"אם לא למדת זאת, כיצד למות ולהיות, אזי היית כנווד חולף על פני האדמה הזאת" גתה
פרשת וירא היא הפרשה בה מתואר האירוע המטלטל ביותר בתורה, המרעיד את כל אמות הסיפין- עקדת יצחק.
יצחק , כשמו- הפועל צחק הנאמר בזמן עתיד- קשור לעתיד, לדבר שיקרה בעתיד. יצחק הוא- קץ-חי, כשהכוונה היא לתחיית המתים; הוא מהלך האופן בו נהפך הסוף להתחלה חדשה. המדרשים, הגמרא והזוהר טוענים שיצחק אכן נעקד ונשרף על המזבח, ושאפרו היה צבור ומונח שם- ובכל זאת הוא לא מת. כיצד יכול אדם למות מבלי למות? באופן סמלי, מצביעה עקדת יצחק על תהליך שבו אנו עוברים מהלך של פשיטת המעטפות, ונשארים רק עם המהות הנצחית.
בעוד אברהם נושא את תכונת החסד, יצחק קשור לדין. מכיוון שהדין הוא מוחלט וללא פשרות, על הדברים למות על מנת להיוולד מחדש.
ההפטרה של פרשה זו עוסקת גם היא במוות ותחייה. מתואר הנביא אלישע כשהוא מקים לתחייה את חבקוק, בנה של השונמית, שמת. על חבקוק נאמר שהעמיד את כל התורה על מצווה אחרת: "צדיק באמונתו יחיה". כוחה של האמונה מסייע לנו להחזיק מעמד בתוך התהום, מתוך ידיעה פנימית עמוקה, שלאחר 'המוות' (המשבר) ניוולד מחדש.
וזה מחבר אותנו לאתגר אמצע החיים, כפי שהוא מובן על ידי עבודת הביוגרפיה. אמצע החיים מכונה בייעוץ הביוגרפי: גיל ההיפוך. היפוך בין מה למה? בין הזדהותנו עם ישותנו הארצית על כל היבטיה: מעמד, קריירה, זוגיות, משפחה, נכסים- הזדהות החייבת למות, לבין חיבור למהותנו הפנימית – ישויות של גוף, נפש ורוח בעלות שליחות וייעוד בעולם הארצי- על מנת שנוכל להיוולד מחדש.
ע"פ המדרש, יצחק נעקד בהיותו בן 37.
גיל 37 באנתרופוסופיה הוא הגיל בו נאמר בפעם הראשונה: העבר נגמר, קרמת עבר לא כופה את עצמה יותר על האדם, במלוא כובדה, כפי שהיה קודם לכן.
האם נסכים להישרף כמו יצחק על המזבח? האם קיימת בנו האמונה שמתוך האפר, כמו עוף החול, ניוולד מחדש?
אם כן, אז יגיע היום בו נצחק יחד עם יצחק על כך שחשבנו שהמוות הוא סופי, ולא ידענו שבאמצעות המוות (לא מדובר רק על המוות בסוף החיים, אלא על המוות של הישן), אנו נולדים מחדש.
והתרגיל הביוגרפי- תירפואיטי השבוע:
נחשוב על משברים וקשיים בהם אנו נתונים, וננסה להאמין, מתוך ידיעה פנימית, בתכלית שלהם עבור טוב גדול יותר.