מה בין אהבת חינם לאחרית הימים? – פרשת ויחי
פרשת ויחי חותמת את ספר בראשית. הפרשה עוסקת באפוקליפסה – אחרית הימים.
יעקב הנוטה למות, מכנס את בניו סביב מיטתו, על מנת לברכם.
א וַיִּקְרָא יַעֲקֹב, אֶל-בָּנָיו; וַיֹּאמֶר, הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם, אֵת אֲשֶׁר-יִקְרָא אֶתְכֶם, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. בראשית מט א
כל שבט מקבל הנחייה, הקשורה לאופן בו הוא צריך לעבור את הגלות שלאחריה תגיע הגאולה. שנים-עשר אחים – שתים-עשרה דרכים שונות להגיע לגאולה, הקשורות בהתגברות על המבנה הנפשי המסוים, המייחד את כל אחד מהאחים.
גם הגאולה הפרטית של כל אחד מאתנו היא היציאה מהפרטי למוחלט, מהסובייקטיבי לאובייקטיבי, מהנפשי לרוחני.
כט וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם. בראשית טז
יעקב, גדול האומה, שהפך לישראל – כלומר מאדם פרטי לאחד ששרה עם האל (ישר-אל), הפך לאומה שלמה – בא בתחינה ליוסף בנו, כעבד הבא אל מלכו. בשעה שיעקב פונה אל בנו יוסף כפי שפונים למלך, פונים האחרים אל יוסף בלשון ציווי ובעזות מצח. עזות מצח זו יכולה הייתה לעלות להם בחייהם, שהרי יוסף היה כמלך במצרים, ועל פיו נשק דבר.
טז וַיְצַוּוּ, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. יז כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; בראשית נ' בראשית
אך יוסף מוחל על כבודו, וכמו כן מוחל להם על הרעה שעשו עמו.
וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו. בראשית נ יז
המקום אשר בו קיימים אהבה וחסד, הושטת יד לאלה שחפצו ברעתך, הוא המקום בו מתרחשת הגאולה. אחיו של יוסף חווים אהבה זו שאינה מגיעה להם בדין אלא בחסד, ומעריכים אותה מאוד. אהבת חינם היא גאולה הן לאוהב והן לנאהב.
יח וַיֵּלְכוּ, גַּם-אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ, לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים. בראשית
ואנחנו? האם כעם אנו מסוגלים לאהבת חינם? האם כפרטים? או שאנו בוערים בכעס וברצון לנקום באלה שפגעו בנו?
אם כך – כיצד נזרז את הגאולה? הן האישית והן הקולקטיבית.
התנאי השני של התאמנות רוחית, אותו מפרט רודולף שטיינר, עוסק בראיית עצמי כחוליה בשרשרת אנושית:
"התנאי השני הוא שתלמיד מדע הרוח יחוש את עצמו קשור כחוליה בשרשרת לחיים כולם. דברים רבים כלולים בהגשמת תנאי זה, אך כל אחד מאתנו יכול להגשימם רק בדרכו-שלו. אם אני מורה, והתלמיד שלי לא ממלא את ציפיותיי, עלי להימנע מלשטום אותו, ולהפנות את הטינה אל עצמי. עלי לחוש עצמי אחד עם תלמידי, עד כדי כך שאשאל את עצמי: האם הפגם בתלמידי אינו אלא התוצאה של פעילותי-אני? במקום לכוון את רגשותיי נגדו, עדיף שאהרהר בגישה שלי, כך שתלמידי יוכל בעתיד לספק את דרישותיי בצורה טובה יותר. אם אנקוט בגישה זו, חשיבתו של התלמיד תשתנה. הדבר חל על הדברים כולם, מקטן לגדול. גישה כזו יכולה לשנות את האופן בו אני מתייחס לפושע. עלי להשהות את שיפוטי עליו ולומר לעצמי: גם אני וגם הוא בני אדם. הנסיבות היטיבו עימי כך שאני קיבלתי חינוך שהוא לבדו אולי הציל אותי מגורל דומה לשלו. אולי אגיע אף למסקנה שאח-אנושי זה שלי, היה הופך לאדם שונה, לו היה מקבל חינוך דומה לחינוך אותו אני קיבלתי. עלי להרהר בעובדה שדבר מה ניתן לי, שנמנע ממנו, שגורלי שפר עליו בדיוק מכיוון שהדבר נמנע ממנו. ואז, באופן טבעי אגיע למחשבה על עצמי כחוליה באנושות כולה, וכאחד החולק באחריות לכל מה שקורה."
שטיינר, 'כיצד קונים דעת עולמות עליונים', 2008, התנאים להתאמנות המדע-רוחית, עמ' 71
תרגיל השבוע:
נחשוב על אדם אליו אנו חשים רגשות דחייה, ונראה אם נוכל למצוא בתוכנו חמלה עליו.
שבת שלום אורנה בן דור, קובי נחושתן