אורנה בן דור
משום מה, אף פעם לא התחברתי למושג הסליחה, וזאת כפי הנראה משני טעמים:
1. ברוב המקרים, בני אדם אינם עושים עוול בזדון, אלא שהם בורים, ומוּנעים מהשלכות של רגשותיהם על האחר. על מנת לסלוח למישהו, צריך לייחס לו פעילות מתוך האני, כלומר – מתוך מקום מודע. ורוב הזמן, בני אדם לא פועלים מהמקום הזה. כמו שאיני משתמשת במושגים של סליחה או אי סליחה, לגבי לייקה הכלבה של בני, כשהיא מלכלכת לי את הסלון, מידי יום ביומו, לפעמים מיד לאחר שאני שוטפת ( ואני שוטפת בגללה כל יום…) – כך אני לא אשתמש במושג הזה לגבי בני אדם – כאמור, משום שרוב המעשים נעשים מתוך הנפש הסובייקטיבית, ולא מתוך האני הרוחני המודע.
2. מכיוון שכפי שמדע הרוח האנתרופוסופי אומר – 'האני שלי בא אלי מההיקף' – כלומר – אני יכולה להכיר את עצמי דרך מעשיהם של אנשים כלפי – אז מה עניין סליחה לכאן? אם מישהו פוגע בי, עלי לשאול את עצמי – איך הגורל שלי הגיע אלי באופן כזה, שהוא פוגע בי? איך זה קשור אלי ולתיקון שלי?
אז או שעוד לא הגעתי לרמה רוחנית של הבנת הסליחה ( וכנראה שזה העניין), או שהסליחה היא לא העניין. בכל מקרה, אלי מדברות יותר מילים כ – כמיהה, ערגה, כיסופים, חסד, אחדות, הכרת רצונו של האל.
ולמרות זאת – כשזה מגיע אלי עצמי – אני לא סולחת. אני לא סולחת לעצמי על שהייתי רעה לאנשים שאהבו אותי (במיוחד לאימא היקרה ז"ל), על שגיאות שעשיתי בחינוך ילדיי, ויתכן שפגעו בהם – גם אם חשבתי שאני פועלת לטובתם. על זה אני לא סולחת לעצמי – גם אם אני יודעת שפעלתי מתוך מקום של תודעה חשוכה, ושהכול קורה נכון.
אז אולי אוכל להגיע למהות הסליחה, קודם כל דרך סליחה לעצמי? לא. לא חושבת. אולי אגיע למקום שאבין –שגם לגבי, אין על מה לסלוח – יש מקום להתבונן ולהכיר בכך –כי גם אני אדם בהתפתחות.
טוב – אז סליחה ומחילה לכל מי שפגעתי בו השנה, בשוגג, או מתוך בורות.