ביוגרפיה בימי קורונה 93

20.10.2021

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

סיכום השיעור:

דרך האמצע

דרך האמצע או שביל הזהב זה מושג ששמענו רובנו לאורך חיינו , כשאני אומרת דרך האמצע או שביל הזהב מה עולה בכם?

משתתפים:

איזון, אמא שלי אמרה לי תמיד לקחת את שביל הזהב, להיות במקום הנכון, משאת נפש, פשרה, משהו שצריך לחפש ולמצוא אחרי מפגש עם הקצוות, לראות את האחר במובן הרחב, התבגרות

נדבר קצת על המקור של המושג ונתחיל בציטוט של קונפוציוס מתוך ספר הנקרא 'דרך האמצע וקיומה'

'טבע האדם' משמעו מה שמוטבע בו בפקודת השמים

'הדרך' משמעה למלא אחר טבעו,

ואילו 'תורת המוסר' אינה אלא תיקון דרכו.

אלא שלושת הפסוקים שמתחילים את הספר.

זה מושג שמופיע  בתקופה היוונית גם במערב וגם במזרח, אריסטו ובודהה, קונפוציוס הוא מגיע דרך מתקדשים. הוא מגיע מהמסטריות כדרך הוראה לחיים הנכונים, המוסריים. הוא קיים בכל הדתות והוא שב ומשגשג בימי הביניים מי שמכיר  את שמונה פרקים לרמב"ם.

מושג רחב מאד ואניגמטי עבורנו מבחינת היישום שלו בחיי היום יום. אבל אני חושבת שהוא זקוק להסתכלות חדשה דווקא בתקופתנו , תקופת נפש התודעה שבה לאני יש תפקיד מרכזי ואנו נדרשים לחדד את החוש לאמת ולטוב מתוכנו כי אין לנו נקודת משען חיצונית.  אנחנו זקוקים למצפן פנימי שידריך אותנו. דרך האמצע יוצרת מצפן כזה שמאפשר לנו לשגות ולתקן ולהיות בתהליך. זו תפיסה ששמה במרכזה את האני ככוח מוסרי מאזן.

שטיינר  אומר בסדרת הרצאות  'על משמעות החיים  והבסיס הרוחני של המוסריות'

האימפולסים המוסריים והבסיס של הטוב נמצאים בטבע האדם- זו התפיסה של האחדות עם הרוח. במהלך האבולוציה האדם סטה גלגול אחרי גלגול מהמקור הטוב וכך הגיעו העוול והרוע. וכמובן גם חופש הבחירה

"תלמידי המיסטריות, שהאידיאל הנשגב ביותר שלהם היה לרכוש בהדרגה ידע רוחני מלא ולהגיע לאמיתות רוחניות, היו חייבים לפעול תמיד מתוך בסיס מוסרי בכל מקום בו הייתה מתקיימת פעילות נכונה על פי העקרונות של המיסטריות, כך שהתלמידים למדו בדרך לגמרי מיוחדת על הייחודיות של הטבע המוסרי של האדם.

כדי לתאר בקצרה איך זה נעשה, נוכל לומר: תלמידי המיסטריות נכחו לדעת שטבע האדם יכול לגרום להרס ולנזק בשני כיוונים, ושרק כך מתאפשר לאדם להיות במצב שבו הוא יכול לפתח רצון חופשי. הם למדו שהחיים יכולים להתנהל בצורה נכונה רק כאשר אנו לומדים לראות בשני הכיוונים המנוגדים הללו, בשתי האפשרויות האלה של הליכה בדרך לא נכונה, שני צדדים של המאזניים, שבהם כל פעם צד אחד נמצא למעלה וצד אחר למטה. איזון נכון קיים רק כאשר המוט המחבר בין שני זרועות המאזניים נמצא במצב מאוזן.

אם כן, תלמידי המיסטריות למדו שאי אפשר בכלל לאפיין התנהגות נכונה של אדם במונחים כמו "זה נכון" או "זה לא נכון". אפשר להגיע להתנהגות הנכונה רק כאשר האדם, בכל רגע של חייו, נמצא במצב שבו הוא נמשך לצד זה או לצד השני, והוא עצמו חייב ליצור את שיווי המשקל, את שביל האמצע בין השניים." שטיינר, על משמעות החיים והבסיס הרוחני של המוסריות  ע"מ 109-110

מה שטיינר אומר כאן למעשה?

משתתפת: אי אפשר לשפוט דברים באמצע העשייה שלהם. נקודת מבט רוחנית רואה את השלם. אנחנו רואים דרך השקפת העולם שלנו.

דבר ראשון שהיכולת לטעות בשני הכיוונים קשורה להיותנו אדם ולפיתוח של הרצון החופשי שלנו.

ושאין כאן נכון או לא נכון מוחלטים זה ביחס למקום שהאדם האינדיבידואלי נמצא.

שאנחנו צריכים לשקול כל מקרה לגופו כלומר אנחנו בתנועה מתמדת . זה אומר שלאדם אחד אני אצטרך להגיד ללכת שמאלה ולאדם  השני ללכת ימינה ושניהם יהיו נכונים. במסטריות זה נעשה מבחוץ על ידי המורים.

משתתפת: יש נכון ולא נכון. לכל סיטואציה את הנכון או לא נכון החד פעמיים שלה.

ביעוץ הביוגרפי אנחנו גם רואים את זה כל הזמן בגלל שכל ביוגרפיה היא שונה וכל אחד צריך להתמודד עם המעט מידי או ההרבה מידי שלו.

דרך האמצע דורשת מאתנו תנועה , מצריכה מאתנו להיות ערים לא ללכת לישון אלא להיות בתודעה ערה . תחשבו על לוליין שהולך על חבל יש לו ביד מוט לאיזון והוא חייב להיות בערנות מלאה אחרת הוא ייפול.

כשאתם מנסים להשיג שווי משקל אם תעצמו את העיניים יהיה לכם יותר קשה או קל למצוא שיווי משקל? יותר קשה  יש פה משקל גדול להתבוננות

ירמיהו פרק ה פסוק כא: "שמעו נא זאת, עם שכל ואין לב: עיניים להם ולא יראו, אוזניים להם ולא ישמעו." הכוונה פה זה לראיה ושמיעה מסוג אחר. יש לפעמים אבק בעיניים. אנחנו מקובעים בראיה שלנו. הצורה שאנחנו מתבוננים צריכה להשתנות כדי לזוז ולצאת מהמקום החד צדדי והאגואיסטי. אנחנו יודעים שיכולים להיות 10 אנשים באותו חדר עם אותם רשמים וכל אחד יקלוט את אותם דברים בצורה שונה למה?

אנחנו רואים רק חלק קטן וצר של המציאות. החלק שנראה קשור כמובן להשקפת העולם שלנו הקשורה גם לקרמה שלנו.

אנחנו חיים מקדמה דנא בעולם דואלי, מהפיצול של אדם לגבר ואשה, טוב ורע, אור וחושך, שקר ואמת, יפה ומכוער וכו', זה מאפשר לנו בחירה אבל גם את הטעות ואני הוסיף גם את האפשרות לתיקון . התיקון זה חוד המשולש זו הפסגה  וזו דרך האמצע שמצביעה על כך שאנחנו ישות משולשת של גוף, נפש ורוח לא דואלית. הרוח מאחדת את הניגודים.

משתתפת אמרה בתחילה פשרה. דרך האמצע זו לא פשרה או בינוניות, זה לא ממוצע  או חציון, זו הזמנה להיות במרחב לא בנקודה או מקום מסוימים. זה לא מושג שאפשר לשים עליו תווית.

זה מרחב שמאפשר להחזיק את הלא ידוע, הפרדוכסלי. באבולוציה של הממשויות מופיע המושג ים של אומץ. זה מה שנדרש מאתנו כדי להיות בדרך האמצע. מצד שני יש  בנו  גם  משהו שרוצה לדעת בוודאות. אנחנו רוצים משהו שייתן לנו הסבר מדויק איך להגיע מנקודה א לנקודה ב.

זה משהו מטריאליסטי שמאפיין את התקופה שלנו .שקשור להיותנו מורכבים משתי  מהויות – רוח וחומר זו המהות של החומר שבנו שמדברת. החלק שבנו שהוא קבוע, סביל ויש בו סוף, מוות. . הרוח מהצד השני היא פעילה, היא תמיד בתנועה של יצירה ושום דבר בה לא הולך לאיבוד או נגמר היא נצחית. וקשורה לרצון ולחשיבה חיה.

זאת אומרת שאנחנו צריכים למצוא דרך להכניס את הרוח לחומר איך אנחנו עושים את זה. מה הכלי שלנו? אנחנו עושים זאת על ידי פעילות האני, שהוא ישות רוחנית. על ידי תודעה ערה, התבוננות פעילה, מחשבה חיה שמוציאה אותנו מעצמנו לעבר האחר.

זאת ההליכה של לך לך מפשרשת השבוע. בשביל להיות בתודעה ערה אנחנו צריכים לזוז, ללכת לבצע את פעולת המטוטלת. לצאת מהמוכר.

צריך לשים לב לטכנולוגיות בזמננו. הן לפעמים מורות על הכיוון שאליו אנו הולכים גם מבחינה פנימית.

קחו לדוגמא את הוויז, כולנו משתמשים בו. מי פותח מפה בכלל.- הוא מאפשר לנו להגיע מנקודה א לב. הוא מכניס לנו תחושת ודאות. אבל הוא גרם לנו גם להסתכל על הדרך מחור המנעול ולא לראות את התמונה של הדרך.  נותן לנו את הדרך אבל מידי פעם כדי שנסתכל גם בזום אוט על התמונה הגדולה.

באיזה עיר, באיזה אזור, באיזו מדינה ובאיזה פלנטה אנחנו נמצאים. שכחנו לנווט. אנחנו לא מפעילים את האני שלנו אנחנו מפקידים אותו בידי התוכנה. מה יקרה אם התוכנה תיפול כמו שקרה עם הווטאפ והפייסבוק? אנחנו מאבדים את יכולת הניווט שלנו.

העבודה לשני הכיוונים קשורה גם למצפון מה קורה במצפן. אם אתה זז ימינה הוא יזוז אם תזוז שמאלה הוא יזוז . כלומר זה איך אתה עומד ביחס לצפון או ביחס לתכונה . זה לא מוסר אוטומטי כלומר סט עקרונות קבוע שאנחנו יכולים לשנן. נראה זאת בקטע הבא של שטיינר:

"כך נאמר לתלמידים במיסטריות: הטוב לא יכול להיות קיים כדבר ששואפים להגיע אליו בשקט פעם לתמיד, אלא הוא נוצר רק על ידי כך שהאדם יכול כל הזמן לנטות כמו מטוטלת לשני כיוונים, ובעזרת כוחו הפנימי הוא מוצא את האפשרות לאיזון, את המידה הנכונה, את שביל האמצע בין השניים.

אם כן, בדברים אלה יש לכם את כל מה שמאפשר לכם להבין את חופש הרצון, ואת המשמעות של התבונה והחוכמה בפעולה האנושית. אילו היה נכון שהאדם יתנהג על פי עקרונות מוסריים נצחיים, הוא רק היה צריך לרכוש עקרונות אלה כדי לצעוד בחייו על מסלול קבוע ומוגדר היטב. אך החיים הם אף פעם לא כאלה. החופש בחיים כרוך בכך שלאדם תמיד תהיה האפשרות לטעות לשני כיוונים. אבל כך נולד גם הפוטנציאל לרוע. כי מה הוא הרוע? הרוע הוא זה שנוצר כאשר האדם אובד לעולם או כאשר העולם אובד לאדם. מה שאנו קוראים לו טוב הוא היכולת להימנע משני המצבים. במהלך האבולוציה, כאשר אדם עובר דרך גלגול אחרי גלגול, נוצרה האפשרות שיופיע הרוע בכך שהאדם סטה פעם לכיוון אחד ופעם לכיוון השני, הוא לא הצליח למצוא מיד את האיזון, ונוצר הצורך בפיצוי קרמתי שיתממש בעתיד." שטיינר, על משמעות החיים והבסיס הרוחני של המוסריות, עמוד 111

משתתפת: שטיינר מדבר למעשה על אובדן הקשר בין אדם עולם.

הקרמה מופיעה הרבה פעמים כמגרעת שמבקשת להשתנות. המגרעת יכולה להופיע בשני אופנים קיצוניים וזה הרוע  לדוגמא: מצד אחד אדם יכול להיות פזיז , לפעול ללא מעצורים, הוא לוקח את הכוחות שבו עד הקצה (סופר מן) אדם כזה נמחץ על ידי החיים אם הוא נופל לצד השני של הפחות מידי הוא חששן הוא מתקשה ומתנתק מהעולם. שטיינר אומר שהרוע זה שימוש לא נכון בחיים הארציים שלנו.

כשאנו בצורה מודעת לומדים את הקרמה ומנסים לתקן, כמובן שאת התיקון ניתן לעשות רק בעולם הפיזי, מתעוררת גם ההבנה של האחריות שלנו כלפי האחרים בעולם כל מה שאנחנו עושים או לא עושים קיים בעולם. העבודה העצמית דרך הקרמה גורמת לנו להבין שכל רוע הוא תהליך של הרס שפוגע בעולם. שטיינר הביא את ידע הקרמה בשנותיו האחרונות וראה בלימוד הקרמה חשיבות רבה לתיקון שלנו פה.

שטיינר נותן דוגמא: יתכן שהקרמה גרמה לכך ששפטנו בנעורינו אחרים בזלזול, יהיה נכון עבורנו בגיל מבוגר לשפוט באופן שאינו מזלזל, אלא בהבנה , בסליחה בהשתדלות להבין. אם נשאר עם הגישה המזלזלת זה שימוש לרעה בחיים. באנו לתקן אנחנו צריכים לעשות את הפעילות של התיקון.

כשאנחנו בקצוות אין לנו בחירה למרות שלפעמים הקצה נראה יותר אמיתי וחי. זה לעיתים התעתוע והפיתוי של לוציפר ואהרימן . שני הכוחות הללו הם  לא רק רע יש בהם גם טוב וזה מבלבל אותנו מקשה עלינו לראות. לכן כל כך חשוב להכניס את התודעה ופעילות האני באמצעות הרצון , אחרת אנחנו נופלים לזרועות לוציפר או אהרימן. אנחנו יכולים להגיד בטעות על הפזיז שהוא גיבור  ועל הקמצן שהוא מסתפק בחלקו וכו

אני אתן דוגמא ביוגרפית שלי ולאחר מכן נעשה תרגיל:

 כעס מתעורר בי לאיטיות של אנשים. אני בבית קפה. בית הקפה מלא ואני נכנסת ורצה לקנות בזריזות ולצאת. ביציאה עומדת אישה מבוגרת וחוסמת לי את הדרך. אני מתחילה לעשות תנועות של חוסר נחת ומנסה לעבור. אז היא מסתובבת ואני מבינה שהיא לא יכולה לזוז. אני מתעוררת באותו רגע לעיוורון שלי.  קודם כל  בואו נראה מה קרה לי שם. בשביל זה אני משתמשת בהפרדת כוחות הנפש – המחשבה שעלתה לי היא שהאישה חוסמת את דרכי ומעכבת אותי. הרגש היה של כעס הרצון- היה להזיז אותה באותו רגע שהתעוררתי , ביקשתי ממנה סליחה והתביישתי . זה רגש שאני כבר עובדת איתו אז יכולתי לתפוס את עצמי.

כשאני כועסת וחסרת סבלנות אני מתנתקת מהעולם- אין חיבור, אנטי סוציאלית לחלוטין.

כשאני בסבלנות אין קץ אני הולכת לאיבוד בעולם, אצל האחר/ים.

אני צריכה לעבוד עם הסבלנות שלי, לנוע בתוך המידה הזאת כדי לשנות את זווית הראיה שלי שתכלול את האחר.

משתתפת: נורא קשה לזהות את שביל הזהב. הקצוות ברורים. האמצע למשל בין פזרנות לקמצנות זה נדיבות אז מה זה?

תשובה: גם הנדיבות היא לא נקודה. יש בה הרבה וריאנטים, זה על רצך מסוים. זו לא נקודה שאתה מגיע אליה, אלא תנועה מתמדת לכיוון תכונה מסוימת.

משתתפת: צריך לבחור כל רגע ורגע בתוך הרצף הזה וזו עבודה שלך על עצמך.

תרגיל:

תבחרו תכונה אחת שלכם שגורמת לכם לסבל, כאב או כל תחושה קשה אחרת, כתכונה שהיא יותר מידי או פחות מידי (למשל חששנות). תסתכלו עכשיו על אירוע ספציפי שקרה לכם שבו תכונה זו באה לביטוי. קחו 2 דקות לראות את האירוע כעת השתמשו בכלי של הפרדת כוחות הנפש ותנסו לראות מה המחשבה שעלתה בכם , מה הרגש שעלה,  שהוא הרגש שבו אנו עוסקים ומה עשיתם או רציתם לעשות, זה הרצון.

קחו 2 דקות לעשות את זה. איך הייתם פועלים אם הייתם מצליחים להכניס את האני בזמן ולנוע לכיוון האיזון של תכונה זו. נסו לראות את האירוע שלכם מתרחש כעת אם הייתם מצליחים להתעורר בזמן ולהכניס תודעה אחרת שתאזן את התכונה שעלתה. תנשמו 3 נשימות עמוקות לתוך המקום הזה.

מה אתם מרגישים?

 'דרך האמצע'  אין משמעה הפס הלבן באמצע הכביש הצר, המנתב את האדם בין האסור למותר, אלא היא מסלול מפולש, שיוצא מיסודות המוסר הטמונים בלב האדם מלידה ומביא את האדם בסוף דרכו להגשמת אנושיותו המלאה.

זו בחירה אקטיבית כל יום מחדש , להרחיב את שדה הראיה שלנו כדי שיכלול גם את האחר מתוך רצון לשנות את מבנה הנפש שלי.

אני רוצה  לסיום שנקרא שיר של ישראל אלירז שמעורר את המחשבה ופותח את ההתבוננות למרות, שאינו קשור לדרך האמצע.

בגן נופל פרי. הוא

לא מעיר איש. אי

זז בעולם, מי שומע?

יורד האור על האור

ולא עושה מזה ספור,

אבל ההתרגשות לראות

מה שראיתי אחרת נולדת

כאן בכל יום מחדש

ישראל אלירז

.

print