י' בסיון תשפ"ב, 9 ביוני 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן:
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ
(תהילים צ יז)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי (תהלים יט טו)
{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּהַעֲלֹתְךָ אֶת הַנֵּרֹת אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת: {ג} וַיַּעַשׂ כֵּן אַהֲרֹן אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה הֶעֱלָה נֵרֹתֶיהָ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה: {ד} וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה: (פ) {ה} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ו} קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם: {ז} וְכֹה תַעֲשֶׂה לָהֶם לְטַהֲרָם הַזֵּה עֲלֵיהֶם מֵי חַטָּאת וְהֶעֱבִירוּ תַעַר עַל כָּל בְּשָׂרָם וְכִבְּסוּ בִגְדֵיהֶם וְהִטֶּהָרוּ:
כדי לדעת איך ואיפה ה' מִדַּבֵּר עם משה, נקרא את הפסוק האחרון בפרשה הקודמת, פרשת נשוא.
{פט} וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו:
מאיפה נשמע הקול? מאוהל מועד על הכרובים אשר על הארון. ארון העדות. והקול של ה' מִדַּבֵּר אליו. מה זה מִדַּבֵּר? מה אומר רש"י?
הקול יוצא מן השמים לבין הכרובים ומשם יוצא לאהל מועד.
מדבר כמו 'מתדבר'; כבודו של מעלה לומר מדבר – בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו.
זה סוג של התגלות. וישמע את הקול. מה אומר רש"י?
יכול קול נמוך? תלמוד לומר: את הקול – הוא הקול שנִדבר בו בסיני; וכשהיה מגיע לפתח , היה נפסק , ולא היה יוצא חוץ לאהל.
אז אותו קול, אותה הוויה שדיברה איתו בסיני במתן תורה.
נזכור בקצרה איזה נושאים מדובר כאן. בהתחלה מדובר על העבודה במקדש והעבודה הזאת היא העלאת המנורה. אנחנו מכירים את צורת המנורה. מנורה שיש לה 7 קנים לא 9 קנים. זה העבודה במקדש. אהרון מצווה להעלות את הנרות שבמנורה. אח"כ הוא מצווה להכניס את הלוויים לעבודה. הם צריכים להטהר. והלוויים מלווים את עם ישראל בהעלאת הנרות האמיתית, הנשמתית.
והם נתונים לה'. הם כמו המתווכים. הם גם במקום הבכורים. כל בכור הוא לה'. אז במקום הבכורים של עם ישראל, אז הלוויים מחליפים אותם והם עובדים בקודש. אח"כ יש לנו ענין של פסח ראשון ופסח שני. למה יש פסח שני. פסח שני זה הזדמנות לכל מי שלא יכל היה לחגוג פסח ראשון בין אם הוא היה באיזשהו נידה. מנודה מאיזושהי סיבה, טמא, בין אם היה בדרך ולא יכול היה לחגוג פסח ראשון, יש לו הזדמנות לחגוג פסח שני.
ואין הזדמנות לחגוג שבועות שני, או סוכות שני או ראש השנה שני. דווקא פסח. זאת אומרת, החשיבות של חג הפסח. זה חג של יציאה לחרות. אַל תִּקְרָא חָרוּת אֶלָּא חֵרוּת על הלוחות. זאת אומרת, התורה תביא אותנו לחרות. חרות ממה? ממלאך המוות. חרות מהמוות. אנחנו בני מוות. כי אנחנו מזוהים עם הרצון לקבל שלנו. ולרצון לקבל יש תאריך תפוגה, בגלל זה כולנו מתים. כי אנחנו יכולים לחיות על איזשהו מצבר, אבל לאט לאט מתגלה המנעולא. מתגלה שאנחנו רצון לקבל בעל מנת לקבל, וזה מה שממית אותנו.
התורה, המאור, המתווך הזה, האותיות והמילים שבתוכם האור מתגלה, יכולים להוציא אותנו לחרות, מהרצון לקבל בעל מנת לקבל ולפיכך להוציא אותנו מהמוות. זאת אומרת, להחזיר אותנו לנצח. לתודעה. לכן יש גם פסח שני.
אח"כ, יש את ענין החצוצרות, ענין הענן. אח"כ העם מתלונן באוזני ה' ואש תבערה פוגעת ומכלה ומשה מתפלל ומבקש על העם. נראה שכל המסע הזה במדבר, מהעבדות, מהיותי עבד, מהיותי בגלות מדעת, לא יודע מי אני ואת מי אני משרת ואת מה אני עובד. מהדבקות ברצון לקבל הגדול ביותר שמצרים מייצגת אותו, עד להגעה לארץ ישראל שהיא הענף של עולם אצילות, של להיות אצלו, יש לנו דרך שלמה במדבר.
אנחנו רואים שבמדבר זה דרך של חניכה. המדבר זה כל שיתא אלפי שני. המדבר זה החיים שלנו פה. זה המדבר. באופן אישי אנחנו לא בארץ ישראל. אנחנו במדבר. ובמדבר יש נסיונות, ובמדבר נופלים, ובמדבר קמים ובמדבר לומדים מי אני. ובמדבר יש הכרת הרע ועוד פעם מתלוננים. ועוד פעם חווים משהו מההויה ועוד פעם מתלוננים. המדבר זה המסע שלנו פה.
מתלוננים שאין בשר. בשר זה האוכל הכי גס. זאת אומרת, זה התאווה. ולכן המקום הזה נקרא קברות התאווה. ומשה גם מתייאש ואומר:
הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ
מאוד יפה ומרגש. למעשה, נכון שמשה לא הרה את העם הזה, אבל משה הוא העם הזה. כי משה הוא אוגר בתוכו, טומן בחובו, 60 ריבוא נשמות ישראל. הנשמה של משה היתה גדולה והכילה בתוכה את כל הנשמות של ישראל, כפי שהנשמה של האדם הראשון הכילה את כל הנשמות של כל אומות העולם.
אז משה אומנם לא הרה, אבל במובן מסוים, הוא כן האמא שלהם. הוא מלווה אותם. התפקיד של משה זה ללוות אותנו בשיתא אלפי שני. בששת אלפים שנה של תיקונים. משה לא נכנס לארץ ישראל, כי ארץ ישראל זה כבר עולם אצילות, זה כבר גמר תיקון.
משה שייך לזמן התיקון. זה התפקיד שלו. להביא את העם מהמקום הנמוך ביותר לנקודה שבה הוא יוכל, דרך קבלת התורה, שדרך אגב, ניתנה מוקדם יותר מאשר תוכננה – תוכננה להינתן בארץ ישראל – למה ניתנה במדבר?
משתתפת: המדבר זה המקום הכי נמוך.
אורנה: נכון, אבל בכל זאת תוכננה להנתן בארץ ישראל .
משתתפת: כי לא היו כלי עדיין
אורנה: נכון שלא היה כלי, כפה עליהם הר כגיגית. ובכל זאת, היא ניתנה במדבר. ולא במקום שהיא היתה צריכה להינתן.
משתתפת: אולי להגן מהסיטרא אחרא.
אורנה: בדיוק. הם היו במצב שאם לא היתה ניתנת תורה, הם היו מתפרקים. לפעמים צריך להקדים משהו, כדי להציל משהו אחר. הם היו מתפרקים במובן שהם לא הבינו את התפקיד שלהם. וזה מחזיר אותי למה שאני תמיד אומרת לנו, על התפקיד שלנו. אני יודעת שאנחנו לא מאמינים. גם עם ישראל לא האמין שזה התפקיד שלו. הוא בכלל לא ידע שזה התפקיד שלו.
אז אני אומרת, שגם אנחנו צריכים לקבל תורה במרכאות, משום שאחרי זה אנחנו גם כן נתפרק בתור קהילה. כל אחד ילך לחיים האישיים שלו ולאתגרים ולקשיים ולתשוקות ולתאוות ולאמביציות.
אבל אם אנחנו מקבלים תורה, זאת אומרת מאור, אז האמביציה הופכת לדבקות. אותו רצון לקבל לעצמי, בשיא הכוח שלו, הופך להיות משהו אחר, מוטמר. גם אנחנו מקבלים תורה, במובן מסוים אפילו, גילוי נאות, היתה לי התלבטות עם כל ענין הקבלה. האם לתת, מתי לתת, איך לתת, למי לתת. ואז אמרתי לעצמי, אין זמן. א', אני לא צעירה, ב' העולם הולך בדרך שהוא הולך, ג' אני יודעת שאני אתן לקבלה לחילונים שלא היה פותחים שום יו טיוב בגלל כל הסממנים החיצוניים והדיבור הקצת שונה. ואמרתי אין זמן. אז אני אנסה לעשות את זה בעדינות, אבל כן. ולשמחתי הרבה זה לא הרתיע, וזה הוסיף לנו לאנתרופוסופיה.
ואז משה ממנה את 70 הזקנים שהם כולם נביאים. ויש 2 נביאים אלדד ומידד שהם מתנבאים. אומר המדרש, שמשה לא יכנס לארץ ישראל. והשמות שלהם, אלדד, מידד. מה משותף? דד זה שד. זה הזנה. ויש את אכילת הבשר, ויש מתים. ה' הורג אותם בעודם אוכלים וזה נגמר באישה הכושית. (בתנ"ך מותר להגיד כושית. זה לא נחשב למגרעה.) והתלונה של מרים על משה . זה שהיא מצטרעת ומה אנחנו יודעים דרך זה על משה.
אז הפרשה הזו, בתיווך של הזוהר, מדברת על שיתא אלפי שני לעומת גמר תיקון. על היחס בין הכלי לאור. על היחס בין החושך לאור. ואנחנו רואים גם בפרשה בזוהר, איך שחבורת הזוהר הולכת ומורידה את הכיסויים מהתורה. מתחילה להסביר לנו, מה באמת הכוונה כשהתורה מספרת סיפורים, לכאורה, סיפורים היסטוריים, חברתיים, מוסריים. אומרת לנו, בוא נוריד את הכיסויים האלה, כי מתחת לזה יש סיפור אחר. יש סיפור של התגלות, יש סיפור של השתלשלות עולמות, יש סיפורים כבירים שנמצאים מתחת לכיסוי.
והסיפור של הנשמה שלכם. מסע של הנשמה שלכם. אז הפרשה נפתחת בהעלאת הנרות. הנרות הם אור חוזר. זאת אומרת, שאם עד כאן, בויקרא, הבורא יורד ומוצא לו דירה בתחתונים, במשכן, עכשו אנחנו צריכים לעלות. להעלות אור חוזר. להעלות את הנשמות שלנו ותפגוש אותו. כי הבורא, התפקיד שלו זה לרדת אלינו ואנחנו התפקיד שלנו זה לעלות אליו.
מה זאת אומרת לעלות אליו? יש איזה בנין של 1000 קומות ואנחנו מטפסים?
משתתפת: לעלות בתודעה
אורנה: מה זה אומר לעלות בתודעה? זה נכון מה שאת אומרת. אנחנו כאן, על פני האדמה. אנחנו חווים חיים. יש לנו מציאות שאנחנו חווים אותה. ועכשו אומרים לנו שאנחנו צריכים להעלות את הנרות, לעלות אליו.
משתתפת: את החיבור איתו, את התפילה אליו.
אורנה: נכון את החיבור איתו ואת התפילה אליו.
משתתפת: אולי להדמות אליו.
משתתף: אמונה.
אורנה: אלה הם דברים נכונים.
משתתפת: אולי מסע הנשמה.
אורנה: כן. חזרה לשורשה. בעצם מה שאנחנו צריכים זה להחזיר את הנשמה לשורש שלה. זה נקרא לעלות אליו. זאת אומרת, אם אני אגיד את זה במונחים של עבודה ביוגרפית, זה לקחת את המציאות שאני רואה כאן אל מול עיני, ולפרש אותה דרך העיניים הרוחניות. זה אומר, לעלות אליו.
זה כמו להעלות קרבן. להעלות כל ארוע בחיים שלי בחזרה אליו. כי הארוע הזה זה ענף. ענף משורש. השורש של העץ של האילן הרוחני, של אילן הספירות, השורש שלו זה בשמים והענפים שלו יורדים ומשתלשלים עד לכאן.
לעלות אליו זה אומר, שכל חוויה שאני עוברת, בלי יוצא מן הכלל, אני מעלה אליו, השכנה פגעה בי, אני מעלה אליו. הילד עצבן אותי, אני מעלה אליו. מישהו מהקהילה לא נראה לי, אני מעלה אליו.
זה לפרש את אירועי חיי ביחס אליו. זה נקרא שאנחנו עולים אליו בחזרה ומעלים את כל המציאות הזאת למעלה. כי הבורא ירד עד הנקודה האחרונה. עד העולם הזה. עד עולם החומר. ועכשו אנחנו צריכים לעלות בחזרה את כל הפירות מהעולם הזה, כדי לחבור אליו שוב ברמת תודעה שהיא לא התודעה הארצית שלנו שמפרשת את כל האירועים ביחס אלינו.
פעם אחת שמעתי מנערה, שמישהו עישן לידה, אמרה, 'אוף הוא מעשן לי'. וזה היה כל כך נחמד. כי ככה נערים ונערות תופסים את העולם, הוא מעשן לה. לא – הוא מעשן. אלא, הוא מעשן לה. זאת אומרת הכל לי, והכל זה אני.
אז זה הפרוש הרגיל שלנו. הפרוש הכוזב שלנו, שהכל נעשה כלפי באופן שאני מרכז העולם. זה נכון שמצד אחד אני מרכז העולם, אבל כל ארוע שאני נפגעת אז אני מפרשת אותו כאילו מי שעשה אותו, רצה לפגוע בי.
המנורה מייצגת אותנו. ויש לה 7 קנים. היא מייצגת את הספירות. והיא מייצגת 6 ימים בשבת. שיתא אלפי שני וחד חרוב.
אז התיקון שלנו כולל 3 שלבים. אחד – זה העלאה. אני מעלה את המן, את התפילה. מעלה אותה לעליונים כי היא הכלי שהבורא יכול להתגלות דרכו. לכן כשאמרתי שבית הספר שלנו הוא מיוחד, התכוונתי לזה שהעלאת מן זה העלאת חסרון. זאת אומרת שהעבודה בשנים הראשונות זה לגלות את החסרונות שלי. כי רק גילוי החסרונות יכול להזמין את האור להכנס. ואם אני לא מגלה את החסרונות שלי, רק רוצה לגלות את החסרונות של האחר, אז האור לא מגיע אלי. וגילוי החסרונות זה תהליך הולך ומתמשך וזה תהליך של התקלפות בדיוק כמו התהליך של לקלף את הכיסויים מעל פני התורה.
בהתחלה אני מגלה חסרון אחד, ואחרי זה עוד חסרון. וזה תהליך מאוד מאוד כואב אבל מאוד משנה חיים כי גם בשנה שביעית אני יכולה לגלות חסרון כי זה המסלול. המסלול הרוחני, זה שכל פעם עוד קליפה מתקלפת עד שאני אגיע לשורש. למהות.
אנחנו לא חיים את המהות. אנחנו חיים את הרצון לקבל. את תכתיבי החברה. אנחנו באופן כללי או בד"כ, אנחנו לא חיים את המהות. אנחנו יודעים שיש מהות, אבל אנשים בכלל לא יודעים שיש מהות. הם חושבים שהמהות זה מה שהרצון לקבל רוצה.
אז הלימוד שלנו כאן, והתפילה שאנחנו עושים, זה נקרא העלאת מן. ואז אנחנו מקבלים מהבורא יכולת להשתנות. זה לא שאני מחליטה, מעכשו אני משתנה. אני מחליטה. כמובן שאני עושה את פעולות הידים והרגלים, אני מנסה. אבל אני לא יכולה להשתנות, בשום פנים ואופן. וכשאני מגיעה להכרה הזו, אני נושאת תפילה. אני מבקשת בבקשה תשנה אותי. זה נקרא העלאה.
הדבר השני זה קשירה. אני קושרת את הארוע או את המעשה בשורש שלו. אנחנו עושים את זה בצורה אנכית יותר. אנחנו קושרים את זה בקרמה. אנחנו אומרים, מה שאני מרגיש עכשו, לא קשור לעכשו. אני לא הולכת ומתפתה להאמין שהארוע מצביע על האמת שמעידה עלי ועל אנשים אחרים. זה לא מעיד על האמת.
הרגש לא מעיד על האמת. הרגש מעיד על אמת אחרת. הרגש מעיד על ההשתלשלות של הגלגולים שלי שהביאו אותי למקום כזה שיש לי רישום של רגש, או רישום של מחווה נפשית שאני מעוררת אותה שוב בגלגול הזה, על מנת למלא את החסרון.
אני מעוררת אותה כחסרון על מנת שסוף כל סוף זה יפסיק לעבוד בחיים שלי. אז זה נקרא קשירה. אני קושרת את הדבר לשורשו ואז התיקון בשורשו הוא מיתקן שם. הוא לא מיתקן בסימפטומים שם. ומכיוון שהוא מיתקן שם, אני יכולה להשתנות.
פתאום אני רואה שאני כבר לא רוצה לעשן סיגריות, נגיד. מה קרה? כל כך אהבתי לעשן סיגריות. או אני לא רוצה, כל דבר. אתם יודעים למה אני מתכוונת… אין לי יותר את התשוקה הזאת. פתאום אני רואה שכל הרצונות שלי שהיו מפוזרים על פני הרבה מקומות, והרבה חשקים, פתאום מתכנסים. הם עושים תהליך של צמצום. כמו שמלכות עשתה. צמצום ומיקוד.
זה לא רק צמצום. זה מיקוד. אני מכונסת, כמו שעושים בצמצם של מצלמה. אני ממוקדת. וכל הדברים האלה, זה בגלל שמשהו מתחיל להיתקן בשורש.
אז אני קושרת את הרצון שלי לרצון של הבורא. זאת אומרת, אני קושרת את השמאל, זה הרצון העצמי, זה האגו שלי, זה האני שלי, לימין, שזה החסד. שזה השפע. ומתוך זה נולדת תולדה חדשה, שזה הקו האמצעי. נולד משהו חדש.
אז אני יכולה לעבוד בשיתוף עם הבורא. זה שהבורא רוצה שאנחנו נעבוד איתו בשיתוף, "אל תקרא עמי אתה אלא עימי אתה". אז זה ענין של העלאת הנרות. הוא יכל להגיד, הדלקת הנרות. אבל לא. זה העלאת נרות. זה גם בא אחרי פרשת נשוא.
משתתפת: אני רוצה להתייחס, לאור דברייך, שהמנורה עשויה מיקשה אחת. היא עשויה מיקשה אחת, זאת אומרת שאין פרוד. אף מקרה לא עומד בפני עצמו, זה לא עולם של מקרים, מקרים אלא מיקשה אחת.
אורנה: נכון. מאוד יפה. וגם מיקשה, בנוסף לזה, מהמילה קשה. החיים קשים.
משתתפת: אמרת 3 שלבים, דיברת על העלאה. קשירה.
אורנה: והתיקון. אחרי שאת קושרת את השמאל לימין, מסכימה להוריד את הראש, השמאל מוריד את האגו שלו, לוקח את כל הרצון שלו לשרת, אז הוא יכול לקבל בעל מנת להשפיע, ואחרי זה נעשה תיקון, זה קו אמצעי. זה תמיד 3 קוים. זה תמיד הרתימה של הרצון שלי לרצון של הבורא. תמיד. ואז יש איזשהו זיווג חדש. זה אור ישר ואור חוזר הופך להיות אור חוזר המלביש. אור חוזר המלביש, נכנס זיווג חדש. נולד עולם. עולם חדש.
משתתף: העלאת מן, נקרא בין 3 הקוים ובסוף השלב השלישי זה זיווג?
אורנה: השלב השלישי זה תיקון. ואיפה מתקנים? בשורש. לא בסימפטומים. זה כמו שיש איזושהי מחלה, אנחנו לוקחים אקמול, או משחה שלא יהיו לנו פצעים, אבל בעיקרון, צריך לתקן הדבר בשורש שלו.
משתתף: בעצם התיקון בידים שלנו זה רק גילוי החסרון.
אורנה: נכון.
משתתפת: לגבי השלב הראשון של ההעלאה. אמרת שזה לא החלטה שלנו להשתנות אלא מקבלים מהבורא יכולת להשתנות.
אורנה: נכון. אבל את צריכה להגיד, הנני. את צריכה להגיד רוצה אני. את באה לבית ספר, נגיד, ואני רוצה לעבור חניכה. או, אני רוצה להיות יועצת ביוגרפית. עכשו, את בכלל לא יודעת למה את נכנסת. את לא ציפית שיהיה כאן הכרת הרע, ואת כל התהליך שעברת.
זה נקרא, שאני אמרתי כן, אבל עכשו התהליך הוא לא בידים שלי.
משתתפת: אבל אני צריכה להתמסר?
אורנה: עצם העובדה שאת כאן זה לא את הבאת את עצמך לכאן. את חושבת שהבאת את עצמך לכאן, גם אתם חושבים. אני לא חושבת. אני בכלל לא, אם שואלים אותי מה שלומי, אז אני לא יודעת מה להגיד, כי בשביל לדעת מה שלומי, אני צריכה לדעת מי אני.
זאת אומרת, זה כבר משתנה. את כבר מבינה שאם את לא מוגדרת ביחס אליו, אין לך הגדרה. את נקודה שחורה שאין לה כלום מעצמה. זה מלכות דמלכות. ואז כשאת מתחילה ליצור קשר, אז את בתודעה לחיים שלך שאילולא כן, היו קוראים לך ממילא אבל בלי תודעה.
וככה אפשר להקטין את הסבל. האפשרות שלנו זה להקטין את הסבל. כי כולנו נגיע לגמר תיקון. כי זה תכנית הבריאה. אבל השאלה, איך נגיע? האם אני יכולה עכשו, בתודעה שלי היום, להסתכל מלמעלה על כל הארועים הכואבים שלו, ולהרגיש שזה מדויק, להרגיש שזה מדויק? להיות מחוברת לתכנית האלוהית, לחבר דבר לשורש שלו? לשם אנחנו צריכים להגיע. משום שכשנגיע לשם, אז נתגבר על המוות וגם על המאיה.
וכל העבודה שלנו זה להגיע לשם. אז אומרים לנו, אתה רוצה את זה? אין בעיה. יש לנו בשבילך מרשם. נותנים לנו את המרשם. אנחנו לא מאמינים. המרשם הוא פשוט. פשוט להבין אותו, לא פשוט לעשות אותו. זה נראה, שלא יכול להיות שזה המרשם.
———–
פרי חכם – פרי חכם זה מאמרים של בעל הסולם מכונסים בספר שנקרא, פרי חכם. קשה לקרוא את בעל הסולם, יותר קל לקרוא את רב"ש, הבן שלו.
אומר בעל הסולם בפרי חכם בענין המנורה:
"…אולם כיון שיש פלוגתא מחלוקת בענין נר מערבי, אם כך ודאי לא מוכח בקרא עצמו הפירוש של נר האמצעי.
מדובר כאן על הנר השביעי. כי בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה, היה צריך להיות, מה זה אל מול פני המנורה? אם פני המנורה זה הנר השביעי, השבת, אז היה צריך להגיד, כמה נרות היה צריך להגיד חוץ ממנו? ששה. נכון. וכמה נאמר? שבעה.
אז איך זה אל מול פני המנורה, מסתכלים אל מול פני המנורה ועדיין יש שבעה. אז הוא בא להסביר את זה והוא בא להסביר מה זה הנר השביעי הזה. יש מחלוקת.
לגבי הנר האמצעי, לאן הוא פונה. הצורה של המנורה היא 6 קנים, 3 ו- 3, והשביעי באמצע. זה 3 ימים ראשונים, א' ב' ג' שהם לקראת השבת ו 3 ימים הבאים שהם ניזונים מהשבת. השבת היא במרכז. והשאלה היא כאן, האם זה באמת שבת.
אם הוא פונה למערב או שהוא פונה כלפי מעלה. ונמצא שדבר ה' "אל מול פני המנורה העלה נרותיה". גם אינו מבורר כוונת המצווה אם להטות את הנרות לשכינה שבמערב, או למעלה לשמים".
לאן הנר הולך?
משתתפת: אני שמעתי פרשנות על הפתיליות. לאן הקנים מופנים, הם צריכים להיות מופנים באיזשהי זוית לנר המרכזי.
אורנה: או שהם לנר המרכזי או שהם פונים לנר המערבי. מה ההבדל?
מערב זה שכינה. שכינה במערב. השמש שוקעת במערב. זעיר אנפין שוקע במלכות. השכינה שייכת לתיקונים. האם אנחנו מדברים פה על תיקונים, על שיתא אלפי שני, או שאנחנו פונים למעלה, לגמר תיקון?
שכבר זה מעבר לשבע. זה כבר השמונה. על זה המחלוקת. ובעל הסולם יראה שהדברים קשורים. אבל אני רוצה להתייחס כאן למשהו שנובע מזה. האם אנחנו מדברים על שיתא אלפי שני או שאנחנו מדברים על גמר תיקון.
האם הנר פונה למעלה. זאת אומרת, אנחנו כבר לא פה, אנחנו כבר בעולם הבא, או בגמר תיקון או באחרית הימים, או האם כולם, כל 6 הימים פונים למערב, לשכינה, לשבת, שהם לא מתייחסים אליה, אלא מיוחסים על ידה.
זאת אומרת, הם מוארים על ידה. בגלל זה נאמר 7 ול- 6. הם מוארים על ידה. והם מאירים בזכותה. כולם מאירים בזכות מלכות. מלכות עושה אור חוזר, מאפשרת לכולם להאיר.
האם אני עובדת אל מול התהליך שזה שיתא אלפי שני (זה התהליך), זה המדבר. זה הזמן שהייתי עבד ויוצאת לחרות בארץ ישראל. מהזמן שהנשמה שלי ירדה לאדמה, עד שאני מתה. בקטן. כשהמוות הוא כבר עולם אחר. האם המנורה מסמלת את זה, הנר ה- 7 ואז הם פונים למערב. האם הכיוון של הפתיליות למערב, או שהכיוון הוא כלפי מעלה.
למעלה זה אומר שאני עובדת לתכלית. לא מדובר כאן על זמן התיקונים אלא אני עובדת לקראת התכלית. זה ההבדל בין שיתא אלפי שני למה שנקרא חד חרוב.
חד חרוב, מהמילה שנחרב כל מבנה העולמות שאנחנו מכירים. כל המסכים יורדים ואנחנו נמצאים עם האור הכי גדול. זה גמר תיקון.
אז למעשה אין סתירה, כי אנחנו עושים את כל ההכנה של הכלים, כדי שהאור של היום השביעי יוכל להאיר בהם וביחד עם הבורא נצא ליום השמיני. אז, אין סתירה האם פונים למלכות או האם פונים למעלה, אבל זה שני דברים שונים במובן של הזמן. מתי קורה מה. קודם כל צריך תיקון. אח"כ כשיש כלי מתוקן אז אפשר לקבל את כל האור.
באיזה זמן אנחנו עכשו? באחרית הימים או בזמן תיקון? בזמן תיקון. בגמר תיקון לא נראה ככה. נדבר אחרת. לא נדבר במילים שהם ענף נדבר במילים שהם השורש. בשפה אחרת. שפת השורש.
זאת השאלה תמיד. גמר תיקון או תהליך התיקונים. כי תהליך התיקונים מושכים אורות קטנים. כל שיתא אלפי שני אנחנו עובדים באורות קטנים. כי מלכות צמצמה ושמה מסך על האורות הגדולים. בגמר תיקון, כל האורות הגדולים יחזרו לתוך כלי מתוקן. ואין גיוון. יש בלבול.
היום היה לי ייעוץ, וראינו מה זה בלבול. כשאני רוצה שהמיועץ יגיע לתובנות ודי כבר, שיפסיק עם ההכחשות שלו, ושהאור ישטוף אותו, אור התודעה, אז אני יכולה להביא חושך במקום אור. למה חושך במקום אור?
משתתף: אם הכלי ישבר אז יהיה דעיכה בצורה כזו או אחרת ולא קבלה או הכלה.
אורנה: בדיוק. הכלי ישבר. במקרה שלנו, הכלי במקום להישבר, אבל יש עוד תופעה שיכולים להיתקל בה, אם יש בנו אמביציות להביא את המטופל למקום גבוה בלי תהליך, כי אנחנו כבר רוצים שהוא יהיה שם, זה שהוא יאטם. הכלי יהיה אטום.
זאת אומרת, שהמטופל כאילו לא שמע אותנו. דיברנו איתו שעה שלמה, נכנס מכאן,ויצא משם. בא טוב ושמח לפגישה הבאה כאילו לא קרה כלום. אז בוא נשים לב שהשאיפות שלנו שייכות לעולם הארצי. האמביציות שלנו, זה לא בעולם הזה.
בעולם הזה אנחנו צריכים להיות כמו משה, ללוות את המטופלים שלנו, בטח גם את עצמנו, על דרך המדרגה. כי אנחנו בעולם של התיקון וצריך סבלנות. ולא צריך לשאוף בשבילם להתגלות אלא לתיקון שלב אחר שלב. וזה היה משה. משה ליווה את העם לזמן התיקונים שלו.
משה ומרים
קופצת לדברים שאמרתי בהתחלה, לדבר האישה הכושית והפרישה של משה מאשתו. אשתו של משה היתה ציפורה. המילה אישה כושית בתנ"ך, הפרשנות היא לא כמו של היום, לא אישה כהת עור. כושית, זה נחשב אישה יפה ומשה פרש ממנה.
על משה נאמר שהוא היה נשוי לשכינה. משה הוא בעלה של השכינה. משה מייצג את האורות של זמן תיקון. אורות יותר קטנים. כמובן שהוא יותר גבוה אבל הוא צריך היה ללוות את העם בזמן התיקון באורות היותר קטנים.
האורות היותר קטנים זה מה שבינה איפשרה למלכות בסופו של דבר לקבל. מלכות לא יכלה לקבל שום אור. אבל האורות הגדולים עדיין סגורים בפני מלכות.
מה זה האורות הגדולים? זה אומר שהבורא יורד למקומות הכי נמוכים וגואל אותם. זה אומר שלא ידח ממנו נידח. זה אומר, שאף אחד לא ישאר מאחור בין צדיק ובין רשע. הסימולציה הזו תגמר. השאלה שלנו היא לא אם היא תגמר או לא, אלא איך אנחנו נחווה אותה.
רשע, רצון עצמי, יחווה אותה בייסורים, צדיק יחווה אותה בפחות ייסורים. זאת אומרת שכולם יגאלו. אז בגמר תיקון, אפשר יהיה לקדש את החומר באופן מקסימלי. משה לא יכל היה לעשות את שני הדברים. או שהוא נשוי לשכינה או שהוא נשוי לציפורה.
זאת אומרת, שמרים שהתלוננה עליו, למה הוא פרש מאישתו, היא בעצם אמרה למה גמר תיקון זה לא עכשו? קיבלנו מתן תורה עכשו גמר תיקון. אפשר גמר תיקון?!
זאת אומרת, אתה משה יכול לבטא את היכולת לקחת את המקום, מדובר פה על מיניות, שזה המקום שיכול להיות הכי נמוך, ולהגביה. אין סתירה בין זה ובין זה.
ובאמת כך יהיה בגמר תיקון וזה קשור למנורה. האם זה מנורה שהיא מאירה לכיוון של הנר המערבי זה מלכות, או לגמר תיקון, למעלה. ולכן מה היה העונש של מרים?
משתתפת: היא מצורעת
אורנה: היא קיבלה צרעת. הלבינה ידה כשלג. זאת אומרת, צרעת זה שהאור לא נכנס. וזה האטום. צרעת, זה שהאור לא יכול להכנס. וזה בדיוק מה שאמרנו מקודם בדוגמא, על מה קורה למטופל שאנחנו מנסים למשוך לו אורות מאוד גדולים, הוא מקבל צרעת.
מה זאת אומרת? חס וחלילה. הוא נעשה אטום. יכולים לדבר עד מחרתיים. זה המקרה הטוב. המקרה הפחות טוב זה ששברנו אותו. אבל גם לקבל צרעת זה לא מקרה טוב.
מרים אומרת עכשו אני רוצה גמר תיקון, אז היא מקבלת צרעת. זאת אומרת שאתה מקבל את האור שלא יכול להאיר. זה האור של השמאל. זה האור של מלכות בלי החסדים, בלי הכלי המתאים. זה אור שהוא חושך.
משתתפת: צרעת נקראת נגע. על ההיפוך של עונג ונגע.
אורנה: נכון. ההיפוך של עונג ונגע זה בגמר תיקון.
משתתפת: היא רצתה עכשו.
אורנה: הרעיון הוא, לכל זמן ועת לכל חפץ. זמן תיקון, זה זמן תיקון. ומעלים את המנורה. בזמן תיקון מעלים מן כחסרון וכבקשה כדי להכין את הכלי לגמר תיקון. זה לא קורה עכשו. זה לא קרה להם אז. היא רצתה. היא חשבה שאפשר בגלל מעמד הר סיני ובגלל שההתגלות שהיתה לאומה שלמה.
אז לא. אז אי אפשר. ועכשו צריך ללכת על דרך המדרגה. עם היגיעה והייסורים אבל לנסות כל הזמן להעלות מן ולקשור את הדבר בשורשו ולהיות בהשוואת צורה ואז אנחנו נגיע לגמר תיקון לא בייסורים הנוראים, לא במבול.
אז העלאת המנורה, גם כשהיא מיקשה אחת, מיקשה אחת זה גם כן גמר תיקון. זה שהכל באחדות. לא רואים שום חיתוך, שום חיבור שרואים את הגבולות. ואומרים במדרשים שהיה למשה קשה עם זה. הוא לא הבין את זה. כאילו לכאורה הוא לא הבין מה זה שאפשר לכאורה להגיע לגמר תיקון בלי לעשות תיקון.
אז זה גם בשבילנו. לפעמים אנחנו רוצים מהר. אנחנו לא חושבים שזה מהר אבל זה מהר מידי להגיע לגמר תיקון, לקבל אורות ואז הסכנה היא שנקבל צרעת. זאת אומרת שהאורות לא יאירו. זה יהיה חושך.
משתתפת: צרעת זה צער וכמו מצרים. זמן צר אז אי אפשר להרחיב אור בזמן ולקבל אורות גדולים.
אורנה: צרעת זה קשור לצער, למיצר. אבל כמו שנאמר, בגמר תיקון כל נגע יהפוך לעונג. אבל זה לא קורה לפני זה. אנחנו צריכים לעשות את העבודה. להעלות את הנרות. בהעלותך את הנרות.
זה לא שהוא צריך את הנרות שלנו. זה לא שבלי הנרות שלנו הוא לא יואר. זה שאנחנו נלמד לעשות את התהליך שקרה מלמעלה למטה, אנחנו נהיה עכשו הכתר של אור חוזר. זה התהליך. גם אתם תהיו כתר. לא רק אני אהיה כתר.
זה נקרא "להיות איתי בשותפות".
משתתפת: אז חנוכה זה כבר גמר תיקון.
אורנה: חנוכה זה גמר תיקון, אבל יותר מזה, פורים. כי בפורים יש מצווה לסעוד ולשתות. זאת אומרת, לגאול גם את כל הדברים הכי הכי ארציים. בחנוכה אין מצווה לאכול, אין מצוות סעודה. אז לכן אומרת שחנוכה ופורים זה שני החגים היחידים שישארו בגמר תיקון.
לא פסח, לא כל החגים הכי הכי בסיסיים, כי הם מבוססים על התיקון. ובגמר תיקון, החגים האלה יאבדו מהמשמעות שלהם.
טמא זה אטום. אטום למה? אטום לאור. מה זה אור? אור זה תודעה, מודעות. אז אם אנחנו רוצים בכוח לשפוך אור על המטופל, הוא נעשה טמא. אנחנו מטמאים אותו. זה שיעור טוב בשבילנו.
משתתפת: זה יכול להסביר גם למה המצורעים היו מנודים.
אורנה: בדיוק. הם היו מנודים.
משתתפת: הוא חיכה 7 ימים. אם הולכים על דרך המדרגה.
אורנה: נכון. 7 ימים זה 7 ספירות. 7 ימים היא הורחקה מהמחנה. אבל גם משה עבר צרעת אבל זה היה כהרף עין. לא בארוע הזה. הוא עבר ממש דרך 3 קוים. שמאל, ימין וקו האמצע.
משתתפת: הנר מורכב מהכלי שבתוכו שמים את שמן הזית הזך ובתוך השמן את הפתיליה. אז בתוך הכלי עצמו שמים את חומר הבעירה, שזה האור האלוקי, שאנחנו לוקחים אותו מתוך העבודה, והתורה והמצוות. כל אחד בהתאם לו, והפתילה מסמנת פסילה. את הדברים הפסולים באדם. שכשהוא מבין אותם אז הוא יכול להדליק את נרות הנשמה שבו.
אורנה: מקסים. אז אנחנו לאט לאט מקלפים את הפסולת, את הסיגים. הפסולת והסיגים זה הרצון לקבל. מכל ארוע וארוע אנחנו מקלפים את הרצון לקבל שנדבר אליו. כי מלכות התכללה בכל הספירות, בכל דבר ודבר יש את מלכות, זאת אומרת החסרון. מקלפים את כל זה עד שאנחנו מקלפים את כל ההתכללויות ואז הבורא מסיר את לב האבן.
משתתפת: כשדיברת על החגים שישארו זה פורים וחנוכה, אז אני זוכרת שאמרו לי שגם כיפורים ישאר, אבל הוא יהיה כ-פורים.
אורנה: עכשו כיפורים הוא כ-פורים. הוא כמעט קדוש כמו פורים. הכוונה היא שרק החגים של גמר תיקון ישארו, של האורות הגדולים.
משתתף: אני מודה שכבר מהפרשה שכהן מדין, אבל של ציפורה, בא לפגוש את משה, והוא הביא איתו את שני הנכדים. עוד לפני זה, אמרתי, מה קורה עם המשפחה. זה ברמה שהרגשתי שמשה נטש את ציפורה והילדים לטובת הרעיון הגדול. וזה הפריע לי וגם תהיתי על זה. וזה גם צבט לי בסיפור רבי עקיבא ומה שאני קראתי – נטישת אשתו בתקופת הלימודים. הוא לא היה צריך לחצות מדבר. הוא היה צריך ללכת עם חמו והעגלה כמה שעות. והוא לא עשה את זה גם כשהיה צריך לעשות את זה. שהיו לו הילדים. לא הבנתי את זה וכמו שאני זוכר שאת אומרת, בשביל לעשות עבודה, לא נהיה במערה בהימאליה, אלא שנתחכך פה. אני אומר למה היה צריך את הפרישות מהאישה.
אורנה: דרך אגב, היא חזרה אליו לאיזשהי תקופה. בכל מקרה אסור לנו להבין את סיפורי התנ"ך, כסיפורים היסטוריים. מדובר כאן על ענפים של ארועים רוחניים קוסמיים עצומים בעולמות הרוח, שבאו לידי ביטוי בפרטים מסוימים. אם זה לא היה בא לידי ביטוי בפרט זה, זה היה בא לידי ביטוי בפרט אחר. אנחנו לא יכולים להתייחס לזה כאל ארועים היסטוריים ובטח לא את משה בקריטריונים שלנו. צריך להתרגל לזה. ולהבין את הדברים לעומק. היום לא נכנסנו לרמת הסוד.
"רבי שמעון אמר, אוי לאותו אדם שאומר כי התורה באה לספר סיפורים בפשטות. ודברי הדיוט של עשו ולבן כי אם כן אפילו בזמן הזה אנחנו יכולים לעשות תורה מדברי הדיוט ועוד יותר יפים מהם" כלומר, יש סיפורים בעולם עוד יותר יפים מהתורה ואם התורה באה להראות דברי העולם, אפילו שליטי העולם יש ביניהם דברים מעולים יותר. אם כן, נלך אחריהם, ונעשה מהם תורה באותו האופן. אלא שכל דברי התורה, הם דברים עליוניים וסודות עליוניים. בוא וראה, עולם העליון ועולם התחתון במשכן אחד ישכון. ישראל למטה כנגד מלאכים עליונים למעלה. מלאכים עליונים כתוב בהם, עושה מלאכיו רוחות. ובשעה שיורדים למטה מתלבשים בלבוש של העולם הזה, ואם לא היו מתלבשים בלבוש העולם הזה, לא היו יכולים לעמוד בעולם הזה והעולם לא היה סובל אותם.
ואם במלאכים כך, התורה שבראה את המלאכים, ואת כל העולמות, ומתקיימים בשבילה, על אחת כמה וכמה, כיון שירדה לעולם הזה, אם לא היתה מתלבשת באלה הלבושים מה זה הלבושים? סיפורים של העולם שהם הסיפורים ודברי הדיוט, לא יכול העולם לסבול". אם היינו באמת לומדים תורה, היינו מתים. התורה האמיתית, היינו מתים. צריך להלביש לנו את זה בסיפורים. התורה הזאת זה הלוחות השניים שמשה כתב. התורה הראשונה נמצאת בארון הברית. זה לא התורה מה שאנחנו קוראים. אנחנו לומדים את הענף של התורה. את הענף הגשמי של התורה.
לכן אסור לנו להבין את זה בגשמיות.
משתתפת: זה כמו שאמרת על השיחה עם מטופל. אי אפשר לתת את הכל בצורה ישירה.
אורנה: אי אפשר להביא את הכל בבת אחת ובצורה ישירה בלי כלי. הוא לא עומד בזה וגם אנחנו לא עומדים בזה ואף אחד לא עומד בזה ולכן האלוהות מתלבשת במילים שאנחנו יכולים להבין אותם. והתורה שלנו זה לא התורה של המקובלים. הם כתבו את התורה. משה כתב את התורה. מתוך התורה האמיתית שהוא קיבל, הוא הוריד את התורה עד אלינו.
לא לשכוח את זה, כי אחרת אנחנו כאילו כל הזמן בחשיבה ארצית.
שבת שלום