פרשת ויצא

בכתיבה על פרשת השבוע, אנו חשים תמיד כאב מסוים, הנובע מהצורך לבחור פסוק אחד או שניים ולהתייחס אליהם, בעוד הפרשה כולה שופעת תובנות רוחניות. ובכל זאת נפתח כאן צוהר, עבור מי שרוצה להמשיך ולהעמיק.

פרשת ויצא מתחילה בפסוק:

י וַיֵּצֵא יַעֲקֹב, מִבְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּלֶךְ, חָרָנָה בראשית כ”ח י

אומרים חז”ל: המילה ויצא היא אינדיקציה של היציאה מעצמך, ממי שהיית קודם, ומההצמדות שלך לדפוסים שלך, לקו התורשה ולמסורת. היום נדבר על הקשר מסוים של יציאה.

בעוד על יצחק אביו נאמר שהיה נביא של: “לשוח בשדה”- וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב בראשית כ”ד ס”ג, יעקוב הוא איש תם ויושב אוהלים.

על מנת להתנבא, יצא יצחק מהעיר, מהחברה והתבודד בשדה; יעקוב התנבא בתוך אוהלו, בתוך ביתו, בקרב משפחתו והחברה בה חי.

התנבאות קדומה דרשה יציאה ממקומות בהם אדם עלול לחטא בלשון הרע, בקנאה, בעין צרה, ובכל יתר החטאים אותם ניתן לחטא בהיותך חי בתוך חברה. הקשר החדש של האדם לאלוהיו, הנבואה החדשה, מתרחש בתוך חיי היום יום, חיי השעה.

על פי מדע הרוח האנתרופוסופי, מתקיים המקדש המודרני בחיי היום יום, במפגש בין אדם לחברו. אלוהים מתגלה כאן, על פני האדמה, בין שניים או יותר- בתנאי שאנו מזמינים אותו למפגש האנושי.

אין צורך אם כן להרחיק לכת עד ההימלאיה… אף אין צורך לשנות מקום פיזי; ביכולתנו לעבור את הדרך הרוחנית שלנו בחיי היום יום- מול הבעל, האישה, הילדים, העמיתים לעבודה וכו’… אלוהים מדבר אלינו דרכם- עלינו רק ללמוד ולהקשיב לנאמר.

כן, אנו זקוקים להתבודד מידי פעם, אך זאת על מנת להחליף כוחות, להיטען- ולחזור לחברת בני האדם. כפי שללא חיכוך עם קרקע מתחת לרגליים, תחלשנה עצמותינו (כפי שקורה לאסטרונאוטים בחלל)- כך מבלי חיכוך עם העולם, תחלש עצמיותנו, אנו לא נכיר את עצמנו.

והשבוע:

אני מציעה לזהות מקדש אחד בתוך החיים שלנו, בינינו לבין בני אדם אחרים, בו התקדמנו להכרת עצמנו ולהכרת האמת, כנאמר: כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא. לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה. כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ. דברים ל’ יא יב

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *