להסכים להרגיש! / מאת שרי צדוק

מאז שאני זוכרת את עצמי, הדרך שלי להתמודד עם רגשות קשים וכואבים – היא לא להרגיש אותם. מרכז ההתמודדות עבר לספירת החשיבה, שם הייתי מצליחה לגייס מחשבה או פנטזיה שעמעמה את הרגש, הקהתה אותו ונתנה לו פרשנות אינטלקטואלית. זו הייתה התמודדות קשה ומתישה, אך פחות כואבת מלהרגיש את הרגש האמיתי.

בחמש השנים האחרונות אני במסע התפתחות רוחנית-אנתרופוסופית – בתהליך עמוק ואמיץ להחזיר את ההתמודדות עם הרגשות למקום הטבעי שלהם – ספירת הרגש, הלב – להרגיש אותם, במלא עוצמתם, כדי שאלה בתורם יגלו לי את סודות חיי העמוקים והכמוסים. ריקנות, בדידות לעולם לא הורשו להיכנס בדלת הכרתי המודעת.

בתהליך התעוררות רוחנית, זימן לי היקום סיטואציה (היקום לא מפסיק מלזמן הזדמנויות להתעוררות רוחנית) בה חוויתי תחושה שאני לא בסדר, שאני לא מספיק טובה – זה שוב אני מול העולם, יש אותי –  ויש את שאר העולם. העולם יודע עלי משהו שאני לא יודעת, ואף אחד לא אומר לי מה הדבר. זוהי תחושה שמלווה אותי מאז שאני מכירה את עצמי. בעבר לא יכולתי לשהות בתחושה הזו אף לא לרגע, זה היה פחד מוות. אלא שהפעם, באופן מודע ומתוך בחירה החלטתי ל ה ר ג י ש. הדלת נפתחה והבדידות נכנסה במלא הדרה ועוצמתה ועטפה את כל  ישותי. אימה אחזה בי. נכנעתי לרגש הקשה ממנו התעלמתי שנים ארוכות, והסכמתי להרגיש אותו. ברגע הזה פעלו חסדי אדוני הקרמה את פעולתם, ותמונת מקור קדומה צפה ועלתה מתוכי – תמונה בה אני ילדה בת 7 מורחקת (בידי דודי) מהתקהלות רבה של אנשים סביב ביתנו בעקבות מותה הפתאומי של אמי, והיא רק בת 35. דודי מרים אותי על ידיו ומרחיק אותי מהבית. אנחנו במרחק מה מהבניין בו מהומת המוות הפתאומי מסעירה את כל המתקהלים, אני רואה את המהומה, אך לא מבינה ולא יודעת מה קורה שם. יש אותי ויש אותם –  והם לא מספרים לי כלום, אף אחד לא מספר לי כלום, אני אומנם על ידיו של דודי אך מרגישה לבד, הוא רק מרחיק אותי פיזית, אך לא נמצא איתי רגשית. אני מתווכת לעצמי את המציאות כפי שאני לא מבינה אותה. זו התמונה הראשונה וגם האחרונה שקשורה למוות של אימי, ולכל זיכרון שיש לי ממנה.

ילד שמרחיקים אותו, ולא מתווכים לו את המציאות, תמיד ייקח על עצמו את האשמה, וירגיש ש’משהו בו לא בסדר’, שהוא מורחק, שהוא לא חלק. הנתק הזה בו אני רואה את ההתרחשות אך לא מרגישה אותה, ליווה אותי שנים רבות אח”כ… וחסם ממני  להרגיש רגשות קשים וכואבים…

מבחינה רוחנית הכרחי היה שהנתיב הישיר לרגש יחסם עבורי בתקופת האינקרנציה (עד אמצע החיים), כדי שאוכל להתגשם בבטחה. זו הייתה הדרך להחזיק מעמד, על אף שההתגשמות חלקית ואף חד צדדית, כי היא חסרה מנעד שלם של רגשות כואבים – אך גם רגשות אחרים. במחצית השנייה של חיי, (בתקופת האקסקרנציה) עת התחלתי את דרכי הרוחנית החלה מופיעה מודעות חדשה בהקשר לרגשות: התפתחות רוחנית מתרחשת דרך החיבור לכאב ולרגשות. להרגיש פירושו של דבר לרכוש ידע  ידע אמתי על עצמנו ועל גורלנו. השאיפה לידיעה ולהכרה עמוקה שלנו את עצמנו ואת המקור שלנו, טמונה בכמיהה לחירות ולשינוי.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *