אורנה בן דור

"וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק" שמות כ יד

מה ההבדל בין לראות ולשמוע? איך עם ישראל ראה את הקולות?

בניגוד לישויות רוחניות – החיות בעולמות הרוח – המכשול העיקרי שלנו בני האדם, להבנת משמעות חיינו, הנו העובדה שבראש וראשונה אנו כבולים לשני ממדים – הזמן והמרחב.

לוּ היינו יכולים לנדוד בזמן ובמרחב – היינו מבינים את משמעותם של אירועים בחיינו, אשר – בזמן בו הם קורים – נראים כחסרי משמעות, אקראיים, מכאיבים, חסרי טעם וקשר למכלול חיינו.

ע"פ מדע-הרוח האנתרופוסופי, ההבנה המושלמת של אירועי מסע-חיינו, מתגלה לנו במהלך שלשה ימים לאחר המוות, כשאנו משוחררים ממגבלות הגוף, הזמן והמרחב – ורואים את חיינו פרוסים לפנינו כתמונה מרחבית. אז מתגלים בפנינו הקשרים הסמויים בין אירועי-חיינו, ההיגיון והמשמעות של כל אירוע ואירוע– בין אם משמח, ובין אם כואב ביותר –עבור המכלול.

ובכל זאת, קיימת בנו הכמיהה להבין את משמעות חיינו לפני המוות 'הסופי' (שהרי כל החיים אני 'מתים' קצת, ו'נולדים מחדש'). כיצד אם כן נוכל לעשות זאת?

ישנו מרכיב אחד באדם, שאינו כפוף לזמן ולמרחב. זוהי המחשבה שלנו – המרכיב הרוחני שבנו. עם המחשבה אנו יכולים לנדוד בזמן כרצוננו –אנחנו יכולים 'להיות' בגיל 5, 9, 12 ובכל גיל אחר – ואף בתקופת מצרים העתיקה. כמו כן, במחשבה, יש ביכולתנו לנדוד גם במרחב – כהרף-עין אני יכולה להיות בארצות הברית, בהודו – ואפילו במאדים.

המחשבה החופשית, היא הכלי שלנו להבנת אירועיי-חיינו, ולמציאת החוט הסמוי העובר מזמן לזמן, ממקום למקום בחיינו – על מנת שנוכל לראות את תמונת-חיינו השלמה, לאשר אותה, לקחת עליה אחריות, להתפעם מחכמת-הגורל, ולמצוא את משמעות חיינו וייעודנו.

הקולות נשמעים בזמן, הראייה מתרחשת בבת אחת. לו היינו 'רואים' את מסע חיינו ממעוף הציפור, היינו יכולים להבין את ההקשרים בין אירועי גורלנו. האם נצליח בעזרת המחשבה להפוך זמן למרחב? לפנורמה? האם, כעם ישראל במדבר, נזכה גם אנחנו 'לראות את הקולות'?

באהבה רבה,

אורנה

print