ט"ז באדר תשפ"ג , 9 במרץ 2023
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהלים קיט יח)
כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב ו)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי. (תהלים יט טו)
{יא} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יב} כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם: {יג} זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהוָה: {יד} כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת יְהוָה: {טו} הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת יְהוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם: {טז} וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם:
בפרשה הזאת אנחנו עדים למשבר מאוד גדול בין הבורא לנבראיו. בין הקב"ה למערכת הנשמות שהוא בחר לשכון בתוכה.
בהתחלת הפרשה, מפס' יא', זה מן משהו שצופה כבר את הצורך בכפרה על מה שעומד להיות. וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יב} כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם זה כמו שזה מנבא את מה שהולך להיות. לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַיהוָה בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם .
אז אנחנו יודעים שבעם ישראל לא סופרים את האנשים. כי כל ספירה מראה על כמות ועם ישראל, לכאורה, הספירה מראה על משהו סופי. אז הקב"ה מצווה על משה לא לספור אותם לפי הגולגולת, אלא שכל אחד מהם יתן כופר, לאסוף להם תרומה מחצית השקל.
ראיתם בפורים כל מיני בתי ספר, ומדרשות, שהם מבקשים מחצית השקל תרומה?
אז הוא אומר זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים כל העובר על הפקודות, מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהוָה. אז מחצית השקל, זה השותפות שלנו לצד השותפות שלנו עם הבורא.
הרב"ש אומר, ענין מחצית השקל היינו תיקון הבריאה שהוא בחינת אמונה. זאת אומרת, אנחנו מביאים את החלק שלנו לעסק, הוא מביא את החלק שלו, ואז אנחנו, לכאורה, שווים. כמובן שזה רק לכאורה.
אז אנחנו נותנים את האמונה, את תיקון הבריאה, את האפשרות לתיקון הבריאה, את הכלי לאמונה, ואז הוא נותן את האור לתוך הכלי הזה, שזה מטרת הבריאה. אפשר גם להגיד שאנחנו משתדלים להפוך את הרצון לקבל לרצון להשפיע. זה הנתינה שלנו. זה החלק שלנו בעיסקה הזאת. ואז הבורא יכול לתת לנו את כל השפע.
זו עיסקה די טובה. אני לא חושבת ששום עיסקה ארצית מבקשת מהבן אדם, מאחד משותפיה, זה לתת רק את הכלי. תן לי את הכלי אני אמלא לך באור. העיסקה היא לעשות את הכלי הנכון. כמובן שאין בזה שיוויון בין מה שאנחנו מביאים. אבל המחצית הזאת, היא ההשתדלות שלנו.
אם אנחנו משתדלים, ואנחנו מוכנים לעשות כרצונו. מוכנים להאמין מעל לדעת שהמציאות שאנחנו רואים מול העיניים זה לא המציאות האמיתית, זה לא מציאות שלא קיימת, זה מציאות שקרית. אם אנחנו יכולים לעשות את המאמץ ולהתפלל לאמונה מעל לדעת, זה החלק שלנו בעסק. למרות שהכלים שלנו מוגבלים. והוא אינסוף, זה עצמו.
אז הייחוד בין כלי לאור יכול להיות רק דרך שיווי צורה. שיווי צורה זה אומר שגם אנחנו נקבל צורה שהיא שונה מהטבע הבסיסי שככה הבורא ברא אותנו. כי הוא ברא אותנו רצון לקבל. אבל אנחנו יודעים שבעולם הרוח מרחקים לא נקבעים בקילומטרים אלא בשינוי צורה.
אז אם אנחנו רצון לקבל והבורא הוא רצון להשפיע, אז ככל שהוא ישפיע, אנחנו נתרחק ממנו. אז כבר ב 4 בחינות דאור ישר, כבר היתה החלטה, שהבחינה שנקראת בינה שהיא לא רוצה לקבל, אלא מעוניינת יותר להכיר את מי שנותן והיא רוצה להיות דומה לו.
אז זה מה שמאפשר ייחוד בין הכלי לאור. בין הבורא לנברא. הרצון שלנו, זה נקרא "ביתר דבקות". להיות בהשוואת צורה איתו ואז אנחנו יכולים לקבל את האור לתוך כלי נכון.
לבעל הסולם יש מאמר על הפרשה הזאת. והוא משווה את זה שכאילו אנחנו נכנסים להיכל המלך, כמו אסתר המלכה, שהוא הושיט לה את השרביט. וכמובן שאסתר המלכה, שהיא פחדה להכנס אל המלך, שהיא לא הוזמנה. המלך זה אורות מאוד מאוד גדולים. אם אתה לא מכין כלי נכון, אז אתה יכול להשרף.
דיברנו על אורות מאוד גדולים שבני אדם מקבלים גם בגשמיות. אורות מאוד גדולים, שפע מאוד גדול, או קונה הבנות רוחניות שלא נעשות כתוצאה מהתפתחות הדרגתית. זה יכול לגרום לשבירה של הכלי והיא נכנסה שלא כדת, שלא כחוק. שלא באופן שקול, שזה מחצית השקל. והבורא, שזה המלך בפרשה, מושיט לה אור גדול מאוד.
זה נקרא אור של אבא, שפורץ החוצה מעבר לכלים. זאת אומרת שזה היה יכול להיות האמירה שלה, כאשר אבדתי אבדתי, היתה יכולה להתממש, לולא היא היתה מכינה את הכלי. והכלי שהיא הכינה, זה היה הכלי שהיא כינסה את כל יהודי שושן הבירה. שושן זה מהמילה שושנה. שושנה זה מלכות.
אז היא כינסה את כל יהודי שושן הבירה –
א. לצום, שזה אומר צמצום. אני מצמצמת את הרצון העצמי שלי. זה הצום.
ב. להתכנס ולבכות. ולהתפלל ולזעוק. להיאנח. ידוע שתפילת אני, תמיד מתקבלת. כלומר אם אנחנו מגיעים לאיזושהי תחושה של חוסר אונים, ופורץ מאיתנו בכי או נהי ובאמת איזושהי תחושה של צער מאוד גדול. התפילה הזו, אפילו אם זה לא תפילה, זה נענה כתפילה. תפילה לאני כי היא הטוב.
הכלי הזה שאסתר המלכה עשתה יחד עם כנסת ישראל, והכניעה המוחלטת שלה, כאשר אבדתי אבדתי. זאת אומרת אם אני אכנס אל המלך אני אובד, אם אני לא אכנס אל המלך, אני אובד, ועמי יאבד. היא נכנסה עם כניעה מוחלטת ומוכנות למסור את גורלה למען עמה.
ההתמסרות המוחלטת שלה להציל את עמה, איפשרה לאור הזה להאיר לתוך הכלי שעשתה אסתר עם שאר היהודים בשושן. וגם לפרוץ את מגבלות הכלי. זה האור הגדול שיורד בפורים. הוא פורץ את מגבלות הכלי.
אז הרב"ש, אומר, זה הבן של בעל הסולם, שהתפילה שלנו זה כמו מחצית השקל. זה נקרא העלאת מן. שהתפילה שלי לחסרון אמיתי היא מה קורה בתהליך הרוחני שאנחנו עושים, מתגלים לנו חסרונות.
ההתעוררות הרוחנית הראשונה, התעוררות הנק' שבלב זה התעוררות החסרונות שלי. פתאום אני מתעוררת להבין שאני רחוקה לגמרי מהרגשת בורא שרק חשבתי שהכל היה בתוך הרצון לקבל שלי ואני בעצם אין לי מושג, מי אני ומה אני. ולמה אני כאן. ומי זה הבורא. ומה זה הבורא. זאת היא ההתעוררות הראשונה להסתר הכפול.
יש הסתר כפול בפורים – הסתר אסתיר – שההסתר האחד בפורים זה שיש בורא ואני לא מרגישה אותו. אבל ההסתר הכפול הוא שאין לי מושג בכלל שמשהו חסר לי. אז ההתעוררות הראשונה זה לחסרון שלי. ואז למעשה התפילה, למשל, תפילה – תן לי אמונה שמה שקורה, לבת שלי ולבן שלי, למשפחה שלי, או לאמא שלי, תן לי אמונה שזה הכל רצונך להיטיב לנבראיו למרות שאני לא רואה את זה.
שבהתהליך הגדול קורה כאן משהו נכון. תן לי את האמונה. כי לא רק שאני לא רואה, אני גם לא מאמינה. ואם אני מאמינה בשכל, הגוף שלי לא מאמין כי אני מרגישה מצוקה ואז אני מאמינה לגוף שלי.
אז התפילה היא כלי. הרצון הזה לאמונה. והאמונה היא הכלי שמעל לדעת שהוא נקרא כתר שמחבר אותנו לתודעה גבוהה יותר. בלי קפיצת אמונה אין תודעה יותר גבוהה. אנחנו כל הזמן במסגרת התודעה של השכל שלנו. אז זה יכול להגיע לפסגת השכל שלנו אבל אין קפיצה.
זאת אומרת, שכל מה שמתרחש במסגרת המחשבה הרגילה שלי, כמה שהוא יגיע לשיאו, וכמה שאני אהיה חכמה, לא יוצר כלי לקבלת אור חדש אבל האמונה כן.
אז התפילה, אומר הרב"ש, היא עשתה את מחצית השקל. זאת אומרת, שהבורא, אלוהים או איך שתרצו לקרוא לו, הוא ימלא את מה שחסר. את מה שחסר לי אני מבקשת עליו. ואז מה שמתגלה לי, ההתעוררות הבאה שלי, אני מקבל אור על החסרון הזה אני מקבלת אור ותשובה, עונג, שלווה. ואז אני מתעוררת שוב. אני מתעוררת לנק' שבלב שלי שהתעוררה פעם אחת.
עכשו זה תהליך. מה קורה עכשו?
משתתפת: יש בושה
אורנה: נכון. אני מדלגת על זה. אני אומרת כשכל התהליך קורה, אז אני חושבת, נדמה לי שעכשו אני מקבלת אור מעתה ועד עולם לתוך התחושות הנהדרות שלי. ואני כל הזמן אהיה באבק הזוהר, או הזוהרים הנוצצים. ונדמה לי שאני אלך מחייל אל חייל בהרגשת התעלות רוחנית.
ואז, הפלא ופלא האור הבא שאני מקבלת זה עוד אור לגלות לי את החסרון שלי. אז כל האורות שאני מקבלת, הם מגלים לי את החסרונות שלי, אני מתפללת לחסרון. החסרון שלי מתמלא. אז החלק שהוא החסרון שלי, הוא מחצית השקל, המילוי זה מחצית השקל שהבורא נותן לי.
אז חצי הוא ביד הקב"ה וחצי הוא ביד האדם. החצי שלנו הוא רק השתדלות. בחיים לא נוכל להשוות את הסופיות המוגבלת שלנו לאינסופיות של הבורא. אבל הבורא הוא רחום ונחום וארך רב חסד והוא אוהב אותנו. לפעמים נדמה לנו שזה לא ככה. ונורא קשה לנו. אנחנו לא רואים את האהבה שלו.
אנחנו חיים בעולם עם הסתרה. הבורא מסתיר את עצמו. למה שהבורא יסתיר את עצמן? למה שהוא לא יגלה את האור והטוב שלו בכל רגע ורגע בצורה שתשמח אותנו?
כי אז לא תהיה לנו עבודה. ולא תהיה לנו עבודה של אמונה מעל לדעת. ולא תהיה לנו בחירה. ולא נהיה שותפים לבריאה ונהיה כמו תינוק בתוך הרחם שיש לו אור. והוא רואה מסוף העולם ועד סופו אבל בלי תודעה. לכאורה הוא רואה בכלים של אמא. כשמדברים על אמא לא מדברים על האמא הפיזית אלא על אמא שהיא ספירת בינה.
משתתף: הוא כן מראה את האורות ואת הניסים שלו וכל מיני דברים שאנחנו רק יכולים לחלום לראות ולחוות דברים כאלה. גם אז את רואה וזה מצער למעשה, את הפספוס. את הפספוס הגדול שעם נופל ושוב חוטא.
אורנה: כן. אתה מדבר על חטא העגל. חטא העגל הוא, למרות שהבורא רצה למחות את העם. לעשות סידור חדש, להגיד שלום לכל העם ולהתחיל מחדש במשה. אבל עדיין בחטא העגל התגובה היא רחמים. מתגלות 13 מידות הרחמים של ארך אנפין, שזה פרצוף הרחמים. משום שחטא העגל הובא כתוצאה מהתגלות חזקה מאוד. אני קצת מקדימה את המאוחר, של מתן תורה.
במתן תורה אחרי 2 דיברות העם התעלף כמעט ואמר למשה, "הבנו את הקטע, עכשו תלך אתה". זאת אומרת שהם קיבלו אורות שהכלי שלהם לא יכול היה להכיל.
בכל מקרה, גם אנחנו, כשאנחנו עדים לניסים אז הזכרון שלנו קצר והרצון לקבל שלנו, והאגו שלנו, והתחושה ש"לי יאורי ואני עשיתיו". וזה אני. ואני כאן מרכז העולם, התחושה הזאת לא רוצה לעבור. יש לנו איזה חרדה שאם אנחנו לא…, אני יודעת שאנחנו כבר לא. אנחנו עושים כברת דרך.
התחושה היא שאם אני מוותרת על עצמי, אם אני מכניעה את עצמי לרצון הבורא, אני מאבדת את עצמי, בעוד שזה בדיוק ההיפך. אבל זה מאוד קשה לוותר על האגו ועל הרצון לקבל ולקבל לתוך המאוויים שלי. וזה לא משנה מאוויים גשמיים או רוחניים. ההיפך, כשאנחנו מתחילים בדרך רוחנית התשוקות נעשות יותר גדולות ויותר מסוכנות.
בכל אופן, הוא אומר, עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַיהוָה אנחנו כבר יודעים מה זה המספר 20.
משתתפת: אור ישר ואור חוזר
אורנה: אור ישר זה מה שבא מהבורא. ואם זה לא פוגש אור חוזר אז אין לו כלי. זאת אומרת, אנחנו מעלים 20 גרה , זאת אומרת שאנחנו מעלים גרה. מי מעלה גרה?
משתתפת: בהמות
אורנה: בהמות כשרות. בהמות לא כשרות לא מעלות גרה ולא מפריסות פרסה. אז אנחנו בהמות כשרות. אנחנו יכולים לשים את עצמנו על המזבח, כבהמה כשרה. בהמה כשרה שלא תחשבו שזה בהמה. בהמה כשרה, בהמה – גימטריה – פרצוף ב"ן, שזה פרצוף הנוקבא פרצוף, המלכות. ואנחנו כשרים כי אנחנו מעלים גרה. זאת אומרת, אנחנו מעלים אור חוזר ואנחנו גם מפריסי פרסה באותה הזדמנות. להפריס פרסה, שזה הפרסה בין עולם אצילות לעולם בריאה שזה קשור לצמצום ב' כשאנחנו לא לוקחים את האורות הגדולים לעצמנו.
ברגע הזה שאנחנו מעלים גרה אנחנו יכולים להפוך לשותפים ראויים לתהליך הבריאה הזה. הבורא נותן לנו להיות שותפים. שזה דבר שאנחנו לא יכולים להעלות על הדעת. הכוח הקוסמי, כוח האינטליגנציה הכי גדול ביקום נותן לנו להיות שותפים.
כתוב בפס' טו, הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט העשיר והעני. אומרים עשיר בדעת ועני בדעת. וגם אפשר שעשיר, זה יהיה עבודה בקו ימין, זה עבודה של חסד, זאת אומרת, לא ירבה. מה זאת אומרת העשיר לא ירבה לפי מה שאמרתי עכשו?
משתתפת: לא יותר מדי.
אורנה: גם את החסד בבקשה תתן במידה. כי חסד מוגזם הולך לקליפות. אתה נותן את החסד במקום ובכמות שלא ראוי לקבל, אז אתה לא עובד בצורה נכונה. אז הוא אומר, לא ירבה. לא ישאר כל הזמן בימין וגם לא ישאר בימין במובן של האורות הקטנים. יש לי אורות, אני אומרת, בסדר, זה מספיק לי, זה אורות חסדים. אין בעיה, הסיטרא אחרא לא מעוניין באורות חסדים. מה הוא יעשה איתם? הוא מעוניין רק באורות חכמה.
הסיטרא איחרא, הצד האחר, לא מעוניין באורות השפעה. אז אני נשארת לי באזור שאני ממלאה את מה שמצופה ממני כאזרחית טובה ואני לא שואפת לגדולה. זאת אומרת, אני לא שואפת להגיע למימוש מלוא הפוטנציאל שלי.
לא להשאר כל הזמן בימין והאני לא ימעיט. זאת אומרת, לא ימעיט בעבודה על החסרונות. אנחנו לא ממעיטים. אנחנו עובדים על החסרונות. בעל הסולם אומר, חצי שעה, לא יותר. אבל יש כאלה שלא עושים את זה. תמיד מישהו אחר יש לו חסרונות. אז הוא אומר, זה עבודה בקו שמאל.
לכל מדרגה יש ימין ושמאל. ואז השקל זה המאזניים. זה המשקל. זה קו האמצע. שלא יהיה יותר חסדים מחכמה, ולא חכמה יותר מחסדים.
מה זה אומר, "חכמתו מרובה ממעשיו"? מי שחכמתו מרובה ממעשיו, חכמתו לא מתקבלת. יודעים מה הכוונה? זאת אומרת, שאני יכולה ללמוד את כל התעס בעל פה.
משתתף: שלא מגשים, לא מממש.
אורנה: זה יותר חסדים. זאת אומרת, שאני בחכמה אבל הלב שלי סגור. אני לא משפיעה. אני יכולה להשפיע חכמה אבל לא מהכיוון הנכון. אולי כי זה מהלל אותי ומגדל אותי ובכלל אני מורה דגולה, אבל אין לי שם מעשים. מעשים זה חסדים יותר.
אז כל הכפרה הזאת, שימו לב, אומרים גם אין מוקדם ומאוחר בתורה. היא כבר מכינה לנו את חטא העגל.
אם אתם זוכרים, בפרשות הקודמות, בתרומה ותצווה. בפרשת תרומה זה הכנת המשכן שהאור האלוהי יוכל לרדת, ובפרשת תצווה זה הכנת עצמנו כמקדש. פה נוסף דבר שלא היה קודם.
בפסוק {יז} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {יח} וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם: {יט} וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם: {כ} בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַיהוָה: {כא} וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם
ידיים זה בדר"כ כלי קבלה וְרַגְלֵיהֶם רגלים זה הכלים העבים ביותר, של המדרגה התחתונה
וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חָק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם.
אז אנחנו רואים שהנחושת זה תמיד קו אמצעי. מה הצבע של הרצון לקבל?
משתתף: זהב
אורנה: זה – הב. רצון לקבל רוצה הכל. לא שזה רע אבל השאלה היא האם לזהב יש סיגים או שזה זהב טהור. ומה הצבע של הימין?
משתתף: כסף. כיסופים.
אורנה: נכון. הכיסופים שלי לאהבה. אם במקום בורא אגיד את המילה אהבה, זה אותו דבר. והנחושת זה קו אמצעי, וגם הנחש. זה הנחש של הרפואה. זה הכיור שמנחושת ומאפשר היטהרות לכהנים. ומי הם הכהנים?
משתתפת: אהרון ובניו.
אורנה: אבל גם אנחנו ובנינו. "בעמך כולם כהנים".
משתתף: יש את הפס' ו"היית לי גוי קדוש ועם של כהנים"
אורנה: נכון. אם נהיה כמו כהנים. זאת אומרת שאם נהיה קו אמצעי. אם נוכל לכפוף את הרצון לקבל לרצון להשפיע, את קו שמאל לקו ימין, וניתן גם לזה לחיות וגם לזה לחיות. את המחלוקת הזאת, הבלתי ניתנת לפתרון לכאורה, שנוצרה כבר ביום השני של הבריאה. שכבר נהיה ערב ונהיה בוקר ונהיה יום שני, ולא אמרו, וירא אלוהים כי טוב, כי לא טוב עדיין עם המחלוקת.
ורק ביום שלישי כשהמחלוקת נפתרה ע"י קו אמצעי, נאמר וירא אלוהים כי טוב זה נאמר פעמיים. אז המחלוקת הזאת, אם אני מצליחה להביא קו אמצעי, שזה ישראל, שזה התפקיד של ישראל וכל מי שהוא מרגיש שהוא ישראל גם אם הוא לא ישראל באופן גנטי, אז הוא כהן. וכהן בישראל זה הפוך מכהן בנצרות. הכהן בישראל, אסור לו להתעסק עם המתים. בעוד כהנים במסורות ודתות אחרות, זרמים אחרים, הם אחראים על המוות. הכהן בישראל הוא אחראי על החיים. ואנחנו כולנו יודעים שלכהנים אסור להכנס לבית קברות.
זה מאפשר לכהנים להטהר. כי אתה לא יכול להתקדש לפני שאתה מטהר. לפני שיש לך יראה, אתה לא יכול להגיע לאהבה. זה הנחושת. זה הצבע של הקו אמצעי.
משתתף: אני מנסה להבין, כנראה שלא הבנתי בקריאה, בין עשרת הדברות, וחטא העגל, יש את שתי הפרשות, תרומה ותצווה, איך משה, לכאורה, על הר סיני, במהלך הזה, כל המהלך הזה?
אורנה: לא. הוא יורד לעשות איתם את המשכן.
אז עכשו אנחנו מגיעים לחטא העגל. אני קפצתי. יש אחרי זה את הקטורת. סימני הקטורת שמקריבים גם את החלבונא שהיא מסריחה. זאת אומרת שגם את המסריחות, גם את הצד של הרצון לקבל, מאגדים ביחד לקטורת. אותו דבר כמו שבסוכות. יש לנו את כל ארבעת המינים וגם הערבה חסרת טעם וחסרת ריח. את הכל אפשר לאגד ביחד ולהקריב וגם נגד יא' הכוחות של הסיטרא אחרא.
בחטא העגל רואים שזה משבר מאוד מאוד גדול שקורה שם. אחרי התגלות מאוד ייחודית. התגלות לעם שלם שלא היתה התגלות כזאת בהיסטוריה וגם לא תהיה. יש התגלויות לבני אדם פרטיים אבל לא התגלות לעם שלם.
אנחנו רואים כבר בהתגלות הזו, העם לא מחזיק מעמד. זו התגלות גדולה מדי. זה עם של עבדים שרק עכשו יצא ממצרים והם היו לגמרי בתוך הרצונות הגסים לקבל. מצרים היתה ערס החכמה. ומצרים השתמשה בחכמה שלה לניצול התקופה ההיא. אומרים שלפני זה היא היתה אחרת, אבל בתקופה ההיא היא השתמשה בחכמה שלה רק למטרות של ניצול המשאבים כמו שקורה עכשו.
עם ישראל שיצא הוא עם של עבדים ומאידך אלה הם נשמות מאוד גדולות. זה נקרא דור דעה או דור המדבר וגם נאמר שאנחנו הגלגולים שלהם. כי הם לא נכנסו לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים. ואנחנו כן נכנסנו לארץ ישראל.
יש קשר ישיר בין התקופה ההיא לתקופה שלנו ובכלל יש קשר ישיר בין מצרים לתקופה שלנו גם לפי האנתרופוסופיה. מדובר על אנשים בעלי השגה גבוהה ופתאום הם מקרקרים להם סביב עגל. ברור שעגל – אנחנו אף פעם לא מסתכלים על התורה כעל סיפורי אגדות ומעשיות. כמו שאמר לנו הרשב"י תיפח רוחם של אלה שקוראים את התורה כסיפורי אגדות ומעשיות -אז מעבר לסיפור ההיסטורי, שהוא התגשמות האחרונה של אירועים רוחניים, התגשמות פיזית של דברים רוחניים מאוד מאוד גבוהים, אנחנו יודעים שעגל זה מהמילה עיגול. ומה זה עיגול? איך זה קשור לחכמה?
משתתף: לקבל בלי מסך.
אורנה: איזה עולם?
משתתפת: עיגולים.
אורנה: עולם עיגולים, שנפסל מקבלה. כשמלכות צמצמה את כל האור ממנה, כל האור התפשט לצדדים. לכאורה, הבורא השאיר מקום פנוי ממנו, ונתן לנברא להיות עם עצמו. התגלה שיש לה כלי קבלה שהם היו מלאים באינסוף אז לא ראו אותם.
אז הכלי קבלה האלה קוראים להם עולמות העיגולים. ובאינסוף עולמות העיגולים היו מלאים. הכלי והאור באו כאחד ולא היה בזה שום בושה מפני שכשהתינוק בבטן הוא לא מתבייש לקחת את כל המשאבים. אבל אחרי שהאור הצטמצם לצדדים לכאורה, אז התגלו כלים ריקניים. ואם הכלים האלה היו מתמלאים שוב אז זה היה כמובן מילוי לתוך התאוות הכי גדולות לבן אדם מודע. זה לא תינוק.
אז הם העדיפו את הגילוי. הרצון לקבל רוצה גילוי. זה גם "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". ולמה הם העדיפו את הגילוי? כי משה בושש לבוא. מה זאת אומרת משה בושש לבוא? דרך אגב הם העדיפו את הגלוי על הנסתר.
משה בושש לבוא. אומר הזוהר, ומי זה משה דרך אגב? משה הוא זעיר אנפין. הוא המתאם שלנו. בין כוח משה בתוכנו, כוח משה בתוכנו הוא המתאם שלנו בין העולמות התחתונים לבין העולמות העליונים. כל זעיר אנפין, 6 הספירות של זעיר אנפין הן מתאמות. הן כמו משפך.
וספירת היסוד מעבירה את כל השפע למלכות ולמלכות זה בעצם רקמת הנשמות, אינטרנט הנשמות של כולנו. אז אותו משה, כוח משה שעולה, בושש לבוא. אומר הזוהר, בשש ספירות, יש לו את שש הספירות של המתאם והוא הסתלק.
אז תארו לעצמכם, נשאר עם בלי המתאם שלו, בלי הערוץ שלו, כאילו שחתכו לו את הערוץ שלו לעולמות העליונים. אז מתקהלים סביב אהרון שיתן גילוי. בלי נק' משה שהיא מעל לדעת, שהיא האמונה מעל לדעת, שהגיעה לדרגת עד דלא ידע, אז רוצים עוד פעם לעבוד עם החכמה.
הקשר האינטואיטיבי לעולם הרוח נחתך, אז רוצים לעבוד, רוצים לראות בעיניים, למשש, לראות. זה כמו שאנחנו – לא אנחנו ממש – אבל מה שלא ממששים ולא מוכיחים ולא רואים לא קיים. אז רוצים את הגילוי הזה.
משה שנקרא, רעיה מהימנה, רועה נאמן, הוא מסתלק אז אנחנו רוצים את זה עכשו בתוך הדעת. זה משמעות העגל.
אומרים הפרשנים, מי דרש את הגילוי הזה? דרשו את זה הערב רב. מי אלה הערב רב? אלה שהסתפחו, אומרים ערב רב כמו ספחת. מי אלה הערב רב? אלה שהסתפחו לישראל כשמשה יצא ממצרים, יצאו איתו המון מכשפים וחרטומים. הכוחות הכי חזקים.
בפרשה הזו מדובר על שני מכשפים הכי גדולים שנקראים יאמוס ויאמברוס שהם הבנים של בלעם הרשע. שהוא צאצא של לבן. בלעם הרשע היה מכשף גדול ביותר. הוא היה בדרגת נבואה של משה רק מצד הקליפה. אז משה מתעקש להוציא אותם. האר"י הקדוש יכתוב לנו, שהם היו משורש הנשמה שלו רק מצד הקליפה. הוא חשב שהוא יוכל, וגם תפקידו להציל אותם. וגם שהם חטאו בחטא העגל, אז אומר לו הקב"ה, "לך רד כי שיחט עמך".
זה הערב רב שלך. קודם כל זה היה עמי, כי זה היה ישראל. עכשו זה עמך, אלה שהתעקשת להוציא איתך ממצרים והם שעשו את העגל.
בזוהר, לפי מאמר העגל, הוא מספר על יונוס ויאמברוס שהם היו מכשפים ולפי השעות ביום, יש שעות שכוחות הטומאה, כוחות הדין, הם חזקים יותר ואפשר לעבוד איתם. אז הם היו עושים את הכשפים שלהם תמיד בשעות המיוחדות.
אז הוא מספר שהיו מכשפים קטנים ומכשפים גדולים ובאיזה שעות הם יכלו לעשות את הכישופים שלהם.
משתתף: אני לא מבין משהו. הציווי לא לקחת מבנות כנען ולנתץ כל זכר של מזבח ואמונה שמא יזנו הבנות. ופה הוא מכניס סוס טרויאני. הוא לוקח פר, לא סוס טרויאני, ומכניס אותו ברצון לתוך לב עם ישראל שרק עכשו יצא מ- 49 שערי טומאה.
אורנה: אבל הם התגיירו. קודם כל הציווי הוא רק להשמיד ורק את עמלק. למחוק זה רק את עמלק עם כל מה שעמלק מסמל. אבל הערב רב התגיירו.
משתתף: הם התגיירו אבל הם עושים טקסים…
אורנה: עכשו זה מתגלה. מה זה ערב רב? זה דתיים. זה כל אלה שהולכים אחרי איש הדת ולא ציונים. אם נדבר במושגים של היום, ארץ ישראל כענף של עולם לא עניינה אותם. בנייה של מערכת נשמות שתוכל להיות משכן לבורא, לא עניין אותם. עניין אותם המכשף הכי גדול בעולם, באותו זמן מבחינתם, שזה היה משה. אז הם הלכו אחרי הכוח. אחרי משה האיש.
ברגע שמשה האיש, נעלם, הם רוצים לחזור לאלוהים. כי משה מייצג את ה'. ובכלל, הערב רב לא הלך בתוך הענן. הרי יש עמוד עשן מאש, ואחד עמוד ענן, שישראל הלכו בהגנה של העמודים האלה. הם חיפו עליהם וערב רב הלך. הוא לא היה בתוך ההשגחה הזאת.
הם, בצדק מסוים, אמרו: "משה הלך, משה עובד את ה', עכשו ה' מתרחק, אתם לא רוצים לשתף אותנו, לא רוצים לשתף אותנו בתוך העם, אז תנו לנו לעשות אלוהים". מה הם אמרו על העגל? אלה אלוהיך ישראל.
משתתף: חשבתי שאולי גם הענין של בגלל שהעגל הוא מהעיגולים, והעיגולים זה רמת תודעה מאוד גבוהה, חשבתי אולי משהו כמו… אני מדמיין את חטא העגל כמשהו אקסטטי, אולי קשור גם למשהו שהיום זה כמו פטריות, או חומרים משני תודעה.
אורנה: בהחלט. לפי דעתי, לא רק הם לקחו פטריות וחומרים בתנ"ך. מדובר שם על כל מיני דברים. כנראה שהשתמשו בכל מיני משני תודעה, כנראה. אבל בהחלט ניתן להשוות את זה למשהו אקסטטי ולאורות עיגולים. אבל הענין הוא לא האורות, אלא, איפה אני רוצה את האורות.
אם אני לוקח ישירות מהאורות של העיגולים, אני לוקח את זה בלי מסך. בלי מסך, זה בלי כלי. בלי כלי, זה נופל ישר לתוך האגו שלי. ואז קורים כל מיני דברים רעים.
זוהר, בעל הסולם, מאמר העגל, אות סד'
מיד, ויקהל העם על אהרון, אם אתם זוכרים, הם באו וביקשו מאהרון שיעשה להם עגל. למה מאהרון? תכף נראה. שואל למה על אהרון. ומשיב כדי להכלל בצד ימין, כי השמאל יוצא מן הימין אלא שהם רצו ממנו שמאל, ולא ימין, אלא כדי שיתכלל בצד ימין, דהיינו במקום מוצאו, נקהלו על אהרון, שהוא ימין חסד. ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים.
למה הם צריכים את הימין? למה הם צריכים את החסדים של אהרון, למה לא ישירות חכמה?
משתתפת: אי אפשר לקבל חכמה בלי חסדים.
אורנה: נכון. חכמה בלי חסדים היא יאמו דה קאפו. היא לא מאירה. זה חושך. חכמה בלי חסדים, זה לקבל את האור בצורה של חושך, כמו מכות מצרים. זאת אומרת, הם חיבים את אהרון. מה זאת אומרת הם חיבים את אהרון? בדר"כ השמאל חייב את הימין כדי שיהיה לו כלי. אבל השמאל גם יכול להשתמש בימין.
מה זה הימין? להשפיע. אם נתרגם את זה לשפה פשוטה יותר, נגיד, אני משפיעה בעל מנת לקבל. אני מעמידה פנים שאני עובדת, מכפיפה את השמאל שלי לימין. ואז אני משפיעה. אבל כל הרעיון שלי מודע או לא מודע, זה שאני אקבל.
בזה, כולנו חטאנו בחטא הזה. יש אנשים שזה מאוד בוטה אצלם. והם גם נעלבים – אבל אני כל כך הרבה נותנת. אבל כל הנתינה שלך זה בעל מנת לקבל. זאת אומרת הם רצו את הימין כדי לבוא לידי ביטוי כי השמאל לא יכול לבוא לידי ביטוי בלי הימין, זה חושך.
אז אם אין להם את החסדים שהם מסומנים ע"י אהרון הכהן, שזה ימין, הם לא יכולים לבוא לידי ביטוי. אבל הם יכולים לנצל אותו. הוא באמת גם לא נזהר. והוא באמת חטא.
בוא וראה, כל זמן שהיה משה במצרים, לא הזכיר את השם אלוקים אלא שם הויה. מה ההבדל בין שם אלוהים לשם הויה?
משתתפת: אלוהים, זה אלוהי הטבע.
אורנה: נכון. האלוהים של שפינוזה. זה סך כוחות הטבע. הויה, זה מעל לטבע. אבל כמובן שה' הוא האלוהים. זאת אומרת, שאין פיצול כאן. אבל פרעה לא הכיר את הויה. מי הויה אשר אשמע בקולו?
זאת אומרת, הוא לא הכיר משהו מעל לדעת. הוא הכיר את החכמה הכי גדולה שיכולה להיות, אבל במסגרת הטבע. אז משה הוא נציג של הויה. אז הוא לא הזכיר את שם אלוקים.
על כן רגז פרעה, שאמר, לא ידעתי את הויה. אמר וצדק. והוא משום שלא יהיה תוקף לסיטרא אחרא, שלא יתחזק בעולם, כי הסיטרא אחרא נקראת גם אלוהים אחרים, יש אלוהים. אלוהים זה גם המלכות. אבל יש גם אלוהים אחרים. עתה רצו הערב רב דבר ההוא, דהיינו, לכוח השמאל שנקרא אלוהים, והיינו, קום עשה לנו אלוהים. לנו. זה גם כן החטא שלהם. מה החטא פה?
משתפפת: להבדיל אותם מיתר העם
אורנה: זה דוקא לא, מפני שיתר העם הבדילו אותם.
אלוהים שלנו. לא אנחנו שלו. הוא שלנו.
לנו הוא מדויק, שהערב רב אמרו, אנו צריכים לדבר זה לחזק את הצד שלנו, שהיה נדחה עד עתה. יש כאן עוד אלמנט. משום שמשה לא הזכיר את השם אלוהים. מה אמר הערב רב? תקשיבו, לכם יש את הויה, הוא הולך מלפניכם, הולך מאחוריכם. אתם נידיתם אותנו החוצה, אנחנו גם רוצים כוח אחיד. לא הרבה אלוהים אחרים. אנחנו רוצים גם כן כוח שישמור עלינו.
זה רק מראה, דרך אגב, שאם אתה מקטין מישהו אחר, אז זה לא לאורך זמן. בסוף הוא יתהפך עליך. אפשר להסתכל על זה גם ככה. הם אמרו, לכם יש את הויה, אתם לא משתפים אותנו בו, אז אנחנו רוצים עכשו את אלוהים. כי או.קי, משה האיש עלה, הוא נציג של הויה, אז עכשו הוא בכלל לא מול העיניים שלנו. עכשו הגיע הזמן שלנו, שמישהו ישמור עלינו וזה אלוהים שלנו.
שואל, מה אמרו בזה. ומשיב, אלא כך אמרו. ראינו שאתם ישראל, כל טוב וכל יקר העולם יש לכם, ואנו נדחים לחוץ. כי לכם, והויה הולך לפניהם יומם. אף אנו רוצים כן, אלוהים אשר ילכו לפנינו, כמו שלפניכם הולך הויה. כי יש רשות להצד שלנו ללכת גם כן לפנינו, אם נזמין לו מעשה, דהיינו עשית העגל.
מה זה הצד שלנו בבן אדם אחד? מה זה הצד הזה בבן אדם אחד?
משתתף: צד שרוצה לקבל
אורנה: נכון מאוד. הם אומרים, סליחה, בתוכנו יש צד שרוצה לקבל, ואומר סליחה, לא רק זה שאתה לא נותן לי לקבל, אני בכלל נבראתי ראשון. אני המהות שלך. אתה בן אדם, זה רצון לקבל. אז עכשו אתה בכלל מסלק אותי מהיחד, אז תן לי משהו. וזה גם בא ללמד אותנו, שאנחנו לא יכולים לסלק את הרוע. אנחנו צריכים לעשות אינטגרציה. זה בא ללמד אותנו שאם אנחנו נסלק את הרוע למאחורי המחנה, אז הוא ימצא אלוהים אחרים.
זה דברים מאוד עמוקים יש כאן.
משתתפת: אפשר להסתכל על זה גם שאם משה הוא זעיר אנפין והוא המקשר בתוך הבן אדם, ברגע שאין לבן אדם קשר עם החלקים העליונים, אז זה הערב רב שלו שהוא רוצה לבנות את העגל. שהוא רוצה להאחז במשהו.
אורנה: נכון מאוד. אם אתה לא מקשר אותי, לא נותן לי הארות, לא מקשר אותי לשום דבר שנותן לי תזונה רוחנית, אז לפחות תן לי כסף, תן לי מעמד. אני תובע את שלי.
אז העם הזה, וירא העם, זה גם שמנא וסלתא של מצרים ודוקא התודעות המפותחות יותר. אלה שעיצבו את התודעה הלוכדת של מצרים עצמה. נאמר ממצרים שאף עבד לא יצא ממצרים. זה לא בגלל שעשו חומות אלא לכדו את התודעה שלהם. כמו היום שלוכדים את התודעה שלנו.
אחד הכי מעצבנים זה שאם נגיד, אני מבררת על כסא מסוים לשבת. למחרת, בכל גוגל שאני פותחת, קופץ הכסא הזה. זה איזשהו דבר קטן שמצביע על איך לוכדים לנו את התודעה. אז אומרים אף עבד לא יצא ממצרים כי היה שם ממש כישוף התודעה. זה מה שקורה בעולם המודרני. ממש כישוף. הרשתות החברתיות ואמצעי התקשורת, יכולים יותר ויותר לכשף לנו את התודעה וגם לטרגט אותנו. לתת לנו מה שמתאים לנו.
אנחנו מדברים כאן על תרבות מאוד מאוד מפותחת.
משתתפת: ענין אותי השילוב של , כשמשה עלה, אומרים, "זה משה האיש". 3 התייחסויות.
אורנה: זה, זה זעיר אנפין. זאת, זה מלכות. מי זאת העולם מן המדבר? זה מלכות. משה זה גם זעיר אנפין. האיש, זה גם זעיר אנפין אני חושבת. יש כאן שילוש מסוים.
זעיר אנפין, כל מי שהשפה הזו זרה לו, הוא המתאם. הכוח שמתאם בינינו לבין העליונים. קוראים לו גם הקב"ה. מעל לקב"ה יש לנו את פרצוף אריך אנפין שהוא פרצוף הרחמים. הקב"ה אפשר להגיד בשפה האנתרופוסופית, זה אלוהי הקרמה. אלוהי השכר והעונש. אבל יש בחינה יותר גבוהה של האינסוף, זה אלוהי הרחמים שמתגלה לנו ביום כיפור וגם התגלה כאן. 13 מידות הרחמים שאנחנו לא ניגע בהם היום.
קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ פנינו אומר הזוהר הקדוש, זה בחינת חכמה. זה הפנים. פנים זה המקום שאני יכול לינוק חכמה ממנו. יש להם, לכאורה, טענה צודקת. הם אומרים, את האמונה אתה לא נותן לנו. את כוח האמונה. זה כוח של הויה. האמונה מעל לדעת. אז אני לא מרגישה את האמונה. אני לא מרגישה את ה', את הבורא. תן לי לפחות כוח של חכמה. תן לי עוצמה בעולם הזה.
תן לי שליטה בעולם הזה. תן לי כסף בעולם הזה. תן לי מעמד בעולם הזה. תן לי שכל מבריק בעולם הזה אם אתה לא נותן לי את האמונה. הכל מדובר עלינו. אף אחד לא מדבר פה על דמויות חיצוניות. זה הכל מדובר עלינו. כי ערב רב זה בתוכנו, וישראל זה בתוכנו. וכוח האמונה בתוכנו והוא חלש. אנחנו צריכים להאבק בכוח האמונה. הוא כל כך מסכן.
לסיכום, הפסוקים שקראנו בזוהר, 3 נקודות עלו שם, הרצון לקבל רוצה לשלוט. הוא הראשון. הוא הבכור. הוא בכור עפ"י הטבע, לא עפ"י הבחירה. אם מגרשים אותו, הוא מתקומם. ואם לא נותנים לו חלק, הוא מתהפך עליהם. לכן תמיד צריך לתת לסיטרא אחרא חלק, לזרוק לו עצם, כי אחרת הוא לא יניח לנו. אז לא משמידים את הרוע. הרוע הוא גם חומר גלם, לא משמידים אותו. עד גמר תיקון הוא ישאר. מה זה הרוע? הרוע זה המוות. רק בגמר תיקון יגמר המוות לנצח. אז, אם לא נותנים לרוע את החלק שלו, אז הוא מתהפך עלינו.
כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לפני זה הם נכחו בהתגלות הכי גדולה שהיתה אי פעם בהיסטוריה האנושית. אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם ועכשו זה משה האיש. אז רואים איפה הנטיה שלהם. איפה הנטיה שלהם, זה אחרי האדם, זה אחרי הדת.
זה לא אחרי האימפולס, אפשר להגיד. זה לא אחרי המשימה העולמית. האבולוציונית של תיקון עולמות, של תיקון עולם כדי לקבל את האורות. ואז יש להם את מבנה הזהב וכו'. צריך רק לזכור שחטא העגל, כמה שהוא היה גדול, הוא חלק מהתכנית כי הוא הביא לשבירת הלוחות. ושבירת הלוחות זה אומר שהוא שובר את האור ישר שבא מלמעלה. כי זה אור גדול מדי. והלוחות השניים זה שיתוף פעולה בין בורא לנברא.
עשו לך לוחות מהפסולת של הלוחות הראשונים ופסולת של עולם אחד ומזון תקין של עולם מתחתיו. לראיה קליפות בננה שלנו, אנחנו יכולים לתת את זה לעיזים בפינת החי. בשבילם זה אוכל.
הלוחות השניות היו יותר רלוונטיות, יותר נכונות. הלוחות הראשונים, זה היה אורות, הם נכתבו ע"י הבורא בעצמו. זה היה מעבר ליכולת שלהם. אבל איפה נמצאים השברים שלהם?
משתתפת: בתוך הארון
אורנה: בתוך ארון הברית. נכון. כמובן שזה לא משהו גשמי. זאת אומרת, שמתקנים אותם. זה כמו שבירת הכלים. מעלים את הניצוצות מהקליפות ומתקנים.
משתתפת: רציתי להגיד לגבי תפקיד המתאם, שיש פה גם, אמנם חטא מובנה, אבל החטא שלא להתרחק, שהמתאם צריך כל הזמן לשמור על קשר עם שני החלקים והוא לא יכול כל כך גבוה ולהשאיר את העם לבד. ברור שזה חלק מהתכנית…
אורנה: הוא השאיר אותם בידים של אהרון
משתתפת: אבל הוא, אם אני חושבת על זה כתפקיד של המתאם, שהוא חייב להישאר.
אורנה: מה הוא היה עושה? איך הוא יכול לעלות? לעלות זה בתודעה, לא על ההר. הר זה הרהור.
משתתפת: כן. ברור.
אורנה: איך אני יכולה גם לעלות בתודעה ובו זמנית להיות פה? בדר"כ זה בא אחד אחרי השני, לא?
משתתפת: ההקרבה של המתאם, יכול להיות לפעמים שהוא לא יכול לעלות לאותו גובה שהוא יכל.
אורנה: הוא היה חייב לעלות כדי להביא את התורה. אבל מה שכן, זה שחטא העגל הוא כשל מובנה. כמו שבירת הכלים וכמו חטא אדם הראשון.
משתתפת : ברור, זה גם ברור שזה לא חטא שהוא עלה. זה אם אני לוקחת את זה אלינו.
אורנה: אלינו… כן. לא לנתק מגע.
משתתפת: בעצם שבירת הלוחות זה כמו שבירת הכלים?
אורנה: כן. זה אורות גדולים מדי. הוא הביא להם משהו שהם לא יכלו להתמודד איתו. התיאורים על זה שזה נכתב באש אלוהית וקראו את זה מקדימה ומאחורה אותו דבר. וכמובן, והלוחות השניים הם היו כבר יותר, מותאמים להתפתחות של בני אדם. אורות גבוהים מדי, למרות שהרבה מאיתנו מחפשים אורות גבוהים, זה אורות ששורפים אותך. מסוכנים ביותר.
אבל אנשים לא מתאפקים. רוצים אורות עכשו.
משתתפת: הערב רב עצמו הוא בעצם לא חוו את עצמם כחוטאים, גם אחרי. כלומר, כל הסיפור של החטא זה בין משה לאלוהים ואהרון.
אורנה: ולעם ישראל, שהלכו אחרי הערב רב. ואז משה חן את העגל, והשקה אותם בזהב של העגל ואז הרבה מהם מתו. כל אלה שהיו צריכים למות.
מה זה ערב רב? זה הרצונות לקבל שבתוכנו. הרצונות האגואיסטיים.
משתתפת: אז הם לא התאפקו?
אורנה: הם מבחינתם לא חוטאים. מתי החטא מתגלה? בנקודת ההשקה של רצון לקבל ורצון להשפיע. אין להם את המוסר, היינו אומרים שהם כמו הגוף האסטרלי. אין להם את המוסר של אני לא אקבל לעצמי, כי זה טבעם. הרצונות לקבל בתוכך, זה טבעם. מתי מתחיל להתגלות החסרון? כשהם עומדים במשפט אל מול הקשר שלהם עם הבורא. אל מול הרצונות להשפיע.
משתתפת: יש לנו כל הזמן את הרצונות לקבל שאנחנו לא יודעים עליהם שהם רצונות לקבל.
אורנה: ממש ככה. וזה הברורים שלנו. כל העבודה שלנו זה אכילה. אנחנו נולדנו כדי לאכול. לאכול זה אומר, לקחת משהו, עם הפה, שזה המסך, ולברר מה יכול להכנס ומה לא יכול להכנס. אמרנו, זה הפוך. אומרים בשומרי משקל, "אנחנו אוכלים בשביל לחיות ולא חיים בשביל לאכול". אבל בקבלה אומרים אנחנו חיים בשביל לאכול. כלומר, לאכול ולברר. הכל ברורים. מה שייך ומה לא שייך. מוציאים את הפסולת.
למה יש לנו שתי נק' בגוף להוציא פסולת? איזה שטויות אלה. למה לא עשו לנו גוף שלא צריך להוציא שום פסולת? כי אנחנו בברור. בגמר תיקון לא יהיה לנו פתחי יציאה כאלה.
הגוף שלנו מותאם לתפקיד הרוחני שלנו.
משתתפת: גם הערב רב צודקים כשהם לא מרגישים. באמת החטא הוא לא שלהם, החטא הוא…
אורנה: …של מי שהצטרף אליהם
משתתפת: ועוד יותר, של מי שמראש הוציא אותם. של מי שמראש לא לקח עליהם אחריות, והכליל אותם
אורנה: הוא הכליל אותם. הוא לקח עליהם אחריות.
משתתפת: לא עליהם, על העם. החטא הוא של מי שנידה אותם.
אורנה: ברמה הזאת את צודקת. ברמה העמוקה של לתכלל את הרוע בתוכנו ולא לסלק אותו.
שבת שלום!