במשמעות האירועים בעולם החיצוני. למשל, אולי עשינו משהו מועיל לנו מאוד, ובכל זאת המצפון שלנו מגנה אותו. כאשר מתעורר המצפון, כל אדם מרגיש שלתוך האופן שבו הוא שופט מעשה מסוים זורם משהו שלא קשור בכלל למידת התועלת של אותו מעשה. הוא כמו קול שמדבר בתוכנו:" היית צריך לפעול ככה" או "לא היית צריך לעשות זאת". אנו עומדים מול המציאות של המצפון , ואנו יודעים כמה עוצמתית יכולה להיות האזהרה שבאה מהמצפון שלנו ואיך המצפון יכול לרדוף אותנו בחיים. אנו יודעים גם שלא ניתן להכחיש את קיום המצפון."

שטיינר, 'מצפון ופליאה כסימנים לראייה רוחית בעבר ובעתיד'

מה שטיינר אומר פה לדעתכם? הוא מקשר את המצפון לאני הגבוה שלנו לאמת והטוב הרוחני שהם נקודת ההתייחסות האמיתית והנכונה שלנו למציאות. משהו יותר אובייקטיבי, המצפון קשור לתודעת האני.

תרגיל: האם אתם זוכרים מעשה שלכם שהיה כרוך בבחירה שמשמעותה היתה פגיעה באחר או וויתור מצדכם על משהו שרציתם ויכול היה להביא לכם תועלת. הדילמה האם לפעול על פי האינטרסים האנוכיים שלי או שמא עלי להקריב את טובתי למען זולתי? מה בחרתם?  איך ייסוריי המצפון באו לידי ביטוי בגוף, בנפש -איזה רגש עלה בכם ותשימו לב גם אולי ברוח- האם העבודה הרוחנית שלכם משפיעה על הבחירות שלכם ועל המצפון.

שטיינר אומר שאנחנו יכולים להבין את תפקידו העתידי של המצפון גם מבלי שנהיה רואים רוחיים, אם נתבונן על תהליכים תודעתיים בחיי היומיום שלנו.

שטיינר מגיע לתפקיד המצפון בעתיד על ידי בדיקה של שתי תופעות ארציות באדם, שיובילו אותנו להבנת תפקיד המצפון בעתיד: אחד, החלימה והשני, רגע ההירדמות.

המצב הראשון ששטיינר מתבונן עליו הוא החלימה. במצב זה אנחנו יכולים ועושים דברים מאד מוזרים ולא הגיוניים. אם אנחנו מקשרים זאת למצפון אנחנו יכולים בחלום לעשות דברים שבמצב של ערות יגרמו לנו ייסורי מצפון נוראיים. בחלום אין תגובה מצד המצפון. המצפון קשור לתודעת הערות, כמו שגם תודעת האני שלנו לא ברורה בחלום ולעיתים יש תחושה של ניתוק ואיבוד האני. נסו רגע להיזכר בחלומות שבהם נהגתם באופן לא מוסרי לפי אמות המידה של החיים. איך התעוררתם בבוקר כשהמצפון נכנס לפעולה?

בואו נחזור רגע לעבר של המצפון- המילה מצפון הופיעה רק מזמן מסוים כפי שראינו. כלומר החוויה של המצפון לא היתה קיימת עד לתקופת הנפש השכלית  (למרות שהרעיון עלה בעקבות מה שתארנו קודם בתקופת נפש התחושה).

בתקופה המצרית וכמובן גם לפניה, היתה לאדם ראייה רוחית. כשאדם עשה מעשה רע, לא היו לו נקיפות מצפון, אלא הופיעה מולו בראייה רוחית עתיקה דמות דמונית אשר עינתה אותו. דמויות אלה נקראו ביוון ארניות ופוריות. רק מהרגע שהאדם איבד את היכולת לראות את הדמויות הדמוניות האלו, הוא קיבל את היכולת להרגיש את המצפון כחוויה פנימית אם הוא עשה מעשה רע.

האדם ראה את תוצאות מעשיו בעולם הרוח. זאת נקודה מאד חשובה מבחינת המוסר. זאת הבנה שחסרה לנו היום, שכל מעשה או מחשבה שאנחנו עושים או חושבים, יש לו ביטוי בעולם הרוח.

נחזור לחלומות, החלום הוא ירושה עתיקה מגלגולים קודמים. כלומר, בחיים קודמים בני האדם היו במצבי תודעה אחרים, מצבי תודעה בעלי אופי של ראייה רוחית. מצב תודעה שבו תודעת הערות והחלום קרובים זה לזה. בצורה הדרגתית האדם איבד את היכולת להתבונן דרך ראייה רוחית בעולם הרוח והנפש. האבולוציה הובילה בהדרגה מראיה רוחית מעוממת לתודעת היום הבהירה של תקופתנו שהתפתחה כדי שהאדם יוכל לשוב בתודעתו לעולם הרוח עם האני שהוא מפתח בתודעה ערה. אבל החלומות היום שונים מהראייה הרוחית הקדומה בכך שהם חוויות של האדם המודרני, אשר פיתח תודעה שנושאת בתוכה גם את המצפון. החלומות כשארית ממצב תודעה קדום אינם מכילים את המצפון ולכן אנו חווים את ההבדל בין תודעה של עירות לתודעה של חלום.

בחלומות האדם מסכים לקבל את הכול, כמו שהסכים לקבל את הכול בראייה הרוחית הקדומה. אז הוא קיבל את הדברים כפי שהם, דמויות רוחניות באו אליו והראו לו את הטוב או את הרע שהוא עשה. המצפון מתעורר כשאנו מפנים את תשומת הלב לעולם החיצוני. בחלומות האדם לא נמצא בעולם החיצוני.  כלומר הנושאים שיכנסו לנו לתוך החלומות (מאגר המידע שלנו) יהיה בו מצפון , אבל בחלומות עצמם לא יהיה מצפון ככלי שפוט. בחלומות יש מגע בין המציאות היומיומית שלנו עם עולם הרוח באופן כאוטי. על ידי הפרשנות של החלומות עם האני אנחנו יכולים להכניס בהם פשר.

שטיינר אומר גם שכדי להבין את המצפון צריך לשים לב לרגע ההירדמות. לפני ההרדמות הדברים מאבדים את קווי המתאר שלהם, הצבעים הופכים חיוורים יותר, הצלילים כאילו מתרחקים. אפשר לתאר תהליך החלשה זה כמעין התרחקות או נסיגה. גם הגפיים נעשים כבדים יותר. כאילו יש להן יותר משקל. במשך היום אנחנו לא מרגישים את כובד היד או הרגל- מפני שהם שייכים לגוף.

כשאדם מתחיל להרגיש שגפיו נעשים כבדים כשהוא נרדם, זהו סימן לכך שהאדם עוזב את גופו (האסטרלי והאני), ברגע זה אומר שטיינר אפשר לשים לב להרגשה מיוחדת, לתחושה עדינה מאד. התחושה כאילו אומרת לנו: "עשית מעשה מסוים!" או לא דאגת לעשות מעשה מסוים אחר!" המעשים של היום שעבר עולים כמו מצפון חי. ואם יש ביניהם משהו שאנחנו לא יכולים לראות בעין יפה, אנו מתהפכים במיטה ולא מצליחים להרדם.

בואו נתבונן ברגע שעולה בנו המצפון החי- בלי שלאדם יהיה כוח לעשות משהו בקשר לזה הוא מתהפך במיטה. הוא מופיע  ברגע שאנחנו על הסף לעזוב את המישור הפיזי, ברגע ההרדמות כדי לעלות לעולם הרוח. אבל עולם הרוח מסרב לקבל את המצפון הלא נקי לתוכו. עולם הרוח דוחה אותו. לכן להסתכל על מעשה מנקודת המבט של המצפון אינה אלא לקבל תחושה מוקדמת של סוג האדם שאנחנו צריכים להיות בעתיד כדי שנהיה מסוגלים להיכנס לעולם הרוח. שימו לב למשפט הזה.

אנחנו כל הזמן מדברים על זה שרק בעולם הזה בגוף הפיזי אנחנו יכולים לתקן את הפגמים המוסריים שלנו. ושבעולם הרוח אנחנו רואים את כל העוולות שלנו והפגיעות שפגענו באחר אבל לא יכולים לעשות דבר, אלא לקבל את התיקון כקרמה עתידית.

המצפון הוא מבט קדימה על האופן שבו נחווה את מעשינו לאחר המוות.

היכולת לגשת לכל מעשינו עם מצפון ,היא ביטוי לתחושה מוקדמת חיה שכל מעשה שאנו עושים יופיע לנו בעתיד בצורה אחרת.

שטיינר עושה אבחנה בין שני סוגי אנשים :אנשים רגישים שנוטים להתבוננות והרהורים – אלה מרגישים את המצפון בכל מקום, זה יכול להכביד על החיים. תלווה אותם תחושה של מלנכוליה, עצב, עגמומיות.

ומנגד שטיינר אומר ישנם היום אנשים שלא רוצים לשמוע על עולם הרוח ואין בהם כמיהה בלתי מסופקת להסבר. הם מעדיפים לחיות חיים פעילים ויציבים ולא לבקש הסברים. המצפון של אנשים כאלה פחות נסער, פחות חסר מנוחה.

שטיינר מעלה פה נקודה מעניינת שהמצפון ניתן לשכלול, הוא תלוי בהתפתחות האני של האדם. מה שקורה היום מבחינת התרבות הוא נוגד לגמרי להתפתחות המצפון. האדם מחפש להרגיש טוב בפיזי-אסטרלי.

תרגיל: האם  אתם סובלים מייסורי מצפון לעיתים דחופות או לא?

איזה רגש עולה בכם כשעולים בכם ייסורי מצפון?

ההבדלים האלה באופי וכתוצאה מזה במצפון בין בני האדם , אומר שטיינר, נובעים מהחיים החוזרים. כלומר אנשים מהרהרים ומתבוננים, שחייבים להבהיר לעצמם דברים, חיו בגלגולים קודמים כך שהם ידעו בנפשם ישירות משהו על עובדת ההתגשמויות הארציות החוזרות. גם היום ישנם אנשים , גם בינינו שמבחינתם התגשמויות חוזרות מובנות לגמרי.

מצד שני, אנשים מהסוג השני מגיעים מחיים קודמים שבהם הם לא ידעו דבר על חיים ארציים חוזרים. אין להם כל דחף לקחת על עצמם את עול המצפון ביחס למעשיהם בחיים. זה מאד אופייני לתרבות המערבית שבני אדם שכחו את חייהם הקודמים. אבל אומר שטיינר, אנו בנקודת מפנה שבה הזיכרונות של חיים קודמים יתעוררו שוב.

ואיך זה יקרה?

"הדבר יתרחש כך: נניח שאדם עשה מעשה מסוים ולאחר מכן יש לו נקיפות מצפון, זה מה שקורה כיום. אבל בעתיד, כשיחזור שוב הקשר הרוחני, האדם ירגיש את הדחף להירתע מהמעשה שלו, להתרחק ממנו כאילו בעיניים קשורות. ואז תופיע מולו במעין תמונה- כמו בתמונת חלום, אך בתמונת חלום מלאת חיים (אמגנציה)- משהו שחייב לקרות בעתיד בגלל המעשה שלו. וכשאדם יחווה תמונה כזו, הוא יאמר לעצמו משהו כמו: "כן, זה אני שחווה זאת, אבל עדיין לא חוויתי את מה שאני רואה שם!"

בשביל מי שלא שמע על מדע הרוח זה יהיה דבר נורא . אבל אלה שהכינו את עצמם למה שקרב ובא יאמרו לעצמם: נכון, עדיין לא חוויתי זאת, אך אחווה זאת בעתיד כפיצוי קרמתי למה שעשיתי".

שטיינר, 'מצפון ופליאה כסימנים לראיה רוחית בעבר ובעתיד'

האדם יראה לפניו כיצד מעשיו נשפטים מבחינה קארמתית.

איך זה אפשרי שבני האדם יהיו מסוגלים לראות פיצוי קרמתי? הדבר קשור לעובדה שבעבר ראינו שלאנשים לא היה מצפון, אבל הפוריות יסרו אותם לאחר מעשים רעים. זה קשור לקשר העברי עם עולם הרוח. לאחר מכן באה תקופת מעבר, שבה אנו חיים, שבני האדם לא רואים את הפוריות אבל כל מה שהפוריות עשו מופיע בתוכנו כייסורי מצפון. וכעת אנו מתקרבים לזמן שבו נוכל לראות שוב: נוכל לראות את האיזון הקרמתי. העובדה שהאדם רכש מצפון תאפשר לו לראות בעתיד באופן מודע בעולם הרוח.

דרך המצפון העתידי נוכל לעשות את עבודת התיקון פה שתאפשר לנו הגיע לעולם הרוח עם עיניים פקוחות ולא בעיוורון כפי שקורה עכשיו. כל עבודת חקר הקרמה שאנחנו עושים מעוררת בנו את הכוחות האמגנטיבים, האינספרטיבים והאינטואיטיביים שיאפשרו לנו את ההתפתחות הזאת.

תרגיל: נסו לאפשר לעצמכם להתבונן בפעם הבאה שהמצפון עולה בכם- מה התגובה הראשונית שלכם?

ואז תנסו לראות האם יש באירוע משהו שיכול להצביע על אמת מוסרית שאתם שואפים אליה  או יכולים להתעורר אליה דרך האירוע.

הרצון לא  להרגיש את הכאב של המצפון היא מונעת מאתנו את ההתקרבות לעולם הרוח והתקרבות אל שומר הסף הקטן. למי שלמד את כיצד קונים דעת . המפגש עם ישות זאת מאפשרת לנו לראות את האמת על עצמנו ולהתמודד איתה (הוא מכיל את כל הדברים הרעים והבלתי מוסריים שעשינו).

"יְסוֹד הַתְּשׁוּבָה צָרִיךְ לְעוֹלָם לִהְיוֹת מֻנָּח עַל הַתִּקּוּן שֶׁל לְהַבָּא, וּבִתְחִלָּה לֹא יָשִׂים כָּל כָּךְ לְעִקָּר מְעַכֵּב עַל דְּבַר הֶעָבַר. כִּי אִם יָבוֹא מִיָּד לַעֲסֹק בְּתִקּוּן הֶעָבָר, יִמְצָא מְנִיעוֹת רַבּוֹת, וְיִהְיוּ דַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וְקִרְבַת ד' קָשִׁים לְפָנָיו. אֲבָל בִּהְיוֹתוֹ עָסוּק בֶּאֱמֶת לתקן את מַעֲשָׂיו, הַדָּבָר מֻבְטָח שֶׁאָז יַעַזְרוּהוּ מִן הַשָּׁמַיִם גַּם כֵּן עַל תַּקָּנַת הֶעָבַר".

הרב קוק

החשיבות של המצפון העתידי בתקון של דרכנו המוסרית בזמן אמת, בעולם הזה.

print