ג' בתשרי שתפ"ב, 9 בספטמבר, 2021

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור

הפרשה שהיום עוברים עליה היא פרשת וילך. אנחנו כמו תמיד נקרא כמה פסוקים.

משתתפת: אני רוצה להגיד שזו פרשה עצובה בעיניי, היא קשה לי .

זה טוב שאת אומרת את זה, כי כשאנחנו קוראים את הפרשות, אנחנו מניחים שאנחנו מבינים אותן, כי אנחנו מניחים, שאנחנו יודעים לקרוא עברית, שאנחנו יודעים לקרוא את שפת הקודש ואולי אחרי שנלמד היום, אז אולי יהיה לך קצת פחות עצוב.

"א} וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל: {ב} וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַיהוָה אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: {ג} יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה: "

אז אנחנו משערים למה היה למשתתפת עצוב.

משתתפת: משה עומד רגע לפני הדבר הכל כך גדול והוא מעביר את זה ליהושע, מעביר את מה שהוא לא יעשה רגע לפני. זה משהו טרגי כזה בעיני, בקריאה ראשונית. קראתי איזשהו פירוש שבכלל עשה לי רע, אז אולי אח"כ ארגיש אחרת.

אשרינו שיש לנו את הזוהר, כי הזוהר הוא הקריאה המתאימה לדור שלנו. עוד מישהו רוצה לספר שקרא והרגיש איזשהו רגש? עוד מישהו הרגיש עצוב?

משתתפת אחרת: לי היה עצב אבל גם משהו אחר, כשקראתי חזרו כמה וכמה פעמים המילים "חזק ואמץ", וזה היה לי מעניין כי בשבילי זה הסיסמא בכלל של תנועת הנוער השומר הצעיר, וזה היה לי מעניין לראות את המקור שלה.

אורנה: אני חושבת שבאמת הסיפורים בתנ"ך הם גם טראגיים, הם אנושיים. למשל על יעקב כתוב שכשנודע לו שיוסף חי אז נאמר "ותחי רוח יעקב". המדרש אומר ש- 17 שנה שהוא לא ראה את בנו, שחשב שבנו מת, אז רוח הקודש הסתלקה ממנו. אפשר לדמיין או אי אפשר לדמיין מה זה אומר, בן אדם שיש לו רוח הקודש, זאת אומרת שיש לו שיח עם הבורא ו- 17 שנה בגלל העצב שלו, ובגלל האבל שלו, הוא ירד לרמת תודעה רגילה. אי אפשר לדמיין את זה, זה כמו בשבילנו לרדת לרמת תודעה של חיה. יש סיפורים עצובים ואנושיים, אבל אנחנו מנסים להבין אותם בנוסף לסיפור עצמו ולרגשות שזה מעורר בנו באופן ישיר, את רמת הסוד שבהם. למעשה, כשאני אומרת את רמת הסוד שבהם, ואנחנו מדברים על פרדס, פשט רמז דרש וסוד, אז יש שאומרים שבכלל זה הפוך, זה סוד , דרש, רמז ופשט. למה? כי כשאנחנו קוראים את התנך כמו שהוא, אז זה סוד. דוקא מה שנראה לנו פשוט, פשט, הוא בעצם הסוד, בשפה שאנחנו לא מכירים. אנחנו חושבים שאנחנו מכירים אבל למעשה זו שפה סודית לגמרי וכשאנחנו נסיר עוד ועוד רבדים כולל הזוהר, אז אנחנו חוזרים למה שחשבנו שהוא פשט והוא בעצם הסוד וקוראים את זה בעיניים אחרות לגמרי.

למעשה, כשאני אומרת את רמת הסוד שבהם, ואנחנו מדברים על פרדס, פשט, רמז, דרש וסוד, אז יש שאומרים שבכלל זה הפוך, זה סוד, דרש, רמז ופשט. למה? כי כשאנחנו קוראים את התנ"ך כמו שהוא, אז זה סוד. דוקא מה שנראה לנו פשוט, פשט, הוא בעצם הסוד, בשפה שאנחנו לא מכירים. אנחנו חושבים שאנחנו מכירים אבל למעשה זו שפה סודית לגמרי וכשאנחנו נסיר עוד ועוד רבדים כולל הזוהר, אז אנחנו חוזרים למה שחשבנו שהוא פשט והוא בעצם הסוד וקוראים את זה בעיניים אחרות לגמרי.

אז באמת משה הולך להסתלק, הוא עולה להר העברים – הר נבו. העברים, המילה עברי, בודאי חלקכם יודעים בטח מה פרוש המילה? זה נאמר על מי עוד? על אברהם. מה נאמר עליו? שהוא מעבר, שכל העולם מעבר אחד והוא מהעבר השני.

אז גם משה, עולה להר נבו, שנקרא גם הר העברים, משום שהוא, שהיה האור הפנימי של העם, הופך להיות אור מקיף, זאת אומרת, ההארה שלו עכשיו צריכה להקיף אותם ולא רק אותם, את כולנו, עד סוף  כל הדורות, עד גמר תיקון, האור של משה צריך ללוות אותנו מההיקף, ולאפשר לנו , לאפשר קודם כל לבני ישראל, לעבור סף ולהיכנס לתוך ארץ ישראל, עם כל המשמעות שלה. וההשפעה שלו הולכת להיות הרבה יותר גדולה כשהוא בעצם יאיר להם מההיקף, ולא רק זה, אנחנו נראה גם דרך הזוהר היום, למה אי אפשר בכלל היה שמשה ייכנס לארץ ישראל עם עם ישראל?

הפרשה מתחילה במילה – וילך. והמשמעות של וילך, זה האופן שאני הולכת, או שאני הולך, בתוך העבודה הרוחנית. איך אני אמורה ללכת בתוך העבודה הרוחנית. ושימו לב שהמילה וילך, כבר ניתקלנו בצרוף הזה, של ו' ההיפוך, שמחבר עבר ועתיד. וילך, זאת אומרת, שהוא הלך, למרות שזו צורה של עתיד – ילך. וילך אומר שהוא הלך, אבל כשאנחנו אומרים ילך, אנחנו מתכוונים לעתיד. אז ה- ו' הזאת נקראת ו' ההיפוך, והיא מחברת בין עבר להווה. זאת אומרת שלא מדובר פה רק על סיפור חד פעמי, אלא על הנחיה עבורנו איך ללכת בדרך. כלומר, "וילך" חולש על הזמן שמתחיל בעבר ועובר דרך ההווה לעתיד. זאת אומרת שזה כל הזמן. לפחות כל זמן התיקון שלנו. אז הוא הולך. אנחנו כאן בזמן שלנו, זמן התיקון נקרא "שיתא אלפי שני", שזה ששת אלפים שנה, לפי הספירה העברית, אנחנו כבר די בסוף, אנחנו בשנת חמשת אלפים שבע מאות ומשהו, לפי דעתי. לא נשאר עוד הרבה, אם אכן זו ספירה של שנים. יכול להיות שזה לא ספירה של שנים, אלא שזה, ששת אלפים שנה – כלומר, ששה אופנים, שש הנהגות, שש מידות, שישה סוגי תיקונים שאנחנו צריכים לעשות. בזמן הזה אנחנו צריכים ללכת. זה זמן העבודה. לפני זה לא הלכנו ואחרי זה לא נלך אנחנו הולכים רק כשיש זמן. הליכה מניחה את הבסיס של הזמן. זמן לא תמיד היה וגם לא תמיד יהיה. גם בידע האנתרופוסופי, אנחנו יודעים שהזמן נוצר בשלב מסוים של האבולוציה של העולמות, בשבתאי קדמון, והזמן נוצר על מנת שאנחנו נוכל לעשות תיקונים.

זמן הוא בעצם בריאה. הוא נברא על מנת שהנברא, שזה אנחנו, נוכל לתקן. כדי לתקן אנחנו צריכים זמן. אילולא היה הזמן, אז כל משגה שלנו היה נענה בתוצאה מיידית. זאת אומרת, הזמן מאפשר לנו לא לקבל את התוצאה מטעם הדין – דין כמו בראש השנה – אלא עם רחמים, כמו ביום כיפורים. רחם. לא יודעת אם אתם יודעים, שדוקא בראש השנה, שם אנחנו עומדים למשפט, ודוקא ביום כיפור אורות מאוד מאוד גדולים זורמים אלינו, אורות של רחמים. אז הזמן, זמן העבודה שיתא אלפי שני, או ששת ימי בראשית, או כל דבר שקשור לשש והשביעי זה הגאולה או מעבר לזמן, אז הזמן הזה הוא הזמן שאנחנו צריכים ללכת, ללכת בעבודה. ואנחנו ננסה ללמוד דרך משה, איך צריך ללכת בעבודה הרוחנית.  כי הזמן הזה של העבודה הרוחנית הוא מוקצב, וצריך לדעת איך ללכת בו. כי זה לא זמן של מנוחה. אנחנו מאוד רוצים מנוחה. אנחנו אוהבים מנוחה, כי אנחנו זוכרים את השורש שלנו. אנחנו באנו מהמנוחה ואנחנו נלך למנוחה. אבל פה שיתא אלפי שני זה לא זמן של מנוחה, זה זמן של עבודה וצריך לדעת איך הולכים.

משתתפת: יש עוד משהו לגבי משה באופן ספציפי. כשמשה נולד – "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי". אז גם כשהוא נולד וגם כשהוא מת, הוא בעצם בהליכה כל הזמן.

הוא כל הזמן בהליכה, נכון. משה זה אנחנו, גם אנחנו כל הזמן בהליכה. משה הנשמה שלו כל כך גדולה שהיא מכילה את הנשמות לעתיד לבוא, שזה אנחנו, וגם כל הנשמות שהיו במעמד הר סיני וקרוב לודאי שרובנו היינו שם במעמד הר סיני, אחרת כנראה לא היינו מקשיבים לשיעור הזה היום.

המילה זמן היא גם קשורה למילה זימון. הבורא מזמן אותנו לתהליך של התקרבות אליו. בפרשה הזאת הבורא מזמן את משה להסתלקות שלו. ולאופן שהוא צריך להכין את ההסתלקות שלו ולהעביר הלאה את הכוח ליהושע, כדי שיהושע יוכל להיות המנהיג של עם ישראל בארץ ישראל. אז יש כאן זימון של משה ע"י הבורא ויש כאן זימון של העם על ידי משה.

משתתפת: מה כאן הזימון של העם? הוא מנחה את העם.

אורנה: משה מכנס אותם ומסביר להם איך להיכנס לארץ ומה הולך להיות.

בואו ננסה לצלול עכשיו למים עמוקים של הזוהר. ושוב אני אומרת, איך יודעים שזה שהגיע זמן משיח? כלומר פעמי משיח, התקרבות של זמן גאולה? אומרים שהמשיח יבוא "החוצפה ישגה". החוצפה תגבר. אני תמיד אומרת שכנראה אני נולדתי בזמן הנכון, כי באמת זה חוצפה מצידי לעבוד איתכם על הזוהר לפני שאני עשיתי את זה לפחות 30 שנה, אבל אם אני אחכה 30 שנה, אז אני מן הסתם כבר אהיה בעולם הבא, אז אנחנו ברוב חוצפתנו, כן ננסה להתבונן בזוהר ביחד, ולראות מה הזוהר אומר לנו על תהליך העבודה שאנחנו אמורים ללכת לאורו.

אז עכשיו אשתף אתכם בזוהר הסולם, יש ברשת את כל הזוהר מפורש בפרוש הסולם. שזה הרב אשלג, ואשרינו, כי אחרת בכלל לא היה לנו שום סיכוי.

לא אקרא את הציטוט בארמית, ישר אקרא את הפרוש של בעל הסולם, שהוא גם מפרש את המילים של הארמית לעברית וכמובן מוסיף פרשנות של התוכן. יש לזה הרבה, הרבה רבדים, אני אפילו לא מתיימרת להגיד שאני מתחילה להבין קצה של קצהו אבל בכל זאת בואו נראה מה הזוהר אומר לנו.

זה מסודר כך: קודם הארמית. בעל הסולם סידר את הזוהר מאמרים מאמרים. הוא מאוד מאורגן ומסודר בעל הסולם. הוא עשה את זה כל כך קל בשבילנו, שהוא ממש מחלק את זה למאמרים קטנים ונותן כותרת לכל מאמר. הזוהר הוא ברובו בארמית, זו שפת האחוריים של עברית, אנחנו נלמד פעם למה ארמית. אם אתם זוכרים את לבן שהוא היה לבן הארמי, ובעצם המשפחה של אברהם שבאה מעבר, האם המשותף היה עבר, היא התפצלה, חלק ממנה חזר לארץ כנען וחלק ממנה נשאר בחרן, והפך אח"כ להיות ארמי, למרות שזה לא מאותו שורש, אבל נלמד אולי יום אחד את הגנאולוגיה של ישראל ונראה דברים מאוד מפתיעים שמשיקים לתקופה שלנו בצורה שלא נוכל להעלות על הדעת.

בכל אופן, ארמית נקראת שפת האחוריים של העברית. רוב הזוהר כתוב בארמית, ובעל הסולם חילק את זה למאמרים מאמרים, וכל  מאמר – א' גדול של הזוהר, וא' קטנה, שזה פרוש של הא' הגדולה. אז הוא מתחיל בפרשה. "וילך משה וידבר וגו'. ר' חזקיה פתח, מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע מים מפניהם וגו'".

זה פסוק מישעיהו. אתם רואים ככה, יש כאן את המילה "מימין" לימין. יש בירושלים את השכונה ימין משה. יש את המילה זרוע, תפארת, בוקע ומים. כל מילה כזו זה עולם תוכן שלם. אני רוצה לשתף בציור מתוך האתר של ברכה ושלום:

 

הנה רואים כאן תמונת אדם. האדם הזה אפשר לקרוא לו "עולם אדם קדמון". אנחנו מסודרים עפ"י עולם אדם קדמון ורואים כך, אקריא לכם את המשפט ותגידו לי איזה מילה מהדהדת לכם עם משהו שרואים כאן. "מוליך לימין משה זרוע תפארתו בוקע מים מפניהם".

תפארת. – רואים בציור את ספירת תפארת. ועוד משהו חבוי, כשאנחנו אומרים, לימין משה, איזו ספירה זו? חסד. זו לא תמונת ראי, זה בדיוק מה שנראה כאן.

אנחנו רואים שיש לנו חסד בצד ימין. חסד זו תכונה של השפעה. חסד זה כמו מים. יש לנו גם מים כאן. חסד משפיע כמו מים בלי גבול. חסד הוא בלי גבול. חסד גם כן יכול להפוך לרוע, כאשר אני משפיעה בלי גבול, גם על הרשעים, אז אני יכולה להפוך חסד לרוע. מול חסד עומדת תכונה של גבורה. תכונת הגבורה היא של הצמצום, זה התכונה של מלכות דאינסוף. זה דין, מאוד מתאים לימים שלנו. זה לעשות גבול להשפעה האינסופית. לעשות גבול. אז רואים שיש לנו ימין, יש לנו שמאל, אבל כל אחד מהם לחוד יכול להפוך לרוע, לקיצוניות של רוע. לכן צריך את המתאם ביניהם, או המכריע ביניהם. שזה למעשה קו האמצע, שזה ישראל, קו היושר. אם אתם זוכרים את התמונה הראשונה של הקבלה, עיגולים, עיגולים וקו יושר. זו תמונה שצריכה להיות לכם מול העיניים. כל העולמות שלנו זה בקו יושר לא בעיגולים. קו יושר זה אומר שיש מידה, ויש מדידה, ויש גבול, והחסד לא ניתן בצורה שהורס אותי. למשל המבול זה אקט של חסד. זה לא אקט של דין. אבל מרוב שהוא הושפע והושפע והושפע, הוא הטביע את האנשים. החסד היה כאן כדי ליצור אנושות שתוכל להיות כלי מתאים. האנושות עד אז לא היתה כלי מתאים. האנושות כפי שהתהוותה עד המבול, הוכיחה את עצמה ככלי לא מתאים.

אז אנחנו רואים, שמשה הוא בעצם, קו האמצע, עוד מי שהוא קו האמצע הוא כמובן ישראל, יעקב, ששמו בגדלות זה ישראל, כאשר האב טיפוס, או האב הארכיטיפי לחסד זה כמובן אברהם, או הלא היה פתוח או הלא היה פתוח אומרים במדרש לארבעה כיוונים, והוא כל הזמן השפיע, הוא רק רצה להשפיע חסד, לעומתו בגבורה, מי היה שם? יצחק. עקדת יצחק. אומרים גם פחד יצחק. ואנחנו רואים שמאברהם לבד ומיצחק לבד עוד לא נולד עם ישראל. ההיפך, מאברהם לבד איזו אומה יצאה? ישמעאל. וליצחק עדיין בלי ישראל, מי היה אחיו של יעקב? עשו. עשו הוא למעשה אומרים הוא האבא של הנוצרים. אז יש לנו את האיסלאם – אמרתי לכם שזה כל כך מרתק – ויש לנו את הנצרות, שלאורך כל הדורות היה לנו עיניינים איתם, והם כל אחד מגלמים צד אחד מתוך שני הצדדים. לא משנה שזה הולך לקצה השני, אבל אם תחשבו על המוסלמים, על רוחב הלב שלהם, ואיך שהם מארחים באוהל שלהם, אנחנו רואים את ההשפעה, את השפיעה של החסד. הם בנים מובהקים לאברהם, ושלא לדבר, שאם נקרא את התורה בקפידה, נראה שאברהם אוהב את ישמעאל. קשה לו מאוד, מאוד לשלח את ישמעאל ואת הגר. הוא לא רוצה לשלח אותם. נאמר שם: "ויחר הדבר בעיני אברהם". הוא לא רוצה לעשות את זה. אבל שרה, שהיא כבר נביאה, והיא יודעת מה צריך להיות, אז היא משלחת את הגר. אבל זה לסיפור אחר.

כשאנחנו קוראים את הזוהר, אז רואים כבר במילים הראשונות, שהזוהר אומר לנו, מספר לנו, הזוהר מתחיל לספר לנו איך צריך ללכת. הוא מתחיל לספר לנו שהדרך חייבת להיות דרך האמצע. העבודה שלנו צריכה להיות דרך האמצע – תפארת.

ממשיכה את הציטוט מהזוהר:

"אשריהם ישראל שהקדוש ברוך הוא רצה בהם. ומשום שרצה בהם קרא אותם בנים בכורים קדושים אחים".

המילה אחים היא מאוד מאוד חשובה. אנחנו מדברים כאן על שלושה אחים, משה, אהרון ומרים. שהם בעצם פה בפרשה הזו, מייצגים את השילוש, את האחדות של הניגודים, ובעצם אנחנו גם כן נקראים לאחווה.

"כביכול ירד לדור עמהם. ז"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ורצה לתקנם כעין של מעלה, והשכין עליהם שבעה ענני כבוד, ושכינתו הולכת לפניהם, ז"ש, וה' הולך לפניהם יומם".

המאמר הבא נקרא: מאמר משה אהרון ומרים.

אנחנו צריכים לדעת שמי שמייצג את קו החסד מתוך השלישיה הזו זה, אהרון. אהרון הוא כהן. הוא מייצג את קו החסד, אנחנו מדברים כאן אחרי שאהרון נפטר. זאת אומרת, אהרון מת, נקבר, וגם לפניו, אם אני לא טועה, גם מרים מתה, והיא מייצגת את צד השמאל. בכלל נקבות, נוקבות, נשים, לא אגיד נשים, כי זה הצד הנקבי, מייצג תמיד את הצד של הדין, כי המלכות עצמה היא צמצמה, וצמצום זה דין, כדי לא לקבל את האור הגדול, מצד שני הגאולה היא גם כן דרך הנוקבה. זאת  אומרת שבסופו של דבר את האור הכי גדול הנקבה יכולה למשוך. אז יש לנו את ההתחלה, שקשורה לקשר בין מלכות לבורא ואת הסוף, ובאמצע אני יכולה להגיד שזה שליטת הזכר. רואים את זה בהיסטוריה, שכל הירידה לאינקרנציה היא בעצם בשליטה של הזכר, שצריך בעצם לעשות את האינקרנציה בתוך האדמה. זה לא בדיוק מה שנאמר בקבלה, על הענין של האינקרנציה, אבל בהחלט כן נאמר שהצד הנקבי, שסבל, שהלך אחורה – הרי בתנ"ך יש דמויות נשיות שהן יותר גדולות מהדמויות הגבריות, לפחות חלק מהזמן, למשל שרה. מהשלב שהיא הרתה את יצחק ועוד לפני זה, שהוחלף שמה משרי לשרה, אז היא בעצם יודעת יותר טוב מה צריך לעשות, והקדוש ברוך הוא אומר לאברהם ששרה רוצה לגרש את הגר. מה אומר הקדוש ברוך הוא לאברהם?  "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה" כי שרה היא נביאה. ובאותו זמן אברהם כבר, נבואתו לא היתה כל כך חזקה כמו שרה – אבל כל הדמויות הנקביות הן בעצם מה שנקרא, "כבוד בת מלך פנימה". וצריך להבין את זה לא באופן פמיניסטי, אלא באופן של התפקיד של הנוקבה כל זמן שיתא אלפי שני, וגם בתפקיד שלה בגאולה.

משתתפת: גם רבקה ידעה יותר טוב מיצחק מי צריך לקבל את הירושה.

כל הנביאות שהן נשים בתנ"ך, הן מוזכרות ברמזים.

"תלת אחין קדישין וכו'. ג' אחים קדושים הלכו ביניהם. ומי הם. משה אהרן ומרים. ובזכותם נתן להם הקדוש ברוך הוא מתנות עליונות. כל ימיו של אהרן לא סרו ענני כבוד מישראל".   עם ישראל היה מוגן. וגם ענני כבוד זה סיפור בפני עצמו שנדבר עליו בסוכות. "והרי העמדנו שאהרן הוא זרוע ימין של ישראל. והיינו שכתוב, ישמע כנעני מלך ערד וגו', כי בא ישראל דרך האתרים. וגו'. דרך אתרים פירושו שישראל היו כאדם ההולך בלי זרוע."

אתר – איזה מילה זה מזכיר לכם? לא משנה שאנחנו יכולים להחליף אותיות דומות. איתר. איתר יד ימינו. נכון שישראל היו כאדם ההולך בלי זרוע, זאת אומרת כבר לא היה אהרון, אז הם נחלשו, לא היה להם את הצד של ההשפעה של השפע. וסומך עצמו בכל מקום ומקום. כלומר הוא בלי זרוע, חסר לו משהו, אז הוא מבקש סמך, סמך זה כמו תמך וכל מיני דברים כי אתרים פרושו מקומות ואז וילחם בישראל וישב ממנו שבי. ישראל היה חלש שזה היה משום שהיו בלי זרוע ימין.

אתם רואים שכשאנחנו מתחילים בתהליך העבודה אנחנו קודם כל צריכים לקרוא לימין. הימין זה החסד, אנחנו מתחילים בתהליך העבודה אנחנו לא יכולים ללכת לבד. אנחנו איטרים. אם אנחנו חושבים שאנחנו הולכים לעשות תהליכים כל כך קשים של ביקורת עצמית זה השמאל, ושל מרוק ושל טיהור ושל הפללה, העמידה למשפט, אנחנו מעמידים את עצמנו למשפט בלי שהימין תומך בנו אז אומרים לנו פה, לא. אתה חייב קודם כל להיות בקשר עם העליון, עם החסד של העליון, והוא יתמוך בך. זאת אומרת שכל עבודה צריכה להתחיל בימין ולא בשמאל. גם עבודה שאנחנו עושים בקבוצות, הרבה פעמים אנחנו ששים אלי קרב כשאנחנו מוצאים את השני איזה רוע, כי בבית ספר שלנו למצוא חסרונות זה חגיגה, זה לא רק בבית ספר שלנו, ככה אומרים גם בקבלה, אבל אם אנחנו מוצאים את החיסרון ולא משתפים את הימין בזה, את החסר, את הרכות, את ההשפעה את הכוח העליון, אז הביקורת שלנו יוצאת כמו קבר. היא קוברת את האחר במקום בוקר, במקום שמשהו חדש יצא, אז אנחנו משתמשים רק בשמאל, בדרך כלל כלפי אחרים… לא תמיד. יש בינינו שמבקרים את עצמם, בלי מעט חסד לתת לעצמם, שזה עבודה מאוד מאוד קשה. אז אנחנו רואים שעכשיו משה נשאר בלי זרוע ימין ולמעשה נשאר גם בלי זרוע שמאל.

משתתפת: אומרים גם להתחיל ברגל ימין.

משתתפת: וגם אומרים על שמאליים, איטר יד ימינו.

נכון. אתם רואים כל הדברים האלה בעברית, יש להם חכמה מאוד, מאוד גדולה, שאם אנחנו לומדים לקרוא אותה דרך שפת הקודש אז רואים מה השורש. העברית היא ענף של השורש. כל השפות בעולם זה ענפים. מתי התבלבלו כל השפות? הרי היתה שפה אחת. במגדל בבל. אומרים שלשבעים שפות. זה כל הניבים והדיאלקטים וכו'. כל השפות התחילו משפת הקודש והעברית היא הכי דומה לשפת הקודש.

משתתפת: זה מלמד פה שאהרון הוא זרוע ימין של ישראל. אבל מתוך מה שאני זוכרת, לא יודעת אם זה מדרש, כשהיתה מלחמה בפלישתים, כשמשה הרים זרועותיו למעלה, אז הם ניצחו. הזרועות הם של משה.

אבל מי החזיק את ידיו?

מצד אחד אהרון ומצד שני נחור.

הם יחידה אחת. אהרון ומשה ומרים הם יחידה אחת. ושימו לב כמה ענווה יש ביניהם. כי מי הבכור? אהרון. הוא לגמרי יודע את מקומו לעומת משה. והכוהנים הם צד ימין והם היו שייכים לשבט הלוויים, והלוויים הם צד השמאל.

משום שהיו בלי זרוע ימין בוא וראה אהרן היה זרוע ימין של הגוף שהוא תפארת  זוכרים את הציור של הגוף  ועל כן כתוב מוליך לימין משה זרוע תפארתו. ומיהו אהרון שהוא זרוע הימין של תפארת.

רוצה להגיד בינתיים שישראל זה לאו דוקא עם ישראל של היום. וגם להגיד שעם ישראל זה לא שהוא נבחר מהראשית אלא לא העם הספציפי הזה, אלא המבנה, הנשמות, שיכול לפעול כמו ישראל, הבורא חיפש מבנה כזה, חיפש אדם כזה, ואדם כזה, שיכול להיות כלי נכון לא נמצא לאורך כל הדורות. כי הרי היה קין והבל, והיה נח, והיו כל בני נח. הבורא כל הזמן רצה לחפש אדם שאיתו הוא יכל להתחיל מבנה שקוראים לו ישראל. גם באנתרופוסופיה שטיינר כותב על אברהם, בבשורה עפ"י מתי, הוא כותב, שאברהם היה לו מבנה אחר של מוח. לאברהם היה מבנה אחר של נשמה, אפשר להגיד, שדרכו כוונת הבורא יכלה להתממש. הוא לא היה ישראל, יצחק וישראל יצרו את היכולת של אותה מערכת נשמות נכונה להווצר פעם אחת בהיסטוריה ומאז זה נקבע. זאת אומרת שיכל היה לכאורה להיות גם נח. כי נח איש צדיק בדורותיו. אבל לא, היה חסר לו משהו. יכל להיות עשו, אבל לא. כי היה צריך משהו מאוד ספציפי.

אני אומרת את זה, כי יש נטייה ליהירות, לחשוב שאנחנו טובים מכולם. לא. הרבה פעמים אני גם אומרת, גם אנחנו בעצמנו כמשרתים של הרוח, אנחנו לא תמיד בני האדם הכי טובים שאפשר למצוא עלי אדמות, אלא פשוט שמבנה הביוגרפיה והקרמה שלנו התאים למשימה שלנו. ולכן נבחרנו. אפשר להגיד – סומנו. לא צריך להישען על המילה ישראל ולהגיד אני בעם הנבחר באופן אוטומטי. ממש לא. צריך להבין מה זה ישראל. ישראל זה לא דת. ישראל זה כוונה. ישראל זה מסך ואור חוזר. ישראל זה כלי חדש לקבל את האור. זה קו האמצע.

אז אומרים שמשה עכשיו, למעשה, בלי ידיים ובעצם הוא רוצה להסתלק כבר. הוא נכה במובן מסוים בלי האחים שלו, כמו שאנחנו נכים בלי החברים שלנו, כלומר בלי החברים שלנו לדרך. אפילו בבית ספר שלנו, כל אחד שעובד בבית ספר הוא עוד יד, או עוד אצבע. תארו לעצמכם שאנחנו מפשיטים את הבית ספר הזה, משאירים אותו נאמר רק איתי, תוך יום אחד הבית ספר הזה קורס. נכון שפעם, כשהוא היה קטן, אז הוא עמד עלי, אבל בפרוש יש , ידים, רגלים, מוח, אזנים וזה מבנה שלם. אז גם משה, במובן מסוים, גם כשהלך לפרעה.

משתתפת: זה מאוד מעניין גם השלוש.

ענני הכבוד, זה נקרא התערותא דלעילא. התערותא – זה התעוררות, דלעילא – מלמעלה. זאת אומרת שמלמעלה משפיעים לנו את הטוב, כמו אור אינסוף  קודם כל יתפשט אבל, יש ציפייה להתערותא דלתתא. לתתא- למטה. אנחנו צריכים גם כן לעשות פעילות מלמטה, זה לא שהאור מושפע עלינו ואז כולנו מוארים. אנחנו צריכים לבנות כלי מתאים. והכלי המתאים זה התעוררות מלמטה. אז ענני הכבוד, שליוו את עם ישראל, קשורים לתכונה של אהרון, התכונה של החסד, התכונה של ההשפעה והם הזרימה מלמעלה, כמו המן שירד במדבר. ועכשיו כשנכנסים לארץ ישראל צריכה להיות התערותא דלתתא. זאת אומרת העבודה צריכה עכשיו להיות מהצד של הנברא, הוא צריך להעלות מן. המן ירד, עכשיו הוא צריך להעלות מן.

להעלות מן זה להעלות תפילה, אבל תפילה נכונה. להעלות מן זה ליצור כלי. הבורא רוצה כלי, רוצה את הכלי הנכון כי כל המטרה שלו זה להשפיע, וליצור כלי, אנחנו יכולים ע"י התפילה הנכונה, כי אנחנו לבד לא יכולים שום דבר, שום כלום. המן הזה שירד מלמעלה, הוא סוג של לחם, שהחזיק אותם במדבר. אמרו על המן במדרש, למשל, שהוא לא השאיר פסולת. הם אכלו אותו ולא היו צריכים להתפנות. הוא היה לחם מדויק. זה בעצם בהתחלה הנשמה מקבלת את המן מלמעלה כדי שהיא תכיר את הטבע העליון שלה, כי אם היא לא תכיר את הטבע העליון שלה היא לא תדע למה לשאוף, לא יהיה לה זיכרון של למה לשאוף. יש ירידה, יש נפילה מאוד גדולה.

העבודה שלנו, בעצם, זה אחרי שירד המן מלמעלה אז אלוהים מסתתר. גם בפרשה הזו, כתוב "הסתר אסתיר". אז כאילו אלוהים הסתתר, כי הוא רוצה שאנחנו נגלה אותו. האם אלוהים נמצא בכל מקום? אני לא יודעת מי אמר את זה מהחכמים. לא.

משתתף: הוא כן. לא זוכר מי אמר את הזה "לית אתר פנוי מיניה". אין מקום שהוא לא נמצא. לפחות כך נאמר.

זה נכון, אפשר לומר, באופן ממשי. אבל נאמרה גם אמירה אחרת: לא, אלוהים נמצא רק במקום שנותנים לו להכנס! מה זה המקום שנותנים להכנס? אתה צודק "לית אתר פנוי מיניה" אין מקום פנוי ממנו, הוא ממלא כל עלמין, ממלא את כל העולם, אבל אם אני לא בתודעה, אם אין לי כלי לקלוט אותו אז בשבילי הוא לא ממלא שום דבר. זאת אומרת שרק אם אני נותנת לו להכנס, אז הוא ייכנס. זה שהאלוהות ממלאה כל מקום, אני צריכה לגלות את זה, אם אני לא מגלה את זה, בשבילי זה עולם חרב, זה עולם שומם, זה עולם של חושך ודכאון. אנחנו מכירים מצבים כאלה בחיים – קטנים, גדולים, כל אחד לפי הקרמה שלו – שאנחנו לא חשים אלוהות בכלל. אנחנו חשים ייאוש נצחי אבל גם נצחי זה אלוהות. אז העבודה שלנו זה הגילוי, והעבודה של הבורא מהרגע שהשרביט ניתן לנברא, זה כיסוי, זה הסתר כדי שאנחנו נוכל לגלות מחדש.

משתתפת: עכשיו ההסבר שלך עם המקום ענה לי על שאלה, שהטרידה אותי הרבה זמן, גם בפרשה הזאת או הקודמת, אלוהים אומר "אל המקום אשר אראך", של ללכת את המקום, אל המקום אשר יבחר, הוא לא אומר מה שם המקום, הוא לא מציין. אין ציון מדויק של המקום. ועכשיו מההסבר שלך, את המקום, אם אני מבינה אותו נכון. כשנעשה עבודה אז יתגלה המקום.

אורנה: נכון מאוד. אנחנו נלך כמו אברהם, לך לך, אנחנו נלך בדרך למקום שהוא המקום שלנו מלכתחילה, אבל אנחנו צריכים לגלות אותו מחדש. למה הוא שלנו מלכתחילה? כי אברהם נולד בארץ כנען, זאת אומרת בארץ ישראל, הם גלו משם. משפחת אברהם גלתה משם, הוא הולך חזרה, הוא הולך הביתה, אבל הוא צריך לגלות את זה מחדש.

משתתף: המקום זה אגב כל מקום. איפה שאתה נפתח לך ערוץ, או מקום רוחני – זה המקום! "עשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". לא משהו חיצוני.

אורנה: נכון, "לא בשמים היא ולא מעבר לים".

חלק מההליכה בדרך זה לבקש את האור שיאיר לי. האור נענה לבקשה שלי רק לפעמים הוא מאיר את הרשימות שיש לי ממנו, את הזכרון ולפעמים הוא מאיר לי כמה אני רחוקה. גם זה אור. גם כשאני נמצאת במצב שנקרא הסתר פנים, או שנקרא, קטנות, או שנקרא, הנמכה, גם שם יש אור. אבל האור מראה לי את המרחק שלי באותו רגע.

ג'

וילך משה מאי וכו'. שואל, וילך משה, מהו וילך. אנה הוא הלך, הוא משיב, אלא וילך פרושו שהלך כגוף בלי זרוע. כמו שנאמר, וילכו בלי כח לפני רודף, כי מת אהרן שהוא זרוע ימין והגוף שהוא משה רצה להסתלק מחמת זה.

ד'

כל יומוי דמשה וכו', כל ימיו של משה אכלו ישראל לחם מן השמים, כיון שבא יהושע מה כתוב, וישבות המן ממחרת וגו'.

אז עכשיו מתחילים לדבר על מיהו יהושע ומה היחס שלו למשה. מה היחס בין משה ליהושע. מה מייצג משה? מהו בעצם? שמש.

ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח. מה בין זה לבין זה. בין מן ובין לחם מן הארץ.

מאיפה המן בא? מהשמים, ולחם מן הארץ? מהאדמה. נכון מהעבודה שלנו. הרי זרקו את אדם לעבוד את האדמה. בזעת אפיך תאכל לחם. עכשיו העבודה היא מלמטה, נגמרה החגיגה. היתה צריכה להגמר.

אלא זה המן הוא מלמעלה, מן השמים שהוא זעיר אנפין. זעיר אנפין זה תפארת, זה אחת מהספירות,  והוא גם הקדוש ברוך הוא. כשאנחנו אומרים הקדוש ברוך הוא אנחנו מדברים על מה שנקרא בקבלה, זעיר אנפין. פנים קטנות.

וזה לחם מן הארץ הוא מלמטה מן המלכות הנקראת ארץ. ארץ זה גם רצון. כל זמן שהיה נמצא משה היא שולט גוף השמש, שהוא זעיר אנפין ומאיר לעולם. כיון שנסתלק משה נסתלק גוף השמש ויצא גוף הלבנה שהוא מלכות שהיא בחינת יהושע ועל כן נפסק לחם מן השמים ויאכלו מעיבור הארץ שהוא מלכות.

עיבור, מעבר. אתם רואים את המילים שהם מהדהדות. שימו לב, מה קורה ביום שהשמש מאירה? מה קורה עם הלבנה? לא רואים אותה. על מנת שהלבנה תוכל להאיר, השמש צריכה להסתלק. לכן משה חייב היה להסתלק, מפני שאם הוא היה נכנס לארץ ישראל, זה כבר היה גמר תיקון אבל רק שלו, הם עוד לא הגיעו לשלב הזה. חייב היה להסתלק. אולי ניתן איזו דוגמא מהחיים?

משתתפת: זה נותן תמונה כמו של הגרוש מגן עדן באיזשהו אופן.

אורנה: נכון. לחלוטין. אנחנו רואים כל הזמן את ההולוגרמות, סיפור בתוך סיפור, את ההתכללות, סיפורים דומים. יש הרבה סיפורים שאנחנו רואים שמה שקרה לאברהם, למשל,  עם שרה והירידה למצרים, אנחנו רואים את הסיפור הזה אצל יצחק. הכל סודות ורזים.

אז אנחנו רואים שמשה היה צריך להסתלק, כי הגיע זמן שליטת הלבנה. זאת אומרת הגיע הזמן של המלכות. הגיע זמן להוציא לחם מן הארץ, אז אי אפשר שהשמש תאיר ואח"כ הלבנה נעלמת, לא רואים את אורה. זה כמו שיש לנו נר באור יום, הוא חסר משמעות, לכן משה הסתלק ואומר כאן בהמשך, שהוא הסתלק טרם זמנו. יכל היה לכאורה לחיות אבל חייב היה לפנות את אשתו, שזה ארץ ישראל, לבעלה האמיתי, זאת אומרת לבעלה כל עוד היא בזמן תיקון בעלה זה יהושע. ואז הוא מביא משהו שבזוהר, שאפשר ממש להוציא מזה ידע קרמתי על בני זוג, שמישהו מתחתן עם מישהי לזמן מסוים אבל הוא לא הבן זוג האמיתי שלה, ואז כשהבן זוג האמיתי מגיע, הוא צריך לפנות את השטח. זה מאוד מעניין גם ברמה הארצית הביוגרפית, אבל יותר אני רוצה שנחזור להליכה בדרך. איך הולכים?

אנחנו צריכים ללכת בשלושה קווים, בקו ימין, בקו שמאל ולהכפיף את השמאל לימין ואז יוצא לנו קו האמצע. אנחנו באנתרופוסופיה מדברים על לוציפר ואהרימן ונציג האדם אבל בקבלה יש הרחבה של זה. בקבלה יהיו קוראים ללוציפר על ימין של הקליפה, של מערכת הקליפה, לאהרימן השמאל של מערכת הקליפה, אבל יש גם הימין של הקדושה, והשמאל של הקדושה. כל אחד מהם לחוד אי אפשר ללכת איתו, אין עולם. אבל איחוד הניגודים, זה בעצם הכלי המתאים.

זה בעצם איחוד בורא ונברא. שני ניגודים. האיחוד הראשון זה בורא ונברא. האחר האולטימטיבי של הנברא זה הבורא, והאחר האולטימטיבי של הבורא זה הנברא, ומתוך זה כל האחרים האחרים שזה בין אדם לאדם. וצריך למצוא את דרך האמצע. אז בעצם הכלי המתאים שנקרא ישראל, ושוב אני אומרת, זה כלי מתאים שבורר במהלך דורות, 10 דורות עברו מזה לזה, עוד 10 דורות עברו עד אברהם ונמצא הכלי המתאים. והכלי הזה הוא הכלי שכל אחד ואחד מאיתנו צריך ללכת איתו בדרך הרוחנית האישית שלו.

וצריך לראות כל אחד מאיתנו מה הנטיות שלו. יש בינינו שהם נוטים לקו שמאל מאוד חזק, גם כלפי עצמם, שהם מאוד מאוד נוקשים עם עצמם, ויש להם מעט מאוד חסד לעצמם. זה לא הדרך הנכונה. לא הדרך המומלצת וגם לא הכלי הנכון. ויש כאלה שעושים הרבה הנחות לעצמם. מרחפים בשפע ולא זוכרים שאנחנו בזמן מוגדר, מוגבל, ושבכלל הזמן נוצר כדי לעשות תהליך ולכן צריך, מה שצבי קרא, "העריצות של הזמן", לכן צריך להתחשב, כי עוד מעט לא יהיה זמן. המערכת הזאת של שיתא אלפי שני, ברגע שהצמצום, לא הראשון, הצמצום השני יתבטל, כל המערכת ייתפרק. אורות שלמים ימלאו את העולם ויהיה הרס נוראי. ואחרי זה כמובן עלייה לעולם ברמת תודעה אחרת לגמרי.

כל אחד מאיתנו באופן אישי, צריך להגיע ל- 1000 השביעי, "שיתא אלפי שני וחד חרוב". חד חרוב – חורבן, כשהוא עשה את המקסימום שלו ללכת בדרך הרוחנית הנכונה שהיא לא קיצונית לא לצד הזה ולא לצד הזה, כי כל קיצוניות תרחיק אותנו מהיכולת לקבל את האור בצורה הנכונה.

רוצים להגיד משהו?

משתתף: מה יש להגיד, אחלה שיעור.

                                                                                                שבת שלום!

print