כ"ב בחשון, תשפ"ב, 28 באוקטובר, 2021
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
שמחה לראות אתכם פה. הפרשה השבוע היא פרשת חיי שרה. אשתף את הפרשה.
{א} וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: {ב} וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ: {ג} וַיָּקָם אַבְרָהָם מֵעַל פְּנֵי מֵתוֹ וַיְדַבֵּר אֶל בְּנֵי חֵת לֵאמֹר: {ד} גֵּר וְתוֹשָׁב אָנֹכִי עִמָּכֶם תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת קֶבֶר עִמָּכֶם וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי: {ה} וַיַּעֲנוּ בְנֵי חֵת אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: {ו} שְׁמָעֵנוּ אֲדֹנִי נְשִׂיא אֱלֹהִים אַתָּה בְּתוֹכֵנוּ בְּמִבְחַר קְבָרֵינוּ קְבֹר אֶת מֵתֶךָ אִישׁ מִמֶּנּוּ אֶת קִבְרוֹ לֹא יִכְלֶה מִמְּךָ מִקְּבֹר מֵתֶךָ: {ז} וַיָּקָם אַבְרָהָם וַיִּשְׁתַּחוּ לְעַם הָאָרֶץ לִבְנֵי חֵת: {ח} וַיְדַבֵּר אִתָּם לֵאמֹר אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁכֶם לִקְבֹּר אֶת מֵתִי מִלְּפָנַי שְׁמָעוּנִי וּפִגְעוּ לִי בְּעֶפְרוֹן בֶּן צֹחַר: {ט} וְיִתֶּן לִי אֶת מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה אֲשֶׁר לוֹ אֲשֶׁר בִּקְצֵה שָׂדֵהוּ בְּכֶסֶף מָלֵא יִתְּנֶנָּה לִי בְּתוֹכְכֶם לַאֲחֻזַּת קָבֶר: {י} וְעֶפְרוֹן יֹשֵׁב בְּתוֹךְ בְּנֵי חֵת וַיַּעַן עֶפְרוֹן הַחִתִּי אֶת אַבְרָהָם בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת לְכֹל בָּאֵי שַׁעַר עִירוֹ לֵאמֹר: {יא} לֹא אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לָךְ וְהַמְּעָרָה אֲשֶׁר בּוֹ לְךָ נְתַתִּיהָ לְעֵינֵי בְנֵי עַמִּי נְתַתִּיהָ לָּךְ קְבֹר מֵתֶךָ: {יב} וַיִּשְׁתַּחוּ אַבְרָהָם לִפְנֵי עַם הָאָרֶץ: {יג} וַיְדַבֵּר אֶל עֶפְרוֹן בְּאָזְנֵי עַם הָאָרֶץ לֵאמֹר אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה: {יד} וַיַּעַן עֶפְרוֹן אֶת אַבְרָהָם לֵאמֹר לוֹ: {טו} אֲדֹנִי שְׁמָעֵנִי אֶרֶץ אַרְבַּע מֵאֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף בֵּינִי וּבֵינְךָ מַה הִוא וְאֶת מֵתְךָ קְבֹר: {טז} וַיִּשְׁמַע אַבְרָהָם אֶל עֶפְרוֹן וַיִּשְׁקֹל אַבְרָהָם לְעֶפְרֹן אֶת הַכֶּסֶף אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּאָזְנֵי בְנֵי חֵת אַרְבַּע מֵאוֹת שֶׁקֶל כֶּסֶף עֹבֵר לַסֹּחֵר:
לפני שנספר מה קורה כאן בפרשה, בוא נקרא רק את שני הפסוקים הראשונים ותגידו אם יש משהו קצת תמוה. הפרשה הזו דרך אגב נקראת פרשת חיי שרה, " וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה: {ב} וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ: "אתם רואים כאן איזה משהו שאולי קצת מוזר לכם?
משתתפת: למה לתת שם לפרשה שבעצם היא מתה בתחילת הפרשה וכל הפרשה היא לא בחיים.
נכון מאוד. בעצם שם הפרשה זה חיי שרה, ולמעשה הפרשה מדברת על מותה של שרה. ולכן אנחנו כבר מההתחלה מבינים שייתכן שבפרשה הזו נתעסק בחיים ובמוות. מה זה חיים ומה זה מוות וגם ראינו, שכבר בפסוק הראשון אפשר לראות משהו שאפשר לייחס אותו גם לזה – שני חיי שרה.
יש לזה כל מיני פרשנויות. המדרש אומרים: רשעים בחייהם נקראים מתים. מה זאת אומרת רשעים נקראים מתים? רשעים בשפה של בעל הסולם זה תמיד הרצון לקבל לעצמי. אז הרצון לקבל לעצמי הוא מת, למה? כי לא מגיע לשם האור האלוקי.
אנחנו יודעים שמלכות דה-אינסוף דחתה את האור. וכל מי שמושך אור ישירות, בלי מסך, בלי כוונה, בלי יחס לבורא, בלי כוונה להשפיע, אז למעשה האור מגיע ומסתלק. לכן רשעים בחייהם נקראים מתים, גם כשהם חיים. רשעים, הכוונה היא לרשעים שבתוכנו, לרצון לקבל לעצמנו האגואיסטי הגדול ביותר בעולם שלא מתוקן. זה הרשעים שבתוכנו נקראים מתים.
ושרה במותה במעבר בין החיים למוות היא תהיה הראשונה שתסלול את הדרך לתחיית המתים.
אז אנחנו בפרשה הזאת שמתחילה בפרק ג', ויש את פטירתה של שרה, ואת אברהם הולך לקנות לה אחוזת קבר, בקרית ארבע. ואברהם בא מבאר שבע. המספרים חשובים, נדבר עליהם. אבל עצם זה שהיא מתה בקרית ארבע, זה חייב אותו לעלות לחברון ושם לקבור את שרה. ויש לו דין ודברים עם בני חת. הוא מבקש את החלקת קבר של עפרון. ועפרון רוצה לתת לו את זה במתנה. עדיין אנחנו בכנען עדיין לא בארץ ישראל, והעמים בכנען, רואים כאן שהם מודעים לגדולתו של אברהם.
איך הוא קורא לו עפרון? "נשיא אלוהים". כלומר, הם מודעים לקשר שלו עם אלוהים. הוא מוכן לתת לו את אחוזת הקבר וגם את השדה בחינם, ואברהם לא רוצה. אברהם מבקש לשלם בארבע מאות כסף עובר לסוחר. כסף זה כיסופים. ארבע מאות כיסופים שזה מספר שלם. בגלל ארבע בחינות של אור ישר.
ואז אברהם קובר את שרה, ואח"כ אנחנו מבינים שאברהם מעביר את המשך המשימה, או השליחות, ליצחק בנו ע"י זה שהוא שולח את אליעזר עבדו, אליעזר בן כנען עבדו, לקחת אישה ליצחק. שוב באותו מקום שגם אח"כ יעקב ילך, שלא יקח אישה מבנות הכנעני. מאוד חשוב לשמור באותו זמן על נישואין בתוך עם ישראל.
על זה גם שטיינר מדבר, על הדם של אברהם. אנחנו רואים שמה שנקרא טוהר הדם בתקופה מסוימת, שיש לו הצדקה רוחנית, לא רק הצדקה, הוא מחויב. טוהר הדם של עם מסוים שרק התגבש ויש לו תפקיד מסוים ומאוד מאוד חשוב שלא יתחתנו עם הכנענים ולא יהיו השפעות של אלוהים זרים בתקופה שמבססים את האמונה באל אחד, אותו טוהר הדם נלקח אח"כ בהיסטוריה למטרות זוועתיות, לשימוש של הסיטרא אחרא. למטרות של רוע אולטימטיבי. אני מדברת על הנאצים שדיברו על טוהר הדם כעל משהו שהוא נכון, שהוא נכון מבחינה אבולוציונית וכמובן השתמשו לרעה בדבר שהיה נכון בזמנו. היה נכון בזמנו למשימה מסוימת, וכשהוא יוצא מההקשר שלו ומהזמן שלו הוא הופך לרשע שאין כדוגמתו.
משתתפת: ראיתי שהוא גם מתעקש שהוא לא יעבור לארץ אחרת. הוא משביע אותו שיצחק ישאר. האם יש כאן לא רק טוהר הדם אלא גם טוהר גאוגרפי?
אורנה: הקשר לארץ ישראל שהיא ענף של עולם אצילות. דיברנו על שורשים וענפים. בעולם הרוח יש את הממשות ופה בעולם שלנו יש את הענפים של הממשות. ארץ ישראל זה ענף של עולם האצילות זה עולם שאצלו, זה עולם שבסופו של דבר כל הנשמות תגענה אליו בחזרה וחשבו שיצחק ישאר בארץ ישראל והאישה של יצחק תהיה עבריה. יכולים גם להגיד על יצחק שהוא היה האב היחיד משלושת האבות שלא עזב את הארץ וגם האב היחיד שהתחתן עם אישה אחת.
לכן יצחק שייך לעתיד במובן הזה שהוא מממש את הזוגיות פנים אל פנים גם של גבר ואישה, את התיקון "ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך" את תיקון הַנֻּקְבָּא, וגם את העמידה פנים אל פנים מול האלוהות.
למעשה יצחק כמה שאנחנו מתרגלים לחשוב עליו כעל מי שהוא האב היותר חיוור, למעשה העקדה שלו, שאח"כ נדבר עליו, הוא במובן מסוים, הכי ארץ ישראלי.
משתתפת: זה קשור לזה שהוא בדין?
אורנה: נכון מאוד, יצחק הוא דין. היה צריך להתגבר, לרדת מהעקדה. יצחק מבחינה רוחנית הוא שאף למות. כלומר, הוא שאף להגיע בחזרה לרוח. והוא התגבר על זה. יצחק הוא גם מסמל את החיים והמוות, אם נחליף את סדר האותיות. אנחנו יודעים שלהחליף סדר אותיות זה להחליף את האופן שההארה מגיעה אליך. זה שינוי ב- DNA. אז יצחק זה קץ חי. זה גם שני הניגודים של קץ וגם חי. וקץ חי גם, זה איפה שהחיים יגמרו באופן שעכשיו אנחנו חיים אותם.
זאת אומרת שהוא מסמל את הגאולה, את העתיד. הוא עשה הקרבה, ההקרבה של יצחק הפוכה ממה שחושבים. לפחות לפי תורת הסוד, הוא ירד מהמזבח. בעצם הוא הסכים לחזור לחיים האלה. לכל אלה מאיתנו שקשה להם לחיות בעולם הזה ויש להם כמיהה רוחנית וקושי לחיות בגסות של העולם הזה, אז גם יצחק היה כזה, אבל הוא התגבר על הנטיה הזו שלו – גם זה קשור לגבורה – כדי להמשיך את התולדות ואת השליחות.
זה בהחלט קשור לזה שהוא דין. רצה לברוא את העולם בדין ראה שלא מתקיים שיתף את מידת הרחמים. אבל דין זה צדק מוחלט.
אח"כ רואים שאליעזר מגיע, אברהם משביע אותו והוא בא עם כל הטובין שלו, ויש לו שיח עם אלוהים. אנחנו מדברים כאן על אנשים – הוא לא מישראל, הוא כנעני, אבל גם כן יש בו רוח הקודש – הוא מתפלל לאלוהים.
משתתף: "אלוהי אדני", הוא פונה לאלוהים, אבל לאלוהים של האדון שלו.
אורנה: "ויאמר אדני אלוהי אדוני אברהם". נכון הוא מכיר בה', אלוהי אברהם, אבל הוא מכיר באלוהים, והוא מבקש מאלוהים לעשות איתו חסד. ואלוהים נענה לו. "ועשה חסד עם אדוני אברהם". הוא אומר לו " והיה הנערה אשר תצא להשקות אותי וגם תטה את כדה להשקות את גמלי, אדע שזו הנערה". מה זאת אומרת הנערה שתרצה להשקות אותי וגם את גמלי? הגמל הוא סימן של החלק הבהמי. צריכים תמיד את כל סיפורי התנ"ך תמיד להבין שהכל זה עדות על פנימיות. אז אנחנו רואים שהוא מבקש נערה שגם תדע להשקות את החלק הרוחני, וגם את הגמלים, את החלק הבהמי, את החלק הנמוך – יכולים לקרוא לזה הגוף האסטרלי.
ואז טרם התחילה לדבר, רבקה יוצאת והיא טובת מראה. ואנחנו יודעים שטובת מראה -יופי – בקבלה זה חכמה. והיא אכן גם שואבת לגמליו, היא שואבת מים מהבאר. הבאר זה תמיד מלכות ומים זה גם חכמה או חסדים. ואכן הוא בא מבקש את ידה בשביל יצחק ומנסים לעכב אותו שם, ואז בסופו של דבר קוראים לנערה, "נקרא לנערה ונשאל את פיה" והנערה לא מהססת, היא יודעת לאן היא הולכת, היא יוצאת ממאורת שרצים, כי זה מקום של הרבה הרבה רשע והיא מגיעה וכשהיא מגיעה עם אליעזר על הגמלים, היא רואה, כשהיא מתקרבת, היא רואה את יצחק שהוא יצא לשוח.
משתתף: לעת ערב, והיא נופלת.
אנחנו רואים בסוף גם שהוא לוקח אותה ומתנחם על מות אימו. וזה מרמז לנו שרבקה הצליחה למלא את המקום הרוחני ששרה השאירה כצוואה. "ותהי לו לאישה ויאהבנה וינחם יצחק אחרי אימו".
אחרי זה יש את הסיפור של אברהם שנושא אישה נוספת ויולד ממנה ילדים ובסופו של דבר אנחנו רואים כשהוא מת, "ויגווע וימת אברהם בשיבה טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו, ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו אל מערת המכפלה".,אותו מקום שקבורה שרה. וכאן יכולים להבין שיש פיוס בין יצחק לישמעאל, שניהם קוברים אותו אבל מכאן יכולים גם להבין דבר נוסף, שישמעאל הכיר בזכותו הראשונה של יצחק על אברהם. איך יודעים?
יצחק מוזכר ראשון. יש לזה השלכות עד עצם היום הזה. מה זאת אומרת, זה שישמעאל ויצחק יש ביניהם פיוס, וזה שיצחק מוזכר ראשון? מה זה אומר על ההכרה של ישמעאל בזכות של יצחק ועל החוב של יצחק לישמעאל? לא נכנס לזה היום. זה מאוד מרתק.
זה נגמר בזה שאברהם שולח את בני הפילגשים עם כל האוצרות לקדם, ובני הפילגשים הם אלה שיסדו את כל הזרמים הרוחניים של המזרח. את הזרמים האלה הוא לא נותן ליצחק. ליצחק הוא שומר את הזרם של הוויה אלוהים ולהם את הזרמים של כל הדתות שקשורות לטבע ולאסטרולוגיה, ולכל מה שהוא לא הוויה אלוהית.
אני מציעה לכם תמיד לקרוא את הפרשה ובטח בספר בראשית. כשנגיע לספר ויקרא זה יהיה אתגר לא קל.
משתתפת: חשבתי לגבי הגמל, שזה גם גמול אולי.
נכון, גמל זה גם גמול. אומרים "נשמת אדם תלמדנו", זאת אומרת שאדם רוכש הרבה דעת ותורה, אז כבר יש לו כל מיני חידושים. אז או שלמדת הרבה דעת ותורה ופתאום יש לך חידושים, או שיש לך חידושים בלי שלמדת תורה.
מה זה אומר? שבכל תקופה יש אנשים שיכולים להתחבר לרוח הקודש ולקרוא את התורה באופן מחדש. "מחדש בכל יום תמיד בטובו מעשה בראשית". זאת אומרת שהתורה היא נצחית וכל פעם יש לה אור חדש. אם נשווה את זה לאנתרופוסופיה נראה שגם שטיינר אמר שהוא מביא אור חדש אל התיאוסופיה. ואם אין אור חדש אז זה מת. זה תורת גלות. לכן 70" פנים לתורה".
הפרשה נקראת חיי שרה, והיא נפטרה בחברון, במערת המכפלה. למערת המכפלה יש משמעות מאוד גדולה. לא אכנס לזה מאוד, כי עוד לא למדנו על הספירות לעומק, רק למדנו שהנבראת האולטימטיבית זו מלכות והיא סילקה את כל האורות ממנה ועכשיו נשאלת השאלה, האם לנצח נצחים היא נידונה להיות בלי אורות והתשובה היא כמובן שלא. באיזשהו שלב, ספירה אחרת, שנקראת בינה, יורדת למלכות ולוקחת איתה אותה למעלה כדי שיהיה אפשר לעשות קשר בין עליונים ותחתונים. כדי שמלכות לא תישאר בחשיכה הנצחית שלה כי, אחרת הקשר בינינו לבין אלוהים היה ניתק.
מערת המכפלה מסמלת את שתי הה' בשם הוויה. י' ו-ה' ו-ו' ו- ה'. אומרים י' K ו' K. K זה ה'. אז שתי הה' זה נקבות. י' זה החכמה, ה' זה בינה, ו' זה תפארת ו-ה' האחרונה , ה' תחתונה, זה המלכות. אז שתי הנקבות האלה מופיעות בעוד סיפורים בתנ"ך. למשל בנעמי ורות, נאמר על שתיהן "ותלכנה שתיהן יחדיו". זה בינה ומלכות הלכו ביחד. כאשר בינה זה האמא ומלכות זה הבת, והאמא יורדת לבת לוקחת אותה על הידיים כדי שהיא תראה את העולם מהגובה שלה. זה נקרא צמצום ב'. כאשר צמצום א' זה שהנברא צמצם את הרצון שלו לקבל את האור. זאת אומרת באור לא קרה שום צמצום, האור התפשט לצדדים ומכתר את הבריאה, אבל בצמצום ב' הבורא עצמו מוכן כאילו להתלכלך, להקטין את עצמו לכאורה, כדי לעזור לנברא לעלות.
אז בהתחלה, כשזה קורה בפעם הראשונה ועולם שנקרא, עולם ניקודים, יש שבירת הכלים. יש אורות גדולים מדי שהם בחינה ד' ומלכות מושכת אורות גדולים מדי, ויש שבירת הכלים, אח"כ יש את עולם התיקון, שזה עולם אצילות – ואנחנו מתחילים לדבר מעולם אצילות על הבריאה – אבל אנחנו יכולים להתייחס לזה גם בחיים שלנו, שרק אחרי שיש שבירת כלים אנחנו מתחילים להיות מודעים מה נכון ומה לא נכון וכמה אורות צריך לקבל ומה אנחנו צריכים לעשות. שבירת הכלים זה דבר מובנה בתוך הבריאה. זה לא איזושהי תקלה.
בכל מקרה, אני חוזרת למערת המכפלה. המערה זה תמיד מלכות, זה גם כמו אוהל. שרה יושבת פתח האוהל. זה הכלי שמכיל. ומכיון שהיא מערת המכפלה אז זה בינה ומלכות ביחד. זאת אומרת ששרה היא הבסיס, התשתית, מעצם העובדה שהיא התשתית, היא הכלי שלתוכו האור של הגאולה יוכל להיכנס במלואו. זה נקרא תחיית המתים. האור של מלכות , זה נקרא מלכות דמלכות – הנקודה הכי חשוכה, הכי שחורה, שנקראת גם לב האבן, ובגמר תיקון, בתחיית המתים, גם היא תקבל גאולה. ושרה היא הקרקע, השדה, נאמר כאן, שאברהם לא רוצה את השדה, אבל עפרון מוכן לתת לו גם את השדה, עפרון לא מבין את המשמעות של המערה הזאת אבל אברהם מבין.
שרה – יותר מאברהם – סוללת את הדרך ליצחק. כשהוויה אלוהים מדבר על יצחק, אז הוא אומר, בעוד שנה יולד בן לשרה. הוא לא אומר יולד בן לאברהם. וגם ליעקב כשהוא נפגש עם המלאך, אותו מלאך שהוא נלחם איתו, מלאכו של עשיו, שנותן לו את השם ישראל, הוא אומר לו, מה שמך? כלומר יעקב אומר למלאך מה שמו, והמלאך לא יכול לגלות את שמו, אבל המלאך מחליף את שמו של יעקב לישראל "ויאמר לו לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל". איזו מילה מזכירה את שרה?
שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל. זאת אומרת הוא גם יכול להתמודד עם אנשים והוא גם קבל את האלוהות. זאת אומרת, חיים ומוות, הדואליות הזאת, ותוכל. ושרה היא הראשונה שפותחת את השער לגאולה.
משתתפת: אולי העניין של חיי שרה זה העניין של השילוב בין מלכות לבינה. הגבולות של העליונים והתחתונים.
משתתפת: זה גם יכול להיות שני חיי שרה בשלב שהיא היתה שרי ומהשלב שהיא הפכה להיות שרה.
וגם אם נקח את זה לביוגרפיה, אז זה אינקרנציה ואקסקרנציה, אז אומרים אצל שרה גם האינקרנציה היתה רוחנית. גם החצי הראשון של החיים הראשון, אפילו שהיא היתה שרי, היא היתה רוחנית ושני חיי שרה זה גם החיים והמוות של שרה. שבמוות שלה היא חיה.
כמו שאומרים רשעים בחייהם נקראים מתים, אז צדיקות במותן נקראות חיים. זאת אומרת צדיק או צדיקה לא מתים. הם לא מתים לא כשהם חיים ולא כשהם מתים. זה גם כן מובן של שני חיי שרה.
משתתף: איך אפשר לראות שהאינקרנציה של שרה היא גם רוחנית?
כי שרה היא זאת שיודעת את התפקיד של ישראל עוד הרבה לפני שאברהם יודע את זה. הרבה, הרבה לפני שאברהם יודע את זה והיא זאת שמתעקשת על יצחק. הוא מבחינתו ישמעאל זה הבן האהוב עליו. הוא גם לא אמר לו, הוא לא קורא ליצחק בני, עד העקדה.
משתתף: הבחנת מקודם או דייקת את עצמך, אמרת שהיא הראשונה שפותחת את השער לגאולה ולא לתיקון, מה הכוונה?
אורנה: לא לתיקון, לגמר תיקון. יש הבדל. תיקון, בזמן התיקון, מלכות דמלכות, הנקראת לב האבן, המקום השחור הזה שאין בו אור, הוא לא נגאל. אנחנו עושים עבודה רק על 9 ספירות ולא על 10.. 9 ספירות שהן בתוך מלכות עצמה אבל הספירה העשירית בתוך מלכות עצמה, אנחנו לא יכולים לגאול אותה, היא הבת זוג של כתר. היא בסופו של דבר רק הבורא יכול לגאול אותה.
זה שאני תמיד אומרת שבעבודה רוחנית אנחנו עושים דרך, אבל אנחנו לא מביאים את התוצאה. העבודה שלנו זה לעשות תיקונים, אבל מי שימשוך אותנו מהשערות למעלה בסופו של דבר זה העליון, זה לא אנחנו. זה נקרא גמר תיקון. וטעיתי מקודם ואמרתי תיקון עולם. התיקון עולם זה אנחנו מתקנים את כל 9 הספירות בתוך מלכות. חסד דלמכות, גבורה דמלכות, תפארת דמלכות, נצח וסוד אבל אנחנו לא יכולים לתקן את לב האבן. את זה רק הבורא יכול לעשות.
אז שרה היא בעצם המלכות המקורית, המלכות שלא משתמשים בה בכל זמן התיקון, זאתי שנגנזה. זה האור הגנוז. היא נגנזה לזמן הגאולה. אז שרה היא הכלי האולטימטיבי לקבל את כל האורות. היא רואה, היא נביאה. היא לא צריכה לצאת מפתח האוהל, היא גם לא צריכה לדבר עם המלאכים. היא מבינה ישר, שהמלאכים האלה הם התלבשות של הבורא, גם אברהם מבין את זה, והיא שוחקת. ומה אומרים בקבלה על השחוק שלה? מה זה צחוק?
צחוק קשור לעתיד. יצחק זה על שם העתיד. הפועל יצחק, זה לא צוחק זה יצחק (בזמן עתיד). למה צחוק קשור לעתיד? משום שבעתיד, ואת זה תמיד אומרים, אני תמיד אומרת, עוד לפני שקראתי את זה הבנתי שזה מה שהולך להיות, שבסוף אנחנו נצחק יחד עם אלוהים על כל הסיפור הזה שנקרא המשחק האלוהי, שאנחנו משחקים בו תפקיד ונדע שהכל היה בכאילו. הכל היה בסימולציה, ואנחנו נצחק!
זה גם מה שאומרים בקבלה, אבל בכל זאת הקפידו איתה על זה ועם אברהם לא. גם הוא צוחק בפרשה הזו. הקפידו איתה, אומרים שהיא צחקה מוקדם מדי. הצחוק הוא רק בעתיד.
אולי אני יכולה לעשות השוואה עם האנתרופוסופיה, שלוציפר, כוח הנגד אומר, אתם אלוהים, עכשיו אתם אלוהים. עכשיו אתם מושלמים.
אז נכון אנחנו נזר הבריאה, אבל אנחנו לא מושלמים, אנחנו מושלמים במחשבה של הבורא. אנחנו נוכל לשחוק אחרי הרבה, הרבה עצב וייסורים. אנחנו רואים שכל סיפורי האבות זה סיפורי עצב וייסורים. אבל בסוף אנחנו נצחק. זה כמו שמישהו נכנס אליך ולבוש בתחפושת מפחידה והיית לרגע רועד מפחד ובום מוציא את התחפושת, מסיר מעליו את התחפושת, ושניכם צוחקים שזו היתה רק תחפושת.
משתתפת: עכשיו עם היצחק של העתיד, זה מזכיר לי את המדרש של רבי עקיבא שהסתובב על חורבן ואז הוא צחק בגלל העתיד.
אורנה: נכון. הוא ראה שועל יוצא מבית המקדש שנחרב, אז הוא צחק ואמרו לו כל התלמידים וכל החכמים, שהם בכו כמובן, למה אתה צוחק? הוא אמר: אני צוחק כי אני רואה שאם הקדוש ברוך הוא אמר שהמקדש יהרס ואכן המקדש נהרס, הוא אמר גם שהמקדש ייבנה וגם זה יקרה.
אז הצחוק הוא לעתיד ולכן הוא נקרא יצחק בעתיד, ושרה צחקה כי היא ידעה. שרה היתה נביאה מהסוג של רואה מקצה העולם ועד סופו. היא ראתה את העתיד. היא כיוונה לשם גם את אברהם שהוא לא ראה.
בכלל המקום של האימהות והמקום של הנוקבאות ילך ויגדל ככל שאנחנו מתקרבים לגמר תיקון, למה? כי בסופו של דבר המלכות היא יכולה לקבל את החכמה. המלכות לא זעיר אנפין. זעיר אנפין זה אור חסדים, המלכות היא הכלי האולטימטיבי, אז היא תקבל את החכמה . אני חושבת שרואים את זה אפילו בעולם הפיזי, כבר אמרתי על האופן שנשים יותר משתלבות גם בחיים הפיזיים וגם בחיים הרוחניים וגם כמובילות ואני ממש חושבת שהתנועה הזאת זה ענף של שורש. שזמן הַנֻּקְבָּא מגיע וצריך לעשות תיקון לזה שהַנֻּקְבָּא היתה צריכה להוריד את עצמה. היתה יכולה להוריד את עצמה לזמן מסוים.
שרה גם יודעת לגרש את הגר, עם כל הכאב שאנחנו רואים שהגר מגורשת, ואברהם ממש זה לא מוצא חן בעיניו, אז מה אומר אלוהים לאברהם? להקשיב לשרה. "ויאמר אלוהים אל אברהם אל תהיה רע בינך אל הנער ועל אמתך". קודם הוא אומר "אמתך". שלא תתבלבל, זאת לא אשתך. כי הוא חשב שזה אשתו, מבחינתו יש לו עוד אישה.
"כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה כי ביצחק יקרא לך זרע". יש כאן הוראה ברורה לאברהם וכמובן גם הגר וישמעאל לא מופקרים, גם הגר היא ברמה רוחנית מאוד מאוד גבוהה, איך אנחנו יודעים את זה? גם אליה נגלה מלאך.
אורנה: רבותי, מישהו כאן נגלה אליו מלאך בזמן האחרון?
משתתף: אבל שרה אומרת לאברהם לקחת את הגר לאישה.
נכון, אז אומרים על זה הפרשנים שהיא בכל זאת היה לה איזשהו חשש שהיא לא תלד. זאת אומרת היא לא היתה לא מספיק אמונה או סבלנות ואז היא לא רצתה לקפח את אברהם אבל מרגע שהיא ילדה, נאמר שכשהגר ילדה, גבירתה הוקלה בעיניהם. זאת אומרת הכבוד של שרה מרגע שהגר הרתה, ושרה עוד לא הרתה, שרה נתבזתה בעיני הגר. הגר הרגישה שהיא ראשונה בזכות הילד, אבל לא על זה גירשה אותה. לפי דעתי גירשה אותה ואת ישמעאל על זה שהוא היה משחק. שזה גם כן משהו שקשור לעתיד.
משתתף: "ותאמר שרה צחוק עשה לי אלוהים כל השומע יצחק לי. "
אורנה: זה כן, נכון. אבל אנחנו מדברים על זה שהיא גירשה את הגר וישמעאל.
משתתף: ישמעאל עשה שם בלגן.
אורנה: בדיוק, ישמעאל היה משחק, והמחשק הזה זה לא פשוט. זה קשור לעתיד. אז יכול להיות שהיא ראתה אותו לוקח מקום שלא מגיע לו, מקום של העתיד אבל לא בטוחה בזה.
בכל אופן הגר לא הופקרה, ונאמר לה שיצא ממנה עם גדול, ואומרים במדרשים שהיא היתה בכלל נסיכת מצרים.
שרה כמו שאמרנו, מייצגת את המלכות. המלכות עצמה לא מתקנת את זמן תיקון, אבל יש הצטברות של דמעות של אלוהים עליה, של הבורא עליה, הצטברות הצטברות, כמובן זה רק סימבולי, ובסופו של דבר כל הטיפות האלה מחיות את הזכרון של המלכות , זה נקרא, פוקד את האיילה הוא פוקד גם את שרה ביצחק ובסופו של דבר בגמן תיקון וכל הטיפות האלה של הדמעות של הבורא, בסופו של דבר המלכות תקבל את מלוא האור. בעצם הדמעות האלה, אלה הדמעות שימוססו את לב האבן, את מלכות דמלכות.
מה זה הדמעות האלה? זה אור שנכנס כל פעם טיפה לפני שכל המלכויות מהמלכות והלאה, שמו מסך, טיפה אור הצליח להיכנס לפני שיש מסך, שמחזיר, והטיפות האלה מצטברות אחת לשנייה. מי שלא הבין, לא נורא, בראש שלי מתרקם קורס שלם. אל תדאגו, לאט לאט בעזרת השם.
משתתפת: הייתי צריכה ללמוד את כל זה לפני שהייתי מורה לספרות, כי יש כל כך הרבה דברים שמתבהרים לי עכשיו… בעיקר בשירה של ביאליק, שהוא בא מבית מדרש. ועכשיו, עם הדמעה הזאת… אז באחד השירים שלו, שהוא מקונן על לכתה של השכינה, בשיר "לבדי", שכולם כתלמידים סבלו על השיר הזה, יש שם חלק שהוא מתאר שהדמעה של השכינה מטפטפת על הגמרא. לכי תסבירי לתלמידים, מה זה שאלוהים בוכה והדמעה שלו מטפטפת על הגמרא, אני בעצמי לא באמת מבינה את זה.
אורנה: אם המורים לספרות היו לומדים זוהר…
משתתפת: אז עכשיו זה מקבל את ההקשר המאוד מרתק.
תכתבו בבקשה את השם שרה בכתיב מלא. זאת אומרת ש' ר' ה' אבל ש' לכתוב
ש שין
ר ריש
ה הא
בעברית זה לא כמו ABC לכל אות יש גם את המילוי שלה, זה נקרא צד האחוריים שלה, צד הנסתר. זה כמו שארמית היא צד האחוריים של העברית.
עכשיו מי שעשה את זה, שיקח את האותיות שהם לא של ש' ר' ה' אלא את המילויים וירכיב מזה שתי מילים שקשורות למה שאמרנו היום. אולי זה קשה מדי, לא יודעת, ננסה.
מה שיוצא זה יש ואין.
אתם מבינים?! זה לא הגיוני הדבר הזה?!
אז בנסתר של שרה, באותיות שלא רואים אותן יש את מערכת היחסים בין יש לאין. זה גם השורש של ישראל. השורש של ישראל זה קו ימין שזה יש, קו שמאל שזה גבורה, שזה חושך, והקו האמצעי. אז שוב רואים איך בשורש של שרה יש כבר את התיקון הזה של ימין ושמאל.
משתתפת: זה מופיע גם כשבא אליעזר לרבקה והוא שואל אותה אם היא תלך אם הוא יפנה ימינה ושמאלה.
נכון אם היא לא תלך הוא יפנה ימינה ושמאלה. אבל היא הלכה איתו.
אפשר גם להגיד בין אין ליש, אין זה הבורא, והיש זה כל הבריאה למרות שזה צריך להיות הפוך, זה היחס בין הבורא לנברא.
אז אמרנו שרה היא בעצם גבורה, כי היא בינה ובינה מתגברת על הרצון לקבל את האור והיא בעצם רוצה להשפיע על הבורא ויצחק הוא כמובן גבורה.
משתתפת: שרה זה מלכות, לא?
אמרתי ששרה היא מלכות ובינה ובינה היא שורש של גבורה. היא מתגברת על הרצון לקבל אור. זוכרת? יש את חכמה שנותנת אור ישר ואז בינה אומרת, לא רוצה, רוצה להכיר את המשפיע, רוצה להיות כמו המשפיע.
מה זה תחיית המתים?
המתים זה כל הרצונות לקבל הכי שפלים , הכי קשים, כל הפסולת של הפסולת שהצטברה במשך כל הדורות, של האגואיזם הכי גדול, שכאן לא היה אפשר לתקן אותם משום שעשו הפרדה. זה לא היה משהו שיכלו לגעת בו. זה היה לגמרי שייך למערכת הטומאה והיום, כבר בדור שלנו, שזה דור אחרון, אנחנו רואים שכל הרצונות הכי שפלים שבעולם, מתגברים ועולים, ואנחנו כל אחד בתוכו, חייב לתקן את זה. זה בעצם התיקון של הרצון לקבל הכי גדול האגואיסטי. ולמה חייבים לתקן את זה? "כי לא ידח ממנו נידח" כי גם אותם צריך להחיות.
מה זאת אומרת גם אותם צריך להחיות? צריך להשתמש בכוח שלהם, באנרגיה האינסופית של הרצון לקבל רוצה לתת לעצמו ולתשוקותיו האפלות ביותר, אפשר להסתכל על זה בעיתון כל יום, ואת האנרגיות האלה להפנות לכיוון של הטוב. ואז תהיה תחיית המתים.
הפרשה הזו שייכת מאוד לדור אחרון, כי זה נוגע לנו. אנחנו בעצם בהכרת הרע. אף פעם לא היתה עבודה כזו של הכרת הרע. בשום תקופה. גם היום יש כאלה שלא עושים את העבודה הזו, אבל הכרת הר"ע – רצון עצמי – בעצם היא האפשרות לגאול את המלכות דלמכות. כמובן רק באופן חלקי, כי רק בגמר תיקון היא תיתקן. אבל העבודה שלנו זה להביא את כל הרצונות שלנו לתיקון. הכוח הזה, זה הכוח של שרה.
עוד דבר על שרה, שיש בפרשה הקודמת, פעמיים שרואים את יופייה וחומדים אותה. ככל שאברהם מדרים, הולך לכיוון דרום, הוא בעצם, יחד עם שרה, הוא אומר לה שלא יהרגו אותי בגלל שאני בעלך, אז תגידי שאת אחותי.
מה זה שרואים את יופייה? היא היתה אישה באה בימים. יופייה זה אומר חכמתה, כפי שאמרתנו קודם. בוא נגיד, אומות העולם, גם פרעה וגם אבימלך הם הבחינו בחכמתה עוד לפני אברהם. אפשר להגיד שאברהם לא יודע עם מי הוא חי.
מה זאת אומרת שהיא חכמה? מי הכלי שיכול לקבל את אור החכמה? רק מלכות. היא הכלי האולטימטיבי שיכול לקבל את אור החכמה. אומות העולם – הרצונות לקבל, הם חומדים את האור הזה ורוצים לקחת אותה לביתם. ואז הבורא מתערב, גם במקרה של פרעה, אבימלך זה בחלום, ופרעה הוא היכה בו, כל מיני נגעים שזה כמובן הכנה ל- 10 מכות מצרים, שיקוף שיבוא אחרי זה יותר בגדול, אז כולם רוצים למשוך אליהם את החכמה הזאת.
אולי נקרא בכל זאת קטע קטן בזוהר כדי שלא נצא לגמרי בלי אפילו לראות את הצורה שזוהר כתוב כמו שבעל הסולם פרש אותו, ולא לשמוע קצת ארמית באזניים כי זה שפה של אחוריים, וכדאי גם לשמוע אותה, לא חייבים לדעת ארמית, ואחרי זה נגיד את זה בעברית.
נאמר על שרה שהיא תיקנה את החטא של חוה. מה זאת אומרת? מה עשתה חוה? הקשיבה לנחש. ומה בעצם היא עשתה? משכה אור שהיא לא היתה צריכה למשוך. אור שהיא לא יכלה להתמודד איתו. זה אור חכמה. אז אומרים, שרה, בהיותה מלכות מתוקנת, תיקנה את החטא של חוה. וזה חשוב מאוד לדעת את זה משום שלפי היהדות, בניגוד לנצרות, אנחנו לא חוטאים מלידתנו. זאת אומרת, החטאים של אדם וחוה כבר התכפרו ע"י אברהם שרה ויתר האבות.
כלומר, אנחנו יכולים לעשות תהליך של כפרה כל שנה וכל הזמן. אם אנחנו נוצרים, אנחנו לא יכולים לעשות תהליך של כפרה. החטא הקדום יכול להתכפר לנו רק ע"י הקרבה של המשיח. הוא לקח על עצמו את כל החטאים. אז בעצם אין תהליך של כפרה, כי לא נתכפר לנו בזכות עצמנו שום דבר. וביהדות אומרים, לא. כבר תיקנו את החטא הזה. יש עוד מה לעשות איתו, (לא זוכרת בדיוק) אבל הוא כבר תוקן. אז הזוהר אומר ששרה תיקנה את החטא של חוה.
ציטוט מהזוהר:
יט) "תא חזי. אתת חוה לעלמא. אתדבקת בהאי חויא".
בוא וראה באה חוה לעולם נדבקה בנחש ההוא.
"ואטיל בה זוהמא".
והטיל בה זוהמה.
"וגרמא מותא לעלמא. ולבעלה."
וגמרה מוות לעולם ולבעלה.
"אתת שרה ונחתת וסלקת ולא אתדבקת ביה כד"א."
ויעל אברהם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו.
העליה ממצרים זה העלייה מהזוהמה. מצרים נקראת המקום של הזוהמה הכי גדול. היא עלתה ממצרים, נאמר בזוהר שהוא לא יכל לגעת בה, פרעה. כל פעם כשבא לגעת בה קרה משהו. כמובן הכל סיפור שמדבר על ספירות ועל חכמה ועל משיכת חכמה.
"אתא נח לעלמא , מה כתיב, "
בא נח לעולם, מה כתוב,
"וישת מן היין וישכר ויתגל וגומר."
הוא שתה מן היין והשתכר והתגולל. מה זה יין? כוח חיים וחכמה. חיים וחכמה בשבילנו זה אותו דבר. זאת אומרת, שנח גם הוא משך אור חכמה והשתכר יותר מדי.
בוא נראה מה כותב בעל הסולם? במקרה הזה הוא רק מתרגם, לא ממש מפרש.
"בוא וראה באה חוה לעולם, נדבקה באותו הנחש והטיל בה זוהמה וגרמה מוות לעולם ולבעלה. באה שרה וירדה" כאן מוסיף לנו בעל הסולם למקום הסיטרא אחרא, שזה מצרים, "ועלתה". זאת אומרת – לא נדבקה ברצון לקבל הכי גדול בעולם. זה נקרא סיטרא אחרא – הרצון לקבל הכי גדול. גם כשהיא ירדה, גם כשאנחנו נרד בשביל אנשים אחרים או מישהו ירד בשבילנו, כרגע לא חשוב, יורדים כדי להעלות אותם.
יש כמובן סכנה, כשאתה יורד, ובמקום להעלות אותם, אתה יורד יחד איתם, זה לא קרה לשרה, "ועלתה ולא נדבקו בה הקליפות" זה הרצונות לקבל "כמו שנאמר, ויעל אברהם ממצרים הוא ואשתו וכל אשר לו".
"בא נח לעולם, מה כתוב, וישת מן היין וישכר ויתגל. "
זה אות אחת – אות יט – זה מה שקראנו עכשיו.
לא דיברנו על רבקה , היא גם כן דמות מאוד מיוחדת , שהיא ממשיכה את שרה, במובן הזה שהיא גם קשורה לתחיית המתים. לא דיברנו גם על עפרון. לא חשוב, העיקר שלמדנו.
מישהו רוצה להגיד משהו?
משתתף: כשקראתי את הפרשה קפצו לי כל מיני פעלים של – לקום, ללכת ולצעוד, ודיברת מקודם על טוהר הדם. אני זכרתי את השיעור הקודם של החשיבות של "לך לך". גם פה יש: "בית אבי, משפחתי", משהוא כזה, זאת אומרת שאולי יש איזושהי בקשה שגם הממשיכה של שרה או אשת יצחק, גם היא תצא לאיזשהו תהליך מסוים, תהליך רוח מסוים, ותעבור איזושהי דרך קשה.
אתה מדבר על רבקה.
משתתף: נכון על רבקה, וזו החשיבות שהוא מבקש מאליעזר , ללכת לשם הענין הזה, ועוד משהוא שעניין אותי שהיה כתוב " וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה " זאת אומרת הוא הביא את רבקה לאוהל. הסברת לנו מה המשמעות של אוהל, לאוהל שרה. ובהמשך הפסוק "וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ:".
אורנה: היא עברה את המבחן כמובן. מה שלא קראת ואני לא יודעת אם כתוב אי פעם לפני זה , בין איש לאישתו, "ותהי לו לאישה ויאהבה", ושוב אני אומרת, זו אישתו היחידה. הוא באמת מודל ליחסים זוגיים מתוקנים. "וינחם יצחק אחרי אימו", זאת אומרת שהשרביט עבר לרבקה. זה בסדר. שרה הצליחה לעשות את המשימה שלה ועכשיו יש תולדות שימשיכו את זה.
משתתף: היא עשתה דרך, ממקום יצאה, הלכה.
נכון, היא גם הגיעה ממקום של סיטרא אחרא במובן הזה שלבן וכל הסיפור שלו עם יעקב, ונאמר בכתובים שהוא היה רשע גמור, וכו' וכו'. היא גם היתה מן יהלום כזה שהיה אפשר למצוא אותו עם הסיגים שלו, כלומר היא יצאה משם. זו גם כן נקודה למחשבה, איך יתרון האור מן החושך. איך בתוך החושך הכי גדול אנחנו יכולים למצוא גם את האור הכי גדול.
משתתפת: זה גם נשמע כמו התגברות על הפיצול. גם זה שיש לו אישה אחת ולא שתיים. ושהיא באה מהחושך והיא אור. יש פה איזו התגברות על הפיצול.
אורנה: העניין של חושך ואור יופיע הרבה בתנך.
משתתף: לבן, הוא אחיה?
אורנה: לבן הוא אחיה. נכון מאוד ואחרי זה הוא יהיה הדוד של יעקב.
משתתף: כתוב שהוא דבר ראשון רואה את הצמידים והנזם. דבר ראשון הוא רואה את הכסף, הוא רואה מה יצא לי מזה.
אורנה: לחלוטין, בגלל זה הוא גם רוצה לעכב אותה. יכול להיות שהוא מכיר בערכם.
משתתפת: לבן בהיפוך אותיות זה נבל. משתתף: לבן הארמי, לבן הרמאי.
עם זאת בעולם אצילות לבן הוא לובן. לובן זה ספירה יותר גבוהה מתפארת. לובן זאת ספירת חכמה. להעיד שכל מה שנראה כאן כפיצול וכרוע, אצלו זה הכל אחד. וכל הרוע וכל הסבל שאנחנו רואים פה, זה בעיניים שלנו, כי אנחנו לא רואים את נק' המבט של האחדות. אנחנו לא רואים גם מה הסבל משרת. לכן לבן הוא דרגה יותר גבוהה מיעקב. יעקב הוא זעיר אנפין. תפארת. יעקב הוא בדרגה שבספירות זה הקדוש ברוך הוא. לבן הוא באצילות.
משתתף: בגלל התפקיד שהוא לקח על עצמו?
אורנה: אני לא יודעת ממש, לא התעמקתי בזה, אבל הכל רוע ורשע. כמו שאמרנו היום. שכל רוע ורשע שהוא יגאל, יהפוך את הטוב לטוב יותר גדול.
משתתף: כמו סוכת סדום בעצם?
אורנה: כמו סוכת סדום שאמרנו פעם שעברה, בדיוק. מפני שהרוע הכי גדול יש בו את הכוחות , יש לו אנרגיה עצומה.
משתתפת: כי אולי באצילות יש גם את החסר וגם את המילוי.
אורנה: באצילות אי אפשר להגיד את זה ככה. אין דואליות. הכל טוב. הרע זה רק התחיל כשעץ הדעת טוב ורע. צריך להבין שכל הענין של הבחירה בין טוב לרע והחרות שלנו לבחור, היא תגמר בגמר תיקון. כל מה שאנחנו חושבים כחופש, הוא ייגמר בזמן תיקון. ברגע שיהיה תיקון הנוכחות תתגלה ואין יותר חופש. מי לא יבחר בנוכחות שיש רק נוכחות של טוב. לא תהיה אפשרות לבחור ברוע.
משתתף: לא יהיה צורך בבחירה הזו.
אורנה: הבחירה היא רק לזמן תיקון, רק כדי ליצור מאתנו ישויות עצמאיות. אבל אחרי זה אנחנו נהיה מול נוכחות ונגמר כל הסיפור של הבחירה. "הנה נתתי בפניכם את הטוב ואת הרע, את החיים והמוות ובחרתם בחיים."
אם אנחנו מתבוננים מנק' המבט של הביוגרפיה שלנו, אנחנו יכולים להסתכל אחורה כי קשה לנו להסתכל בזמן הווה, ולחשוב שכל הדברים הקשים והרעים שגרמו לנו סבל, אנחנו יכולים לראות שהם שרתו את הטוב. זה הסיפור.
אבל אנחנו צריכים להגיע לרמה כזאתי – והיו אנשים שהגיעו – שהם היו כל הזמן בהתעלות. כמו בעל הסולם. הוא גם מספר על זה. באחדות. אז לא משנה מה שלא היה, זה היה ברור שזה הטוב. זה לא ברור בשכל זה היה מורגש כטוב.
משתתף: אולי זה מתחבר להתחלת השיעור שדיברנו על הענין של צחוק. אם רואים איזשהו ענין, צריך פשוט לצחוק ולהבין, זה במילא יפטר. יש לזה מטרה גבוהה.
אורנה:אבל… אסור במצבים כאלה לא לצחוק על סבלם של אחרים, זה ממש לא נחמד. לא להגיד להם, נו באמת, בגמר תיקון הכל טוב, וגם לא לצחוק מהר מדי, כמו ששרה צחקה מהר מדי, כי יש עוד דרך.
משתתף: עצה טובה.
אתה אומר נכון, האם אני יכולה, כשקורה לי משהו לא טוב, להגיד תודה? ולהאמין באותו רגע שהדבר שנראה לי לא טוב הוא משרת את השלם של הטוב שלי?
תנסו את זה.
שלא ניתן לחסד לגלוש מגבולות, אז נסיים.
שבת שלום!