ט"ו בחשון תשפ"ב, 21 באוקטובר, 2021

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן

תמלול השיעור

ערב טוב לכולנו. אני רוצה להגיד כשלומדים שיעור קבלה, אפשר להקדיש אותו לאנשים חולים או לאנשים שנפטרו. אז אם אתם רוצים להקדיש אותו תכתבו כאן בצ'ט למי אתם רוצים להקדיש אותו, ואתם צריכים להגיד את שם האדם ואת שם אמו. זה בן זאת. ביהדות זה הולך לפי האמא. ואז אנחנו נגיד את השמות לפני השיעור.

וגם בבקשה תגידו אם זה לעילוי נשמה או שזה מישהו חולה. מי שכותב רפואה שלמה אז אני יודעת שזה למישהו חולה.

נקדיש היום את השיעור, רפואה שלמה לחנה בת דינה, להבדיל אלפי הבדלות לעילוי נשמתו, של יוסי מולא ולמיכאל בן אנה, שתהיה נשמתם צרורה בצרור החיים בזכות החסדים שנעשו איתנו ללמוד את החומרים הקדושים האלה.

אז הפרשה שלנו, פרשת וירא.

{א} וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: {ב} וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: {ג} וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: {ד} יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ: {ה} וְאֶקְחָה פַת לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם אַחַר תַּעֲבֹרוּ כִּי עַל כֵּן עֲבַרְתֶּם עַל עַבְדְּכֶם וַיֹּאמְרוּ כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ: {ו} וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת: {ז} וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ: {ח} וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ: {ט} וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וַיֹּאמֶר הִנֵּה בָאֹהֶל: {י} וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו: {יא} וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים: {יב} וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: {יג} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי: {יד} הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן: {טו}  שני  וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ: {טז} וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם:

כדאי לכם לקרוא את כל הפרשה. זו פרשה עמוסה וגדושה ומעניינת מאוד.

משתתפת: ומעוררת שאלות קשות.

איזה שאלה זה עורר בך?

משתתפת: לוט ובנותיו. ועוד קודם, שהוא היה מוכן לתת אותן שיתעללו בהן במקום האורחים – קחו את הבנות שלי, תעשו מה שאתם רוצים. אח"כ כשהבנות שוכבות איתו כדי שיהיו צאצאים. הגרוש של הגר וישמעאל וכמובן כל ההתמקחות של אברהם עם אלוהים ובסוף הניסיון של העקדה.

אורנה: כן. תודה שסיכמת לנו את הפרשה. ובאמת, אנחנו צריכים תמיד, תמיד לזכור שזה הכל סודות של התרחשויות בשורשים. השורשים זה העולמות העליונים, ואברהם בעולם העליון זה משהו אחד, ויצחק זה משהו אחר, ויעקב ישראל זה משהו אחר. ובנות לוט זה משהו ולוט זה משהו אחר. אז אנחנו תמיד צריכים לזכור שמדברים איתנו בשפת סתרים. לא שהסיפור עצמו לא נוגע ללב ולא מעורר שאלות אבל כשזה קשור לשורש שלו, אין שום דבר רע בא מלמעלה.

איזה פועל רואים כאן בשני הפסוקים הראשונים שחוזר על עצמו?

וירא.

הפועל של הראיה אנחנו כבר לא פעם אחת ולא פעמיים דיברנו על הראיה כתכונת חכמה של ספירת חכמה. אז אנחנו נראה שהפרשה הזו תמשיך את הברורים, שהתחילו בפרשות הקודמות. הברורים לקראת המציאה של מבנה מסוים של נשמה שתוכל בעצם להיות האב של התולדות, אלו שמתאימים לתיקון הבריאה.

קראנו להם ישראל, ישר אל, ואמרנו פעם שעברה שהתולדות האלה לא יכולים יותר להיות בקו אחד אלא בשלושה קוים, והברורים של מערכת הנשמות האלו, של עבודה בשלושה קוים – ימין שמאל ואמצע – נדבר על זה עוד הרבה, וקו האמצע הוא מחבר בין שני הפכים אבל זה לא פשרה. זה לא פשרה. זה יצירה חדשה. והיצירה החדשה הזו תקרא בשם ישראל רק כשיעקב יולד ויהפוך להיות ישראל במפגש עם המלאך, מלאכו של עשו.

בפרשה הזו הברור ממשיך להיות עכשיו בתוך הצאצאים של תרח עצמו. תרח היה אביהם של אברהם, ושל הרן ונחור. הרן מת בארם או אפילו באור כשדים, ולוט הוא הבן שלו. זאת אומרת אברהם הוא הדוד של לוט.

עכשיו יש, לכאורה, למרות שזה ברור שזה אברהם ולא לוט, אבל לכאורה יש ברור ביניהם, ויש היפרדות ביניהם. אם קראתם את הפרשה, אז כשהגיעו לארץ כנען, אברהם אמר ללוט, תבחר לך מקום ואני אבחר לי מקום בהתאם למקום שאתה תבחר, כמובן יש לאמירה הזאת הרבה פרושים, ואברהם, במובן מסוים, עשה משהו שהוא בלתי אפשרי לאף אחד. הוא התנתק מהרוע.

כשלוט מסמל את הרוע, לוט זה מהמילה אטלטיא. אטלטיא בארמית זה קללה, והוא מסמל את הרוע, את הצד הנפול, ואברהם התרחק ממנו. מה שאנחנו בדר"כ אומרים שאנחנו לא יכולים להתרחק מהרוע, אנחנו צריכים להכיל אותו, וצריכים לעשות לו טרנספורמציה ובאמת אחרי זה רואים שאברהם היה מחויב חיוב פנימי ללכת ולעזור ללוט שהמלאכים איימו על סדום ועל לוט בתוכם, אז אברהם הלך ונלחם במלאכים. הוא לא יכול להתנתק מלוט, כי לוט , אם אנחנו לוקחים את לוט ואת אברהם ואת יצחק ואת שרה, כדמויות שהם בתוך אדם אחד, בתוכנו, אז עם לוט זה הרצון לקבל הכי גדול, וגם סדום, אנחנו לא יכולים להתנתק מזה, חייבים לעשות לזה טרנספורמציה.

אז אנחנו רואים שאברהם מחויב אחרי זה לחזור ללוט. אברהם הוא חסד. חסד מוחלט. נראה אחרי זה שחסד מוחלט, אמרנו גם פעם קודמת, חסד מוחלט בלי שקו שמאל, חסד זה קו ימין, ובלי שקו שמאל ירסן אותו, גם חסד מוחלט יכול להפוך להיות אסון, חסד ללא גבולות. אנחנו נראה שאברהם מיתקן מיצחק, בעקדת יצחק.

בכל אופן כל הברור הזה, בסופו של דבר הגיע לתכליתו, אמנם לא השלמה, אבל הגיע לאב הראשון שנקרא אברהם, שהוא  – אנחנו צריכים לחשוב על האנשים של פעם, כדי שלא נחשוב על זה כסיפור דמיוני. דיברנו על הנפשות שחיו פעם, ודוקא שטיינר מסביר את זה בצורה מאוד יפה, כשאנחנו מדברים על נפש התחושה, אז אנחנו מדברים על אנשים שעדיין לא חשבו בצורה, שבשבילנו היא מובנת מאליה, כמחשבות רציונאליות, אלא היה להם קשר יותר לעולם, לטבע קשר בלתי אמצעי וההבנה שלהם את העולם לא נעשתה דרך מחשבה שכלית אינטלקטואלית. אותם אנשים גם הרגישו את האלוהות בכל מקום. אבל מה לא היה להם? לא היה להם יכולת להרגיש את האלוהות כאחדות. כאחד. את הריבוי כאחד. הם ראו רוח בכל דבר. הם ראו שמש, הם סגדו לשמש, הם סגדו לירח, לכוכבים. גם אברהם עצמו, אומרים שהוא היה אסטרולוג הכי טוב בזמנו. שהוא קרא בכוכבים, הוא הבין בכוכבים, והוא גם ראה בכוכבים שלא יהיה לו בן. דרך הטבע הוא ראה שלא יהיה לו בן. ראייה בכוכבים זה קישור שכנראה היה לאנשים בתקופת נפש התחושה באופן הרבה יותר טבעי מאשר לנו, ואלוהים הוציא אותו מפתח האוהל ואמר לו בעצם, תצא מתוך האיצטגניות שלך, מתוך קריאת הכוכבים שלך, כלומר מתוך האמונה שלך שמה, שנכתב זה מה שיהיה. כלומר מה שהוא בדרך הטבע זה המילה האחרונה.

בכל אופן, הברור הזה סוף כל סוף – אני מתארת לעצמי שהיה איזה רווחה בעליונים – הגיע לאדם אחד כזה שהוא הבין שיש בורא אחד מעבר לכל התופעות, וגם בורא שאפשר לנהל איתו דיאלוג. וזה בעצם – אם אנחנו זוכרים את 3 השיעורים על מבנה העולמות – מה מלכות הכי רצתה, מלכות דאינסוף?

דיאלוג עם מי שברא אותה. היא רצתה קודם כל להבדיל את עצמה כישות נפרדת, אבל מתוך זה היא רצתה איזשהו יחס למי שברא אותה.

ואצל אברהם רואים פעם ראשונה דיאלוג אמיתי. לפני זה מה שהיה, זה שאלוהים מצוה, "ויאמר אלוהים". זה לא ממש דיאלוג שיש לו עם אדם כשהוא אומר אייכ? זה לא ממש דיאלוג עם נח, הוא אומר לנח מה לעשות, עם התיבה, אבל הדיאלוג האמיתי של אדם שעומד פנים מול פנים מולו התחיל באברהם. וזה מה שהבורא רוצה בשבילנו. אנחנו ממש לא מבינים כמה הרבה יותר הבורא רוצה בשבילנו מאשר אנחנו רוצים בשביל עצמנו.

משתתפת: כשאת אומרת על הדיאלוג… הדיאלוג התנהל סביב נושא סדום. אבל כאילו לפי מה שכתוב בפשט, מי שיוזם את הדיאלוג זה האלוהים, שאלוהים אומר "המכסה אני מאברהם". כלומר, אני אשתף אותו. כלומר אלוהים יזם את הדיאלוג.

אורנה: נכון, כי אלוהים, אם אפשר לדבר ככה – אלוהים מבין שיש עם מי לדבר פה. אז אפשר אולי, נעיז ונגיד שאלוהים כבר לא בודד. זאת אומרת יש לו עזר כנגדו. זה העזר כנגדו של אלוהים. ואם נלך ונדבר על העולמות ועל הספירות, המלכות דאור אינסוף, הנקודה השחורה ביותר שאין לה שום דבר משל עצמה, היא הבת זוג של הכתר. ויש תיאורים שהכתר לא שמח עד שלא יתנו לו את הבת זוג שלו.

אז במובן מסוים, אנחנו זה הבת זוג של הקדוש ברוך הוא. בת זוג במובן שהחלק הנקבי זה החלק היותר מקבל. אז אפשר להגיד שעכשיו סוף כל סוף יש עם מי להתדיין. לא רק זה אלא מישהו שישכנע את הבורא, כשהבורא כאילו פועל דרך שכר ועונש, מישהו שיגיד לו "רגע רגע, תרחם עליהם". הרי נח לא אמר את זה. מי שיגיד את זה אח"כ במלוא התוקף זה משה. שבחטא העגל, אם אני לא טועה, הוא יגיד "אם אתה מחסל אותם אני רוצה למות". הוא מביא לבורא את כל הטיעונים למה לא כדאי לחסל את עם ישראל במיוחד כדי שהגויים לא יגידו שהוא נטש את העם, שהבטיח ונטש. אבל הבורא מחכה לצדיק הזה שיבקש מחילה על הבריאה שלו ועל ההשחתה.

בכל מקרה, אנחנו רואים שבאברהם מתחיל סיפור אחר לגמרי. זהו, כאילו נגמר הברור, במובן מסוים, ומתחילה העלילה של הליכה בשלושה קוים. קודם כל בניה של 3 קוים, אז אנחנו אומרים שאברהם הוא קו ימין חסד, יצחק הוא קו שמאל גבורה, ויעקב שיקרא ישראל, הוא קו אמצעי שנקרא תפארת, שהבורא מתפאר בו, וגם אמת. אתן אמת ליעקב. זה הקו של האמת.

משתתפת: חשבתי על זה בהקשר למה שאת אומרת, שבעצם הרבה יותר פרקים מוקדשים לסיפור של אברהם מאשר לכל הסיפור של הבריאה. זה מראה את החשיבות של הסיפור הזה.

אורנה: נכון, זה בניגוד לכל מיתולוגיה אחרת, שמתעסקת במה קרה בשמים בפרטי פרטים. בתנ"ך 3 פרקים מובאים כדי לתאר מה קרה לפני שמערכת נשמות כזאת הופיעה דרך אברהם, והתנ"ך גם, כשדיברנו, ש"אלה תולדות השמים והארץ בהבראם", אמרנו בהבראם – אברהם.  זאת אומרת שכל השמים והארץ האלה נבראו בשבילנו, אנחנו בני אברהם. כל הסיפור הקוסמולוגי הזה הוא לא מעניין אם הוא לא מגיע לאברהם. אם הוא לא מגיע לאפשרות הזאת שיהיו נבראים שיתקנו את הבריאה ויוכלו לקבל את אור האינסוף בזכות ולא בחסד. למה? כי כל רצונו של הבורא זה להשפיע את אורו. זה נקרא להיטיב לנבראיו.

זאת אומרת, הבורא רוצה כלי מתוקן שיוכל לקבל את כל האור שלו ואז כל הבריאה הזו תבוא להשלמתה. והיחס של הבורא לאדם כבר ישתנה, כלומר מערכת יחסים כבר תשתנה ואנחנו לא יודעים לאיזה עוד אינסופים ועידנים אנחנו יש אחרי זה, ויחסים בין בורא ונברא, וכשנברא הופך להיות בורא. זה מאוד מאוד מאוד רחוק אבל הרצון של הבורא זה ליצור כלי שהוא יוכל להתפשט בו.

ומכיון שמלכות דאינסוף, מתוך זה שהוא איפשר לה להפרד ממנו, סרבה להיות כלי כזה שמקבל מתוך נהמא דכיסופא שזה לחם ביזיון, שלא מגיע לו, והיא עשתה את הצמצום וברגע שהיא עשתה את הצמצום היא סילקה את כל האורות של הבורא מעליה, הם נשארו בהיקף – התמונה הזו של העיגולים שאתם מכירים, התמונה נורא מוכרת של העיגולים האלה של הספירות. היא סילקה את כל האורות לצדדים ונשארה בלי כלום. מה שצריך עכשו זה למלא עוד פעם את מלכות דאינסוף, הפעם ביגיעה, ביגיעה שלנו בני האדם כדי שמלכות דאינסוף תקבל את כל האורות.

לכן אני אומרת גם בייעוצים הפרטיים, כל חסרון שיש לנו, כל מועקה שיש לנו, כל מחשבה מטרידה שיש לנו, מה שאנחנו צריכים לעשות איתה זה פשוט לדמיין אותה עולה למעלה. נגיד שאני עושה משהו ואז אני פתאום מוטרדת, מה קורה לילדים שלי, מה יהיה איתם? איך יגדלו? וזאת ככה וזה ככה, אני תופסת את עצמי בתוך המחשבה הזו, אני עושה תנועה פנימית בדימיון שלי, אני מעלה אותה מן – זה נקרא מן – אני מעלה אותה מן לבורא, ועוזבת אותה, עכשיו שהוא יטפל בה. זה מה שהוא רוצה. הוא רוצה שכל טירדה כזאת, שזה חושך כי זה פירוד, מה זה הטרדות האלה? זה אני לא רואה את האחדות אני לא רואה את התמונה השלמה, משם נובעות כל הטרדות. אז הוא רוצה למלא לי את זה באור.

אנחנו מתבקשים לבקש עזרה. זה מה שמצופה מאיתנו, לבקש עזרה. הוא מחכה שנבקש עזרה, שלא ניתן לטרדות האלה לפוצץ לנו את המוח, אלא ברגע שאני תופסת את עצמי באיזה טירדה, אני עושה איזשהו תנועה בתוכי, אני רואה , כל אחד איך שרואה, אולי מילים עולות, אולי עשן עולה, את כל הסיפור שמטריד אותי, אני נותנת לאלוהים שהוא יטפל בזה. זה נקרא העלאת מן.

אז דיברנו על ראיה – וירא – וראיה קשורה כמובן לעיניים, לחכמה, וראיה קשורה לקו שמאל דוקא ולא לקו ימין. כי קו שמאל הוא בעצם אור חכמה, אם אני מקבלת אותו בלי הכלי של האור חוזר שנקרא ימין, שנקרא אור חסדים, אז האור חכמה הזה יכול לשרוף אותי. לכן מה צריך לעשות לקו שמאל? צריך לעקוד אותו, לקשור אותו שהוא יהיה בשליטת הימין. זה כמו שאנחנו תמיד אומרים שאנחנו לא צריכים למגר את הרוע, אנחנו צריכים לקחת את האנרגיה של הרוע בשביל לעשות טוב. אז זה אותו דבר, אנחנו צריכים לעקוד את קו שמאל, להוריד לו את הראש זה נקרא, את הספירות העליונות שלו, לעקוד אותו, לקו ימין ובקו האמצעי הוא מקבל אורות של כתר, חכמה ובינה מחדש אבל לא בצורה כזאת שאין כלי שיכיל אותה. אז זו למעשה עקידת יצחק.

מה זה עקידת יצחק? זה עקידת השמאל. זאת אומרת שהשמאל בעצם מכניע את עצמו לימין ומשתמש בכל הכוחות שלו לשרות הימין. שאור חכמה פוגש מסך ואור חוזר, ואז הוא יורד בחזרה אבל בתנאים אחרים. זאת עקידת יצחק.

משתתפת: שאלה – החכמה לא נמצאת בצד ימין?

אורנה: החכמה היא – לפני שיש צדדים – החכמה ירדה בקו ישר, במלכות דאינסוף הכל ירד בקו ישר. העניין של 3 קוים זה כבר סיפור אחר. זה מאיזשהו שלב מסוים כי היא לא שייכת לעולם אדם קדמון, זה שייך רק לפרצוף שלישי של עולם אדם קדמון, ואחרי זה לשבירה. פרצוף ניגודים ואחרי זה לעולם האצילות – בריאה יצירה ועשייה ואז השמאל זה דוקא האור חכמה.

אנחנו צריכים פשוט לראות שאור חכמה – אם הוא ניתן בלי כלי – אז הוא אור הרסני, אז זה בטח שמאל. כי ימין, חסד הוא לא אור הרסני במובן הזה שאם הוא ניתן גלי כלי. החסד עצמו, אורות חסדים, הם כלי לאורות חכמה ואם אנחנו עוקדים את צד שמאל לצד ימין, אפשר לקבל אור דרך זה שהכנו כלי חדש של אור חוזר ומסך. זה נקרא לבוש, זה נקרא אור חסדים.

אז הפרשה שלנו מתחילה בירא אליו הוויה באלוני ממרא, והוא יושב פתח האוהל כחום היום. שוב אני אומרת לכם, כל מילה כאן אפשר לדבר עליה חצי שעה.

וירא – אז אמרנו, אורות חכמה ורואים כאן שזה פעם ראשונה שהוויה נראה, בדרך כלל הוויה רואה, וירא אלוהים כי טוב. עד עכשיו יש וירא "אלוהים". עכשיו האלוהות נראית לאברהם אבל זה לא אלוהים זה הוויה, זה בחינה יותר גבוהה ממלכות. מלכות זה אלוהים, כלומר בינה זה אלוהים. אלוהים זה בינה ולפעמים זה מלכות  זה יותר צד הדין. והוויה זה צד החסד והוא התגלה לאברהם באלוני ממרא, אז גם המילה אלוני ממרא יש לה שורש, אנחנו לא נכנס לזה, אבל כן נכנס – "והוא יושב פתח האוהל כחום היום."

אם אנחנו זוכרים, אברהם הוא כבר אחרי הברית. ומה זה הברית?

הברית זה הסרת הערלה. ומה זה הערלה? הערלה זה הרצון לקבל הגדול ביותר בעולמות. זה בעצם מלכות דמלכות. זאת אומרת הרצון הזה הוא לא לגיטימי יותר, אי אפשר לקבל עליו.  צריך להוריד את הערלה הזו. זה מעל הטבע. הורדת הערלה זה מעל לטבע משום שבן אדם, אפילו בקבלה לא קוראים לבן אדם בן אדם אלא להיות בן אדם זה התהוות, קוראים לו אנוש. בן אנוש נולד עם ערלה, וזה גם הטענה של אומות העולם מה אתם עושים, אתם מחבלים במשהו שנולד שלם, אבל מה שנולד שלם זה האדם הטבעי, זה האנוש. זה עוד לא האדם.

האדם השלם, צריך להסיר ממנו משהו מהטבע ובעצם זה מראה על זה שאנחנו פועלים מעל לטבע. אז יש את הברית של אברהם ויחד איתו, מלים את כל בני ביתו, ורק אז אברהם יכול להפוך להיות מוליד, אבל תגידו, זה לא נכון, למה לא נכון?

משתתפת: יש את ישמעאל.

וישמעאל הוא לידה בתוך הטבע. אברהם היה בן 86 כשילד את ישמעאל ו- 86 זה בגימטריה אלוהים, ואלוהים זה הפעולה של האינסוף בתוך הטבע. אבל ללדת יצחק , את זה אפשר רק אחרי הברית. רק אחרי שאני מצהיר על עצמי כקשור לזרם שהוא מעל לטבע. רק אז הוא יכול ללדת את יצחק וגם אז שרה נותנת לו את ה- ה' שלה את ה- ה' מהשם שרי, ה- י' הזו מתפצלת לשניים ואז הוא מקבל את הה' , וה' זה תמיד או בינה או מלכות. ה' ראשונה וה' תחתונה, ואני שמעתי שכדאי לבנות שהשם שלהן נגמר בה' , לא לעשות להם קיצור לי'. למשל לא להגיד שרי, אלא להגיד שרה, כי ה' זה אות נשית, וי' זאת זכרית. אני לא יודעת אם זה כל כך חשוב היום, כי הדברים הם פנימיים, בכל מקרה לי אין בעיה שקוראים לי אורני בבית, כי אני כבר ילדתי, אז אין לי בעיה עם זה. תעשו מה שאתם רוצים עם האינפורמציה הזאת…

בכל מקרה, עד אז אלוהים מסתכל על הבריאה, הוא אומר, איך הבריאה שלו התממשה. "וירא אלוהים את האור כי טוב", או "וירא הוויה כי רבה האדם בארץ". הוא בוחן את הבריאה שלו והוא מסתכל מה קורה, בין המחשבה לתוצאה אנחנו יודעים שזה לא תמיד אותו דבר. אבל מאברהם כבר יש תודעה של ראיה משני הכיוונים. ואז אנחנו רואים שהדבר הבא זה וישא עיניו וירא 3 מלאכים.

התודעה הזאת של אברהם מתחילה להבין שיש לה תפקיד, תפקיד של שותפות, לא רק רואים אותה.  "כחום היום" – אני רק אגיד, לא אסביר את זה לעומק, זה צורת התגלות מסוימת של אור, זה כשהשמש נמצאת בשמים, בדיוק מעל לראש – מה שנקרא זניט – היא הכי מכה בחומה, הכוונה לאור חכמה. האור הכי גדול שניתן לעולמות. האור חכמה ושהוא גם אור החיים, וכשהיא מכה ככה, אם אנחנו מקבלים אותה ישירות אז אנחנו נשרפים בכל מיני צורות. דיברנו על 4 נכנסו לפרדס, 3 מהם נשרפו בכל מיני צורות.

הם כבר לא יכולים להיות כלי ראוי לקבל את האור הזה כי זה אור מוגזם, הכלי צריך להיות מאוד טהור להשפעה כדי לקבל אורות כאלה. הכלי שאנחנו רואים כאן זה פתח האוהל. אוהל זה תמיד כינוי למלכות או לשכינה. נראה שיש הרבה כינויים לשכינה ולמלכות.

זאת אומרת שפתח האוהל זה הכלי שלתוכו ירד האור חכמה והוא עלה בחזרה כאור חוזר. אז רואים שאברהם מקבל אורות בצורה נכונה. מה זה פתח האוהל? זה הפתח הזה. הכלי הזה נעשה פתח לאורות שאברהם קבל בצורה נכונה. זה בדיוק אותו רעיון שמלכות דאינסוף לא מקבלת יותר אורות באופן ישיר כי היא צמצמה את עצמה ועכשיו היא מקבלת אורות רק דרך יצירת כלי השפעה.

התנ"ך רוצה להגיד לנו שאברהם הוא משפיע. כי הוא מקבל בחום היום את האורות הכי גדולים, הוא מקבל בצורה הנכונה, ומיד אחרי זה רואים שמגיעים המלאכים שהם: מיכאל, רפאל וגבריאל, והוא ממהר, למרות שהוא נימול והוא ב- 3 ימים הראשונים של המילה, אומרים שזה הכי כואב, ותארו לעצמם שהוא היה בן 100. למרות זאת הוא מקיים מצוות הכנסת אורחים כי הוא מצד החסד, והאורחים האלה הם מלאכים כמובן.

משתתפת: לגבי אוהל, במדבר היה להם אוהל מועד.

אורנה: אוהל מועד הוא משכן. הוא סוג של משכן שבתוכו יש את הנוכחות. גם על יעקב נאמר, יושב אוהלים. יעקב הוא קו אמצעי, קו אמצעי תמיד נוצר מהצרוף של ימין ושמאל.

בעצם רואים שחוט השני שעובר בכל הפרשות ובכל התנ"ך זה איך אנחנו יוצרים את הכלי המתאים לקבל את האורות. ואנחנו תמיד רואים דוגמאות. נראה את לוט ואת סדום שאין להם כלי מתאים. תמיד רואים דבר והיפוכו.

טקסט מתוך הזוהר, פרשת וירא, בפירוש הסולם:

אומר הזוהר "כעד של נימול אברהם היה סתום כלומר שלא היה יכול לקבל אורות העליונים. כיון שנימול נגלה הכל, כלומר, שכל האורות נגלו אליו, כי נפתח מסתומתו, והשכינה שרתה עליו בשלימות כראוי."

ועוד על החום היום – "שהוא סוד הארת חכמה בלי חסדים, המכונה יציאת השמש מנרתיקה. כי אין אור החכמה מאירה אלא בנרתיק מחסדים. וכשמאירה בלי חסדים היא שורפת בסוד הכתוב כחום היום. ואז הרשעים נידונים בה (סדום) אבל הצדיקים מתרפאים בה (תיבת נח) כי מגלים מ"ן, וממשיכים חסדים להלביש החכמה. וזהו שמרמז הזוהר את פירושו של כחום היום, בהכתוב – וזרחה לכם ישראל שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, ללמדנו שאין אור השמש הזה מרפא אלא בכנפיה, דהיינו בלבוש החסדים המכסים על תוקפה של השמש כמו כנפיים. ומטרם ביאת הכנפיים מקו האמצעי הוא סוד כחום היום, ששורפת אז".

אתם מבינים את זה? זה מה שאמרתי רק במילים קבליות. זה נקרא שהחמה יוצאת מנרתיקה. הנרתיק זה בעצם הכלי ששומר שהחמה לא תשרוף ואם הקדוש ברוך הוא רוצה שהחמה תצא מנרתיקה, זה אש שורפת. אני  יכולה לחשוב על כל השריפות שמתחוללות בעולם בשנה, שנתיים אחרונות. אפשר להגיד שהחמה יוצאת מנרתיקה, כלומר, יש אש שורפת, לא אש שאנחנו יכולים להשתמש בה לטובתנו ועל זה מדובר.

אני מדברת על דבר גשמי – וזה גם לא בטוח נכון – אבל נראה כך שיש התחממות והתלהטות שהיא ביטוי של משהו רוחני, של דין.

אמרתי מקודם שלאברהם נוספה ה- ה', והיא מבדילה בין אברם – אב רם. זאת אומרת אב לארם אומרים הפרשנים, אב להרבה גויים, זה מה שאברהם גם חשב שזה התפקיד שלו, לגייר את כולם ושכולם יהיו עם ישראל ואומרים הפרשנים שאחרי שהוא נפטר אז כל הגיורים, כל אלה שהוא גייר אותם, חזרו להיות עובדי אלילים. זה לא תפס מים.

גם אברהם, וכמוהו גם יוסף בזמן שיבוא אח"כ, רצו לעשות את ישראל בחוץ – בחוץ לארץ. איפה חשב יוסף לעשות את ישראל? במצרים. גם שם כתוב שהוא מל את המצרים. לא זוכרת אם זה בתנ"ך או במדרשים. זה בדיוק כמו הרצון של היהודים, בכל המאות, כל ההיסטוריה, להשתקע בארצות אירופה בעיקר ועכשיו גם בארה"ב ולהפוך שם להיות מובילים. בתקוה שהם יוכלו להוביל איזשהו זרם מוסרי, זרם של חכמה. זאת אומרת ליצור את ישראל בחוץ. זה כמובן אף פעם לא הולך.

ההיסטוריה מוכיחה שזה אף פעם לא הולך, וההיסטוריה הקרובה מאוד, כלומר מה שקורה בימים האלה, בכל פעם שיש מצוקה אז תמיד הראשונים שנפגעים זה היהודים ואז כמובן הם רואים שאי אפשר לעשות את ישראל במצרים. את ישראל אפשר לעשות רק בישראל.

אבל הנטייה הזאת של להביא את הבשורה לכל העולם לפני שאתה מתקין את עצמך כקבוצת עילית, אבל שלא תחשבו שזה כל כך שמח ומבדח להשתייך לקבוצת עילית, כי עם ישראל לקח על עצמו לתקן את כל החטאים מהמבול וגם את חטא אדם הראשון.

נראה כשנגיע למכות מצרים, ולעבודה בלבנים. למשל העבודה בלבנים, היא תיקון למגדל בבל. עם ישראל לקח על עצמו את התיקון – לא במודע כמובן – של החטא של מגדל בבל. שהם עבדו בלבנים, הם ליבנו לבנים ואמרו, הבה ונעשה מגדל עד השמים ונעשה לנו שם, אותו דבר עם ישראל למעשה, נקרא לזה בטרמינולוגיה האנתרופוסופית, שיקופים, הוא לקח על עצמו לתקן את זה.

זאת אומרת, קבוצת העילית הזאת לוקחת על עצמה לתקן ולהתקין את העולם וקודם כל זה צריך להיות בתוך קבוצה מסוימת. ומאז ועד עולם זה תמיד ככה . תמיד עבודה רוחנית נעשות בתוך קבוצות קטנות, איזוטריות, אקסקלוסיביות. הנשמות האלה לקחו על עצמם, מבלי שהאדם ידע במודע, את התפקיד של לעבור את הפיילוט של כל האנושות.

קודם כל התיקון קורה בקבוצה מסוימת ורק אז אפשר לתקן עולם. אבל גם אברהם וגם יוסף, ניסו להפוך את כל העולם בבת אחת לישראל. דבר כזה בלתי אפשרי. ההיסטוריה מוכיחה את זה בכל התקופות.

לפני אברהם אמרנו שהיו דמויות – היה נח, היה חנוך, ובפרשה הזו אפילו מופיעה דמות מאוד מאוד גבוהה, מלכיצדק, פועל לאל עליון – אבל אף אחד מאיתם לא יכל היה להתאים לתיקון המלכות. אף אחד מאיתם לא קבל ה' – ה' זה מלכות – לתוך השם שלו, והם לא התאימו לתיקון המלכות. זאת אומרת, בסופו של דבר מלכות דאינסוף שחייבת להיתקן מפני שהיא נשארה שחורה ואומללה והיא הנברא האולטימטיבי. אנחנו רואים שדרך אברהם, הפן האוניברסלי מתחיל ללבוש גם צבע אינדיבידואלי דרך עבודה מסוימת שנקראת ישראל.

למעשה עם אברהם יצחק ויעקב נקבעת מערכת הנשמות עם התפקיד המאוד מסוים. זה לא תיקון רק אישי, וגם לא רק של עם, זה תיקון עולם. זאת אומרת, האינדיבידואלי והאוניברסלי נפגשים ב- 3 האבות. במילים אחרות אנחנו יכולים להגיד שמציון תצא תורה רק כאשר בציון יש תורה. אם אין תורה בציון אין שום דבר טוב שיוצא.

במילים אחרות, אפשר אפילו לקחת את זה עד אלינו, שאם אנחנו עושים בקבוצות שלנו את העבודה נכון, בתוך המיקרוקוסמוס הזה, אנחנו כל אחד ואחד יודע שהוא מתכלל בשני, והשני מראה לו  חלק מתוכו, והוא לא זורק על השני את זה, אלא הוא רוצה לראות איזה חלק בתוכו בא לידי ביטוי, אז אנחנו עושים קבוצה קטנה שאחרי זה מצטרפת לעוד קבוצות, בין אם בבית ספר שלנו ובין אם במקומות אחרים שעושים עבודה כזאת, והיא ישראל. ואחרי זה היא מביאה את הבשורה.

במידה שהיא לא מסוגלת לעשות את זה, אין לה בשורה להביא. אני תמיד אומרת למורות, "העיקר שאנחנו בינינו לא נתפצל ולא נריב. העיקר שכל מצוקה וכל קושי, ניקח אותו לעבודה." כי אנחנו ראינו שהתפלגויות בכל מיני זרמים, כולל הזרם של שטיינר, כולל האנתרופוסופיה אחרי מותו של שטיינר, זה העיקר. כי אם אנחנו מתחילים להתפרק על רקע של הרצון לקבל כמו הכבוד, קנאה וכוח, אם מתחילים על הרקע הזה, אין לנו מה להביא לעולם. אין לנו. מה שנדבר לעולם לא יתפוס מים. את אלוהים אי אפשר לרמות.

העבודה הזאת חייבת להיות בקבוצות קטנות וזה תמיד היה, לא רק בעם ישראל. קבוצות תמיד, קבוצות איזוטריות קטנות, שהן לקחו על עצמם, זה נשמות שבחרו בזה, בחרו בקושי הזה, כי זה עבודה קשה, אם תסתכלו על כל הגדולים של עם ישראל, החיים שלהם היו מלאי ייסורים ומלאי ויתורים והם ויתרו על החיים האישיים שלהם. הם בעצם חיו חיים של אומה.

אין כאן מקום ליהירות או לתפיחה על השכם אלא רק להודיה. הודיה שאני נבחרתי לתפקיד כל כך חשוב. ולא יודעת למה נבחרתי. זה לא בהכרח שאני הטובה ביותר, אבל נבחרתי, אז להודות לבורא עולם שיש לי זכות לא רק לחיות את החיים הגשמיים האלה, שהם מביאים את כולם בסופו של דבר לחרדה ולריקנות, אלא מישהו החליט שזה אני. אני חושבת שעל זה צריך להגיד הודיה על כל יום ויום שהוציאו אותנו מהביצה הזאת קצת, נתנו לנו להריח ריחות של עולמות שהם התחלה של מה שמזומן לנו ואנחנו צריכים, אני חושבת, גם מאוד מאוד להודות, וגם להתעקש, חס וחלילה, שהחוט הזה לא יתנתק כי החוט הזה עובר דרכנו. וחס וחלילה שהוא יתנתק החוט הזה לעולמות הגבוהים, חס וחלילה זה יתנתק.

אז העבודה היא אישית, וכמו שרואים בתקופה של היום, שזה גמר תיקון, זה כבר לא רק אישית – אני בהגשמה עצמית שלי ומה אמא שלי ואבא שלי עשו לי, וכו'. זה לא זה. אנחנו לאט לאט חייבים לשחרר את זה. והשאלה שלנו צריכה להיות השאלה של אברהם, שהיא השאלה של "במה אדע כי ארשנה"?

אז בעצם, עד הברית, אין לידה. זאת אומרת עד שאברהם לא עובר את התהליך הזה, של ההתחלה של מערכת בשלושה קוים, אין יצחק. יצחק זה קו שמאל ואם קו שמאל ירד קודם אז העולם מבול. זאת אומרת קו שמאל אם הוא יורד קודם אז זה הרס, הוא חייב תמיד שקו ימין יעשה לו כלי. ואז גם יכול להיות קו אמצעי שהוא בעצם מעל לטבע. אם לא, אז אנחנו בתוך הטבע.

והיו הרבה תרבויות וצורות של עבודה רוחנית שהיתה בתוך הטבע. גם היום יש עבודה רוחנית שמאמינה שאלוהים זה הטבע. ראה שפינוזה. אלוהים זה הטבע. אבל ישראל לא אומר אלוהים זה הטבע. אומרים אלוהים זה הטבע ומעל אלוהים יש את מעל לטבע.

אז שלושת המלאכים מייצגים גם את השכינה, וגם את שלושת הקוים. מיכאל, איזה קו זה מיכאל? יש הביטוי, מימיני מיכאל משמאלי גבריאל. גבריאל זה גבורה, מיכאל זה חסד. גבריאל זה גבורה וזה הקו של יצחק. תכף נדבר על מה יצחק התגבר, זה לא מה שאנחנו חושבים. ורפאל זה הקו האמצעי. והוא זה שמקשר בין הטבע לאל טבע. הוא מרפא את הפיצול הזה. בהיבט הפיזי, הוא זה שריפא את הברית של אברהם, אבל הוא למעשה הקו המקשר אז שלושה מלאכים הגיעו לאברהם, אחרי זה נראה שרק שניים המשיכו לסדום.

מיכאל לא המשיך לסדום, כי כבר את התפקיד שלו הוא עשה. אתם יודעים שכל מלאך יכול לעשות רק תפקיד אחד, כי המלאכים הם חד צדדיים, הם לא כמונו. אז הוא הלך, לא רואים אותו יותר, לפי מיטב זכרוני, יש רק שני מלאכים, וכמובן מי זה שהולך לעשות דין בסדום? גבריאל. הוא תמיד קשור לגבורה.

הפיכת סדום זה בגדול הסרת הערלה. כמו שבברית יש את הסרת הערלה, הסרת הרצון לקבל הגדול ביותר שאסור להשתמש בו, אז סדום והשחיתות שלה מייצגים את כל השימוש באור חכמה, באור הכי גדול, על מנת להנות ולעשות את מעשי השחיתות הכי גדולים. אנחנו יודעים שעד היום יש את הביטוי "מעשה סדום", ואנשי סדום לקחו כל מי שהגיע לעיר שלהם וידעו אותו -ולדעת זה תמיד חיבור – ועשו בו מעשה סדום, ונאמר שם שהיה גם גילוי עריות, וכל הדברים שנחשבים להשחתה, וסדום חייבת להיות מוסרת.

משתתפת: לא הבנתי את רעיון שבסדום היה אור הגדול. הם השתמשו באור בצורה לא נכונה?

אורנה: נכון. כשאתה לוקח אור ומשתמש בו לצרכיך האגואיסטיים ביותר, זה נקרא שאתה לוקח אור בלי כלי. אתה לא משתמש בו להשפעה. אתה לוקח אור חיים, אור חיות, אור חכמה, ואתה לא הופך אותו להשפעה על האחר אלא אתה משתמש בו לצרכיך האגואיסטיים ביותר.

אז בסדום נמשכו אורות באופן ישיר בלי שהם עשו מסך. אל תביני את זה באופן כל כך מילולי אלא תנסי להבין את המשמעות של זה. גם היום יש סדום. כמה שסדום יש! כל כך הרבה כוחות מיניים שזה כוחות חיים, הולכים לפרברסיה. מה זה, אם לא משיכת אורות חכמה לצרכים הכי בזויים שלך?

משתתפת: אז זה ממש מעניין בפרוש הזה, כי אנשי סדום הוכו בסנוורים.

אורנה: איזה יופי שיש כאן מישהי שקוראת את הפרשה.

כדאי שתקראו את הפרשה אחרי השיעור, אחרי שמבינים אותה, אולי יותר קל לקרוא אותה.

הם הוכו בסנוורים? מה זה אור סנוורים? האור חכמה עיור אותם. אותו אור חכמה שהם לקחו לשרות הצרכים הבהמיים שלהם, עיור אותם, בדיוק כך. זה מה שאנחנו אומרים תמיד שאור חכמה הוא שורף אם אתה לוקח אותו באופן ישר. זה לקבל שמאל בלי ימין. אפשר גם להבין את זה ברמה של אם את רוצה להעביר ביקורת על מישהו זה שמאל, זה תמיד שמאל, אז כדאי לרפד את זה קודם בימין. לא ישר להטיח את הביקורת, אלא קודם כל לתת לזה כלי מרכך. כדי שהשמאל יוכל להתקבל באופן שהוא לא הרסני, אחרת השמאל, שהוא אור גדול, הוא אור גדול יותר מהימין, כי הוא אור ישר והימין זה אור חוזר. אבל אחרת האור הזה יהיה כמו קרן  – מכירה את המשחק הזה שהיינו קטנים והיינו מפנים נייר לקרן שמש? מה היה קורה? היה בו חור, הוא היה נשרף, הקרן פוגעת ישירות, זה נקרא אורות חכמה, אורות שמאל, הם האורות הכי גדולים, בסופו של דבר הם האורות של מטרת הבריאה, ואורות חסדים זה תיקון הבריאה.

לתקן את סדום זה אומר ליצור כלי גדול. זה המקום הכי מושחת, הכי נמוך, לתקן את זה ובאמת נאמר, יש את המושג , במדרש נאמר "כל מי שמקיים מצוות סוכה בעולם הזה, אף הקדוש ברוך הוא נותן לו חלק לעתיד לבוא בסוכתה של סדום".

אני אגיד את זה רק בכמה מילים. במובן מסוים, מה אומרים על אנשי סדום שהם עשו? לא היה בהם רחמים. אם בא איזה עני לפתח של סדום, הם היכו אותו, התעללו בו וכו'. במובן מסוים הם היו דין מוחלט כי הם אמרו, מי שלא ראוי, מי שבא לבקש רחמים או בא לבקש נדבה, הוא לא מגשים את מטרת הבריאה. כי מטרת הבריאה, זה מה שאתה עושה יש צדק מוחלט. זה נקרא הדין המוחלט. זה כמו שאמרנו, רצה לברוא את העולם במידת הדין, ראה שלא עומדים בזה, הוסיף את מידת הרחמים. אבל מידת הדין היא המידה הגבוהה ביותר רק שאנחנו לא עומדים בה. לכן נתנו לנו זמן לתקן.

אז אנשי סדום לקחו משהו שמבחינה רעיונית, הם לקחו את הרעיון הכי גבוה שבעולם, צדק מוחלט, מי שלא מגיע לו ולא עובד, לא מקבל. צדק מוחלט אבל הם הפכו אותו לאפשרות של השחתה. אבל בגמר תיקון, סוכת סדום זו הסוכה הכי גבוהה. משום שכשהיא תתוקן אז האור הכי גדול יוכל להתפשט.

זאת אומרת המקומות הכי נמוכים, גם בתוכנו, גם בייעוצים, בזמן האחרון אני נתקלת בזה, אולי בגלל שאנחנו עובדים כאורגניזם אחד, לא כגוף פונקציונאלי, אלא כאורגניזם חי, אז הרבה קורה לנו שאנחנו מתקדמים ואז שבוע אחרי זה אנחנו פוגשים את עצמנו במקום יותר גרוע. ואנחנו אומרים רגע, מה קרה, אני כבר התקדמתי, אז מה עכשו זה בא לי? פתאום אני מרגישה שיוצא ממני האסטרלי הזה שממש הייתי בטוחה שהתגברתי עליו.

אז בעצם זאת הזדמנות להביא אור לחושך יותר גדול. זה הסיפור. זה לא רגרסיה. את מכירה את עצמך , "תתן אמת ליעקב", את יודעת את האמת על עצמך, והאמת שאת עדיין לא במקום שחשבת, וגם עוד הרבה זמן, זה שכבות, שכבות, שכבות של נקיונות, וזה כל פעם יופיע. ואמרתי את זה, אצל כל אחד קיים נושא אחד שכל הזמן חוזר כל החיים. תחשבו על זה. והוא דורש תיקון. הוא זה שידרוש תיקון. וכל פעם הוא יופיע, יוציא את הראש שלו וידרוש תיקון יותר עמוק, ואנחנו נחשוב שאנחנו הולכים אחורה.

אז בסופו של דבר הכלים, דוקא הכלים של הרצון לקבל הכי גדול בעולמות, זה של מלכות דמלכות, הם אלה שיקבלו את התיקון ואז מלכות תהופוך להיות עטרת ראשו. מלכות המושפלת / המין הנשי והנקבי שמושפל מאז בריאת העולם, הוא יהפוך להיות עטרת ראשו. הוא העטרת של הבורא.

יש בשישי "אשת חייל עטרת בעלה". וכל האשת חייל הזה, זה הכל תיאורים של מה קורה בעולמות הרוח.

תרגיל:

האם אני השתמשתי ברעיון נכון באופן כזה שהוא הפך לבלתי מוסרי?

כמו שאנשי סדום השתמשו ברעיון שהיה נכון לגמר תיקון. במובן הזה, זה יוצא ממקומו וזמנו, מה שאנחנו תמיד אומרים, רע הוא טוב שלא במקומו ולא בזמנו, ומה שהם עשו, הם השתמשו ברעיון הזה של בריאת עולם בית דין, שזה יותר גבוה מאשר ברחמים, אבל בזמן שצריך להיות תיקון לא בזמן של גמר תיקון, וזה הפך להיות רוע מוחלט.

האם אני מכירה בעצמי שימוש במשהו שעל פניו הוא נכון, הוא צודק, אבל הוא לא מוסרי?

משתתפת: אני יכולה להזכיר שבספר האגדה מספרים על אנשי סדום, שהם היו מארחים את האנשים, אז מי שהיה קצר היו שמים אותו על מיטה ארוכה  והיו מותחים אותו. מיטת סדום.

אורנה: כשאת אומרת את זה עכשיו, אם אני חושבת על זה בראש של קבלה ואני מומחית עדיין מאוד מתחילה לקבלה, מה זאת אומרת מאריכים אותו? זאת אומרת אולי, ארוך , זה אור ישר. זה נקרא גם או"ח – אור חכמה. זאת אומרת שהם לא הסתפקו באור חסדים, שזה אור קצר, ארוך זה נקרא אור חכמה.

כל סיפורי האגדה האלה, לא צריך להבין אותם כמו אגדה, צריך להבין את המשמעות שלהם. עכשיו כשאת אומרת את זה, זה נשמע הגיוני.

משתתפת: אמרנו גם שדין, שהוא בלי חסד אז הוא יהרוג אבל אמרנו גם שעודף חסד זה גם… החסד זה בעצם המים והדין זה האש?

אורנה: כן. ואנחנו יכולים להגיד שחסד הוא תמיד אור יותר קטן. דין זה תמיד אור יותר גדול. אבל אי אפשר בזמן תיקון לקבל את האורות האלה בלי הריכוך של האור חוזר.

משתתפת: אורנה, לא תדברי על העקידה?

אורנה: יש המון מה להגיד, והחלטתי לא לחרוג משעה. כי זה חסד שלא במקומו. כל פעם כשאני חורגת משעה יותר מדי, זה יוצר עודפות. עודפות של נתינה וזה לא טוב. שנה הבאה ב"ה.

קצת דיברתי על העקידה במובן הזה שנעקד שם קו השמאל. אף אחד לא היה צריך להירצח שם. וגם אומרים שאברהם לא הבין נכון את הבקשה. אבל כן היה צריך לעקוד את השמאל, לקשר אותו לימין ושיהיה תחת שלטונו של הימין. זאת אומרת יצחק תחת אברהם.

שבת שלום!

print