השם כהווייה ומהות

מאת אורנה בן דור, על-פי קובי נחושתן

ספר בראשית עומד בסימן ראשיתם של הדברים; א בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. כל פרשיות ספר בראשית הינן ראשית לדבר מה. לדוגמא, אברהם – הינו ראשית האמונה והחסד, בנו יצחק – ראשית לדין (לכן נאמר על יצחק שבסוף ימיו ‘כהו עיניו’; הוא היה עיוור כפי שהצדק והדין הינם עיוורים)

ספר שמות מצביע על השם, כעל רכושו העמוק והאמתי ביותר של האדם. א וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה – רכושו האמתי של האדם הינו השם אותו הוא נושא; שמו של אדם משמש כלי נושא למהותו הפנימית והעמוקה. כגון, אברהם – אב המון גויים.

ספר ויקרא כולו עומד בסימן קריאתו של אדוני: א וַיִּקְרָא, אֶל-מֹשֶׁה; וַיְדַבֵּר יְהוָה אֵלָיו, מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר.  קריאתו הישירה והאישית של האל לאדם, נעשית בהתאם ליכולתו של האדם לשמוע. האל מתכווץ-כביכול למדרגת האדם, ומופיע בפני האדם על פי מקומו ומדרגתו של האחרון; מכאן ניתן ללמוד על ענוותנותו של בורא עולם.

 

השמות של בני ישראל היו הקניין האמתי אותו הם רכשו מהאבות. שלושת שמותיהם של האבות הוטמרו: אברם לאברהם, יעקוב לישראל, יצחק לקץ חי – שהכוונה תחיית המתים, שימור האנרגיה המחייה והטרנספורמציה שלה מגוף לגוף ללא שינוי.

 

בעוד בראשית הוא שורש המציאות, שמות הוא השם כמרכז ההוויה. לא ניתן לאחוז בהוויה באופן ישיר, היא בלתי נתפסת ומוחשת. ההוויה זקוקה לכלי כדי שהיא תוכל להיתפס;  השם הוא הכלי של ההוויה. השם מהווה בית לאינסוף בתוך הגבולות.

 

שמה של ההוויה משתנה ע”פ האבולוציה של בני האדם, והאופן בו הם מתייחסים לאלוהות בזמנים השונים ובתנאים השונים. כמו כן קשור השם של ההוויה לתפקיד אותו היא ממלאה ביקום, וגם עבור האדם. כאשר האנושות עוברת פאזה אבולוציונית – משתנה גם שם ההוויה.

 

וּלְשֵׁת גַּם-הוּא יֻלַּד-בֵּן, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ; אָז הוּחַל, לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהוָה. בראשית ד’

לפני אנוש כונתה ההוויה בשם אלוהים בפשטות, לאחריו היא נתפסה בשם י ה ו ה. זוהי חוויה אחרת של האלוהות, הקשורה באקלים התרבותי המשתנה.

 

הוויה נטולת שם נשארת בלתי נתפסת, בלתי מומשגת, ולא ניתן לתקשר אתה;  עיקר העניין ביהדות הוא, שאלוהים ברא את המציאות בדיבור; הדיבור ביהדות הוא הכלי המרכזי לבריאה, לתפילה, לעשייה ולקריאת התורה. דיבור הנו המשגה. האינסוף מוכרח להביא את עצמו לידי ביטוי דרך מילים, שהינן המושגים הממקמים אותו בתוך גבול. ביהדות כל מילה מכונה תיבה, כי היא תיבה המכילה תוכן מסוים.

לדוגמא: המילה י ה ו ה זה כלי לחסד; על מנת למשוך חסד משתמשים באותיות י ו ה בכל מיני צורות.  המילה אֵל  משמעה ריכוז החסד לפונקציה ספציפית – בריאות, שידוך, בית וכדומה… ועוד כהנה וכהנה; לכל שם של האלוהות יש פונקציה שהיא הדבר שנמשך ממנו.

 

עשרת הספירות בקבלה הן מידות אלוהיות ודרכי השגחת האלוהות. מידה לשון מד – דרכי ההתנהגות, וכן דבר הנמדד, דבר שיש לו מידה התנהגותית, וכן גבול – דבר מדוד. השם כדבר הנמסר, נמדד ומלמד על האיכויות. כך ששמות האל אינם מתארים אותו ממש, אלא את דרכי האופנים לחיבור ולהתקשרות עמו.

 

בתפיסה האנתרופוסופית האזוטרית מכונות הספירות: ההיררכיות. לכל היררכיה יש פונקציה אותה היא ממלאה, אשר באה לידי ביטוי בשמה. רוחות הרצון (כתרים) אחראיות על הרצון, רוחות החכמה, על החכמה וכן הלאה. ההיררכיות או הספירות הן ביטויו השונים של האינסוף.

 

האופן בו ניתן להתקרב לאלוהים עצמו הוא דרך לימוד דרכי השגחתו ושמותיו.  באופן זה, ניתן לכוון לידיעת רצונו, וידיעה זו הופכת את הרצון הפרטי לרצונו של האל. מיזוג הרצונות של אדם ואל – מאפשר את האחדות ואת זיווג העולמות, דבר הנלמד מתוך דרכי ההשגחה.

 

בגישה האנתרופוסופית מצויינים שני סוגי רצון: הרצון הגלוי מול הרצון הסמוי. הרצון הסמוי הוא רצון הגורל, הרצון של ‘האדם הפיקח’ שבתוכנו, הקשור לאני הגבוה שלנו אשר יודע מה נכון לנו בהיבט ההתפתחותי. ככל שהרצון הגלוי שלנו מתקרב לרצון הסמוי ולומד להכיר אותו, אנחנו מתאחדים אתו יותר ויותר וחיים את הגורל שלנו בתודעה.

 

 

בעוד ששמה של ההוויה נגזר בכל המקומות מתפיסות אמוניות ותרבותיות, דרכן האדם ביחסו לאל מגדיר את שמו של האל,  בספר שמות אלוהים עצמו קובע את שמו, נותן כלי להוויה:

יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים, הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתִּי לָהֶם, אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם; וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ, מָה אֹמַר אֲלֵהֶם.  יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה, אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה; וַיֹּאמֶר, כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אֶהְיֶה, שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם. שמות ד’

 

ההוויה עצמה מגדירה את האופן שבו היא תיקרא : “אני כהווייה מתהווה, לא ניתן למסגר אותי למשהו קונקרטי; הביטוי שלי הוא ביטוי עתידי תמיד”

 

השמות של האל אינם מגדירים רק את האל, אלא את האדם ביחסו לאל. אם אתה רוצה מגע אתי, אומר האל, עליך להיות כלפי ביחס לעתידך ולא ביחס להווה שלך. אם אתה מסתפק בהווה שלך כפי שהוא, אתה מִבחינת עובד אלילים. עליך להיות במצב שבו אני מתפתח מבחינת אהיה.

מעניין להשוות מקום זה לאמירה של ר. שטיינר בדבר היות האדם ישות מתהווה ולא ישות הווה. הן לפי הקבלה, והן לפי האנתרופוסופיה, נמצא האדם בתהליך אבולוציוני מתמיד המגדיר את הפוטנציאל ההתפתחותי שלו כאינסופי.

 

 

שם מוחלט נוסף של האל הנו אנוכי. אנוכי הוא שם האל ללא תיווך, הניתן ישירות. במעמד הר סיני, מדבר בורא עולם  ישירות לעם ישראל דרך עשרת הדברות, ללא תיווך של הלכה ומסורת.

; ו  אנוכי יהוה אלוהיך, אשר הוצאתיך מארץ מצריים מבית עבדים:  לא-יהיה לך אלוהים אחרים, על-פניי.  ז  דברים פרק ה’

 

המציאות של אנוכי נחקקת בליבם של בני ישראל כמציאות מוחלטת שאינה ברת עוררין, ללא  שאלה, היסוס, קונפליקט או אי הבנה. זוהי המציאות בה דיבר  בורא עולם ישירות לעם ישראל, דיבור המאפשר את הכרת האל בצורתו האובייקטיבית המוחלטת, ולא בצורתו היחסית. בניגוד לכך, לאחר שבירת הלוחות הראשונים, הפכה המציאות ליחסית ולתלוית הקשר,  וכל ההשתלשלויות, החל משבירת הלוחות הראשונים, הפכו את הקשר בין האדם לאל לקשר המצריך תיווך.

 

התיווך יוצר חצץ בין האל לאדם, דבר שהאל עצמו לא היה מעוניין בו; רצונו של האל היה בחיבור ישיר בינו לאדם. כדברי משה עצמו:   “וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה, הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי; וּמִי יִתֵּן כָּל-עַם יְהוָה, נְבִיאִים–כִּי-יִתֵּן יְהוָה אֶת-רוּחוֹ, עֲלֵיהֶם” (במדבר י”א-כ”ט)

 

הגישה לאל עברה מהפך בין לוחות ברית הראשונים לשניים,  הקשר נסדק ונותץ ומה שנותר הינו קשר יחסי דרך מתווכים, אשר בא לידי ביטוי  דרך שמותיו של האל, וכן דרך שמותיהם של בני האדם.

על האדם לממש את שמו בחייו, ולהפוך לסימבול מלא של תוכן השם; בכך הוא ממלא את תוכן שמו כתשתית וככלי להופעת הבורא בחייו.

 

מבחינה ביוגרפית  ניתן להשוות את השם אנוכי לאני של האדם, והוא זה המוציאו מעבדות בארץ מצרים. האני של האדם הוא המציאות האובייקטיבית הנצחית שלו. אני זה מתעטף גם הוא ב’שמות יחסיים’: הגוף הפיזי, הגוף האתרי הגוף האסטרלי. כאשר אנו מזדהים עם הגוף הפיזי שלנו, כפופה מהותנו לגוף הפיזי ומוגבלת על ידו.כך גם ביחס לשאר המעטפות. על מנת להכיר את האני שלנו, עלינו לחדור מבעד למעטפות, אל האמת. ונשאלת השאלה – האם ניתן להגיע לאמת האובייקטיבית מציאות הווייתנו וחיינו? ואם כן, כיצד?

הדרך להכרת האמת על החיים קשורה להבנת חוק הקרמה, וליכולת להפריד בין שלושת כוחות הנפש. אנחנו נדון בדרכים אלו במאמרים הבאים.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *