16.02.2022

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

סיכום עיקרי השיעור:

המפגש עם האחר

היום נדבר על המפגש עם האחר בתקופתנו. מפגש שהולך ונעשה קשה יותר, כתוצאה מתהליכים אבולוציוניים ארוכים שהביאו להתפתחות: האני האינדיבידואלי, הסגור בתוך עצמו ומתקשה לראות באחר אני בן רוח. עלית המטריאליזם וצורת החשיבה הלוגית-מדעית.  נדבר גם על הדרכים החדשות שצריכות להתפתח על מנת ליצור מפגש חי ופורה בין שני אינדיבידואלים או יותר.

נתחיל בשיתוף של שיר שכתב ישראל אלירז,  שיר שגם יהווה מסגרת ללימוד שלנו היום

שתוף 1:

אִם מִישֶׁהוּ הוֹלֵךְ לְיָדֵנוּ, הַאִם

הוּא גַּם בְּתוֹכֵנוּ?

אֲנָשִׁים נוֹתְנִים דְּבָרִים זֶה

לָזֶה, לוֹקְחִים.

הַאִם חֵלֶק בְּנוֹ שַׁיָּךְ תָּמִיד

לְמִישֶׁהוּ אַחֵר?

עוֹד מְעַט לֹא יִהְיֶה עִם מִי

ישראל אלירז

בשורות מעטות  אלירז מניח שתי שאלות חשובות ביחסינו עם האחר: האחת,  אם מישהו הולך לידנו , האם הוא גם בתוכנו?  והשנייה, האם חלק בנו שייך תמיד למישהו אחר? הוא מניח גם  שתי מצוקות קשות של תקופתנו. האחת, היחסים המטריאליסטים בין אנשים, אנחנו בעמדה צרכנית אחד כלפי השני. והשנייה, חווית הבדידות שלנו.

שתי השאלות באות מתפיסה רוחנית של האדם ושמות בפנינו את שאלת הקרמה במפגש האנושי. שאלה עליה נדבר בהמשך והיא שזורה ביחסים שלנו עם האחר.

שאלת השייכות היא שאלה חשובה ולא בהכרח בהירה עבורנו בתקופתנו. בתקופה היוונית רומית יש עדיין עקבות חזקות של האלמנט של הנפש הקבוצתית. שם האדם היה עדיין ממוקם בסדר סוציאלי בעל צורה מוגדרת. גם האני שמתחיל להיות  נוכח הוא יותר קולקטיבי ומוחזק מבחוץ.  בתקופה שלנו הצורות האלה נוטות להתפרק יותר ויותר. שטיינר אומר שאם היינו ממשיכים לחיות באופן קולקטיבי יותר, לא היה יכול להתפתח האני האינדיבידואלי. היום השייכות היא שאלה של בחירה, יש בה חירות של האני האינדיבידואלי. השייכות שהיתה פעם אינסטינקטיבית צריכה להיווצר היום באופן מודע. האגואיזם הבולט של תקופתנו – מה שנותן לי את עצמי לוקח ממני את הרגשת השייכות.

תרגיל:  למה או למי אתם מרגישים שייכות? או במילות השיר האם חלק בכם שייך למשהו אחר?

מורה הזן תיך נאת האן שנפטר בחודש שעבר כתב כך על גופנו: "הגוף שלנו הוא קהילה, ומספרם של טריליוני התאים הלא-אנושיים (מתכוון לרוח) בגופנו עולה על מספרם של התאים האנושיים שבו, ובמילים אחרות  בכל פעם שאני הולך, יושב או מתרגל קליגרפיה, אני עושה זאת עם המודעות שכל אבות אבותיי מצויים בתוכי ברגע זה"  זה דימוי שונה מאד מהדימוי של אדם עצמאי, מנותק מסביבתו. הפנטזיה שאני יכול לחיות בעצמי מנותק מהעולם היא לא אנושית וגורמת להרבה מאד מצוקות נפשיות היום.

 גם שטיינר בספרו, כיצד קונים עולמות עליונים, בתנאי השני להתאמנות במדע הרוח,  אומר שהתלמיד צריך להרגיש את עצמו כחוליה של החיים בכללותם.  מה זה אומר?    תחשבו למשל על דף נייר לבן, תיקחו לכם בבית מה שאתם רוצים , אפשר לראות בו מרכיבים רבים שהם לא 'נייר' , למשל היער, אור השמש, הגשם, האדמה, מפעל, אנשים  (זה קשור גם לתרגיל החשיבה ששטיינר נתן בששת התרגילים הבסיסיים להתפתחות רוחית) אפשר לראות כך כל דבר בחיים שלנו. למעשה לעשות תהליך דרך חווית הקשרים של חיבור ונצחיות ולא הפרדה וזמניות. שטיינר נותן בספרו דוגמאות מהתחום של יחסים בין בני אדם שמראות שמה שאנחנו צריכים לשנות זה את נקודת החשיבה שלנו על המפגש. לדוגמא, מחנך שתלמידו לא עומד בציפיות שלו לא צריך לכעוס על התלמיד, אלא לנסות להרגיש את התלמיד (להרגיש אחד עם התלמיד) ולשאול האם הליקוי שאני מוצא בתלמיד הוא אולי תוצאה של מעשי שלי? אני אשאל את עצמי איך אשנה את התנהגותי כך שהתלמיד יוכל לעמוד בדרישותי. זה לעבור מנקודת המבט שהאחר אשם (סמפטיות ואנטיפטיות של הנפש) לנקודת מבט שלוקחת אחריות (הקרמה שלי היא באחריותי). מה שעולה לי מהאחר מראה לי עלי ולא על האחר ,זו נקודה מאד חשובה. אנחנו במידה רבה הורגים את השליח.

אנחנו יכולים להסתכל באיזו מידה תרמו אנשים אחרים בדרכים מכריעות להתפתחותנו- מורים, חברים, נותני השראה או אפילו יריבים. אנשים שהיו למעשה המיילדים של האני הגבוהה שלנו.

באנשים אחרים הקשורים אלינו אנו פוגשים  היבטים לא מודעים של האני שלנו.

שתוף 2

"ראו איך אנשים רבים עוברים בעולם, פוגשים אדם זה או אחר, אבל בעצם הם לא באמת לומדים להכיר זה את זה, כי הם לגמרי סגורים בתוך עצמם. כמה פעמים אנחנו שומעים ששני אנשים שהיו חברים תקופה ארוכה נפרדו פתאום. הדבר קורה מפני שלידידות הובילו אימפולסים מטריליסטים, ואחרי זמן מה יצא לאור שעד אז אף אחד מהם  לא ראה את תכונות האופי האנטיפתיות של השני. מעטים מאוד האנשים היום שפתוחים לתקשורת אמיתית בין אדם לאדם. האנתרופוסופיה רוצה להרחיב את הקליטה שלנו, את ההבנה שלנו, כדי שיהיו לנו עיניים שרואות ונפש פתוחה כלפי כל מה שאנושי סביבנו, כדי שלא נחלוף אדישים בעולם, אלא שנתמלא בחיים כתוצאה מהתעניינות אמיתית."

שטיינר, על משמעות החיים והבסיס הרוחני של המוסריות עמוד 116

תרגיל:

האם חוויתם מערכות יחסים שהסתיימו לפתע ללא סיבה ברורה או גלויה?איזה תכונות אנטי סוציאליות יש בכם שאולי מפריעות לכם לפגוש את האחר ולהכיר אותו?

במאמרו, 'איך ניתן להתגבר על המצוקה הפסיכולוגית של זמננו?' אומר שטיינר שהמפגש בין אנשים בתקופה הרביעית (יוון ורומי, הנפש השכלית) היה שונה ממה שהוא היום. לוקח היום הרבה יותר זמן להכיר אחד את השני. יש פחות התעניינות אחד בשני. מה שלוקח היום המון זמן אם בכלל היה קורה מיידית כאשר אנשים פגשו זה את זה. לא היה צריך להחליף רגשות ומחשבות במשך זמן ארוך. היכולת להרגיש את האחר פעלה באופן הרבה יותר רוחני בין אדם למשנהו. אפשר להגיד שהשאיפה והנשיפה בין אנשים היתה שונה.

מה קרה בין התקופות? בין התקופה הרביעית לחמישית, בין הנפש השכלית לנפש התודעה?

אפשר להסתכל על תקופת הרנסנס המאות ה,14-17 שהיא תחילת נפש התודעה, כתקופת מעבר מהנפש השכלית לנפש התודעה.  בתקופה זו יש כבר זרעים למה שאנחנו חווים היום באופן הרבה יותר ברור.

למשל המצאת הדפוס בסביבות 1490 משנה לגמרי את המפגש האנושי ואת האופן שבו ידע עובר. אפשר ללמוד ולדעת בלי אדם אחר, בלי מפגש אנושי. זה שונה מאד ממה שהיה בתקופה הרביעית ביוון בה למדו ביחד.

בתקופתנו אנו רואים את המפגש משתנה לגמרי עם כניסתה של רשת האינטרנט, שחיברה אותנו לכפר גלובלי אבל בלי התכונות הנפשיות של כפר וכל המפגשים שהיו נערכים בו.  המפגש האנושי דרך כל אמצעי הקומוניקציה נעשה פחות ופחות אישי מעצם טבעו. כניסת הטלפון הנייד והמעבר לשימוש בהודעות טקסט מיתרים את השיחה.

שתוף 3

"זוהי הדרך בה מתפתחת האנושות: איננו מקבלים יותר יכולת מוגמרת להרגיש את הזולת שפועלת מתוך עצמה, או יכולת הבנה מוגמרת שפועלת כך שהיא חודרת את הדבר שיש להבינו. דרך נפש התודעה דבר מה נפרד ואינדבידואלי הרבה יותר מהנפש השכלית מתפתח, דבר מה המתאים יותר לאגואיזם, לבדידותו האנושית של האדם בתוך גופו שלו. (…) זה כבר הפך להיות המאפיין החשוב ביותר של זמננו ויהפוך לכזה יותר ויותר- שבני אדם יסתגרו בתוך עצמם. (…) כך יש יותר קשיים בתהליך ההכרה של האדם האחר, ובתהליך נתינת האמון אחד בשני; תהליך מפורט של הכרה הדדית הוא הכרחי". שם, עמוד 3-4

תרגיל:

מה גורם לכם לתת או לא לתת אמון באדם אחר? האם אתם נותנים אמון באנשים אחרים כעמדת חיים?

כפי שציינתי בתחילת דברי, שאלותיו של ישראל אלירז מעלות את נושא הקרמה במפגש האנושי. נסתכל מה שטיינר אומר על נושא זה.

האחר הוא הגורל. כלומר במפגש האנושי במרחב הזה מתרחשים האירועים החשובים ביותר, שמקורם בחיים ארציים קודמים. שטיינר אומר " לא מספיק להבין שפגענו באדם. בגלגול הארצי הבא נהיה חייבים לפגוש אותו ולאזן את המעשה. את ההבנה המוסרית הפנימית יהיה עלינו להפוך לעובדה חיצונית…" יחסי קארמה א. כלומר את מה שאנחנו לוקחים על עצמנו כתיקון במסע בין מוות ללידה מחדש אנחנו נפגוש דרך האחרים בחיינו ושם עלינו להתעורר על מנת שנוכל לעשות את התיקון. האחר יאפשר לי לגלות את מה שאני רוצה לתקן בקשר שלי עם אדם מסויים.

כל אחר מביא אלי את האמת שאינני יכול להכיר בכוחות עצמי. טומן את כל הקושי (ההתמודדות הנפשית) וגם את כל הפוטנציאל (התיקון הרוחני דרך מפגש של האני הגבוה) – האחר מלמד אותי דרכו.

תרגיל:

חישבו על אדם שהביא לכם אמת על עצמכם. אדם שאפשר לכם להיפגש עם עצמכם באופן שלא יכולתם לעשות בעצמכם. אולי זה אפילו אדם שנמצא אתכם תקופה ארוכה בחיים כמו בן זוג או אח או חבר קרוב. דרך המפגש אנחנו פוגשים צדדים לא מודעים בעצמנו.

print