יעל ערמוני

"היפה באמת היא תמיד ביישנית…" כתב אלתרמן, ואכן יש משהו משובב בנערה ענוגה, סמוקת לחיים, נחבאת אל הכלים – אולי סוג של מסתורין, המעורר בנו סקרנות לגלות מה עוד מתחבא שם?

אך כל הביישנים והביישניות שביננו יודעים היטב, שבושה הינה אחד הרגשות המעיבים ביותר, הסוחטים המון אנרגיה. טבעה של הבושה, אם לא עושים איתה עבודה רוחנית, הוא ללכת ולהתעצם…

הבושה מלווה את האנושות כמעט מראשיתה, מיד לאחר האכילה האסורה מעץ הדעת –  בראשית ג' :ז וַתִּפָּקַחְנָה, עֵינֵי שְׁנֵיהֶם, וַיֵּדְעוּ, כִּי עֵירֻמִּם הֵם; וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת

האדם מתעורר אל עצמו ועולה בו רגש הבושה.

גם הביוגרפיה האישית שלי מלווה בלא מעט חוויות של בושה. בקיבוץ של פעם, ואולי זה כך בכל חברה קטנה, היו המון דברים שהיה מסוכן ש"ידעו עלייך", המון דברים שמוטב לשמור ולהחביא.

לא אשכח את הפעמים הראשונות, בהן ישבתי כנערה בת 17 בחדרה של יועצת בית הספר. הפחד הנורא שמישהו ידע שאני הולכת אליה, שידעו ש"גם לי יש בעיות", והקושי לדבר, לספר, את המצוקות והקשיים, יושבת בחדרה ו שותקת חצי פגישה, עד שלאט לאט המילים יוצאות, בקול חלוש, כמעט בלחישה…

כיועצת ביוגרפית, אני נתקלת לא פעם ברגשות הבושה של מטופליי. הבושה לחשוף את המקומות הנסתרים, הפחות יפים. לחשוף את הפגמים, את מי שהם באמת על כל צדדיהם – בפניי, אך ראשית כל בפני עצמם.

מדוע אנו מתביישים? בדרך כלל עומדת מאחורי הבושה תמונה יפה שאנו צריכים לשמר; תמונה שבנינו, שבנו עבורנו הורינו, סביבתנו. ופחד, פחד נורא, מה יקרה אם נקלקל את התמונה? מה יקרה כשיכירו אותנו באמת? האם עדיין נהיה אהובים? נחשבים? מוערכים? בעיני אחרים, בעיני עצמנו?

תהליך ההתפתחות הרוחני כרוך במפגש עמוק עם עצמנו, עם חולשותינו ופגמנו, עם האמת אודות עצמנו. שטיינר, מייסד האנתרופוסופיה, אומר, כי כאשר אדם פוגש את שומר הסף הקטן (הישות הנושאת את כל פגמנו) טרם זמן, הוא עלול להישרף באש הבושה.

בטיפול הביוגרפי אנו פוגשים את עצמנו בהדרגה, כל פעם מסירים עוד שכבה, כל פעם מתקרבים עוד טיפה לאמת. והבושה? גם ממנה מותר ואפשר להיפרד בהדרגה…

ואם אזרתי אומץ וכתבתי לכם את הפוסט הזה, כנראה שגם אני כבר קצת פחות מתביישת…

להתראות בינתיים,

יעל ערמוני

print