א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רֹאשׁ חֳדָשִׁים:
גם הפעם נתייחס לפסוק אחד בלבד בפרשה – דרך ארבעת הממדים של פרד"ס – פשט, רמז, דרש וסוד.
ברובד הפשט – אלוהים מדבר למשה ואהרון בארץ מצרים, על מנת לתת להם את המצוות הראשונות – קרבן הפסח, סיפור יציאת מצרים, וקידוש בכורות.
מבחינת הרמז – למרות שזו לא הפעם הראשונה שאלוהים מדבר אל משה בארץ מצרים – זו הפעם הראשונה שמצוין שהדיבור הוא בארץ מצרים. לכן, המילים: וידבר וכו'… בארץ מצרים – הם הרמז בפסוק. המצווה הראשונה שעניינה תורה והוראת דרך – אינה נאמרת בסיני, וגם לא בהר מוריה או בקבר האבות – אלא בתוך מצרים, כלומר שלמצרים יש חשיבות רבה בהתהוותו של עם ישראל.
מכאן אפשר לעבור לדרש: בכל הכתובים – מחז"ל דרך המקובלים, רשי, ועד לרב קוק – נחשבת מצרים לאימא וישראל לבן. ארץ גושן מכונה – רחם. מצרים – מלשון מיצרי-האגן ממנו יוצא הוולד. מבחינת הידע החי, כשעם ישראל יוצא ממצרים – יורדת מצרים הפרעונית לטמיון, למרות שהיא המשיכה להתקיים עד לתלמי המלך הפרעוני.
מצרים שהייתה בעלת ידע אזוטרי ממשי וחי – הופכת לאספנית ידע, בה נמצאת הספרייה הגדולה ביותר בעולם המכילה גם את גנזי פרעה. מבחינת האבולוציה של התודעה, מסיימת מצרים את תפקידה, ואמורה להעבירו לעם ישראל, העם שבתוכו נוצר האני האינדיבידואלי, העם שאלוהיו – אהיה אשר אהיה – הוא אלוהי האני. תפקידו של עם ישראל הוא למצוא את האל בתוכו, ולא מחוצה לו.
הסוד הוא סוד האבולוציה של התודעה.
ולמרות שפרעה יודע זאת – שהרי הוא מתקדש גדול – הוא מסרב לוותר על הכוח ועל העוצמה שהיו מנת חלקה של מצרים במשך תקופה ארוכה. עשרת מכות מצרים הקשות נועדו לאלץ אותו לוותר על מקומו.
ואם ניקח את הפסוק וביאוריו, וניישם אותו על עצמנו, נוכל לשאול – האם אנו נאחזים בכוח, עוצמה וידע – ומסרבים להעביר אותו לבני אדם אחרים, מחשש שנאבד את מקומנו?
כמו כן, נֵדַמה שמצרים וישראל, שתיהן נמצאות בתוכנו, ונשאל את עצמנו – האם אנחנו מוכנים לוותר מקומות ותפקידים עם כוח ועוצמה – אך שפג זמנם לגבינו? או שאנו נאחזים בישן? האם אנו מתחפרים בנכסים הרבים שלנו, רוחניים כחומריים – או שאנו מוכנים לוותר עליהם בכל רגע בעבור האמת, היעוד וההתפתחות?
שבת שלום
אורנה.