השביעון הראשון / אורנה בן דור ויעל ערמוני

שבע השנים הטובות…

השביעון הראשון – בניית הגוף הפיזי

פרק מתוך הספר: סוד השביעונים זמן והתפתחות בביוגרפיה האנושית / מאת אורנה בן דור ויעל ערמוני

“גוף האדם הוא בעל מבנה מותאם לחשיבה. אותם החומרים והכוחות הנמצאים בממלכת הדומם, נמצאים בגוף האדם בהרכב כזה, המאפשר לחשיבה לבוא לידי התגלות. המבנה הדומם הזה, הבנוי בהתאם לתפקודו, יקרא להלן – הגוף הפיזי של האדם”.

שטיינר, ‘גוף, נפש רוח’, 2006, עמ’ 23

בניית הגוף הפיזי

השביעון הראשון הוא השביעון של בניית הגוף הפיזי, הקשור ליסוד האדמה. על מנת לבנות גוף פיזי אנושי, נדרשים כוחות חיים אדירים. עד גיל שבע – הגיל שסביבו מתחלפות שיני החלב לשיניים הקבועות – מתרחשת בילד גדילה אדירה ומואצת, שלא תִשַנה במהלך חייו. לאחר שנה מיום היוולדו, משַלש התינוק את משקלו. גובהו של הילד בגיל שנתיים, הוא כמחצית מגובהו הסופי! על מנת שהילד יגיע לגובהו הסופי, תידרשנה כשש עשרה שנים נוספות. איברים פנימיים כגון – לב, ריאות ואברי מערכת העיכול – מגיעים למלוא התפתחותם ומקבלים את צורתם הסופית, רק בתום שבע השנים הראשונות.

בשביעון הראשון, מוקדשים כוחות החיים (הגוף האתרי) של הילד לבניית הגוף הפיזי, שישרת אותו במהלך חייו. לעומת זאת, כוחות החיים של האם (גופה האתרי), מוקדשים לנשיאת התינוק והילד בכל מובן ואופן: היא מזינה אותו, נושאת אותו על הידיים, ודואגת לכל צרכיו הפיזיים והרגשיים.

השביעון הראשון (0-7) – הנו תחילתו של מסע החיים המרתק על פני האדמה.

נחזור וניזכר בתמונות התינוק והזקנה.

בדומה לאדם וחוה – טרום האכילה מפרי עץ הדעת – חף התינוק מתודעה. מעצם מהותו הוא רווי חיים ונטול תודעה.

ואילו אצל האדם הזקן הולכים כוחות החיים ואוזלים, והתודעה הולכת וגדלה.

המבוגרים המשמעותיים בסביבתו הקרובה של הילד הם אלו שאוהבים, מגדלים, מטפלים, ומחנכים אותו.

בעזרת הידע הנכון – ועד כמה שזה תלוי בהם – יוכלו לבנות לילד סביבה תומכת, זאת דרך הכרת מספר עקרונות חשובים בנושא השביעונים באופן כללי, ובהתפתחות הילד בשביעון הזה בפרט.

העולם הוא טוב

השביעון הראשון מכונה גם ‘גן העדן של הילדות’. בשבע השנים הראשונות, אמורה סביבה מטיבה להעניק לילד את התחושה ש – ‘העולם הוא טוב וניתן לסמוך עליו‘.

התינוק מגיע מעולם הרוח. עולם הרוח הוא עולם של אחדות, השונה מהעולם הדואלי, הדיכוטומי, המלא בניגודים, בקונפליקטים ובפיצול, שהנו עולמנו.

טיפול נכון בילד, ראשית על ידי האם או דמות-אם חליפית, יוצר בו תחושה של אמון בעולם ובחיים, המשדרת לו – העולם הוא מקום טוב ובטוח. מסר זה ייצור בסיס איתן להמשך חייו.

השמחה היא פועל יוצא של החוויה של הילד שהעולם טוב. אהבה וחום ממלאים את הילד בשמחה ובשמחת חיים. השביעון הראשון נקרא גם ‘שביעון השמחה’.

“בין הכוחות הבונים את האיברים הפיזיים ומעצבים אותם, מן ההכרח להביא בחשבון גם את השמחה של הילד, שמחה בסביבתו ועם סביבתו. הוא זקוק למחנכים מסבירי פנים, ומעל לכל – לאהבה כנה ולא מלאכותית. אהבה כזאת – הממלאת את הסביבה הפיזית של הילד בחום – מוציאה את הצורות של האיברים הפיזיים מקליפתן – במובן המלא – כשם שהתרנגולת, בחום דגירתה, מוציאה את האפרוחים מן הביצים. ילד החי באטמוספירה כזאת של אהבה, ואשר מסביבו יש דוגמאות טובות באמת לחקותן, הרי הוא בסביבה המתאימה לו”.

שטיינר, ‘חינוך הילד לאור מדע-הרוח’, 2008, עמ’ 34

אחדות ושלמות

התינוק, ולאחר מכן הילד, הנו מטבעו ישות מאמינה ומתמסרת המגיעה מעולם אחדותי. חוויות קשות או טראומטיות, יוצרות סדק באמון שלו בטובו של העולם.

“פסעו אל תוך עולמו הקדום ביותר של ג’ואי והיזכרו במה שמעולם לא באמת שכחתם. דמיינו לעצמכם שלאף אחד מהדברים שאתם רואים, ממששים או שומעים אין שם, או תפקיד, ורק זכרונות מעטים קשורים בהם. ג’ואי חווה חפצים ואירועים בעיקר במונחים של התחושות שהם מעוררים בו. הוא אינו חווה אותם כחפצים בפני עצמם, חפצים שנקראים כך וכך, או משמשים לצורך זה או אחר. כשהוריו קוראים לו ‘חמוד’, הוא אינו יודע שחמוד זו מלה המתייחסת אליו. הוא אפילו לא מבחין בה באופן מובהק כצליל השונה ממגע או מאור. אבל הוא בהחלט שם לב לאופן בו הצליל שוטף אותו. הוא מרגיש אותו מחליק, נינוח וחלק, מרגיע אותו. או שהוא מרגיש את החיכוך שלו, מסתחרר ומטלטל אותו, גורם לו להרגיש עירני יותר. כל חוויה היא כזו, יש לה צליל תחושה שהוא ייחודי לה… עכשיו, שוו בנפשכם שמזג האוויר הוא המרכיב היחיד הנוכח. העמידו פנים שכסאות, קירות, ואנשים משקפים כולם את מזג האוויר, את הרגע המיוחד ביום או בלילה, את האווירה המיוחדת לו, שהכוח שלה נובע משילוב של רוח, אור וטמפרטורה. והעמידו פנים שאין כל חפצים שעליהם יכול מזג האוויר להשפיע, אין עצים שצמרותיהם יתעופפו ברוח, אין שדה או נמל, שעליהם יותכו טיפות הגשם. ולבסוף, אתם אינכם עומדים מחוץ למזג האוויר וצופים בהתרחשותו. אתם חלק ממזג האוויר. האווירה והכוח המאפיינים את הרגע יכולים לנבוע מתוככם, לעצב ולצבוע כל דבר שאתם רואים בחוץ. או שהם יכולים להתחיל בחוץ ולהדהד בתוככם. למעשה, ההבחנה בין הפנים לבין החוץ עדיין מעורפלת: שניהם עשויים להיראות חלק מאותו מרחב מתמשך אחד”.

שטרן, ‘יומנו של תינוק’, 1997, עמ’ 27-28

מסע מאחדות לפרידה

כישות אחדותית, התינוק אינו חש את עצמו נפרד מהעולם ומהאם, ואינו מבדיל בינו לבין הסביבה.

הפרידה הראשונה מהאחדות מתחילה ביציאה מהרחם. בהדרגה, שלב אחר שלב, נפרד התינוק מאמו, ומתחיל את דרכו האינדיבידואלית בעולם (דבר שילך ויקבל ביטוי אישי יותר ויותר, החל מהשביעון השלישי).

***

האינקרנציה הינה המסע של חדירת הרוח לתוך גוף, ופרידה מהאחדות לקראת אינדיבידואציה.

מותר האדם מן הבהמה

עד גיל 3, רוכש הילד שלוש יכולות חשובות המבדילות אותו, כאדם, משאר צורות ההוויה בעולם. יכולות אלו מהוות התגלויות של האני – המרכיב הרוחני של ישות האדם – בגוף הפיזי.

“בואו ונשווה את הדרך שבה חיה מתפתחת לדרך שבה מתפתח האדם. החיה עשויה ללמוד דברים רבים בחייה, אבל את רוב הדברים החשובים יש לה כבר בעצמה. חיה היתה יכולה ללמוד רק מעט מאוד דברים אם לא היו לה כה הרבה יכולות וכישורים מלכתחילה. רק חישבו, אפרוח הבוקע מהביצה ינקר מייד את הזרעים הנכונים של החיטה. זה משהו שבא לו באופן טבעי. האדם צריך תחילה ללמוד הכל. יש שלושה דברים שבני אדם צריכים ללמוד מייד בתחילת חייהם על האדמה. הדבר הראשון הוא הפעילות שאנו מכנים הליכה. לחיות זה בא בקלות, הן הולכות יותר בקלות. יש להן ארבע רגליים וקל יותר ללכת על ארבע רגליים מאשר על שתיים. כדי ללכת על שתי רגליים צריך למצוא תחילה שיווי משקל. לחיה יש כבר שיווי משקל משום שיש לה ארבע רגליים (…) רוב החיות הולכות על ארבע, ובני האדם גם כן הולכים על ארבע בהתחלה. הם צריכים למצוא תחילה את שיווי המשקל שלהם כדי ללמוד ללכת. זהו משהו שבני אדם צריכים ללמוד בחיים – קודם כל, הם צריכים ללמוד ללכת. (…) שנית, כפי שכולכם יודעים, בני אדם צריכים ללמוד משהו שחיות אינן עושות, או לפחות לא באותה דרך. רק מישהו שהרעיונות שלו מנותקים מהמציאות יכול לומר שהחיות יכולות לעשות זאת באותה דרך. זהו הדיבור האנושי. איני אומר שהחיות אינן יכולות לתקשר. אמרתי לכם די דברים להראות שחיות יכולות לתקשר, אבל הן אינן עושות זאת בעזרת דיבור. הן ירחרחו אחת את השניה או משהו דומה, אבל אינן מתקשרות בעזרת דיבור. אם כן, הדבר השני שבני אדם צריכים ללמוד זה לדבר. (…) הדבר השלישי שבני אדם צריכים ללמוד, ושוב משהו שחיות אינן מפתחות באותה מידה, זה חשיבה. אלו הם שלושת הדברים שהאדם צריך ללמוד – ללכת, לדבר ולחשוב. אתם עשויים לומר: “אה, אבל לבטח איננו יכולים להבדיל בקלות את החשיבה האנושית מהחשיבה של החיה. אנחנו פשוט לא יודעים אם החיות אינן מסוגלות לחשוב באותה מידה.” אבל מישהו האומר שאיננו יכולים מהתבוננות בלבד בחיה, לדעת אם אינה חושבת, דומה למישהו האומר: “אם לסבתא שלי היו גלגלים והגה היא הייתה אוטובוס!” אפשר לומר כל דבר אם לא מתחשבים בעובדות. אפשר כמובן לומר אם לא מתחשבים בעובדות: “מדוע שאבן לא תדבר או תחשוב”? אבל אם מתחשבים בעובדות המצב הוא כזה שהחיות עושות הכל בדרך כזו שהשכל שחי בהן הוא לא אישי אלא קוסמי. הן אינן עושות זאת באופן אישי. משום כך הדברים שהן עושות עשויים להיות הרבה יותר הגיוניים, אבל אינם אישיים. הן חושבות הרבה, כפי ששמענו, אבל החשיבה שלהן אינה אישית.

אתם רואים, שלושה דברים אלה הם משהו שבני אדם צריכים ללמוד תחילה – ללכת, לדבר ולחשוב. ילד בעל התפתחות נורמלית ילמד תחילה ללכת ואז לדבר ורק אז לחשוב. זו טעות לחשוב שאנשים חושבים לפני שהם מדברים. הם לומדים לדבר תחילה על ידי חיקוי של אחרים. הם מחקים את המילים שהם שומעים, ורק עם המילים האלו הם לומדים לחשוב. האדם לומד לחשוב על ידי שימוש בדיבור. לכן האנושות כולה למדה לחשוב רק בזמן כה מאוחר. האנשים הפרימיטיביים דיברו, אבל למדו לחשוב מאוחר יותר. הם למדו לחשוב על ידי שימוש בדיבור.”

שטיינר, ‘מאבן גיר ועד לוציפר’, שיחה רביעית, 1923

ואלו הן שלוש ההתגלויות של האני בשלוש השנים הראשונות:

גיל שנה – בגיל זה מתרחשת ההזדקפות של הפעוט. ההזדקפות היא הסימן הראשון לאנושיות. זהו הביטוי הראשון של האני הגבוה. הזדקפות היא גם קריאת תיגר של האדם על חוקי האדמה, ועל חוק הכבידה.

מבטו של התינוק הזוחל על האדמה, דומה למבטה של חיה ההולכת על ארבע, כלומר: מקביל לאדמה. ההזדקפות מסמלת את היותו ישות בין שמים וארץ, ישות העומדת מול המציאות, ‘ומסתכלת אליה בעיניים’.

גיל שנתיים – בגיל זה מופיע הדיבור, השפה.

הדיבור הוא כוח הבריאה. נאמר, שהעולם נברא בדיבור האלוהי – וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. בראשית א’,ג’ , וגם – מָוֶת וְחַיִּים, בְּיַד-לָשׁוֹן; משלי יח כא

הדיבור היוצר הוא הכוח הבונה את המציאות; בעזרת הדיבור ניתן לבטא גם את מכלול הרגשות.

גיל שלוש – בגיל זה (לפעמים מוקדם יותר), אומר הילד לראשונה את המילהאני. זוהי מילה אותה יכול האדם לומר רק על עצמו; כמו כן, לא ניתן לפנות אליו במילה זו מבחוץ. האני הוא קודש הקודשים של האדם.

בגיל שלוש, יוצר האני הגבוה של הילד קשר ראשוני עם גופו הפיזי. הילד מאבד את תודעת עולמות הרוח – עמה הוא מגיע לעולם – ומתחיל לרכוש תודעה ארצית. בגיל זה נולד גם הזיכרון. האדם מרגיש את עצמו כאני – כלומר, כעצמו – דרך רצף הזיכרונות שלו. כאשר הילד בן ה- 3 אומר – אני, אין זו כמובן אותה מודעות-האני שיש לו לאחר מכן. אבל קיימת בו כבר בשלות מסוימת, מכיוון שכוחות ההתגשמות, הרצון, נכנסו כל כך חזק לתוך הגוף, שהרצון שלו יכול כבר להשרות על המחשבה שלו את היכולת לחשוב באופן מודע.

קיים הבדל עצום בין התינוק לילד בן השלוש. התינוק חי בתמונות יפות, במידה מסוימת הוא רואה-רוחי – אך עדיין אינו יכול לשקף את מצבו הוא דרך התודעה. יכולת זו באה לידי ביטוי בין גיל שנתיים לשלוש, כאשר המוח מפותח דיו, שיש ביכולתו לשקף את האני, האסטרלי והאתרי במידה מסוימת – כך שמחשבה לוגית-פעילה, יכולה לומר – זה אני!

“בהדרגה, עם היווצרות ההכרה במשהו מתמיד בחוויות הפנימיות, נוצרת גם המודעות לתחושת האני. העובדה שישות מסוימת חשה רעב, אינה נותנת לה עדיין את תחושת האני. תחושת הרעב מופיעה, כאשר נמצא בישות זו הגורם החוזר ונשנה לתחושה הזו. אז מתנפלת ישות כזו על מזונה, משום שהגורמים המתחדשים קיימים. תחושת האני אינה מתחילה כשהגורמים המתחדשים הללו מושכים אל המזון, אלא רק כאשר, בשעת השובע הקודמת, הופיעה ההנאה ונותרה התודעה על הנאה זו; וכך, לא רק חוויית הרעב הנוכחית דוחפת אל המזון, אלא גם חוויית ההנאה הקודמת. תחושת רעב אינה יכולה להקנות את תחושת האני, לשם כך צריך שעם השובע הנוצר אחרי שבירת הרעב, ייווצר גם עונג – והמודעות על אותו עונג תישאר בי כך, שהדחף לאכול יבוא לא רק מתחושת הרעב הנוכחית, אלא גם מהעונג שהיה בעבר”.

שטיינר, ‘מדע הנסתר בקוויו העיקריים’, 1998, עמ’ 41

נעמה, זיכרונות מהשביעון הראשון

“חצר גדולה הקיפה את הבית. מלאה בפרחים, דשא גדול, ובעצי פרי (שסק, שזיפים אדומים, שזיפים צהובים, אפרסקים לבנים, גויאבה). טעם הפירות נותר עדיין בבלוטות הטעם שלי, ולא הצלחתי לשחזרו מאז. בקצה הדשא הייתה חלקה קטנה לא מעובדת, בה גדלו תמיד פרחי בר לפי עונות השנה. בכל יום שישי נהגנו לקטוף את הפרחים, ולהניח אותם באגרטל כסף קטן שקיבלו הורי לנישואיהם. אבא סידר לנו ארגז חול בקצה הדשא הצמוד לבית, ובכל פעם שהשקה את הגינה היה מתיז עלינו מצינור המים, ואנחנו היינו רצות בתחתונים וגופיה בצחוק גדול לאורך הדשא. היו שם גם נדנדה גדולה לשניים וסוס עץ על קפיץ. בילינו שעות רבות בחצר, וחגגנו הרבה ימי הולדת בצריף השבדי מעץ שאבא קנה, והיה עבורנו מקור לגאווה בכל השכונה. בכל יום הולדת אימא הייתה מסדרת שולחן גדול עם מפה, וכל ילדי השכונה והמשפחה היו באים לחגיגה. אימא תמיד הכינה עוגה מיוחדת, וכל ילד קיבל צלחת ובתוכה וופל, פופקורן, בייגלה וסוכריות טופי.

צלילי השכונה, המהדהדים בי עד היום, הם צליל נקישות צעדי סוסו של מוכר הקרח, צליל הפעמון של מוכר הנפט, צליל הטנדר של החלבן שהיה חומק השכם בבוקר למרפסת הכניסה, שם היה מונח בקבוק החלב הריק, ולצדו מטבע של חמישה גרוש – ותמורתם היה מניח בקבוק מלא.

כשאימא הייתה שולחת אותי למכולת בקצה הרחוב, היא הייתה מציידת אותי ברשימה ובסל פלסטיק או רשת קלועה, בהתאם לכמות המצרכים. חצי ככר לחם שחור, מרגרינה, ביצים בשקית נייר – וכשרצתה ל’צ’פר’ אותנו, נוספו לרשימה 200 גרם וופלים שוקו-וניל, מקופסת הפח הגדולה של המוכר. בדרך הביתה הייתי חומדת לי וופל או שניים, מפרידה את המעטפת הפריכה ונושכת בתאווה את הקרם המתוק שבתוכו”.

“כאשר הייתי בת שנתיים וחצי, נפלה אחותי בת ה-4 ממגלשה (שהייתה חסרת מעקה) מגובה רב. אני חזרתי מהגן וראיתי אותה יושבת על אמי, בוכה, כשפניה מכוסות דם. מאוחר יותר לקחו אותה לבית החולים והסתבר שהכול בסדר, אך התמונה הזו של פניה, והבהלה שחשתי – חרוטים בזיכרוני”.

לֵמה זקוק הילד בשביעון הראשון?

חום

התנאים המסופקים לתינוק צריכים להיות המשך ישיר לחוויותיו ברחם. העובר ברחם מוחזק בתנאים של חשכה וחום, ואינו חשוף לרעשי העולם ולמזג האוויר המשתנה. הוא מוגן לחלוטין. אחד הדברים החשובים להם זקוק הילד, הוא החום. ראשית – החום הפיזי. מגע מתמיד של האם או דמות משמעותית אחרת, הגנה על חום הגוף בעזרת בגדים, וכן הלאה. שנית – חום נפשי, הבא לידי ביטוי באהבה, חיבה וחיבוקים.

כל דבר בעולם מתפתח דרך חום; בקיעת האפרוח מהביצה נעשית בעזרת חום; התעניינות באחר מלווה בחום נפשי, ומאפשרת לו לגדול ולהתפתח. חום קשור בחיבור, וקור בהתנתקות. חוסר חום פיזי או נפשי בגילאי הינקות – עלול לגרום למוות.

הדבר הוכח בניסוי מפורסם של הפסיכיאטר הארלו, עליו הסתמך הפסיכיאטר הנודע בולבי.* בתיאוריה שלו אודות התקשרות. בניסוי זה העדיפו גורי קופים שנלקחו מאימם, תחליף אם רך העשוי מצמר, על פני תחליף אם העשויה מחוט תיל קר וקשה – על אף שהמזון היה אצל אם-התיל.*

החום דרוש לנו ברמה ההישרדותית. עם זאת צריך לזכור, שאיננו יכולים למנוע לחלוטין את המפגש של הילד הרך עם ‘הקור’, וגם איננו צריכים. לקור יש תפקיד בכינון התודעה וביצירת נפרדות. חום מוגזם גורם לדברים להימס, להתאחד ולאבד צורה. על מנת שהילד הרך יפתח חוויה של נפרדות – ‘כאן אני מתחיל, וכאן אני נגמר ואתה מתחיל’, או ‘העולם מתחיל’– חייבת להיות מידה מסוימת של ‘קור’ בחייו. חום מוגזם יוצר סימביוזה, הנכונה רק לשלבים המוקדמים מאוד בחייו של התינוק; כמו כן, חום מוגזם עלול ליצור חווית השתלטות של האחר.

פסיכולוג הילדים האנגלי הנודע: ויניקוט** (1896-1971), טבע את המושג: ‘אימא טובה דיה‘, בניגוד ל’אימא מושלמת’. אימא טובה דיה, מפגישה את ילדה בחוויות של תסכול וכאב במינונים קטנים; היא עוזרת לו להתפתח ולהיפרד ממנה, על מנת לכונן את עצמיותו.

“באשר להזנה של תינוקות, ישנו קשר קרוב בין חלב האם לילד, הבא לידי ביטוי דרך העובדה שבשנות החיים המוקדמות קיים קשר רוחני בין האם לילד, ואם המאכילה את ילדה בעצמה, נענית לקשר הזה. בחלב האם יש דבר מה שהוא מעבר לאיכויות הפיזיות והכימיות שלו, דבר מה הקשור באופן רוחני עם הילד. מדע-הרוח רואה זאת כדבר הנולד מתוך גופה האתרי של האם. ומכיוון שגופו האתרי של הילד עדיין לא נולד – מה שגוף אתרי אחר הכין עבורו הנו המזון המתאים ביותר עבורו בימיו הראשונים. ישנו קשר קרוב בין הצורך של הילד ובין מה שאמו נותנת לו”.

Steiner, ‘Biography, Freedom and Destiny’,  2009,    p.69-70

חוויות חושיות רכות

התינוק האנושי נולד בלתי מושלם מבחינה פיזית, וזאת בניגוד לגור החיה, הנולד כבר ‘מוגמר’. התינוק נולד חסר אונים, וממשיך להתפתח במהלך השנים הראשונות של חייו. גם חושיו אינם מפותחים במלואם, וניתן לומר עליו, שמבחינת עולם החומר הוא עדיין ‘ישן’ באופן חלקי, ומתעורר אליו רק בהדרגה.

התינוק הנו ישות רוחנית רכה, בדומה לפרח המופנה אל השמש. עלינו לסייע לו לשמור על גמישותו, ולא לשאוף להקשותו, או להניח לו להתגרם מהר מדי. בניגוד לנטייה החזקה בזמננו להמליץ לאם להשכיב את התינוק על הבטן – על מנת לאפשר לו ‘לפתח את שרירי הידיים, הכתפיים והחזה’ – ממליץ שטיינר לאפשר לתינוק לשכב על הגב, כשהוא מעורסל לתקופה ממושכת, על מנת לשמור על הרכות שלו.

אכילת בשר בגיל צעיר, האצת התהליכים הקוגניטיביים, ולמידה של מושגים מופשטים טרם זמנם – ‘מקררים’ את הילד. בכל מקום בו מתרחשת התקשות טרם זמנה, מפסיד הילד מכוחות החיים שלו, וכוחות הרצון שלו נחלשים.

לטכנולוגיה המודרנית יש תפקיד מכריע בהאצת התהליכים הללו. על המסכים השונים – בהם צופים הילדים בימינו מגיל רך – מופיעים גירויים ‘מתים’, המרצדים בקצב מהיר. על ידי לחיצה על כפתור או הנעה של אצבעו, מבלי צורך להניע את גופו, נחשף הילד הרך לאינפורמציה רבה – חזותית, שמיעתית וקוגניטיבית, שאינה מותאמת עבורו – הן מבחינת המדיה ‘הקרה’ והמכנית, הן מבחינת המהירות והעוצמה, והן מבחינת התוכן.

האצת התהליכים אצל התינוק, משולה לאותו סיפור סיני עתיק, בו הילד – שבלהיטותו לעזור לפרפר לצאת מהגולם שלו, שובר את הגולם. מתוך הגולם יוצא פרפר חלש וחסר יכולת לעוף. הפרפר מת כעבור זמן קצר.

על המבוגר מוטלת המשימה לעזור לישות הגבוהה של התינוק, ולאחר מכן הפעוט והילד – להיכנס בהדרגה לגוף ולעולם. כפי שכבר נאמר, הילד זקוק לחוויות חושיות מתאימות שאינן עוצמתיות מדי, אך גם אינן חלשות מדי. חוויות המותאמות לצרכיו של הפעוט, מזמינות את האני הגבוה שלו להיכנס אל העולם הארצי. חוויה של כאב עוצמתי מדי, תגרום לאני להסתגר, להתקשות ולהימנע ממפגש עם העולם.

ביטוי קיצוני לנסיגת האני, ולקושי שלו להתגשם בעולם החומר, הוא מצבי דיסוציאציה, אוטיזם, ואף מחלות קשות כסרטן. כל אלו הינם ביטויים של חוסר היכולת של האני להתגשם באופן נכון בגוף אנושי. בימינו, רבות הנפשות המתקשות להיכנס לגוף.

לעומת זאת – חוויות ‘רכות’ וחלשות מדי, כלומר – סביבה דלה, ומיעוט גירויים ותקשורת, לא יאפשרו לאני להתעצב.

עולם דמיון עשיר

עולם הדמיון של הילד בשביעון הראשון הוא עשיר ומשמעותי מאוד להתפתחותו. ויניקוט מציין את חשיבותו של מתן מרחב של דמיון לתינוק ולילד. במרחב זה, משליך הילד את עולמו הפנימי ויוצר מציאות עשירה בדמיון, וזאת בניגוד למציאות החיצונית האובייקטיבית, המהווה את עולמו של המבוגר. כך, המציאות החיצונית אינה כופה את עצמה על הילד, אלא מאפשרת לו ‘לברוא אותה מתוך עצמו.

כשאנו כופים על עולמו של הילד מושגים מופשטים, אמיתות מכניות ואינטלקטואליות, אנו מונעים ממנו לנוע במרחב היצירתי – המכונה על ידי ויניקוט ‘המרחב הפוטנציאלי’ – בעזרתו יש ביכולתו לחוש את העולם באופן חי וחווייתי.

הילד נמצא עדיין בין שני עולמות – העולם הגשמי ועולם הרוח – ועלינו להימנע מלהאיץ בו ‘לרדת לקרקע’ חזק מדי.

“רגלי הילד אינן חייבות להיות כל העת נטועות בחוזקה באדמה. כשילדה קטנה משתוקקת לעוף, איננו אומרים לה – ילדים אינם עפים. אנו מרימים אותה מעל ראשינו ומציבים אותה על גבי הארון, כדי שתרגיש כאילו עפה כציפור אל קנה. כוונתי היא, כי איננו מאלצים את הילד הקטן להכיר את המציאות – הילד מגיע רק בהדרגה להבנה, שהעולם אינו כפי שדמיינו לעצמו, וכי הדמיון אינו זהה בדיוק לעולם; האחד זקוק לשני”.

ויניקוט, ‘עצמי אמיתי, עצמי כוזב’, 2013, עמ’ 14

אלה בת ה- 3

אלה התעקשה שהיא אינה סתם ‘ילדה’ אלא ‘מלכה’. במשך תקופה היא דרשה מהוריה לשיר לה יום יום לפני השינה “נומי, נומי מלכתי”. הוריה, שלא נרתעו מהבקשה, מילאו אותה בשמחה. בשלב מסוים, כאשר התבגרה מעט, אלה פסקה לבקש.

“על הילדים להיות פעילים, ולספק מתוך דמיונם את מה שחסר לבובה. הדבר מעורר צמיחה של האיברים הפנימיים. על כן, חשוב מאוד לגרום לילדים לעבוד קשה עם כוחותיהם שלהם, ולהביא לסביבתם את הדברים שימלאו את האיברים שלהם בהתלהבות ושמחה, ויגרמו להם ליהנות מסביבתם. הדבר גורם לחוזק בבניית האיברים. דבר אינו פוגע יותר בהתפתחות האיברים מאשר אי נתינת עזרה מתאימה לילדים. הדמיון הפעיל בתוכם עובד על עיצוב האיברים, ודבר אינו יותר מזיק מאשר לנסות – מתוך כוונות של סגפנות שקרית – לגרום לילד לחיות חיים שאין בהם הנאה ועניין. העזרה המעשית ביותר שילדים יכולים לקבל בשנות חייהם הראשונות הינה חיים מלאי שמחה, ובשום אופן אל לנו לפגוע באינסטינקטים הבריאים שלהם, בכוחותיהם.”

Steiner, ‘Biography, Freedom and Destiny’, 2009, p. 69-70

בחינוך האנתרופוסופי מגישים לילד צעצועים שאינם מוגמרים – כגון, בובות רכות ללא פנים מוגדרות – וזאת על מנת שיוכל להשליך עליהם את עולם הדמיון הפנימי שלו, ולהשלימם בעיני רוחו כרצונו. ניתן לומר כי זוהי חוויה של ‘בריאה מחדש’.

יש להדגיש את חשיבות הדמיון, ולהישמר מפני למידה אינטלקטואלית מופשטת, קונספטואלית, טרם זמנה, היכולה להחליש מאוד את כוחות החיים והדמיון – ולפיכך גם את היצירתיות. העולם האינטלקטואלי המגיע טרם זמנו, ‘מייבש’ את הילד ואת מעיינות החיים האמורים לשמש אותו, בהתבגרותו ובזקנתו, כלומר – בזמן האקסקרנציה.

“בזמננו, הולכת האנושות באופן כללי אל הצדדים המנוגדים. הילדים אינם ‘מוטעים’, למשל – בידי סיפורי החסידה. תמונת החסידה היא תמונה נכונה יותר ממה שמספרים האנשים בני זמננו לילדים – שהילד נוצר רק מאביו ואמו. תמונת החסידה – או כל תמונה אחרת – רומזת על כך, שהילד הוא דבר מה שירד מגובהי העננים. הילד מסתכל כאן לאזורים המצויים מעברה השני של הטריוויאליות, ובונה את הדבר, שרק מתוכו תצמח מאוחר יותר האמת. להחשיב את תמונת החסידה כבלתי נכונה, פירושו רק אבדן הדמיון…. יפה הדבר לומר לילד: יש כאן חלק מאבא וחלק מאימא, אך גם חלק שלישי, אותו נשאו מטה ישויות אחרות מן הגבהים השמימיים, ישויות שנשאו אותו על כנפיהן אל אבא ואימא. כשאנו אומרים זאת, הרי זו תמונה מתאימה מאוד, ואנו מדברים אז על אמת”.

שטיינר, ‘עיונים אזוטריים’ 1911, עמ’ 178

 הילד כישות-רצון

מדע-הרוח האנתרופוסופי מציין שלושה כוחות נפש הקיימים באדם, המכונים: חשיבה, רגש ורצון. מתוך שלושת הכוחות, הכוח החזק בילד הוא – הרצון.

ילד הוא ישות-רצון – הרבה יותר מאשר ישות-חשיבה, או ישות-רגש. הרצון הוא מהות חשובה ביותר באדם, ככתוב: “רצונו של האדם כבודו; ירושלמי פאה א’.”

עלינו להיזהר לא ‘לשבור’ לילד את הרצון. כשרצונו של הילד אינו תואם למציאות, ואף מסכן אותו – ניתן להסיט אותו למקום אחר. שיטת הסבתות, ‘הנה ציפור’ – שנועדה להסיט את תשומת לבו של הילד – יכולה להתאים.

הרצון הוא כוח של האני; הוא חי בגוף. הילד הרך אינו עורך חישובים ומנתח – הוא פועל ועושה, הוא שרוי כל הזמן בתנועה. אנו נאמר ש’הרצון חי בגפיים’ – משום שהילד (וגם האדם הבוגר) מגשים את רצונו דרך הגפיים.

בגיל הזה התנועה חשובה במיוחד; היא זו שתוכל לאפשר בעתיד התפתחות וטרנספורמציה, ותהפוך ליכולת קוגניטיבית.

החיקוי – העיקרון המכוון של השביעון הראשון

עיקרון הלמידה בשביעון הראשון הוא החיקוי.

מכיוון שהילד הצעיר הוא בעיקר ישות-רצון, הכלי המתאים ללימוד עבורו הוא החיקוי. החיקוי נמצא בספרת הרצון, ולא בספרת החשיבה. התנועה של המבוגר מפעילה את הילד דרך הרצון. גם בניית האיברים הפיזיים, הפנימיים והחיצוניים והתפתחותם – קשורה בחיקוי.

על מנת ללכת ולדבר, זקוק הילד למודל לחיקוי. בניגוד לחיה – היודעת, שעות ספורות לאחר לידתה, ללכת ולהשמיע את הקול האופייני לבני מינה – ילדים שלא יחשפו לאדם הולך בגילים הקריטיים בהם מתפתחת ההליכה – לעולם לא יוכלו ללכת באופן זקוף!

כמו כן, ילדים שלא נחשפו בגילים הקריטיים למבוגר מדבר – לא ילמדו לדבר.

להלן מקרה עצוב הממחיש זאת: במאי 2009, גילתה המשטרה הרוסית ילדה בת חמש, בדירה בסיביר בלתי מחוממת וללא תשתיות מים או ביוב. היחידים שאירחו חברה לילדה, שהייתה לבושה בבגדים מטונפים, היו כמה כלבים וחתולים. היא נלקחה לטיפול בחסות המשטרה, שם הבינו עד מהרה כי היא מגלה דפוסי התנהגות חייתיים – היא הילכה על ארבע, לא ידעה לדבר, נבחה במקום לדבר ואכלה בלי הידיים. בחקירה התברר כי לילדה, נטשה מיכאלובה, לא היה קשר עם הוריה בשנתיים שקדמו למציאתה. במהלך הזמן הזה, היא הייתה נעולה באופן תמידי בחדר הסגור בחברת הכלבים והחתולים. באופן אירוני, השכנים העידו כי כלל לא ידעו על קיומה, למרות שראו את אביה מטייל בשכונה עם הכלבים, אשר הטילו אימה על כל הסובבים. על פי המשטרה הרוסית, כאשר המטפלים שלה עזבו אותה לבד בחדר, היא החלה לקפוץ על הדלת ולנבוח. “היא לא נאנחה”, הדגישה אחת המטפלות, “היא נבחה”. באשר להרגלי האכילה, המטפלים שלה סיפרו כי הרגלי האכילה שלה היו טובים וכי אכלה נכון, אולם סירבה לאכול עם כפית ואכלה אך ורק בעזרת פיה, בלי לעשות שימוש בידיים. הוריה של נטשה נעצרו בחשד להתעללות ולהזנחה. המשך חייה לא פורסם, סביר להניח שמטעמי צנעת הפרט. (ויקיפדיה)

                           * * *

האנושי אינו אינסטינקטיבי; הוא רוחני, נלמד ומתפתח.

האובייקט לחיקוי הוא כל דבר הנמצא בסביבת הילד, וניתן לתפיסה על ידי החושים. הסביבה הפיזית והנפשית תשפיע על הילד, אף עד לעיצוב איבריו הגופניים. למשל, איברי הראיה יתפתחו כתוצאה מסביבה המספקת תנאים מתאימים של אור וצבע. סביבה מתוחה, הורים עצבנים וכד’ – יכולה להשפיע על גדילת האיברים הפנימיים של הילד באופן שלילי. בנוסף – פעולות מוסריות בסביבתו של הילד ישפיעו על המוח ומחזור הדם, ויעצבו את היסודות הפיזיים עבור חוש מוסרי בריא בעתיד. על כן, זקוק הילד למבוגר מוסרי, עליו ניתן לסמוך ולתת בו אמון.

שביעון של תקווה

השביעון הראשון הוא שביעון התקווה, והגוף הפיזי מכונה גם – גוף התקווה.

“בגוף התקווה נמצאים הכוחות המחיים ביותר. ללא תקווה אין חיים, ללא תקווה אין בטחון בעתיד; בלא התקווה – אין האדם מסוגל לעשות ולו צעד אחד בקיום!”

שטיינר, ‘אמונה, אהבה, תקווה – שלושת השלבים בחיי האנושות’, 1911

בסיפור המיתולוגי על תיבת פנדורה, שנפתחה למרות האיסור – זרמו החוצה כל הכוחות הרעים של האנושות, ונשארה תכונה אחת – התקווה. ללא תקווה נתקף האדם בייאוש, והייאוש מביא אותו לכדי מחלה – מחלת גוף או מחלת נפש. כדי לאפשר לתקווה להיות נוכחת בחיי הילד, אמור המסר בשביעון זה להיות – ‘העולם הוא טוב, וגם אתה טוב’.

 

אִם בָּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת / אורנה בן דור

“אִם בָּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת מָה יַגִּידוּ אֲזוֹבֵי הַקִּיר”, מִתּוֹךְ הַתַּלְמוּד הַבָּבְלִי

אִם בָּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת

מַר שִׂמְּחוֹנִי אָמַר –

וְלַמְרוֹת שֶׁהָיִיתִי רַכָּה בְּשָׁנִים

הֵבַנְתִּי שֶׁנָּפַל דָּבָר.

 

שֶׁאֲנִי מְיֻחֶדֶת, טוֹבָה נֶאֱהֶבֶת

גַּם אִם מָעַדְתִּי קִמְעָה.

וּדְבָרָיו נֶחְרְטוּ עַל לוּחַ-לִבִּי

כְּאִלּוּ הָיוּ הֵם שְׁבוּעָה.

 

וּלְפֶתַע פִּתְאוֹם –  בְּלִי סִבָּה וּפֵשֶׁר

כְּרַעַם בְּיוֹם בָּהִיר

הָפַכְתִּי אֲנִי, אֲהוּבַת-אֱלֹהִים

אַחֲרוֹנַת אֲזוֹבֵי הַקִּיר.

הַבְטָחָה שֶׁהִבְטִיחוּ שִׂמְּחוֹנִי וְאִמָּא

שֶׁאֲנִי מִפָּז יְקָרָה,

בְּלֵילוֹת חֲשׁוּכִים, אֲפֵלִים –  מְשַׁמֶּשֶׁת

כְּאוֹר בִּקְצֵה מִנְהָרָה.

שייכות פלנטרית − ירח

האנתרופוסופיה רואה באדם ישות אדם-עולם. קיימת הקבלה בין התהליכים הקוסמיים וההיסטוריים המתקיימים בעולמנו ובביוגרפיה של האנושות כולה – לבין הביוגרפיה האישית ותהליכי ההתפתחות המתקיימים בכל אדם ואדם.

ניתן למצוא קשר בין כל אחד מהשביעונים בהתפתחות האדם, לבין הפלנטות המקיפות אותנו. השביעון הראשון קשור בפלנטת הירח.

לירח אין אור משלו, הוא משקף את אור השמש. לדברי שטיינר, משקף הירח את הקוסמוס כולו.

המתכת המשויכת לירח היא הכסף. תכונתו העיקרית של הכסף היא – ‘חוסר-אגואיזם’; הוא אינו שומר דבר לעצמו. הדימוי היפה ביותר שלו זו המראה. מראה טובה היא זו, שצדה האחורי מצופה בכסף. הכסף מחזיר את האור הנקלט במראה, ובכך הופך את התמונה המשתקפת בה למדויקת.

פלנטת הירח מתאימה למצב התודעה של הילד – תודעה של חיקוי ושיקוף. הילד מחזיר לסביבתו את מה שהוא קולט ממנה. הוא זקוק לאמו, שתהווה לו מראַה ותשקף אותו. דרך המראַה, אותה מספקת לו האם בשנותיו הראשונות, לומד הילד לזהות את עצמו, ודרך החיקוי של העולם הסובב אותו, הוא רוכש את כל התכונות האנושיות – ההליכה, הדיבור, ועוד…

כפי שהירח משקף את מה שהיה – ולכן קשור לעבר – כך משקפים החיים בשביעון הראשון את קרמת העבר של הילד (מהלך חיים קודם), ואינם קשורים לקרמה הנוכחית.

הירח ככלי טיפולי ביעוץ הביוגרפי

ביעוץ אנו משתמשים בירח ככלי שיקוף. אנו משקפים את דברי המטופל בצורה נקייה, ללא שיפוט וללא פרשנויות, כמראה נקייה ואובייקטיבית.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *