כ"ו בטבת תשפ"ג, 19 בינואר 2023
לצפייה בפרשה לחצו כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהלים קיט יח)
כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב ו)
פרשת וארא. פרשה שנייה בספר שמות.
{ב} וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי יְהוָה: {ג} וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם: {ד} וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: {ה} וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי: {ו} לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: {ז} וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם: {ח} וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה: {ט} וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.
אז אנחנו בספר שמות, פרשה שנייה. מזכירים שספר בראשית זה התפשטות האור, סיום התפשטות האור וספר שמות זה אפשרות הגילוי של תפקיד הנשמות. נשמת האדם להציל את התיקון.
ומתגלה להם מה הוא התיקון. איך בונים מערכת נשמות כזאת, אומה כזאת. וגם מה הם התנאים של הגאולה? או מה זה 60 ריבוא נשמות? וכולם כלולות במשה. המספר 60 ריבוא זה תבנית. זה תבנית של תיקון המידות. התיקון ההכרחי של המידות שלנו כדי שהם יאירו כספירות.
ספירות מלשון ספיר, מלשון ספירי – משהו שמאיר. תיקון המידות הופך אותן לספירות, כדי שתהיה גאולה לכל העולם.
בפרשת שמות אין שמות – זה איש. אין זיהוי, חוץ מהשמות של המיילדות. זה איש מבית לוי שלוקח אישה מבת לוי, ורק אח"כ מופיעים עמרם ויוכבד. מפרשת וארא, יש גילוי של השמות. יש יציאה של השפה של הפה, מהגלות.
והיכולת לבטא, לדבר, זה התיקונים של הנוקבא, של המלכות. כי המלכות היא דיבור. זעיר אנפין הוא קול. קול ודיבור זה זעיר אנפין ומלכות. קול לא יכול בלי דיבור, ודיבור לא יכול בלי קול. יש מאמר בזוהר קול ודיבור.
משתתפת: משה בהתחלה לא יכל לדבר. הוא גמגם.
אורנה: נכון. גם למשה יש תיקון הדיבור.
בסוף ספר בראשית, משה אומר לבורא, "למה הריעות לעם הזה? למה זה שלחתני ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך ארע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך?" זה עוד בסוף הפרק הקודם, ואז ישר יש תשובה, ויאמר ה' אל משה, אתה תראה את אשר אעשה לפרעה.
בפרשת וארא זה התשובה. זה ההתגלות של חוסר ההבנה של משה את הארועים של הגלות ושל העבודה הקשה. אשתף קטע יפה של מי השילוח. נדבר דרך הפרשנות שלו. על הפסוק, ויאמר ה' אל משה. ויאמר אליו אני ה'.
"וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'" אחר שדיבר משה רבינו עליו השלום דברים נגד השם יתברך, על כן נתן השם יתברך גערה עליו וזה לשון וידבר שהוא לשון קשה, גם השם אלקים מורה ע"ז, אך תיכף ויאמר אליו זהו כאדם שכועס על חבירו ואוהבו וכאשר רואהו עומד ומשתומם ומפחד, או מרמז לו כי כל כעסו אינו רק לפנים. וכן הוא הענין של ויאמר אליו אני ה', כי אמירה לשון רכה היינו שלחש לו שאינו בכעס חס וחלילה, וזה ענין אני ה' כי שם הויה ברוך הוא הוא מלא רחמים, והגערה שגערתי בך לא היה רק לפנים, ולא תפחד כלל[1].
אנחנו רואים כאן שדיבור, דיבור זה תמיד יותר קשה מאמירה. דיבור תמיד שייך למלכות. אמירה שייכת לזעיר אנפין או לחסדים. זה יותר רך. בהתחלה הוא מדבר אליו בשם אלוהים. ומיד אחרי זה הוא מדבר אליו בשם ה'. בהתחלה הוא מדבר אליו בשם של דין ומיד אחרי זה בשם של רחמים.
ובכלל המושג ה' אלוהים, הופיע כאן בפרשה הזאת, בפעם הראשונה, השיתוף בין מידת הדין למידת הרחמים. והשיתוף הזה של מידת הדין ומידת הרחמים הוא מתחיל רק מצמצום ב'. רק מהרגע שבינה יורדת, בינה שהיא חסדים, יורדת למלכות החסרת האונים, שלא יכולה יותר להתקדם. שהיא נשארת חשוכה. אותה בינה יורדת ומשתתפת במלכות. זה נקרא שיתוף מידת הדין ברחמים, ומאפשרת לה לקבל אורות.
אנחנו רואים כאן את הקטע הזה של מי השילוח, משהו נוגע ללב. וה' הוא האלוהים, זה גמר תיקון. זאת אומרת שכולם ידעו, שהוא אחד. ושמו אחד. והאיחוד של החיבור הזה.
אז וידבר אלוהים אל משה, הדיבור זה, תמיד מלכות. זה השכינה. השכינה יורדת אליו ומתגלה אליו, למשה, כדי להיות הדיבור שלו. היא תהיה לו אח"כ האפשרות שלו לדבר.
אז הדיבור הוא הכלי של ה'. השכינה היא הכלי של הבורא. ואז אנחנו עוברים לפרשת וארא. ונאמר בפס הראשון, פס'{ ג' } וָאֵרָא אֶל אַבְרָהָם אֶל יִצְחָק וְאֶל יַעֲקֹב בְּאֵל שַׁדָּי וּשְׁמִי יְהוָה לֹא נוֹדַעְתִּי לָהֶם
הבורא מספר לנו את צורות ההתגלות שלו. ואומר שלאבות לא התגלה בשם ה' הוא התגלה בשם שדי. שם שדי זה שם שקשור לצמצום. שאמר לעולמות די. ששם גבולות לעולמות. מי זה שאמר לעולמות די? מי עשה את הצמצום?
משתתף: מלכות
אורנה: נכון. שם שדי זה בשם מלכות. שזה דין. שדי זה דין. זאת המלכות. זאת אומרת, שלאבות הוא נגלה דרך המלכות. וזה נקרא אספקלריה שאינה מאירה. הוא לא נגלה אליהם באופן ישיר כל כך כמו אל משה, שהתגלה אליו בשם ה', שזה אספקלריה מאירה בצורה הרבה יותר גלויה.
משה אמר לנו שם ה' הוא השורש להתפשטות החסדים והתפשטות הרחמים. אז למשה הוא התגלה בשם הזה. לאבות הוא התגלה בשם שדי.
פס' {ד' } וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ:
מה זאת אומרת, הקימותי את בריתי איתם? זאת אומרת לא הקימותי עדיין את בריתי איתם. הוא עוד לא נתן להם. זאת אומרת, אומר הבורא, הבטחתי להם ועדיין לא קיימתי בזמנם. הם הרגישו גרים בארץ. בארץ מגוריהם. גרים. ועם כל זאת הם עדיין האמינו בי. אמונה של האבות בבורא היתה אמונה מעל לדעת.
וגם אתה מוזמן להאמין בי.
משתתפת: הקשר בין גר וגר.
אורנה: על מי אומרים ראשון שהוא גר? הנשמה שלנו כאן, היא גרה כאן. זה לא הבית שלה. ואולי אפשר להגיד שגם הבורא הוא גר כאן.
הנשמה שלנו היא במצב של הבורא. זה הגר הראשון. אנחנו גרים כאן, אבל אנחנו לא באמת שייכים לכאן.
משתתפת: לגור זה לא באמת בית. אם אתה גר במקום זה לא באמת הבית שלך?
אורנה: זה מעניין כי אנחנו כל הזמן חושבים שאם אני גרה בתל אביב אז זה המקום שלי. אבל מסתבר, לפי השפה העברית, שלגור זה כמו להיות גר.
משתתפת: זה מה שלא ברור לי.
אורנה: יכול להיות שלשכון זה מילה שלא מצביעה על גרות. אבל אני לא בטוחה לגבי השאלה שלך. אם גר זה גם גר. למרות שזה נורא מתבקש.
ברגע שהוא מספר לו שהקימותי את בריתי איתם בארץ מגוריהם, אז הוא בעצם אומר לו, אני הבטחתי להם. זה עוד לא קרה בזמן שלהם אבל הם עוד לא ערערו עלי. אבל גם אתה מוזמן להאמין בי. כי מיד אחרי זה, אחרי שהוא אומר, וגם הקימותי את בריתי:
{ד' } וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם מגוריהם, זה גם מהמגור, מהפחד, פחד יצחק אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: {ה} וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי.
כאן הוא אומר "הקימותי את בריתי איתם" אבל מתי הוא מזמין אותו להאמין בו? בסוף פרק שמות. במקום שאמרנו שמשה מתלונן. הוא טוען לגבי הבורא שמאז שהוא בא לדבר עם בנ"י, אז המצרים הקשו את התנאים. הם אמרו לבנ"י ללכת לקושש את החומר כדי ללבן לבנים. כבר לא סיפקו להם לבנים.
ואז, ה' אומר לו, ויאמר ה' אל משה, אתה תראה אשר אעשה לפרעה. הוא מזמין אותו לראות מה שהוא יעשה בעתיד. להאמין, באמונה מעל לדעת, אתה עוד תראה. משהו שקשור לעתיד. הוא אומר, אני מתגלה אליך כדי לקיים את ההבטחה. אותה הבטחה שהבטחתי לאבות ולא קוימה בזמנם כי עדיין לא היה עוד עם.
אתה הוא זה שתיצור את העם הזה וההבטחה תקוים ואתה צריך להאמין בזה. כי מה שאתה רואה כרגע, אתה רואה את הכלי שמתהווה. והכלי שמתהווה כדי שהאור יתפשט עוד פעם. כי האור יתפשט ויסתלק.
מתי האור יסתלק?
משתתפת: כשיוסף מת
אורנה: נכון. שיוסף מת. קם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף. התחילה תקופת הגלות אבל עכשו האור נתן רשימו בכלי. הכלי כבר מתגעגע אל האור. הוא יצר את הכלי כמתגעגע אליו. זה כמו הנשמה שלנו. הנשמה שלנו כאן, יש לה רשימו של האור. והיא מתגעגעת אליו. אנחנו מתגעגעים. אנחנו מחפשים עוד פעם את השלמות, את האחדות.
זה מה שמוביל אותנו להתפתחות. זה מה שמוביל אתכם להיות כאן היום, בערב. אנחנו מחפשים דרך התורה את השלמת הנשמה שלנו. רק בגלל שהנשמה שלנו כבר היתה אצלו. ואז האור הסתלק ממנה לכאורה, כי היא גורשה לעולם הזה ועכשו היא צריכה לעשות את הדרך מלמטה למעלה. מהגלות שלה. הנשמה יצאה לגלות.
היא יצאה לעלות ניצוצים. כמו שעם ישראל יצא למצרים לעלות ניצוצים ולהתהוות ככלי ראוי. כלי ראוי, זה כלי ששוועתו עולה לשמים, כי הוא לא יכול כבר בלי הבורא. הוא לא יכול עם השכחה הזאת הוא לא יכול עם הפרוד הזה. הנשמה צועקת. זה כלי מתאים. זה כלי שאין לו חיים בלי הקשר עם הבורא.
אם אתה תאמין, אתה תוכל לשמוע. ולשמוע זה בינה. מה זה אומר אם אתה תאמין אתה תוכל לשמוע? זה אומר שאתה תראה אותי, בינה, יורדת אליך לעזור לך. אבל איך אני יורדת אליך? איך אני נחווית בהתחלה כשאני מורידה את הכלים שלי? את כלי הקבלה שלי? את האח"פ שלי – את האוזן חוטם פה שלי – את הזך שלי אני מורידה אליך.
זה ירד אליך בצורה של חושך.
אני מורידה את עצמי לרמה שלך, אני מפילה את הכלים התחתונים שלי אליך. אני מורידה את עצמי לרמה שלך. אתה תחווה אותי כחושך. ואם תאמין, שבתוך החושך הזה אני נמצא, אז אתה תעלה איתי בחזרה. אני הבורא אשר נמצא איתם בתוך טומאתם.
משתתפת: למרות שזה פרשת וארא, מכיון שהתייחסת לפרשת שמות, רוצה להגיד על זה משהו. זה דיאלוג נוגע ללב בין משה לאלוהים. יש שם משהו מאוד אנושי במובן הזה. הסבל נוגע. העם סובל, אנחנו גם נמצאים…
אורנה: הסבל נוגע אבל משה מאמין למה שהוא רואה
משתתפת: זה הענין, זה כל כך אנושי. גם אנחנו מאמינים למה שאנחנו רואים עכשו, ואז הייתי מתה שאלוהים יבוא ויגיד, חכי, חכי, את עוד תראי את הדבר.
אורנה: איך את יודעת שהוא לא בא? תסתכלי אם הוא בא. הוא בא דרך שליחים, דרך אירועים…
משתתפת: כן אבל זה…
אורנה: את זוכרת מה שהיה לנו בשיעור שבסוף אמרת שהתגלה לך דבר מאוד גדול, על איך אפשר לעבוד אותו בכל מצב? אז ככה הוא בא.
משתתפת: כן. בכל זאת זה דיאלוג מקסים.
אורנה: זה דיאלוג נוגע ללב אבל זה מראה במובן מסוים. זה תלוי, הזוהר מפרש את זה באופן אחר. אבל אם נפרש את זה באופן שמי השילוח מפרש, זה מראה על חוסר אמונה. משה הוא ישות מתהווה. עד שהוא לא מחליט מי הוא, הוא ישות מתהווה.
אז צריך להאמין, גם כשאתה רואה אותם בגלות וגם כשאתה רואה שמכבידים עליהם את העול. מביאים אותם עד למקום שהם יצעקו ויזעקו וישוועו, מהמילה שוועה. אתה צריך להאמין שעכשו זה נראה כמו חושך אבל אני נמצא בתוך החושך הזה.
אז הגדולה של האבות זה בעצם הבטחון. האמונה. והאמונה זה כלי לאור. כשיש לנו אמונה, ויש לנו בטחון, אז יש אור בתוך זה. אז אנחנו לא בתוך מה שקורה עכשו או מה שנראה עכשו ונראה לנו נצחי שלא יעבור אף פעם, או מה שכואב עכשו, פיזי או נפשי. אלא אנחנו באמונה מעל לדעת. אז כבר האמונה זה כלי.
אמונה זה גם מלכות. שם נוסף של מלכות זה אמונה. והיא כלי לאור. מבחינת האבות, ההבטחה היתה כמו מציאות. לא היה הבדל בין הבטחה למציאות. אבל בהיסטוריה, כמובן, זה התגלה רק בהדרגה. הגאולה שלהם להיות לעם. אבל מבחינת האבות, זה היה מציאות. כי הם האמינו.
ויאמן בה' ויחשבהו לצדקה. זה לא היתה שאלה בכלל. זה היה אמונה מעל לדעת. יש משפט כזה שמראה שכל מה שאני מאמינה שיקרה, כאילו כבר קורה.
עכשו מתחיל לשונות גאולה. יש 4 לשונות גאולה. אומר הבורא כך:
וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתָּם לָתֵת לָהֶם אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן אֵת אֶרֶץ מְגֻרֵיהֶם אֲשֶׁר גָּרוּ בָהּ: {ה} וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם וָאֶזְכֹּר אֶת בְּרִיתִי עכשו יש 4 לשונות גאולה. {ו} לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים: {ז} וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם
אז תגידו לי 4 מילים שהם 4 לשונות גאולה.
משתתפת: זה כל הפעלים לא? הוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי .
אורנה: אז זה 4 לשונות גאולה. אבל קודם כל אני מניחה את הודאי הראשון. מהו הודאי הראשון שזה הכלל, שבלי זה שום דבר לא קורה?
משתתפת: אני ה' אלהיכם, אני ה'.
אורנה: קודם כל זה הראשית והאחרית. זה הכל. זה אני אחד יחיד ומיוחד. לא כמה, ולא מלאכים, ולא שרפים. לא מלאך ולא שרף ולא שליח. אני ה' – אז זה הודאי הראשון.
מפה מתחילים לראות את הפרוט. אני ה', 4 לשונות גאולה. אם תאמינו שאני ה' אז כבר אין בעיה להאמין בכל היתר, כי אני הכלל של הכל. כל הפרטים מתייחסים אלי, נקשרים אלי, ונובעים ממני.
מה הזוהר אומר על הכמה פסוקים האלה. זה הזוהר אמור, שהוא מדבר על פסח. ויציאת מצרים קשורה לפסח.
קלה) אלו ארבעה כוסות של לילה ההוא, כנגד ד' גאולות, והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי. כיוון שהזיווג הקדוש נמצא בלילה ההוא בכל הצדדים, בין בחכמה ובין בחסדים, והזיווג הוא בארבעה קשרים, שהם ד' מדרגות, חו"ב ות"ת ומלכות, שאינן נפרדות זו מזו כשהזיווג זה נמצא, ואנו מתעוררים בשמחה שלהן, ושותים כנגדן ד' כוסות, משום שזכינו בהן, כי מי שאחוז בהארת הזיווג, זוכה בכל ד' מדרגות חו"ב תו"מ. וע"כ נשתנה לילה הזה מכל שאר הלילות, וצריכים לעשות ולייחד השם בכל, ולשמוח בלילה הזה, משום שהוא שמחה למעלה ולמטה.
אז מה רואים שם? מה יש בליל הסדר מבחינת העולמות?
משתתפת: זיווג קדוש.
אורנה: זיווג שלם. גם אמא ואבא שזה חכמה ובינה וגם מלכות וזעיר אנפין. זאת אומרת שהאור ממלא את הכלי לחלוטין. זה אור של גמר תיקון. זה כאילו שהצמצום ב' התבטל וכל הכלי מלא בכל האור, כי מי שהתגלה שם במכות מצרים זה היה גילוי של אור שנחווה כמו חושך אבל זה היה גילוי מאוד מאוד גדול של מה שמעל לטבע. ש- ה' שמעל לטבע אז בכל פעם בליל הסדר, זה התגלות אותו אור. לכן שותים 4 כוסות כנגד 4 הספירות. חכמה בינה זעיר אנפין ומלכות.
הזיווג הזה של האור והכלי לא נפרד. גם מלכות וזעיר אנפין שהם בדר"כ הם בזיווג שתלוי בתחתונים, תלוי בצדיקים, תלוי בנשמות הצדיקים שזה אנחנו בתקוה. במעשים שלנו. ובליל הסדר יש זיווג מלא בין אור וכלי וזה שמחה למעלה ולמטה. שמחה בעליונים ושמחה בתחתונים.
קלו ארבע אלו, חו"ב תו"מ, קוראים אותם ארבע גאולות, משום שמדרגה אחרונה הזו, מלכות, נקראת גואל, המלאך הגואל. ואינה נקראת גואל, אלא ע"י מדרגה אחרת עליונה, ת"ת, העומדת עליה ומאירה לה. זעיר אנפין מאיר למלכות ומלכות נקראת המלאך הגואל. המלאך גואל אותי מכל רע וכו'. ות"ת אינו מוציא אליה אור, אלא בב' מדרגות שעליו, חכמה ובינה, שת"ת מקבל מהם. נמצא שארבע אלו, חו"ב תו"מ, הם ד' גאולות, להיותם נקשרים במלכות, הנקראת גואל.
הנשמה מתמלאת בכל האורות. כל האורות ממלאים את הנשמה, כמו גמר תיקון. זה 4 הלשונות של הגאולה שמופיעים כאן בפרשה הזאת.
{י} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יא} בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ: {יב} וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם:
כשהוא דיבר על בנ"י הוא לא אמר, אתה ערל שפתים. זוכרים באיזה שפה הוא השתמש? מה הוא אמר על עצמו?
משתתפת: כבד פה וכבד לשון.
אורנה: נכון. מפני שהפה שלו, השפה שלו בעיני בנ"י זה לא שפה העברית. בעיניהם הוא מצרי, עדיין מצרי, עוד אין לו זהות ברורה. אבל מול המצרים, הוא ערל שפתים. אנחנו מדברים פה על השפה. תמיד השפה, גם כשלומדים תע"ס, זוהר, כשלומדים קבלה לומדים שפה. ושפה בוראת מציאות.
השפה החדשה שמשה מביא איתו היא השפה של עליונות הרוחניות על הגשמיות. וזה שפה שפרעה לא מבין. פרעה מבין בחכמה. אבל חכמה בתוך הדעת. וחכמה שמשרתת את הגשמיות.
כל המשאבים הרוחניים תפקידם לפי פרעה, זה לשרת את המאוויים שלו. אם זה פירמידות, או כל מה שלא הולך לתוך הרצון לקבל. בא משה והוא ערל שפתיים בשביל פרעה, כי הוא מדבר בשפה אחרת, כי פרעה, הוא סמל של הרצון לקבל.
שיא הרצון לקבל שנמצא בשיא הפרוד, שיא הפרוד של הבורא. ואומר פרעה, מי ה' אשר אשמע בקולו? הוא לא מכיר את ה'. הוא מכיר רק את אלוהי הדין שבתוך הטבע. לכן בשביל פרעה משה ערל שפתים. ומשה בא ואומר, הגיע הזמן להוציא את הנשמות האלה מהחושך. אותו אור שהתפשט והסתלק, שיצר כל כך הרבה עולמות והעלמות ומסכים עד שכבר לא מרגישים אותו, עד שהגענו לשיא הפרוד, לשיא הגלות, הגיע הזמן לעשות את המסע בחזרה למעלה.
הגיע הזמן לתת לאור להתפשט עכשו לתוך הרצונות. לא להשאיר אותם בחושך. אבל מכיון שהרצונות במצרים הם כלים שלא מתוקנים, איך תחווה התפשטות האור למצרים?
משתתפת: כחושך
אורנה: כ- 10 מכות. אתם יודעים אנחנו יודעים ע"י זה שהאור מכה עלינו בעין. אנשים שעוברים ניתוחים בעיניים ואחרי זה הרבה זמן בחושך. פותחים להם את התחבושות, אז התחושה הראשונה שמרגישים זה כאב, כאילו משהו מכה להם בעינים.
אז לכלים לא מתוקנים האור הוא בבחינת מכה. בכלים מתוקנים, האור נחווה כהתגלות של אור. אז ההתגלות של הבורא למצרים זה ההתגלות הראשונה לעם היא בצורה של מכות. וזה לא התגלות לישראל. זה התגלות שישראל היו עדים לה אבל זה התגלות למצרים.
אז זו ההתגלות הראשונה. פס' כו' אחרי זה יש את כל השושלת של בני ישראל, נדלג עליהם. נעבור לפס' כו'
משתתף: את אומרת שהמצרים חוו את המכות כמכות, כחושך, ככלי שהיה מתוקן. בני ישראל חוו את זה כחושך…
אורנה: כאור. בני ישראל, ברגע שעלתה שוועתם לשמים והם נאנקו מהעבודה, אז אומר רש"י והפרשנים, שהם נאנקו מהכאב שהם עוד מעט הולכים ושוכחים מי הם. לא מהעבודה הקשה של הלבנים אלא הנשמה שלהם זעקה שעוד מעט הם יורדים לשער החמישים של הטומאה והם ישכחו מי הם. ואז התגלה אליהם הבורא. אז הוא הוציא אותם מהקליפות.
וגם אנחנו. שאנחנו גם כן זועקים ככה. כי עוד מעט אנחנו שוכחים מי אנחנו ושבכלל אנחנו נשמה ולא גוף. אז עם ישראל עמד שם. אם תראה במכת חושך, כתוב שזה היה חושך במושבותיהם של המצרים. לעם ישראל זה היה אור.
התגלות יכולה להחוות כחושך לרצון לקבל וכאור לרצון מתוקן.
משתתף: היה להם מסך אחר.
אורנה: היה להם מסך אחר. בדיוק!
משתתף: כל המציאות
אורנה: תאר לך חס וחלילה שקורה לך איזשהי מחלה. חס ושלום. אבל תוך כדי המחלה הזו הבורא מתגלה אליך ומראה לך שהמחלה הזאת זה כלום, זה פסיק קטן בנצח, לעומת מה שאתה הולך לקבל. אז בשבילך המחלה הזאת זה אור. מישהו אחר שאין לו קשר, זה סוף החיים שלו. הלך עליו.
אני רק נותנת דוגמא איך דבר מסוים יכול להתגלות לתודעה אחת כאור ולתודעה שניה כחושך.
בעל הסולם הלך שמח כל הזמן. זה היה ברור לו. כל דבר ודבר הוא ראה את האור שמאחורי זה. כאילו להסתכל מאחורי הקלעים. אם אתה רואה מאחורי הקלעים של המציאות הזאת שאתה חווה אותה כמציאות היחידה, אז הראיה שלך משתנה.
שימו לב שרק אלה שלמדו אתמול, דיברנו על הארי הקדוש, ועל הגלגולים, שימו לב שכאן בפס' כג, ויקח אהרון את אלישבע. אלישבע – בת שבע, זה תמיד מלכות. זה 7 הספירות שמאירות בתוך מלכות. בת עמינדב – אחות נחשון לו לאשה ותלד לו את נדב ואת אביהוא ואת אלעזר ואיתמר.
הוא מדבר על משה ואהרון בלשון גוף שלישי יחיד. הוא אומר עליהם הוא. הוא – אהרון ומשה.
{כו} הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם: {כז} הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:
אז קודם כל בהוא הראשון?
משתתף: אהרון
אורנה: נכון. ובהוא השני?
משתתף: משה
אורנה: נכון. משה ואהרון הם שני ניגודים. אמנם שניהם משבט לוי, שניהם מהשמאל, אבל אהרון הוא הכהן, הוא הימין. ומשה הפך להיות קו אמצעי. זה ההתפתחות שלהם. והם באו כאיש אחד. לכן נאמר משה ואהרון, אהרון ומשה. זאת אומרת הם באו שניהם כקו אמצעי לפרעה.
אחדות הניגודים. הם באו לפרעה להוציא את האנושות מהפרוד. מהפרוד של ימין ושמאל. מהפרוד גם בשפה וגם במעשה. כי אח"כ נאמר ויעש משה ואהרון אשר צווה ה' אותם. זאת אומרת, האחדות היא זאת שיכולה להוציא ממצרים. קו אמצעי הוא זה שיכול להוציא ממצרים, מהמיצרים שלנו את השיתוף של השמאל והימין, הימין והשמאל.
בעצם, מי דבר? אהרון או משה? הרי יש רק פה אחד.
משתתפת: אהרון דבר בשם משה.
אורנה: כנראה שאהרון דבר, או שאיכשהו יצא שם איזה דיבור מבין שניהם. אבל הדיבור זה דיבור משותף, הוא בא עם הדיבור המשותף, עם השפה האחרת, עם השפה של ה', עם השפה של קו אמצעי. הוא בא אל פרעה שלא מדבר את השפה הזאת. לכן פרעה השפה שלו זה "לי יהיה אורי ואני עשיתיו".
ההפטרה של פרשת וארא, לפי מיטב זכרוני זה מיחזקאל. זה יפה לפעמים לקרוא את ההפטרות. הפטרה זה פרשה מהתנ"ך כולו שמשויכת לתורה.
משתתף: יש קשר ביניהם?
אורנה: כן. ודאי. יחזקאל כח'.
כה כֹּה-אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, בְּקַבְּצִי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל מִן-הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ בָם, וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם; וְיָשְׁבוּ, עַל-אַדְמָתָם, אֲשֶׁר נָתַתִּי, לְעַבְדִּי לְיַעֲקֹב. כו וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ, לָבֶטַח, וּבָנוּ בָתִּים וְנָטְעוּ כְרָמִים, וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח: בַּעֲשׂוֹתִי שְׁפָטִים, בְּכֹל הַשָּׁאטִים אֹתָם מִסְּבִיבוֹתָם–וְיָדְעוּ, כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם.
פרק כט' א בַּשָּׁנָה, הָעֲשִׂרִית, בָּעֲשִׂרִי, בִּשְׁנֵים עָשָׂר לַחֹדֶשׁ–הָיָה דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. ב בֶּן-אָדָם–שִׂים פָּנֶיךָ, עַל-פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם; וְהִנָּבֵא עָלָיו, וְעַל-מִצְרַיִם כֻּלָּהּ. ג דַּבֵּר וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם, הַתַּנִּים הַגָּדוֹל, הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו: אֲשֶׁר אָמַר לִי יְאֹרִי, וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי.
זה מה שהרצון לקבל אומר, לי יארי ואני עשיתיני. אני אלוהים ואני עשיתי את עצמי וכל המשאבים בעולם הרוחניים צריכים לבוא ולשרת אותי. זה מה שאומר הרצון לקבל. מאוד מתאים לזמן שלנו.
ורק כשיש מצב כל כך נורא, שהנשמה שקועה כל כך בתוך הקליפות, של "לי יארי ואני עשיתיני" אז יש זעקה ואז הבורא מופיע. לגאול אותנו. גם באופן אישי וגם באופן כלל אנושי.
פרק ז' פס' ג' {ג} וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם:
משתתפים: אני אקשה את לב פרעה. רגע הוא מקשה את לב פרעה, איפה הבחירה החופשית? זה שאלה שעמית היה עשוי לשאול.
אורנה: יש לזה כמה פרשנויות. אחד, להקשות, קושיות במובן שכל מכה תעלה בו שאלות נוספות. החרטומים שלו הבינו לפניו אחרי כמה מכות שאין להם סיכוי מול הכוח הזה. אבל הוא לא. פרעה היה המוהיקני האחרון. הוא כל כך לא העלה בדעתו שהוא לא מלך היאור, שזה היה הקושיות שהוא שאל.
כל עולם מצרים, כל התרבות היתה תרבות של משיכת חכמה. זו היתה תרבות שיש שרידים ממנה של חכמה אדירה וניסיון לשלוט בחכמה. וזה גם מה שקורה היום דרך הטכנולוגיה. הניסיון לשלוט בחכמה ולגייס את כל המשאבים ובטח את המשאבים שנקרא עם ישראל, שהם לא רק כוח עבודה, אלא גם דרכם עוברים כוחות רוחניים שאפשר להשתמש בהם כדי להגשים את התובנות והצרכים של הרצון לקבל.
זה כאילו מישהו יבוא ויגיד לכם – נגיד שאתם מלך ומלכה – אתה רואה את העבד הזה שלך, כל המשאבים שאתה לוקח ממנו וזה משמש אותך, אתה משחרר אותו היום. ואז תגיד, מה פתאום. למה? הוא עושה בשבילי כל כך הרבה. איזה סיבה שאני אשחרר אותו. הוא העבד שלי.
זה בדיוק היה הלך הנפש שם, אבל בעומק שלזה, זה אומר שבעיני הרצון לקבל כשהרוחניות רוצה לצאת מהשיעבוד שלה, זה בלתי נתפס. ולא רק שזה בלתי נתפס הוא יעשה הכל כדי שלא נצא משיעבוד. וזה קרה לכולנו או לפחות לרובנו, או לפחות לרובכם.
המאבק הזה, מה שאתם קוראים רוחניות והתביעה שלנו ממנה לבין הרצון לקבל, שאומר מה פתאום. מה פתאום שאני אשחרר לך משאבים. מה פתאום שאת תלכי ותלמדי כל יום. יש דברים יותר חשובים. צריך לפרנס את הבית. צריך להיות ראליים. מה זה ההזיה הזאת?
הרצון לקבל לא משחרר מהר את הרוחניות. זה לא נתפס בשבילו שעכשו אקדיש זמן ללימודים. ומה עם העבודה ומה עם הכסף? ומה עם הפרנסה? ומה עם לבלות פה? ומה עם ללכת להצגה? וכו'. זה לא נתפס לרצון לקבל. הוא לא משחרר את הנשמה בקלות וזה הרוחניות העמוקה שעומדת מאחורי השיעבוד, מאחורי הסיפור. זה לא נתפס. זה משאב שמקיים אותך.
נגיד מישהו שמחליט לצאת מהיי טק שיש לו שם משכורת גבוהה, ואת כל התנאים והולך להיות מורה בתיכון וולדורף או מורה למתמטיקה. נפל על הראש. גם משכורת, גם תנאים, גם מעמד. ואתה הולך למקום שלא נחשב. אז אמרתי, אני הורדתי את הדיון. אנחנו צריכים בתוכנו.
הרצון לקבל זה בלתי נתפס בשבילו שהוא יתן את המשאבים שלו לנשמה ולא הפוך. הוא רוצה את כל האינטואיציה של הרוחניות לטובתו. וזה המצב במצרים.
אז זה הענין של הקושיות. הקשיתי את ליבו. הרצון לקבל מקשה קושיות.
ויש עוד פרשנות, עוד יותר עמוקה, וזה סוד אני הכבדתי את ליבו. הסיבה למכות, להתגלות באמצעות המכות.
זאת אומרת, הבורא רצה להתגלות. וזה גם מה שאמרנו מקודם על בינה. הוא רצה להתגלות, הוא רצה לתת אותות, הוא רצה לתת סימנים. והסימנים שהוא נתן זה אותם האח"פ, אותיות אלם מהמילה אלוהים.
בינה זה אלוהים. אלוהים זה מי ואלה. מי ברא אלה. שאלה של בינה מי שואל מי זה אלה. כלומר הוא לא מזהה את הכלים שלו שירדו. ירדו ונעשו חושך. ירדו לבי"ע, לעולמות פרודא בצמצום ב'. מאצילות ירדו לעולמות פרודא.
גלגלתא בעינים של בינה נשארו למעלה בעולם אצילות. והמכות זה החושך שעם ישראל לא חווה אותם כחושך כי הוא מבין את התהליך. הוא יודע שהחושך שיורד עכשו זה בעצם כלי לאור. אבל מי שלא רואה את זה ככלי לאור הוא חווה את המכות ממש אחת אחת על בשרו כדבר הכי הכי קשה ולמעשה הפרשה הזו מצביעה על חקיקה של כלים, חריטה של כלים, גילוי של אותות, של כלים.
אלה האותות והמופתים שנעשו שם. אותות זה כמו אותיות. וזה ההתפשטות של בינה למלכות. שאם בינה לא היתה מתפשטת למלכות, מלכות אף פעם לא היתה מצליחה לצבור אורות. כלומר לא הין כלים מתוקנים כדי לצבור אורות, אבל ההצטרפות של בינה למלכות תמיד, תמיד מזוהה או מתקבלת או מופיעה אצל מלכות כחושך על פני תהום.
וזה האותיות השחורות שמופיעות לנו על הדף. ואלה האותות שהוא שם במצרים וזה הרגע שאנחנו צריכים לסור כמו שמשה סר אח"כ לראות את הסנה הבוער. והוא סר אילולא היה סר מדרכו ומההרגלים שלו ומצורת המחשבה שלו, לולא היה סר, לא היה רואה את הסנה הבוער שאיננו עוכל. שזה הסמל לנשמה הנצחית שאף פעם לא נשרפת.
ואנחנו צריכים לסור מהראיה הרגילה שלנו את מה שנראה לנו כחושך ואז יתגלה לנו הנצח.
אז לכן הכבדתי את ליבו. כדי לתת עוד מכה ועוד מכה ועוד מכה. וכל מכה זה חקיקה של כלי שאח"כ אם אני סרה מדרכי, ורואה את הסנה הבוער. סנה זה סיני. סיני זה שנאה. והתורה ניתנה בהר סיני שהוא הר השנאה. היא ניתנה במקום הכי חשוך ושם ניתנה התורה.
אם אני סרה מדרך החשיבה וההרגלים שלי, אז אני רואה שהסנה בוער ואיננו אוכל.
משתתפת: הוא הציל גם את המצרים בזה שהוא דאג לחקוק בהם כלים גם אם כרגע הם נחווים כמכות. אחרת לא היה להם, מעבר לזה שאם ישראל לא היו ניצלים, לא היה להם סיכוי.
אורנה: לחלוטין. ישראל כשהם יצאו ממצרים הם שאלו כלים מהמצרים. את מה הם שאלו? את הכלים של הרצון לקבל הכי גדול בעולם. כי זה רק כלי לאור. מלכות זה מלכות, היא הכלי לאור. רק שהיא צריכה תיקונים.
משתתפת: אם הוא היה משחרר אותם ישר בלי, אז בעצם לא היה מתגלה להם כלום. והם היו נשארים בלי כלים.
אורנה: נכון
משתתפת: וגם חשבתי על המלה כבד פה ואחרי זה הכביד את ליבו. שזה אותו מקור. לא יודעת מה המשמעות של זה, אבל מעניין.
אורנה: כובד זה נק' המשקל הסגולי בד"כ – כבוד. אני נותן לך כבוד, כשאני רואה את נקודת המשקל הסגולית שלך.
אני מקווה שבתהליך שאנחנו עושים גם בתע"ס וגם בפרשת השבוע, אנחנו מתחילים לראות את התהליך האבולוציוני של הנשמה. דרך המאורעות ההיסטוריים. את מסע הנשמה מלמעלה למטה ובחזרה.
משתתפת: אני חושבת על זה כמה אנחנו במצרים. אני לפחות. וכמה אני פרעה אפילו.
אורנה: את לא היחידה ומה שמציעה לך התורה זה לסור ולראות את הסנה. לסור מדרכך.
משתתפת: כמה זה קשה.
אורנה: מאוד קשה. נכון.
משתתפת: אולי זה לא קשור לפרשה הזאת אבל למה אלוהים מתחיל באותות ובמופתים בדברים שהם הכי ברורים למצרים שהם הרי שולטים בטבע.
אורנה: שלוש המכות הראשונות זה עדיין המצרים יכולים לעשות גם אותם.
משתתפת: לא הרשים אותם.
אורנה: לאט לאט הוא מתחיל עם התותחים הכבדים. בהתחלה הוא מראה להם במה שהם שולטים. גם הם יכלו להפוך נחש למטה. זה עוד לפני המכות. גם את הדם להפוך דם למים. אח"כ המכות עצמם.
משתתפת: עולה אצלי גם לראות איך יש את האבות ואח"כ את הבנים של יעקב ועכשו את משה. ככל שעוברים אז גם נראה לי שהאמונה קטנה. שצריך יותר, זה יותר קרוב, אם דיברנו על הפרבולה, הם קצת יותר קרובים אלינו מול אברהם שהוא מאמין בצורה מוחלטת וגם שהמשימה שלהם היא עבור יותר אנשים.
אורנה: אברהם יצחק ויעקב הם עוד לא אומה. הם שורשים.
משתתפת: אבל נגיד כבר יוסף יש לו תפקיד ליותר אנשים. ומשה שנושא את כל, זה גם תהליך שכולל יותר ויותר אנשים בפועל.
אורנה: נכון.
מה אתם לוקחים היום?
משתתף: הרבה דברים. אבחר אחד – את האוטומטיות של הרצון לקבל. אתמול הייתי צריך לותר על מיועצת. פשוט להגיד שהבחנתי בזה שזה מאוד קשה לי לעשות את זה. היה בתוכי כזה מן דיאלוג. היום כשדיברת על האוטומטיות של הרצון לקבל. על זה שזה האינסטינקט שלנו, אז אני מרגיש את זה מאוד חזק.
אורנה: כן.
שבת שלום!