13.07.2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תוכן השיעור:
נושא השיעור: השתתפות האדם באבולוציה- הקרבן והוויתור
השיעור מתבסס על ההרצאה השנייה 'השתתפות האדם באבולוציה' בספרו של שטיינר, על משמעות החיים והבסיס הרוחני של המוסריות ועל ספרו של שטיינר, האבולוציה מנקודת המבט של הממשויות.
שתוף 1:
מדוע מבקשת
נפש האדם השוחרת
את הכרת
העולמות העליונים?
משום שכל מבט ילוד- הנפש
המפנה אל עולם החושים
הופך לשאלה רווית-כמיהה
אודות הוית הרוח.
שטיינר
ראינו כי מאחורי כל תהליך פיזי מתרחש תהליך רוחני. בעזרת תופעות בעולם הפיזי, אנחנו יכולים ללמוד על הנפש והרוח שלנו. הסתכלנו בעבר על תופעות כמו חושך ואור, שינה וערות, צמיחה וקמילה. החיבור בין חומר לרוח הוא החיבור היחיד המאפשר לנו התפתחות בעולם שלנו. היום נתבונן בתופעה הנמצאת בטבע, בה נוצרים אין ספור נבטי חיים ורק חלקם המועט מגיע לידי הבשלה והתפתחות מלאה. זה קורה בכל צורות חיים, גם אנחנו לא מתרבים עד אין סוף.
התופעה הזאת שמיד נרחיב עליה, מאפשרת לנו, בעזרת העיניים הרוחיות של שטיינר, לא להישאר רק בהבנה של ההיגיון, אלא לנסות ולהבין את התכנון שנעשה בעולמות העליונים. כשאנחנו נסתכל על התופעה הזאת, נראה את הסדר ביקום ששומר כל הזמן על איזון. נבין גם את התפקיד המכריע שיש לנו באבולוציה ואת החשיבות של הפעולה הנכונה שלנו בעולם ואת השותפות שלנו באבולוציה של העולם. החשיבות של הבנה זו גדולה ביותר על רקע מה שקורה בתקופתנו, שהמדע מנסה לקבוע ולהתערב בשאלה מה נכון או מוטעה מבחינה מוסרית. אנחנו נראה שבתופעות הרוחניות העומדות מאחורי התופעות הפזיות יש אמת רוחנית אובייקטיבית, שמשמשת בסיס לתפיסת המוסר האחדותית והעל זמנית שלנו.
שאלה: מה מעורר בכם המשפט 'שלא כל דבר ששואף לקיום יכול באמת להיווצר ולהתקיים בעולם, או שמאין ספור אפשרויות רק מעטות יתגשמו'.
שטיינר במאמר 'השתתפות האדם באבולוציה' נותן דוגמא לזרעי שיבולים שנטמנים באדמה ולא כולם יגיעו לייעודם להפוך לשיבולים.
אנחנו יכולים לראות זאת גם אצלנו, במחשבות והרעיונות שאין בהם סוף וגבול, לבין מה שאנו מבצעים בפועל. יש אנשים שחיים רוב החיים במחשבות ולא מצליחים להוציא את הרעיונות שלהם לפועל . איך אתם?
שאלה: המחשבות שלנו הן אין סופיות. האם קיימת בכם תחושה של פער בין המחשבות והרעיונות שלכם לבין ההגשמה שלהם? אם כן, מה הרגש שמלווה לכך?
זוכרים מצב שבו הבנתם שיש דברים שכבר לא תוכלו להגשים. מה הרגשתם?
אנחנו רואים אצל ילדים ובני נוער את הקושי לבחור בין אפשרויות ולוותר מעצם הבחירה על כל שאר האפשריות. לעיתים זו תופעה שזולגת גם לגיל יותר מבוגר. האם זה משהו שאתם מכירים? דיברנו בשיעורים הקודמים על חוש המגע, שהוא החוש הראשון שלנו, שקשור ליצירת גבול בינינו לבין העולם. ליצירת תחושת הגבול יש חשיבות גדולה ליצירת הזהות העצמית שצריכה להתפתח בנו.
שטיינר עושה הקבלה בין מה שקורה במציאות הפיסית לבין מה שקורה בעולם הרוח. בתחילה שטיינר משתמש בדוגמת השיבולים ואחר כך הוא יסתכל על האדם שמתפתח רוחנית ומצליח להגיע לראיה אמגנטיבית. ( שטיינר עושה זאת ולא מסתכל על תופעה רוחנית חיצונית בגלל שהוא ירצה להראות לנו את החשיבות של האדם ביצירת הקשר בין העולם הפיזי לעולם הרוחני) אדם שהגיע לראיה אמגנטיבית, המציאות הפיסית הופכת ליותר ויותר מעומעמת עבורו ובמקומה מופיעות לפניו תמונות נעות, עולם של רשמים בצורת צלילים, ריחות , טעמים ואורות. הנפש למעשה נעה בעולם של תמונות. שטיינר אומר, שהתמסרות מוחלטת לעולם הזה היא טעות, כי אין בו גבול. התהליך הנכון הוא להפוך את האימגנציה לאינספירציה (השראה) שבאה מהחשיבה. האינספירציה, תצביע על תמונה אחת מבין כל התמונות ותהיה ביטוי לאמת רוחנית. חשוב לראות את הצורך בגבול ומידה בכל תהליך התפתחות.
כל התמונות האחרות, שאין בהן אינספרציה, הן אשליה מפתה שיכולה להשאיר את האדם בעולם של פנטזיה. יש בעולם התמונות הזה הנאה מרובה ועונג. זה עולם בלתי מוגבל שלא מצריך מאתנו לשים גבול או בלשון הקבלה מסך. כלומר אנחנו יכולים ללכת לאיבוד ולא להתפתח.
שאלה: האם הייתם פעם במצב שתכננתם משהו לפרטי פרטים וממש ראיתם את התמונה העתידית של הדבר, אבל התוכנית הזאת נשארה כפנטזיה. לא יכולתם להוריד אותה לכלל תכנית פעולה. אם כן, מה קרה? מה גרם לכם בסופו של דבר לצאת מהפנטזיה?
עולה כאן השאלה ושטיינר שואל אותה, האם התהליך שמצריך גבול ומידה הוא מעציב ומייאש לנוכח אין סוף האפשרויות הקיימות?
שטיינר חוזר לדוגמת השיבולים ואומר שאם כל גרעיני החיטה היו מגיעים ליעדם והופכים שוב לשיבולים היינו בבעיה קיומית, למי שניזון מגרעיני החיטה לא היה מה לאכול. גם בדוגמת האימגנציות, היינו נשארים בעולם הפנטזיה, אם לא היה תהליך של צמצום.
ואז שטיינר מציין את הדבר הבא:
שתוף 2:
"כדי שהיצורים שאנו מכירים היטב יוכלו להגיע לשלב התפתחותם הנוכחי, נדרש שדברים או יצורים אחרים לא ישיגו את מטרתם, שלא ימשיכו להתפתח, שישקעו כמו לתוך תהום מבחינת גורלם. אך למרות זאת, אין לנו סיבה להיות עצובים, מפני שאם אנו דואגים לעולם… הרי שהעולם מורכב מיצורים, ויצורים אלה זקוקים למזון. כדי שיוכלו למצוא מזון, יצורים אחרים חייבים להקריב את עצמם… אם נעקוב אחר היצורים שמקריבים את עצמם, נמצא אותם בתוך יצורים אחרים שבנויים ברמה גבוהה יותר, יצורים שזקוקים להקרבה זו כדי להתקיים."
שטיינר, על משמעות החיים והבסיס הרוחני של המוסריות, עמוד 38
בספרו הנפלא, האבולוציה מנקודת המבט של הממשויות, שטיינר מתאר את תהליך האבולוציה משבתאי קדמון, שמש קדמונית, ירח קדמון ועד לאדמה בעזרת אימגנציות מופלאות. כל התחושות שמתוארות שם ממשיכות ללוות אותנו עד היום בתהליך האבולוציה. נתמקד היום, בהקשר לנושא שלנו, בקורבן ובוויתור.
בשבתאי קדמון, הכתרים (רוחות הרצון) מעלים קורבן לכרובים (רוחות ההרמוניה) שיותר גבוהות מהכתרים. הקורבן מוליד את הזמן ואת החום שנוצרו בשבתאי קדמון. הקורבן מצריך צמצום, אתה מקריב משהו מתוכך, מהמהות שלך, כדי לאפשר למשהו אחר להתרחש. תהליך ההקרבה מתרחש לטובת הרוחות הגבוהות (הכרובים) כי הן 'יודעות' שככה הן עוזרות להתקדמות של כל האבולוציה. בספור התנכ"י של עקדת יצחק אנחנו רואים את הנכונות של אברהם להקריב את בנו יחידו האהוב ,יצחק. כשאברהם מוכן בפנימיותו להקריב את בנו האל מוותר לו והקורבן לא בא לידי בצוע. במקרה הזה דווקא הוויתור של האל על הקורבן, מאפשר את המשך ההתפתחות של העם העברי בעולם הפיזי. אנו רואים את החשיבות המכרעת של ההקרבה באבולוציה המתרחשת בזמן.
אם נסתכל על תהליך ההקרבה בפנימיות שלנו, נראה אותו בתהליך הוויתור על הרצון לקבל, הרצון האגואיסטי שלנו. כלומר, התהליך אותו אנו עוברים באקסקרנציה בו עלינו להציע את הטוב שבנו בשמחה כקרבן על מזבח העולם. חשוב להבין שקורבן כזה לא נעשה מתוך אילוץ, הוא זורם מהמקריב כדבר מובן מאליו.
אם כך אנו רואים שכבר בשלבים מוקדמים של האבולוציה לקורבן יש תפקיד מרכזי בהתפתחות. הקורבן הוא מאין נקודת מוצא שממנה מתחיל הכול, כמו מנוע. על מנת ליצור את החום, האנרגיה הבראשיתית (החומר הראשוני ביקום) בשבתאי קדמון, צריך הקרבה.
שאלה: ההקרבה היא התמסרות שהשתנתה לכלל פעילות. חשבו על התמסרות כזאת , חסרת אינטרסים שמוחקת במידה מסוימת את העצמיות שלכם. האם היתה לכם חוויה כזו, מה הרגשתם?
האם היא באה עם תחושה של חום ואהבה או תחושה ששילמתם מחיר כבד?
ניתן לראות את התהליך של ההקרבה באופן ברור בין הורים לילדים. אנחנו רוצים לקדם את ילדינו בעולם ובדרך כלל אנחנו מקריבים למענם ברצון.
אם נחזור לדוגמא של האימגנציות, שטיינר אומר שאדם שיישאר בשלב של ריבוי אמגנציות ולא ימשיך להתפתח, יראה דברים הקשורים לנפש שלו ולאו דווקא הקשורים לעולם הרוח. מצב זה יגרום לתמונות להשתנות כל הזמן בהתאם למצב הנפש של האדם וליצור בה כאוס, במקום בהירות רוחנית. על מנת לצאת ממצב זה על האדם לוותר על העונג והפיתוי שבריבוי התמונות ובעזרת כוח החשיבה להגיע לאינספרציה. כלומר, יש בתהליך זה וויתור על משהו שכבר קיבלנו (אמגנציות מרובות) על מנת לאפשר למשהו יותר גבוה, האינספרציה, להתגלות. ברגע שנוכל להכניס אינספרציה לתוך התהליך האמגנטיבי ולאפשר את הצמצום, תתגלה לנו אמת רוחנית שלא היתה יכולה להתגלות באופן אחר.
הוויתור מופיע 'באבולוציה מנקודת המבט של הממשויות' באופן הבא:
"אותם כרובים אשר ויתרו על הקורבן, על מה שנמצא בעשן הקורבן, עשו זאת משום שבכך הם נסוגו מתכונות עשן הקורבן הזה. לתכונות הללו שייך בראש וראשונה הזמן, הכולל צמיחה וקמילה. כל הוויתור על הקורבן מצדם של אותם כרובים מציין שהם עברו אל מעבר למצבי הזמן.."
שטיינר, האבולוציה מנקודת המבט של הממשויות, עמוד 42.
שאלה: האם אתם זוכרים מצב שבו וויתרתם על קורבן שמשהו עשה עבורכם (למשל, בן זוג שהיה מוכן להישאר עם הילדים ולתת לכם ללמוד והחלטתם שלא לקבל את הקורבן) מה גרם לוויתור? מה קרה בעקבות הוויתור?
בהקרבה יש הרבה פעמים חוסר תודעה בוויתור יש כבר תודעה.
ברגע שנמצאים בשלב האינספירציה וויתרנו על כל האמגנציות האחרות, יכולה להתגלות לפנינו אמת רוחנית. כניסת האינספירציה מאפשרת לנו לצאת מהנפש הפרטית שלנו ומהפרשנות האישית שלנו אל מקום בו כולנו נראה את אותה תמונה, כי מדובר באמת אוניברסלית.
שאלה: תחשבו על מצבים בהם התגלתה לכם אמת על עצמכם. מה אפשר לה להתגלות? איך הרגשתם? האם הגילוי קשור לוויתור שעשיתם או שהייתם מוכנים לעשות?
ברגע שמתגלה לפנינו אמת – אנחנו למעשה במצב תודעה חדש שלא היה אפשרי לנו קודם.
שתוף 3:
משל
דיגים שלו בקבוק ממעמקים. בתוכו פסת ניר ועליה המילים :" הצילו! אני כאן. האוקינוס פלט אותי לאי לא-נושב. אני נצב על החוף ומחכה לעזרה. הזדרזו. אני כאן!"
– אין תאריך. בודאי כבר מאוחר מדי. יתכן שהבקבוק היה זמן רב בים- אמר הדיג הראשון.
-ואין ציון מקום. אפילו לא ידוע איזה אוקינוס- אמר הדיג השני.
-לא מאחר מדי ולא רחוק מדי. האי כאן הוא בכל מקום- אמר הדיג השלישי.
נעשה לא נעים, השתררה דממה. ככה זה עם אמתות חובקות עולם.
ויסלבה שימבורסקה
בואו נראה מה קורה כתוצאה מההקרבה והוויתור.
שתוף 4:
"אך אתם לא צריכים להאמין שבעולם הרוח לא קורה כלום כאשר מתוך אינסוף גרעיני חיטה חלקם נאכלים, בעוד שמעטים מתפתחים והופכים לשיבולים. בזמן שהאדם אוכל את הגרעינים, החלק הרוחי שקשור אליהם עובר לתוך האדם. הדבר בולט ביותר כאשר מתבוננים בראיה רוחית בים בו צפים אינספור ביצי דגים, ורואים רק מעטים גדלים להיות דגים בגודל מלא. בביצים שמתפתחות ונהיות דגים בוגרים, ניתן לראות להבות קטנות, אבל אלה שאינן מתפתחות פיזית, שנעלמות לתוך התהום מבחינה פיזית, מפתחות להבות בוערות ענקיות. האלמנט הרוחי בהן הרבה יותר עוצמתי. כך קורה גם עם שיבולי החיטה או שיפון שנאכלים. החלק החומרי שלהם נאכל. כשהם נלעסים, מתוך אותם גרעינים שלא הגיעו ליעדם זורם כוח רוחי שממלא את המרחב סביבם" עמוד 46
אפשר להבין מהקטע למעלה שאנחנו, בעיניים הרגילות, רואים רק חלק מהתהליך המורכב שמתרחש בין העולם הפיזי לעולם הרוחני.כל מה שנראה כנכחד, מוסר את חלקו הרוחי לסביבה להמשך האבולוציה. הקורבן והוויתור הם המנוע של האבולוציה כולה, הם הנקודה של האפשרות להתפתחות.
החוץ והפנים, הנפשי והפיזי שלנו נמצאים בתהליך הפריה ושום דבר לא הולך לאבדון. לא רק שלא אובד, אלא שלאדם יש תפקיד מאד מרכזי כישות שבתווכת בין עולם הרוח לעולם הפיסי -בנו שני העולמות מתקיימים.
שתוף 5:
מִי שֶׁאֵין נַפְשׁוֹ מְשׁוֹטֶטֶת בְּמֶרְחָבִים, מִי שֶׁאֵינוֹ דּוֹרֵשׁ אֶת אוֹר הָאֱמֶת וְהַטּוֹב בְּכָל לְבָבוֹ, אֵינֶנּוּ סוֹבֵל הֲרִיסוֹת רוּחָנִיּוּת, אֲבָל אֵין לוֹ גַּם כֵּן בִּנְיָנִים עַצְמִיִּים. הוּא חוֹסֶה בְּצִלָּם שֶׁל הַבִּנְיָנִים הַטִּבְעִיִּים, כְּמוֹ הַשְּׁפַנִּים, שֶׁהַסְּלָעִים הֵם מַחֲסֶה לָהֶם. אֲבָל הָאָדָם, מִי שֶׁנִּשְׁמַת אָדָם בְּקִרְבּוֹ, נִשְׁמָתוֹ לֹא תּוּכַל לַחֲסוֹת כִּי אִם בְּבִנְיָנִים שֶׁהוּא בּוֹנֶה בַּעֲמָלוֹ הָרוּחָנִי, שֶׁאֵינֶנּוּ פּוֹסֵק תָּמִיד מֵעֲבוֹדָתוֹ הַזְּרִיזָה.
הָרַב קוּק