תמי זלינגר

מזה כחמש שנים שאני צועדת במסע הרוחני שלי.

לא פשוט המסע, נוגע בכל הפינות החשוכות, בפחדים, בדפוסים ובצווים הקרמתים שלי.

זהו מסע בו אני מתבוננת – או לפחות שואפת להתבונן – באמת הטהורה על עצמי. עוברת ספים ומבחנים ומשתדלת להיות באמונה. אך לעיתים הייאוש מתפשט.

הפצע הראשוני שלי הוביל אותי להתבונן על העולם דרך משקפיים מסוימות, כך נצבע העולם בצבעו, ונשפט על פיו. הפחד הקיומי שלי 'שלא רואים אותי' שפט בחומרה את הסובבים לי באופן כזה שסיטואציות רבות נחוו כפגיעה בי ודחייה. ואף על פי שהדבר לא היה כך – זה מה שחוויתי.

הסבל והכאב הפנימי היה, ולעיתים עודנו, קשה. התחושה שלא אוהבים אותי העצימה את הפחד בתוכי וכך הזדחלה לחיי ישות הייאוש שמשכנעת אותי שהכול אבוד.

את הצו הקרמתי הזה אני אמורה להגשים כל פעם מחדש, הוא קשור לגורלי. עפ"י הביוגרפיה האנתרופוסופית –בגיל 49 (גיל שחרור עבדים, שנת יובל) אוכל לצאת לחופשי מצו זה של 'להרגיש דחויה'– ואז אפסיק להזדהות אתו, ולחוות את החיים דרכו. אוכל להבין  בהשלמה שהוא היה הכרחי – אך לא עוד.

בשקט בשקט ,דרך כל חריר אפשרי,

מתגנבת בערמומיות וחודרת את כולי…

משתלטת , מזדחלת, עוטפת עד כי נדמה

כי היא זו אני ואני זו היא – בולעת את כולי!

רק ברגע האחרון, בדרך נס וחסד

מצליחה להתעורר ולהשתחרר מישות הייאוש…

עוד צעד קטן אל החירות.

print