אורנה בן דור
חשבו על אדם (אישה) קטן (קטנה), נמרץ, חרוץ, בעל רצון עז ויכולת לרוץ חזק למרחקים קצרים – בקיצור חשבו עלי (ועל שכמותי…).
בבית מכנים אותי: הנמלה האלקטרונית.
זה נשמע טוב, לא? זה באמת טוב – אפשר להגיע רחוק עם התכונות האלו – ואפילו להקים בית ספר. אבל לתכונות האלו יש גם את צדן הנפול.
אתאר בפניכם אירוע ביוגרפי מילדותי – דרכו נראֵה שקווים ביוגרפים מתגלים כבר בילדות. (בשם אירוע ביוגרפי אני מכנה אירוע – לאו דווקא דרמטי – ממנו ניתן ללמוד על הביוגרפיה החד פעמית של כל אחד מאתנו).
כמו אימהות רבות בשנות השבעים של המאה הקודמת, לימדה אותי אימא לסרוג. אהבתי לסרוג – ובזמן בו אימא סרגה סוודרים מסובכים עם דוגמאות יפות – סרגתי גם אני, דברים פשוטים יותר. באחת הפעמים, לאחר כארבעים שורות של סריגה, הבחנתי ש'נפלה עין'.
מי שלא יודע מה זה 'נפלה עין' – שישאל את אימא שלו. ומי שאימא שלו לא יודעת – שישאל את אשתו, ואם גם זה לא יעזור, שיפנה למורים בחינוך האנתרופוסופי… ללא קשר למינם – הם סורגים ללא לאות…
כשראיתי את המקום שבו נפלה העין – כבר הייתי הרחק הרחק בצעיף… טוב, עכשיו מתגלה צדו השני של המטבע.
אף פעם, ממש אף פעם! אין ביכולתי יכולה לחזור אחורה. זה לא בא בחשבון עבורי. הדבר גורם לי כל כך הרבה סבל ותסכול. אני תמיד רצה קדימה –
מה הבעיה עם זה? הבעיה היא שאני לא תמיד ערה למי שנשאר מאחור… לא מתוך זדון – פשוט לא תמיד רואה אותו. (כמובן שהיום, לאחר שנים של התפתחות, השתנתי מאוד. זה לא שחדלתי לחלוטין לסבול מלחכות ולהתעכב, אבל אני משתדלת להחזיק מעמד, מתרגלת כניעה וקבלה…).
ואמרתי כבר בפוסט של פרשת השבוע שעבר (פרשת משפטים) שהמלאך שלי הוא בני יקירי.
אז מה הוא עושה עבורי? הוא מאלץ אותי להאט! מאלץ אותי להשקיע מאמצים מבלי לצפות לתוצאות!
ונחזור לצעיף –
טוב, אז כשהבנתי שנפלה עין, ביקשתי מאימא שתפרום, תתקן, ותסרוג בדיוק עד למקום אליו הגעתי כששמתי לב שהעין נפלה – כי רק משם יכולתי להתקדם! אפילו לא שורה אחת אחורה…
ואימא הטובה – היא תמיד עשתה מה שביקשתי. אבל זה בפוסט אחר.
ואתם?
מה היא תכונתכם הטובה? מה הוא הצד הנפול שלה? – הסוד נמצא בילדות.
גילוי נאות: על הפוסטים האלו אני עובדת יותר מפעם אחת. ממש מתאפקת לא לפרסם אותם ברגע בו אני כותבת אותם לראשונה. וכך באמת אני מתקנת כמה פעמים, עד שאני שבעת רצון…
התקדמתי….
באהבה אורנה