16.11.2021

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור:

אנחנו במפגש הרביעי שלנו כבר ואני מקווה שרובכם ואולי כולכם השגתם כבר את הספר כי הייתי רוצה שבמפגשים הבאים אנחנו נקרא מתוך הספר ואני פחות אצטרך להעתיק טקסטים שלמים, אז אני מקווה שתשיגו אותו ואלו יהיו אותן מהדורות.

בינתיים אני אשתף את הטקסטים, וטקסטים שנרצה לעסוק בהם בהעמקה אני כן אשתף ואציג אבל יהיה טוב שיהיה לנו הספר ונוכל לעבוד ממנו ביחד.

אשתף טקסט שמצאתי עכשיו, ומשהו מרוח השיר הזה ילווה אותנו לאורך השיעור הנוכחי.

מתוך השיעורים האיזוטריים, יעל אשמח אם תוכלי לקרוא אותו.

ברוח היה מונח הנבט של גופי / שטיינר 

ברוח היה מונח הנבט של גופי.

והרוח שילב בתוך גופי

את העיניים החושיות,

כדי שדרכן אוכל לראות

את אור הגופים.

והרוח הטביעה בגופי

תחושה וחשיבה

ורגש ורצון,

כדי שדרכם אוכל

לקלוט גופים

ולפעול עליהם.

ברוח היה מונח הנבט של גופי.

בגופי מונח נבט הרוח.

ואשלב בתוך רוחי

את העיניים העל-חושיות

כדי שדרכן אוכל לראות את אור הישויות הרוחיות.

ואטביע בתוך רוחי

חכמה וכוח ואהבה,

כדי שדרכי הישויות הרוחיות תוכלנה לפעול

ואהפוך לאיבר מודע לעצמו

של מעשיהן.

בגופי מונח נבט הרוח.

שטיינר שיעורים אזוטריים  חלק 2 פרק 83

את המפגש הקודם סיימנו כשהגענו להתפתחות ברמות התודעה ושהאנושות הגיעה לתודעה שנקראת  ׳תודעה האובייקטיבית׳ או ׳תודעת העצמים׳ או ׳תודעת אור יום׳ במינוחים שונים, כולם אותו דבר.

זו תודעה שמבוססת על קליטת החושים, האינפורמציה שהחושים מעבירים, וסיימנו בציטוט שאומר שככל שהאדם הפנה את מבטו החוצה בעזרת החושים, כך יותר ויותר נפרס וילון/מסך בינו ובין עולם הרוח, אותו מסך נקרא – מאיה – האשליה המאיה הגדולה.

ראינו שהמילה מאיה בסנסקריט פירושה ׳אי הקיום הגדול׳ או ׳מה שאינו זה׳. דיברנו על המורכבות שבעצם האדם בתקופה שלנו גם קולט את החושים ומה שהם משדרים וגם הוא אמור להחזיק את הידיעה שמה שהוא רואה זו אשליה.

אם אתם זוכרים דיברנו על הביטוי באמנות כשדיברנו על האימפרסיוניסטים – שהאמינו למה שהחושים אומרים שזו אמנם ליליה או פרח וכו׳ אלא שאת המהות שלה לא יכולים לקלוט בגלל שינויי הצבע והאור והכו׳.

אז אביבית העלתה את התמונה של הצייר הבלגי רנה מגריט עם הציור המפורסם שלו על המקטרת והייתי רוצה שנציג את התמונה עכשיו ואת השם שלה – היא לא נקראת המקטרת, ובשם של התמונה טמון אחד הנושאים המרכזיים שקשור להיפוך של האנושות בנוגע לתודעה המשתנה.

זו התמונה, אביבית את יכולה לקרוא לנו בצרפתית מה כתוב שם?

 

אביבית: זה לא פייפ .

יפה: כלומר זו לא מקטרת.

אבל התמונה עצמה נקראת "בגידת הדימויים", לא המקטרת.

אביבית: לא זכרתי את זה, מדהים.

יפה: כן, כי כולם נתפסים לדימוי של המקטרת – זה דבר בתוך דבר- שנתפסים לדימוי של המקטרת ולא למהות.

ובכלל זה עוסק בקשר בין השם ובין המהות שלו , לא ניכנס לזה עכשיו. אבל השם ׳בגידת הדימויים׳ היא זו שמעניינת אותנו מבחינת התודעה שאנחנו אמורים לפתח.

ציור נוסף שאני חייבת להראות לכם אותו , הוא כל כך מרתק אותי, אולי לא הייתי צריכה להראות לכם את השם שלו והייתם מנחשים – ׳הנאהבים׳.

כלומר כל מה שנדמה לנו, כל הדימויים, כל התפיסות, כל המושגים, כל הקונספטים , כל מה שידענו שאנחנו יודעים או שיכולנו להאמין, הזרם הסוריאליסטי בא מפקפק – אומר אתה יכול לפקפק גם במה שאתה רואה, מה שאתה רואה הוא אינו הדבר. זה מערער הרבה יותר מהזרם הקודם שדיברנו עליו, האימפרסיוניסטים, כי הם אמרו שאנחנו כן רואים אך זה משתנה.

כאן הם אומרים- אתה לא יכול להאמין למה שהחושים מראים לך.

ובמובן הזה זו טלטלה מאד מאד גדולה , כי השאלה שנשאלת היא אם הכל מתערער אז על מה אני מסתמך? מאיפה אני לוקח אמת? או מאיפה אני אדע מה אני יודע? או מה ישדר לי אמת מסויימת?

בספרות אחד הסיפורים המזעזעים והמטלטלים בעניין הזה, הוא הסיפור של קפקא, אם אתם יודעים למה אני מתכוונת, אחד הסיפורים של קפקא שנקרא ׳הגלגול׳ – מישהי קראה אותו?

משתתפת: כן, בטח.

יפה : אז למה זה קשור לבגידת הדימויים ? הסיפור מתחיל בצורה הזו –

מתוך הגלגול של קפקא :

"בוקר אחד, כשהקיץ סמסא מתוך  חלומות טרופים, ראה את עצמו והנה נהפך במיטתו לשרץ ענקי. מוטל היה על גבו הנוקשה כמין שריון…

מה זה קרה לי ? חשב בליבו. זה לא היה חלום".

גם פה אנחנו לא יודעים, רגע – האם זה חיה?  האם זה אדם? הוא כן חושב בליבו? וכדי להגביר את המבוכה כמו ב׳זו לא מקטרת׳ אז הוא מוסיף ׳זה לא חלום׳ – גם אם רוצים להגיד ׳טוב הוא חולם שהוא שרץ׳ אז הוא כותב ׳זה לא חלום׳.

אז פה כל התפיסות מתערערות ואנחנו צריכים לארגן מחדש את ההבנה שלנו את המציאות.

אז בזה אנחנו סוגרים את מה שעסקנו במפגש הקודם.

אנחנו נתקדם אל ה-נושא המרכזי של האפוקליפסה אבל לפני כן אשאל שאלה ותרשמו לכם אותה –

מתי פגשתי מצב או סיטואציה מסוימת בחיים שהיה לי דימוי מסוים שהתערער?

זה יכול להיות תפיסת עולם מסוימת, מחשבה, אמונה, כל דבר שהייתי משוכנעת בקיומו והוא התערער. אולי נעסוק בזה עכשיו קצת.

משתתפת: לי יש דוגמא מצוינת. במלחמת המפרץ חוויתי פחד שהיכה אותי בתדהמה שגיליתי שאני כזו פחדנית, ואז בשביל להשלים את התמונה אז גם נפל לי הבית על הראש אבל זה בסוגריים… אבל זה לא בעקבות זה התחלתי לפחד, פחדתי עוד קודם. עברתי את זה נורא קשה ונורא פחדתי והייתי בשוק שאני פחדנית כי חשבתי שאני נורא אמיצה. אני הלכתי עם השאלה הזו שנים.

יפה: עם השאלה של מה?

משתתפת : איך זה יכול להיות שאני כזו פחדנית? בדבר כזה, מה זה אומר? הייתי בשוק גמור.

יפה: זו דוגמא מצוינת. אבל השוק הוא באמת בא מהתערערות של הדבר שאחזנו בו והיינו משוכנעים שהוא מסביר לנו את עצמנו ומסביר לנו את המציאות. ובמובן מסויים יש צורך בחלק הראשון של החיים שלנו או באינקרנציה או באינקרנציה של העולם, של הקוסמוס, היה צורך באחיזה הזו כדי להסביר את העולם, והערעור וההרהור הוא השלב בו אנו הדרגים לתפיסה מחדש, לראות מה זה שם באמת. תודה רבה.

עוד מישהו?

משתתפת:  גם לי יש דוגמא, אני זוכרת שהתחלתי את הלימודים בדרך הרוחנית ותוך כדי הלימוד גיליתי על הניתוק הרגשי שלי. זה היכה בי בצורה מאד עמוקה כי עד אז תפסתי את עצמי מאד מרגישה את העולם ומאד מרגישה. וההבנה הזו שאני מנותקת רגשית מעצמי זה היה משבר מאד מאד גדול. לא תפסתי את עצמי בשום צורה בכל השנים עד שהתחלתי את הדרך הרוחנית.

יפה: תודה.

אז כן האמת, אם נלך לתמונת המקטרת, זה לא האמיצה, ג׳ודי, כמו שזו לא המקטרת – זו בגידת הדימויים. הדבר המדהים כשקורה לנו כזה דבר זה מאלץ אותנו להיות אקטיביים, נכון, ולשאול אז מה זה? אז מה זה באמת? אז מה היא האמת?

זה מאלץ אותנו להיות מאד מאד אקטיביים. הערעור הזה של מה שאחזנו בו.  מי שלא מסכים כמובן לערער או להסכים לניפוץ, הוא מסיג את עצמו אחורה מלשון נסיגה ולא הישג.

אז בתחום האמונות לראות איך קורה שיש איזה זרם מסוים או תנועה מסוימת בעולם – איך אנו רואים את האדוות של זה בכל כך הרבה תחומים.

הנושא שביקשתי שנקרא עכשיו וביקשתי מכם לקרוא אותו בעמודים הבאים והלאה, הוא הנושא המרכזי של הספר הזה הוא נושא ההתקדשות .

אמרתי כבר בהרצאה הראשונה במפגש הראשון שלנו שהספר כולו של שטיינר ׳האפוקליפסה׳ שמתייחס לחזון יוחנן, הוא רואה בחזון יוחנן ספר התקדשות, כל החזון על פי מדע הרוח שטיינר מציג, עוסק בהתקדשות.

בנושא הזה של התקדשות ומתקדשים נעסוק בשיעור הזה ובשיעורים הבאים.

כבר בתחילת עמ 16 כשאמורים להתחיל לעבור לנושא הזה, מופיע המשפט הבא :

״כאן אנו מגיעים לפרק שלגבי כמה אנשים מודרניים נראה כפחות מתקבל על הדעת לפרק על המתקדשים״ – אז למה זה לא מתקבל על הדעת? מי הם האנשים המודרניים ולמה זה לא מתקבל על הדעת הנושא הזה של ׳המתקדשים׳? זה. בע״מ 16 למעלה מי שרוצה לעקוב בספר.

משתתפת: האנשים המודרניים זה לא מדבר אליהם כל נושא ההתקדשות, כי אם אתה לא מאמין בעולם הרוח אז אתה לא יכול לראות ולהבין מה זה ׳מתקדש׳.

יפה: נכון, אז אנחנו צריכים לראות מה זה ׳מתקדש׳? מה יש במהות הזו.

האנשים המודרניים ששטיינר מכליל אותם ואותנו, הם אנשי הנפש השיכלית, החשיבה האינטלקטואלית , החשיבה השיכלית וחשיבת החושים וכו׳.

אנחנו נראה מה זה התקדשות ומתקדשים. אני יודעת שהמילים האלה מתורגמות מגרמנית ומאנגלית אבל אני מתארת לעצמי שגם בתרגום שמרו על רוח הדברים, ובכל אופן אנחנו נעסוק במשמעות של המילים כפי שהן מופיעות בעברית.

אני רוצה שנסתכל על המילים ׳התקדשות׳ ו׳מתקדשים׳ ונראה מה מאפיין אותם?

משתתפת: קודש

יפה: נכון קדושה וקודש ומה עוד?

משתתף: הפיכה במובן הזה למקום וכלי, מקום של המקדש ומהות של הכלי.

יפה: לא ירדתי לסוף דעתך מה זה המהות של הכלי?

משתתף: אם היה פעם בית מקדש והיה מקודש אז בעצם מתקדשים הופכים את עצמם למקום הזה.

יפה: אוקיי נכון, הם הופכים למה שהיה פעם המקום הפיזי שאתה מדבר עליו.

משתתפת: זה לא שאומרים ׳קדושים׳, זה ׳התקדשות׳ ו׳מתקדשים׳ זה תהליך.

יפה: בדיוק, זה תהליך.

יש כמובן קדושים בדתות ובתרבויות מסויימות שמתייחסים אליו כאל קדוש, אבל פה אנחנו מדברים על תהליך של התקדשות, כלומר זה התהוות וזה לא משהו מוחלט.

משתתפת: אמנם זה בטעות כתיב אבל גם המילה לכתוש, התכתשות, בעיני יש פה כתישה של מה שאתה חושב שהיא האמת, והתקדשות היא כמו התגוששות עם האנטיפתיה כדי להיכנס לעולם הזה – זה לא פשוט להיכנס לעולם הרוח, צריך לשבור הרבה דברים בפנים כדי לפתוח את היכולת.

יפה: זה נחמד. כשקוראים את התורה אז יש מה שנקרא קריא וכתיב – כלומר קוראים כך וכותבים כך והפוך. כל מי שנמצא פה עבר איזו כתישה או שתיים בדרך, נכון?

אני רוצה לשאול – רק אם נהיה רגע עם עצמנו האם המילה קדוש או קדושה מעוררת בכם איזו רגש? לקדוש וקדושה? האם היא כן מעוררת או לא מעוררת? האם זה עושה איזשהו רטט? קשור למשהו בחיים שלכם?

משתתפת: התרוממות רוח, משהו יותר גבוה.

משתתפת: אני חווה יראת קודש, משהו נשגב.

משתתפת: כמיהה.

משתתפת: יראת כבוד.

יפה: אני באתי מבית דתי אבל גם כנאה נפשי היתה כזו, אני זוכרת שכשהיו פותחים את ארון הקודש כדי להוציא משם את ספרי התורה, רגע הסטת הפרוכת, זה היה רגע בשבילי שתיכף אלוהים יצא מתוך הדבר הזה, הרטט הזה. אז באמת המילה קדוש וקדושה בצבעים שונים ואופנים שונים מהדהדת אצל כל אחד מאיתנו. זה לא תנאי לתהליך של התקדשות שאנחנו נעבור.

במקורות שלנו בספר ויקרא אנחנו כבר מוצאים הנחיה לגבי העניין של להיות קדושים.

שיתוף – מקור 1

מתוך ספר ויקרא שעוסק בהרבה מאד הנחיות, ציווים ומצוות איך לשמר את דרכו וממה להימנע, הרבה מאד מצוות ובתוך כל כלל המצוות שיש שם מופיעות כמה וכמה פעמים מופיעות ההנחייה שעניין הזה של הקדושה.

"מד כִּי אֲנִי יְהוָה, אֱלֹהֵיכֶם, וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי; וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם, בְּכָל-הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ.  מה כִּי אֲנִי יְהוָה, הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, לִהְיֹת לָכֶם, לֵאלֹהִים; וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים, כִּי קָדוֹשׁ אָנִי ( ויקרא יא.)

א וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם–קְדֹשִׁים תִּהְיוּ:  כִּי קָדוֹשׁ, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם(ויקרא יט.)

בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ…

בואו נראה מה ההקשרים שהציווי האלוהי אומר, איזה הקשרים הוא עושה כאן?

משתתפת: קודם כל הוא אומר כי אני קדוש, היו קדושים אתם כי אני קדוש.

יפה: כן הוא אומר ״כי קדוש אני״ והרבה פרשנים תוהים ׳וקדושים תהיו׳ זה ציווי, זו הוראה או יעד? האם אתם חייבים להיות קדושים?  בכל מקרה כמו ששרי אמרה, ׳הקדושים תהיו׳, זה ׳כי קדוש אני׳ וכמובן השאלה היא – מי זה ה׳אני׳ הזה ׳כי קדוש אני׳? בכלל אופן אנחנו רואים שהעניין הזה של התקדשות, גם פה ׳קדושים תהיו׳ הוא גם עניין של תהליך שאתם יכולים להגיע אליו ׳דבר אל כל עדת ישראל׳ כלומר כולם יכולים להיות בדרך, כולם יכולים להיות קדושים, כולם יכולים להגיע לשם.

מה השאלה שעומדת בפנינו עכשיו?

משתתפת: איך לעזtעזל עושים את זה?

יפה: בדיוק. קודם כל יש לנו מודל ׳כי קדוש אני׳ יש שם משהו נשגב ומאד מאד גבוה שאתם יכולים להיות, לדבוק בו או ללמוד ממנו או לחקות אותו או ללכת בעקבותיו, והדבר השני הוא – איך עושים את זה?

ביהדות יש תשובה מאד פשוטה, לפחות על פניו, איך אפשר להיות קדושים עפ״י היהדות והתורה?

משתתף: עשיית המצוות.

יפה: כן בדיוק, כל מצווה מתחילה במילים ״ברוך אתה אדוני אלוהנו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו״ כלומר עצם עשיית הציוויים מקדשת אותנו, אנחנו נעשים קדושים יותר או מקודשים יותר עולים בדרגה – זו התקדשות.

לא עניין של לקיים מצוות או לא אלא ע״י מעשים.

מה הם המעשים שאנחנו נעשה, נפעל, כדי שאנחנו נהיה מקודשים, בעקבות מי אנחנו נלך?

יש גם השאלה הזו של –  איך עליי לפעול כדי להיות מתקדש תלווה אותנו כמובן, וגם מה שאנחנו עושים כל השנים דרך העבודה ודרך הפרדת כוחות הנפש ופגישות עם שומר הסף וכו׳ זו בעצם עבודה של התקדשות כי אנחנו נראה שדרך העבודה הזו אנו מטהרים את הגופי שלנון לקראת תודעה יותר גבוהה ממה שאנחנו נמצאים כאן כעת.

 

מי הם המתקדשים של האנושות בעמ׳ 16, יש הגדרה מאד פשוטה שם :

״המתקדשים היו אותם בני האדם שהפנימיות הנפשית והרוחית שלהם התפתחה בשיטות מסוימות, כך שהם הוכנסו לעולם הרוח.״

 

אז אנחנו גם רואים כאן שנדרשות שיטות מסוימות, מצוות מסוימות, אבל שיש כאן התבוננות לשני נתיבים, שני צדדים של האדם –

הפנימיות הנפשית

הפנימיות הרוחית

יש כאן דגש על הצדדים, אי אפשר ללכת רק עם צד אחד .

נשאל כאן שאלה מתוך התבוננות על עצמנו ונראה :

מתי הרגשתי או מרגיש/ה יודע/ת שעדיין אין הלימה בין הפנימיות הנפשית שלי לפנימיות הרוחנית שלי? האם השאלה ברורה?

אנחנו יודעים את השיטה והמתודה, יודעים לאן אנחנו אמורים להגיע, הנתיב הרוחי שלי יודע את זה אבל עוד אין הלימה בין הפנימיות הנפשית לבין הפנימיות הרוחית .

משתתפת: נדמה לי שברגעים שאני קצת מקבלת את הזכות לגעת בפנימיות הרוחית שלי הם כל כך ספורים וחמקמקים שמיד אני חוזרת לכאן ועכשיו אז אני לא יכולה עדיין לשמר את זה, ואותי לפחות זה מאד מטלטל, זאת אומרת שתנועת המטוטלת הזו היא לא קלה.

יפה: כן, בגלל שאין הלימה מלאה כן? אבל אם הבנתי אותך נכון את מדברת על אותם ׳רגעי מגדלור׳ של איזו הבנה ולכן קשה מאד להחזיק אותה כי חומרי הנפש הם כל כך עבים וקשים.

אפילו דוגמאות פשוטות – כמה פעמים קראנו ששטיינר אומר שרכילות זה רוע – אז הפסקנו לרכל?

בין הידיעה הזו לבין הפיתוי להגיד משהו או לשמוע משהו, מאד מאד קשה ליישם או להביא את ההלימה הזו בין הפנימיות הרוחית לפנימיות הנפשית, וכשאנחנו נכשיר את זה ותהיה הלימה אז נוכל להגיד שהגענו לשלב הראשון של ההתקדשות.

שאלות עד כאן?

משתתפת: אני רוצה לשאול משהו, לא קלטתי מה אמרת קודם על חזון יוחנן ששטיינר רואה בזה טקסט של התקדשות, האם אמרת שכל הספרים הם התקדשות או רק יוחנן?

יפה: באופן שבו שטיינר מתאר את הבשורות – לא בצורה השבלונית הדתית-כנסייתית אלא איך הם משקפים את הזרמים הרוחניים שפעלו ופועלים בעולם?  במיוחד הוא מתייחס לאפוקליפסה של יוחנן בכל התיאור שמופיע שם,  7 האיגרות, הוא ממש מתאר שם את האבולוציה של העולם על פי תקופות התרבות והעידנים ובכל תקופה כזו שמתוארת בספר, באפוקליפסה של יוחנן אנחנו יכולים לאתר את הכלים שעמדו בפני האנושות ושיש בידינו כדי להכשיר את הנפש ברמה של הלימה, אבל כל ההתייחסות שלו לבשורות מהמעט שקראתי לגבי הבשורות, כל הפרשנות שם היא דרך מדע הרוח האנתרופוסופי ולא הטפות דתיות אלא עפ״י הדרך של מדע הרוח האנתרופוסופי .

אז אמרנו שאנחנו עולים בתהליך ההתקדשות, אנחנו אמורים לעלות בדרגה, אנחנו בשלב של התקדמות אחרי שנכשיר את הנפש והרוח והאיברים החדשים שהאדם, העולם והאנושות תייצר, כבר עסקנו בהם, זה איבר שנקרא אימגנציה.

אנחנו צריכים לזכור שזה ממש מעניין, האבולוציה באופן שהיא מתוארת כאן, אנחנו צריכים לזכור שלא האיבר מגלה את התופעה אלא קודם התופעה קיימת בעולמות הרוח ואז האדם מפתח את האיבר המתאים.

קודם יש את האימפולס שמחלחל מהעולמות העליונים ומתחיל להיווצר בעולמות העליונים כדי להגיע, תארו לכם תמונה כזו שמשהו נוצר בעולמות העליונים והוא במסע אל האנושות ככה בעידנים, אז קודם האימפולס הזה קיים ובהתאם לאימפולס הזה שקיים האדם בונה את האיברים המתאימים ולא ההיפך.

תמונה הפוכה יש באבולוציה של הטבע, אנחנו יכולים לראות את זה שבעלי חיים נעקרים ממקומם הטבעי ומגיעים לסביבה אחרת ואז במשך הדורות הם מפתחים את האיברים והחושים שישרתו אותם. זו רק הקבלה.

אז האימפולס כבר קיים ואנחנו בונים את האיבר שיכול לזהות את האימפולס שנמצא.

שיתוף – מקור מס 3

" כפי שהשמש פעלה בכוחותיה על בניית עיניו של האדם מתוך האורגניזם שלו, כך יכול האדם כיום לחיות בכל הקשור לרוחו באופן כזה, שהאיברים הרוחיים נפשיים, האדישים בשבילו כיום ברוב המקרים, יתפתחו בדרך דומה. אפשרי הוא הרגע, והוא שריר וקיים לגבי בני אדם אחדים, שבו נפשם ורוחם ייבנו מחדש כפי שנבנה פעם האורגניזם החיצוני. נוצרות עיניים חדשות ואוזניים חדשות, שדרכן מאיר האור ונשמע הצליל מתוך הסביבה הרוחית האפלה והאילמת. התפתחות הנה אפשרית, גם כדי לחדור לעולמות הגבוהים. זוהי התקדשות ". (עמוד 16) 

אז אנחנו רואים פה הגדרה נוספת של התקדשות, כשיווצרו לנו העיניים החדשות והאוזניים החדשות שנוכל לשמוע מה בשביל אחר יהיה שם סביבה רוחית אפלה ואילמת כשנפתח את האיברים האלה אנחנו נוכל לשמוע ולראות את מה שהאחר לא יוכל.

משתתפת: יפה יש לי הערה על התרגום, זה האיברים לא ׳האדישים׳ אלא צריכים להיות ׳לא מובחנים׳ או ׳לא מובדלים׳ זה ממש לא מה שכתוב במקור. אני חושבת שזה מאד משנה, הוא לא מבחין בהם ולא אדיש אליהם. כך זה לפחות התרגום מאנגלית.

יפה: אני חושבת שהמילה ׳אדישים׳ לא באה ממקום של חוסר עניין אלא מתוך מקום של אטימות, שאתה לא מצליח לגעת. אבל תודה רבה זה באמת עושה איזו הבהרה.

אז זוהי התקדשות הסבר נוסף של מה היא התקדשות, והדבר הבא של התקדשות הוא נותן את הזרקור לכל המשימה של האדם בהתקדשות החדשה וזה טקסט מס 4 שהוא הגרעין של המשימה שלנו –

 מקור 4

"במדרשות המסתוריות העניקו המתקדשים לבני האדם את ההתקדשות הזו, כמו שבעולם החיצוני ניתנות להם שיטות המעבדה הכימית או המחקר הביולוגי. ההבדל בין שיטות המדע החיצוני להתקדשות הוא רק בכך שהמדע החיצוני מכין לו כלים ואמצעי עזר חיצוניים, אך בידי מי שמבקש להפוך למתקדש מצוי רק כלי אחד ויחיד שבו עליו להתאמן ולהשתלם – וזהו הוא עצמו על כל כוחותיו." (עמוד 16 -17)

׳הוא עצמו על כל כוחותיו׳ כבר לא יתנו לו מן המוכן, אנחנו צריכים לחצוב את ההתקדשות – אנחנו זירת ההתקדשות על כל הכוחות שלנו.

השאלה שנשאל את עצמנו – על מה אני מתאמן ומשתלם בשלב זה של חיי?

אם המתקדש יש לו רק כלי אחד וזה הוא עצמו על כל כוחותיו. אפשר לחשוב על זה מהצד של כוחות הנפש, הרצון, אימוני הנפש שלי, חשיבה – כל דבר, על מה אני משתלם במובן של להפוך את זה למושלם.

משתתפת: מדברים להתמיר את הגופים של האסטרלי לנפש התחושה, המודעות…

יפה: כן אבל פה זה ממש קונקרטי כיוון שאם פעם במיסטריות היו אומרים לך ׳תלך על גחלים׳ ואם אתה יכול לעמוד בסבל של הגחלים אז עברת דרגה מסויימת, נתנו לנו הנחיות, והגדירו ופה אנחנו הזירה – אז מה בתוכנו, מה המאמן הפנימי שלי אומר לי להתאמן עלינו עכשיו? על איזה ׳גחלים׳ אני אמורה לדרוך כדי שהמאמן הפנימי יגיד שעמדתי בזה. אני צריכה לעבור את זה או להתגבר על זה או לשנות או לא לפחד מזה?

משתתפת : אחד מיני הדברים שאני מתאמנת בהם ועליהם זה לא למקבל – לא לעשות דברים במקביל. לא לפתוח דברים ואז לא לסגור אותם.

יפה: מה היה פגום בזה?

משתתפת: אני פועלת בעולם הארצי כאילו בלי תחושת זמן לינארי אז אני קצת מקבלת אבל אני לא שם עדיין וזה מוציא אותי מפוקוס, זה יכול לבוא על חשבון עומק, מחיר גבוה התנהלותית וזמן.

יפה: יש במצב הזה גם מי שנפגע מזה?

משתתפת: כן, בהחלט.

יפה: תודה מי עוד מוכן לשתף?

אני יכולה להגיד לכם שהתאמנתי ואני מצליחה ב99% לחכות בתור בסופר בלי להגיד ״למה לא פותחים עוד קופה?״ ולהעיר לכולם וכו׳ – מתאמנת בלחכות בשקט וזה לא היה קל. יש הרבה שיפוטיות ב׳איך היא עובדת׳ ואיך הקופאית ו׳איך אתם נדחפים׳? וזו ׳קופה של 10 מוצרים ולמה אתם עם 12?׳ – כל מיני כן, העניין של לחכות, להמתין בשקט בכל מקום – זה עניין מאד מאד גדול בשבילי כיוון שהיו יוצאים חיצים כלפי כולם. זו התאמנות. בכביש אני עוד לא מצליחה מול אלא שמרגיזים.

כלומר אלו הדברים הקטנים , אנחנו עוברים התמרה אבל איפה יש איזו התרחבות, ואני יכולה להגיד שבאותם רגעים קטנים של המתנה שקטה יש באמת איזו התרחבות שיכולה להכיל את הסיטואציה בשקט. בהתפתחות זה מקום אחר להיות בו מתוך ההתנסות .

משתתפת: אני רוצה לשתף, אני יכולה להגיד שאני עכשיו קושרת את עצמי במעגלים, בפעילות למשל – הצטרפתי למעגל הרוחני של הרדוף ואני יושבת שם עם קבוצה של אנשים שהשאלה של הקהילה היא שאלת חיים עוברים ובשבילי היא לא כזו. זה לא שאין לי קהילה כן, ואני יושבת איתם ומתענה זאת אומרת חוצה סבל כדי לחלוק איתם את מרחב השאלות שלהם. אני יושבת איתם ורואה את הלהט שלהם, את החיבור לשאלות שאני יש לי קשר אחר לגמרי לשאלות האלה, ואני מקרבת את עצמי ולא דוחה את זה ובשבילי זה שינוי מאד גדול כי כשבאתי לעולם הזה אז זה קצת אמרתי ״חברים זה בוטנים ובוטנים זה לקופים ואני לא קופה״, ועכשיו אני יושבת ובשבילי זה אימון בלתי רגיל.

יפה: תודה על השיתוף. את יודעת לשים את האצבע על מה בנפש שלך את מתאמנת כשאת שם?

משתתפת: אני מתרחבת כדי להכיל את האחר ולהסכים לביטויים של החיים, להתבטאות המגוונת של החיים.

יפה: זה גם פחות שיפוטיות אולי?

משתתפת: כן, שיפוטיות זה שלב ראשון עכשיו זה שלב אקטיבי של התרחבות.

אז זו שאלת חיים מה שנקרא, על מה אני מתאמן בכל רגע נתון ובכל שלב,

על מה אני מתאמן בשלב זה כדי שתהיה הלימה בין ההתקדמות הנפשית והנתיב הרוחני שלי.

בתוך תהליך ההתקדשות שאנו נמצאים בו השלב הראשון שאני יכול להגיע אליו זוהי האימגינציה – רמת תודעה שכשאנחנו נהיה בהלימה כזו לשביל הרוחי שלנו נוכל להגיע לשם. תיכף נראה איך מתוארת האימגינציה, מהי האימגינציה, מה מאפיין את העולם הזה שנקרא אימגינציה.

מקור 5

 עמוד 17 -18.

"לאן מוביל השלב הראשון של ההתקדשות ? כיצד מתארת אותו לעצמה הנפש האנושית? אל תחשבו שהתפתחות זו מתהווה בספקולציות פילוסופיות גרידא, באריגת מושגים, בעידון המושגים. מושגיו של האדם אודות עולם החושים החיצוני משתנים אצל מי שמתפתח לתוך עולם הרוח. כך יקרה, שהאדם לא יתפוס עוד באמצעות מושגים בעלי קווים חדים, אלא דרך תמונות, דרך אימגינציות, מאחר שהוא יתפתח אל תוך התהליכים הרוחיים בוראי העולם. קווי מתאר קבועים ויציבם כמו אלה שבעולם החושים יש אך ורק לאיזורים הפיסיים. בתהליכם בוראי העולם לא תראו בעל חיים בקווי מתאר יציבים. שם יעמוד לפניכם דבר מה המהווה ביסודו מעין תמונה, שממנו יכול להיווצר דמויות חיצוניות שונות, ממשות שוקקת חיים ומרובת מרכיבים…אנו מכנים שלב התקדשות זה בשם תודעה אימגינטיבית. היא מובילה את האדם שוב ושוב לתוך עולם הרוח, אך לא באורח מעומעם. לתודעת התקדשות מתקדמת, עולם הרוח בהיר ומאיר כאילו שרוי האדם בתודעת אור יום, כתודעת אור יום זו עצמה. בכך שיצרף את תודעה עולם הרוח לתודעת אור היום – יעשיר האדם את הידע שלו. בתודעה האימגינטיבית הוא נמצא בשלב הראשון של ההתקדשות. ומה שלמדו בעולמות הרוח אלה שהתקדשו בדרך זו – על כך נמסר במסמכים של האנושות… אנו יודעים מה עומד במסמכים הללו, אנו מכירים זאת כשאנו חוזרים לאחור אל המקורות, אל ראייתם של המתקדשים ".

אז בואו מה מאפיין את העולם כשאנחנו נגיע אליו כשאנחנו נהיה בשלב של אימגינציה, מה יהיה שם? או מה לא יהיה שם בהשוואה לעולם שאנו נמצאים בו?

משתתף: קווי מתאר.

יפה: בדיוק. לא יהיו קווי מתאר מוגדרים וברורים אלו יהיו תמונות. מדוע בעצם אין שם בעולם הרוח קווי מתאר ברורים?

משתתף: הממשות של חיים שוקקת, היא בתנועה ובחיים.

יפה: נכון, כשיש קווי מתאר  זה בעצם צמצום, כשאנחנו מגדירים משהו זה צמצום.

גם הצבעים לא נצמדים לשום דבר הם בתנועה כל הזמן, רק בעולם הפיזי האובייקט גם מקבל קווי מתאר, גם מקבל נפח וגם נצמד אליו צבע.

שלושת המימדים האלה של קווי מתאר, נפח וצבע לא קיימים בצמידות בעולם הרוח, הכל נמצא בתנועה.

קווי המתאר קיימים רק לגביי העולם הזה, מה אנחנו כן נראה? וזה ניסוח מדהים בעיני , ״אנחנו נראה תהליכים רוחיים בוראי עולם ונראה שם ממשות שוקקת חיים ומרובת מרכיבים״.

אנחנו נראה שם ע״פ התיאור הזה באימגינציה, אנחנו נראה משהו שהוא לא מוצמד לא לקווי מתאר, לא לגודל, לא לנפח ולא לצבע אלא אנחנו נראה שם את ההתחלה, לא את שורש הדברים, נראה את התהליכים של הבריאה, כיוון שנראה שם את הממשות שוקקת חיים ומרובת מרכיבים, תמונה שממנה יכולים להיווצר דמויות חיצוניות שונות. מאד קשה לתפוס את זה אבל …

משתתפת: רציתי להגיד משהו קווי מתאר שהם קיימים הם בעצם מהווים משהו סגור וברגע שהם נפתחים אתה יכול לראות החיים השוקקים בתוך הישות הקיימת. קווי מתאר הם בעצם תוצאה של עולם החושים שלנו אבל הם גם מהווים מיסוך בשבילנו.

יפה: נכון מאד, זה מהווה מיסוך. אם אתם זוכרים קראנו את הטקסט שבו בתודעות הקדומות כשאדם התקרב אלי יכולנו להרגיש את הפנימיות שלו שזורמת אלינו וגם שקווי המתאר שממסכים, כמו שדבורה אמרה, היו יותר מעודנים יכולנו לחוש את הפנימיות שלו זה לא היה כל כך מוסתר כמו שזה היום, שזה היה גם תהליך מאד הכרחי בשביל האינדיבידואליות.

אני רוצה לחזור ולהסב את תשומת ליבנו על כך שבשלב הזה שמתואר כאן של האימגינציה יש כאן תמונה שממנה יכול להיווצר דמויות חיצוניות שונות.

כלומר אנחנו לא נראה תמונה, אלא נראה איזושהי מהות שממנה יכולות להתפרט דמויות חיצוניות שונות.  זה מזכיר לכם משהו? איזו תפיסה מסוימת או רעיון מסוים? אני לא יכולה לראות מה שכאן מוגדר לי ומופרד אלא אני יכולה משהו שורשי שממנו יוצאים הדברים שנמצאים על פני האדמה?

משתתפת : לראות את המקור הרוחני שלהם.

יפה: יפה, לראות את המקור של הדבר שהוא אף פעם לא מוגדר.

משתתפת: אני חושבת שכשמסתכלים על שתיל, על זרע, אז בעצם יש ממנו יש העץ התמיר שגדל ל10 מטר גובה, זה גם כן איזו מהות רוחנית מאד מאד…

יפה: אז תתארי לך שאת יכולה לראות את המהות הרוחנית של כל העצים בעולם.

משתתפת: וואו.

יפה: על זה מדובר. אם ננסה להגיד למשל שאני רוצה לראות את המהות של כלב, ננסה לראות איזושהי מהות שממנה יצאו כל הכלבים בעולם, אנחנו כמעט ולא נצליח. כי אנחנו מיד ניצמד לדימוי קיים, לכלב מסויים שאני מכירה, לא נצליח לראות את התמונה/מהות הזו שממנה מתפרטים ויוצאים כל שאר הביטויים החיצוניים של זה.

לי זה הזכיר את התפיסה של אפלטון לגביי האידאות. מישהו מכיר את העניין? שאפלטון בוויכוחים הפילוסופיים שהיו שם, היה זרם פילוסופי שאמר – אי אפשר להגדיר שום דבר, העולם כולו בתנועה ולכן אי אפשר להגדיר ולדעת שום דבר. בתפיסה של אפלטון בזמנו – נכון יש עולם החושים שהוא בתנועה ובהשתנות לא במובן הרוחני, אטבח מעל עולם החושים, מעל החולף והזמני קיים בעולם הרוח משהו מאד נצחי וגבוה – האידאות.

לכל דבר בעולם יש תמונה שורשית והיא האידאה. יש את האידאה שהיא הארכיטיפ , הדבר המהותי שממנו נגזרים כל הדברים בעולם.

תמיד נותנים את הדוגמא של משולש שהמהות של משולש, האידאה שלו, נמצאת בעולם הרוח ולא משנה כמה אנחנו נדייק ונצייר את המשולש בצורה הכי מדוייקת, זה אף פעם לא יהיה כמו האידאה.

כלומר התמונה של הבריאה של הדבר נמצאת בעולמות הרוח. כאן הוא קורא לזה כמובן התמונה שקשורה לבריאה שאנחנו יכולים ממנה את המהות של הדברים.  אני בעצמי אומרת את זה ואני בכלל לא מבינה איך זה נראה שנראה את המהות של הדבר אבל יש אפשרות שנגיע לשם ונוכל לראות את התמונה הזו.

יעל: בספירה השביעית של עולם הרוח ב׳גוף נפש רוח׳ הוא מתאר שבעצם אנחנו נפגוש, רובנו לא נפגוש כי לא נהיה שם בתודעה, אבל אם נגיע בתודעה לאחר המוות, אנחנו יכולים לפגוש שם את השורשים של כל הדברים.

יפה: נכון, במסע לאחר המוות.

השאיפה היא להגיע לזה, העולם, עד סוף התקופה השביעית, בתודעה ערה – שנוכל לנוע בין החולף, בשפה של שטיינר מתוך ׳ההתקדשות והנצח׳, לנצח –  נוכל לנוע בין הנצח והחולף, לא להיות בחד-צדדיות אלא נוכל לעשות את התנועה הזו.

המשך שיתוף מס 5

כאן הוא מכין אותנו למה שנראה בהמשך. מה שראו המתקדשים כשהגיעו לתמונה, לרמה של האימגינציה, מה שהם ראו על זה הם כתבו במסמכים. כלומר הוא מכין אותנו לזה שמה שנראה בספרי הבשורה ובאפוקליפסה זה תמונות של מי שהתקדש והגיע לרמת התקדשות של אימגינציה והוא מספר לנו על כך. אם נסתכל על המסמכים, גם בספרות הקאנון של יהדות – חזון דניאל וחזון המרכבה וכו – אם נוכל לראות בזה תמונות וידע ממתקדש שיכל לראות את התמונות שוקקות החיים של תהליכים בוראי עולם, נתייחס לזה לא רק כתמונות מרשימות אלא כאל ידע שיש שם שמישהו היה שם בעולמות האלה השוקקים והביא את זה ודיווח על זה וכתב על זה בכתבים. אז זאת ההכנה שיש בדברים האלה לקראת מה אנחנו הולכים לפגוש במסמכים הכתובים שהביאו לפנינו המתקדשים ושאת הספרים שלהם אנחנו לומדים או מנסים ללמוד.

סיימנו אבל הייתי רוצה שנראה עוד טקסט שמתאר איך נראית האימגינציה, הוא לקוח מתוך ספר של התיאוסופיה של הרוזנקרוייצרים, הזכרתי אותו כבר פעם, גם כאן הוא מתאר איך נראית האימגניציה.

שיתוף מקור מס 6

"כאשר האוקולטיזם מדבר על עולמות עליונים, הוא מתכוון לעולמות הקיימים סביבנו כל הזמן, רק שהחושים שבעזרתם נוכל להבחין בהם, חייבים להיפתח כפי שהעיניים חייבות להיפתח כדי לקלוט צבעים. כאשר חושים מסוימים של הנפש נפתחים, חושים השוכנים גבוה מאשר החושים הפיסיים, העולם שמסביבנו מתמלא בגילויים חדשים הידועים כעולם האסטרלי. תאוסופיה רוזנקרויצרית קוראת לעולם הזה העולם האימגינטיבי. אבל אימגינציה כאן מציינת משהו הרבה יותר ממשי מאשר בשימוש הרגיל של המילה. יש זרימה, גאות ושפל מתמידים של תמונות; הצבעים שבדרך כלל קשורים לאובייקטים, מעורבים במעברים אין ספור ושינויי צורה בתוך העולם האסטרלי. בתנועה שקשרה את עצמה עם הרוזנקרויצריזם, העולם הזה מכונה גם "עולם האלמנטים". שלושה ביטויים אלה: העולם האימגינטיבי, העולם האסטרלי ועולם האלמנטים, ניתנים להחלפה."

התיאוסופיה של הרוזנקרויצרים , הרצאה 2.

 

העולם האסטרלי זה לא העולם שאנחנו מתכוונים אליו אלה העולמות הגבוהים.

אותנו מעניין כמובן האופן שבו מתוארת האימגינציה של זרימה גאות ושפל מתמידים של תמונות ושום דבר כלל לא קשור לאובייקט אלא הכל קשור לתנועה מתמדת, וגם שמה שאנחנו רואים באימגינציה הרבה יותר ממשי מהביטוי של הדבר בעולם. אפלטון גם אמר שהאידאה הרבה יותר ממשית מאשר התפרטות שלה בעולם הפיזי שלנו.

אוקי חשבתי שנספיק להגיע לעניין של ההתקדשות מכריסטוס והלאה אבל אנחנו נעסוק בזה בשיעור הבא.

תמשיכו לקרוא מעמודים 17-18 שעוסקים בשאלה : מה נכנס לעולם, איזה שני היבטים נכנסו לעולם, לאנושות ולאבולוציה בעקבות האירוע של ישוע-כריסטוס המהות הזו שנקראת ישוע-כריסטוס, מהי אותה מהות ומה נכנס לעולם בעקבות אותו אירוע. שתי איכויות מאד מאד חשובות.

תודה לכל המשתפים והמשתתפים.

print