ביוגרפיה בימי קורונה 121

18.05.2022

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

סיכום עיקרי השיעור:

המפגש עם האחר חוש האני

נתחיל בקטע קצר של מרטין בובר, שכתב רבות על הדיאלוג והשיח האנושי,  ברמתו הנמוכה והגבוהה. על פי האנתרופוסופיה נאמר האם המפגש עם האחר הוא של האני הגבוה או הנמוך.

שתוף 1:

"מעלה ומטה כרוכים זה בזה. מי שרוצה לדבר עם בני האדם בלי לדבר עם אלוהים אין דיבורו מגיע לכלל שלמותו: אבל מי שרוצה לדבר עם אלוהים בלי לדבר עם בני האדם, דברו תועה דרך.

מספרים: מעשה באדם נלהב לאלוהים שיצא פעם ממלכות הבריאה לתוך הריקנות הגדולה. היה נודד ומהלך עד שהגיע  לשער הרז. הוא הרחיק  מן השער. מבפנים הגיע אליו קול קורא:  'מה רצונך כאן?' –'בישרתי באוזני בני-תמותה את תהילתך. אבל חירשים היו לדברי. והנה באתי אליך, שאתה תאזין לקולי ותענה לי'. – 'חזור לך', נשמע קול מבפנים, 'כאן לא יטו לך אוזן. לתוך החירשות של בני -תמותה שיקעתי את שמיעתי'."

מרטין בובר, בסוד שיח, עמוד 124

בקטע הקצר שקראנו אנו רואים את החשיבות והקשר הקיים בין החיבור שלנו לעליון והחיבור שלנו לבני אדם. האיחוד עם האלוהי עובר דרך הקשר שלנו עם האחר.

במפגש היום נדבר על חוש האני שהוא אחד מ-12 החושים לפי שטיינר ועל חשיבותו במפגש עם האחר.

אנחנו נראה היום, דרך ההסתכלות על החושים, את פיתוח היכולת להיפגש עם האלוהי דרך המפגש האנושי.  תחילה, נסתכל על תרשים של החושים כדי שנוכל לראות את התמונה הכללית. למרות, שאני אקדים ואומר שהתמונה תהיה חסרה, כי לא נכנס לעומק לעולם החושים ולא אכנס להסבר על כל חוש וחוש.

 

שתוף 2:  תרשים של החושים

ישנן חלוקות שונות של החושים. בד"כ אנחנו מדברים על 5 חושים (ראיה, שמיעה, טעם, ריח, מישוש) היום נסתכל על החלוקה של שטיינר ל- 12 חושים. החושים, כפי שאתם רואים מחולקים ל-3 קבוצות : לחושים פיסיים, חושים נפשיים, וחושים רוחניים- סוציאליים. החושים מתחלקים גם לחושים של מחשבה- החושים הרוחניים, רגש- החושים האמצעיים ורצון- החושים הפיסיים. ניתן להסתכל על כל חוש בנפרד ובו בזמן אפשר למצוא את הקירבה והמשותף ביניהם. החושים מאפשרים לנו את יחסי הגומלין בין הפנים שלנו לעולם החיצוני ברמות שונות.

מה שמקשר אותנו לגמרי עם העולם החיצון אלא החושים שנקראים רוחניים סוציאליים: חוש השמיעה, חוש השפה, חוש המחשבה וחוש האני. הם גם החושים שקשורים למפגש שלנו עם האחר. החושים הרוחניים-סוציאליים קשורים להתפתחות שלנו בתקופתנו, תקופת נפש התודעה, וליכולת שלנו להיות בעלי אני גבוה. הם השער שלנו אל עולם הרוח, כי המפגש עם האחר אמור להיות מפגש של אהבה רוחנית שאליה אנו שואפים להגיע. זה הציווי המוכר ואהבת לרעך כמוך או במילים אחרות, כפי שבובר ציין בקטע שקראנו, העבודה הרוחנית מבקשת מאתנו להיות בהכרה/תודעה ערה במפגש עם האחר ובכך בעצם לאפשר למפגש להתרחש ברמה של האני הגבוה.

בובר עושה אבחנה מעניינת בין מפגש של אני-לז לאני-אתה. רוב המפגשים שלנו ביומיום הם ברמה של אני-לז כלומר, מפגשים בהם כל אחד מגיע עם האני האגואיסטי שלו ופוגש את האני האחר כאובייקט.  בעוד שהמפגש של אני-אתה הוא מפגש רוחני המתרחש בין האני הגבוה של שני אנשים. מפגש כזה הוא לא שיגרתי בתקופתנו ומתרחש לפרקי זמן קצרים שלאחריהם אנחנו נופלים חזרה לדיאלוג של אני-לז.

מפגש של אני-אתה הוא מפגש של אחדות ואהבה שאינה מוחקת את האני העצמי אלא משלבת אותו עם האני של האחר. בעת מפגש אמיתי מהסוג הזה עם האחר יכול שיארע הנס והאדם יתמלא באנרגיה שמקורה אלוהי. במפגש כזה אנחנו מתמלאים באנרגיה של נתינה (השפעה בקבלה), והרשות  המניפולטיבית של האני מאבדת במידה זו או אחרת את השליטה ב"הגה" המנווט את פעולותינו.

שאלה: האם היתה לכם חוויה, במפגש מול אדם אחר, של מעבר מהאני הנמוך אל האני הגבוה?

ג'ורג' ריצ'י, בספרו, 'חזרה ממחר' מתאר חוויה של מפגש אני-אתה לפי בובר או מפגש עם האני הגבוהה. בספרו הוא מספר על חוויה של מוות קליני וחוויה חוץ גופית שהוא חווה. חוויה שבמהלכה הוא נפגש עם עמנואל (ישות רוחנית), חוויה שהוא רוצה לשחזר לאחר שהוא חוזר לגופו. החיים על האדמה נראים לו טפלים ומצומצמים כשהוא חוזר. רק כשהוא פוגש פצוע בבית חולים  שמתעניין בו והם מנהלים שיחות עמוקות ואישיות מתעוררת בו ההבנה שעמנואל נמצא בכל אדם. הוא אומר את המשפט הבא:

שתוף 3:

"ידעתי כי אם ברצוני לחוש את קרבתו של האל- ורציתי זאת יותר מכל דבר אחר- עלי למצוא אותה באנשים שאותם הוא מעמיד בפניי מדי יום. … והוא ממשיך ואומר, לראשונה זה חודשים רבים, שמתי בצד את רחמיי העצמיים, את האשמותיי העצמיות- כל מחשבה שהיא בנוגע לעצמי- מספיק זמן בשביל לחשוב על מישהו אחר.. בדאגתי לו, איבדתי את עצמי. ובכך שאיבדתי את עצמי, מצאתי את האל. היה זה משונה חשבתי לעצמי: גם בטקסס הייתי חייב למות כדי לראות אותו. תהיתי אם תמיד אנחנו צריכים למות, או לפחות איזה חלק עיקש בנו, כדי שנוכל לשוב ולראותו."

ג'ורג' ריצ'י, חזרה ממחר, עמוד 100

שאלה: איך אתם מפרשים את הדברים האלו של ריצ'י. באיזה מובן הוא איבד את עצמו ? מה הכוונה מצאתי את האל?

הכוונה של שטיינר בחוש האני היא לא שאנחנו מזהים את העצמי שלנו, שזה משהו פנימי לחלוטין, אלא שאנחנו נעשים בעזרתו מודעים לאחר כאני. מדובר בפעילות הזורמת ביחסי הגומלין שביני לבין אדם אחר.

תחושת האני האחר נובעת מחוש האני, כפי שתחושת הצבעים נובעת מחוש הראיה ותחושת הצליל מחוש השמיעה.

שאלה: למה לדעתכם חוש האני חשוב בתקופתנו?.

חשוב להתבונן על חוש האני אל מול חוש המגע (תסתכלו רגע על תרשים החושים) שקשור אליו. אנחנו נראה שאכן אנחנו  צריכים להקריב ולוותר על משהו על מנת להיפגש עם האחר במפגש אמיתי של האני.

הטבע מקשה עלינו, בניגוד לחושים האחרים שמתרכזים באיבר מסויים נגיד אזניים או עיניים. האיבר של חוש האני מורכב מסובסטנציה עדינה ביותר הפרוסה על פני האדם כולו. גם חוש המגע פרוש על פני כל העור שלנו. קיים הבדל עצום בין תחושת העצמי שלי לבין תחושת האני באדם אחר.

שאלה: מה נדרש כדי לחוש את העצמי שלי ומה זה אומר לחוש את האני של האחר ? מה נדרש לכל אחת מהפעולות? 

פה אנחנו מגיעים לחוש המגע שהוא ההופכי לחוש האני, כפי שראינו בתרשים והוא קשור לגוף הפיזי. חוש המגע קשור לגבול שלי, אני סוגר את עצמי מהעולם, מבחין בין העולם לביני. עם חוש המגע אנחנו לא נכנסים לעולם אלא עומדים מולו ושמים קיר. כשאנחנו אומרים אני ומרגישים אני זה קשור לחוש המגע. זה החוש הראשון שלנו, הוא כבר קיים בתהליך הלידה. וכפי שכבר ציינתי הוא נמצא בעור שלנו שמכסה את כל הגוף.

כשיש חוויה של גבול מה קורה? אנחנו מתעוררים למה שנמצא סביבנו. אנחנו יודעים שילדים קטנים כל הזמן נוגעים. כשאנחנו נוגעים אנחנו מתעוררים לעצמנו.  אצל ילדים חוש המגע נותן את הבסיס לאני ולחוש האני בבגרות.

אנחנו צריכים לבנות את ההפרדה הזאת כדי שיבנה האני העצמי שלנו, שאחר כך נפרום אותה בעזרת חוש האני במפגש עם האחר.

אנחנו יכולים להרגיש את האני של האחר רק על ידי הקרבה של חוש המגע שהתפתח נכון. נכון, כי קודם כל אני צריך להרגיש את האני העצמי שלי.   כמובן שזה לא ביטול של האני, להיפך מתוך הכוח של האני אני יכול לעשות את הטרנספורמציה הזאת.  כשאנחנו רואים את האני של האחר אנחנו כבר לא רואים את הגוף הפיסי. אנחנו עוברים לספרה רוחנית של הכרה אוביקטיבית. כדי לקלוט את האני של האחר אנחנו צריכים להיות עם מכלול חוויותנו מחוץ לעצמנו. אפשר לפעמים לקלוט את זה במבט באנשים מאוהבים שלא רואים את הפגמים של האחר.

שאלה למחשבה: אנחנו רואים היום הרבה ילדים עם בעיות של ויסות חושי ורגישות למגע. האם ילדים אלה מפתחים חוש מגע בריא? האם יכולה להתעורר בעיה בחוש האני שלהם, במפגש שלהם עם האחר כשהם מגיעים לבגרות?

שאלה: מה מאפשר לכם לצאת מהגבול של עצמכם מה מונע וסוגר אתכם בתוך הגבולות של עצמכם?     

 

במעבר בין חוש המגע לחוש האני אנחנו עוברים דרך החושים האמצעיים חוש הריח, הטעם והראיה. נראה שבכל אחד מהם יש לנו חוויה פנימית וחיצונית. למשל אם נשתה חומץ, קשור לחוש הטעם, תהיה לנו חוויה פנימית וחיצונית. לא ככה הדבר עם הבנת המילה של האחר. אם היינו מאזינים לנאום וחווים אותו באופן פנימי בדומה לשתיית החומץ- לא היינו מסוגלים לעולם להבהיר לעצמנו בדרך אובייקטיבית מה אותו אדם אמר. אסור לנו למוסס את החוויה החיצונית כאשר אנו קולטים את מילותיו של האחר. אסור לנו למעשה להפוך אותה לחוויה פנימית סובייקטיבית שלנו.

בואו נראה מה קורה כשיש ערבוב שכזה.

שתוף 4:

"… שכן ישנם בני אדם המתנהגים, בעיקר בכל הקשור לחוש האני אך גם בנוגע לחוש המחשבה, באורח כזה שאפשר לומר עליהם כי הם נמצאים עד כדי כך בחושים האמצעיים- בחושי החום, הראיה, הטעם והריח- שהם שופטים גם את בני האדם האחרים או את מחשבותיהם בצורה המתאימה לחושים אלה. אבל אז אין הם שומעים כלל את מחשבותיו או מילותיו של הזולת, אלא קולטים אותן כפי שהיו קולטים למשל יין, או כל משקה או מאכל אחר."

שאלה: מה שטיינר אומר פה? תנסו לחשוב על האפשרות שמשהו מדבר איתכם ואתם קולטים את דבריו כמו אוכל. אתם למעשה מעכלים אותו.

אתם בוודאי מכירים את המקום בשיחה שבה אתם מספרים משהו ומיד הצד השני מספר על הרלוונטיות של הסיפור לעצמו. אנחנו צריכים באיזה שהוא אופן לפנות את האסטרלי שלנו במפגש.

כאן אנו רואים איך מתקבל אלמנט מוסרי מתוך דרך התבוננות שבאופן הרגיל  הינה נטולת מוסריות לחלוטין. נתאר לעצמנו אדם שבו חוש השמיעה, אך בעיקר חוש המילה, חוש המחשבה וחוש האני התפתחו בצורה גרועה. אדם כזה חי במובן מסוים בלא ראש-כלומר, הוא משתמש בחושי הראש שלו בדומה לאופן השימוש בחושים הנוטים יותר לחייתיות. "   הקליטה של אותם אנשים היא סוביקטיבית לגמרי. … במובן זה יהיה זה בלתי מוסרי לדחוק את החושים הגבוהים מטה אל אופי החושים הנמוכים. קיימת בהחלט אפשרות להביא את המוסר לקשר עם השקפת העולם; ההרס בתקופתנו, אשר כל הציווליזציה שלנו שקועה בו עד צוואר, נובע מכך שאין מצליחים לבנות את הגשר בין מה שמכנים מערכת חוקי הטבע לבין מה שמכנים האלמנט המוסרי." 

שטיינר, האדם כישות חושים וקליטה, עמוד 16-17

חוש האני מאפשר לנו להכניס את האלמנט המוסרי למפגש עם האחר.

שתוף 5:

"פגמי המרבים לא יעכבוני מלזכות את הרבים, כי חפץ אני להטיב, וחפץ אני בטובת הבריות, וחפץ אני בברור- לחפץ באמת להיות טוב. ולבבי המלא אש קדש של ידידות נעימת חבת ישראל של כל העולם כלו, להעלות את הכל למקור הטוב. ורצון זה- רצון קדוש הוא, צריך אני להודות בקדשתו".

הרב קוק

print