כ"ה בשבט תשפ"ג , 16 בפברואר 2023
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהלים קיט יח)
כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב ו)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי. (תהלים יט טו)
{א} וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: {ב} כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: {ג} אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: {ד} אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ: {ה} וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: {ו} וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.
אנחנו כמעט נדהמים לראות או לקרוא דברים כאלה. מאוד מפתיע לכאורה לקרוא דברים כל כך פרקטיים . בכל פרשת משפטים וכל כך לכאורה נמוכים אחרי המעמד הנשגב של הר סיני. ויש כאן צורת מעבר מוזרה בין הצורה הנשגבת של נתינת התורה ומעמד הר סיני ופרקטיקה כל כך מעשית ומפורטת של חיי היום יום.
המעבר הזה הוסבר דרך פרשנויות רבות אבל אנחנו היום נדרש לזוהר, שמסביר את כל פרשת משפטים כמסע של הנשמה בגלגולים השונים שלה. זוהר משפטים מתחיל במאמר של כי תקנה עבד עברי. אולי זה האות השניה. ומיד אחרי זה יש לנו את מאמר הסבא.
הסבא זה למעשה התגלות. התגלתה לחבורת הזוהר אותו סבא . הוא גילה להם סודות מאוד, מאוד גדולים על גלגולי נשמות. יש שם שיח בינו ובין עצמו כשהוא מגלה איזשהו סוד ואז הוא מדבר עם עצמו ואומר לעצמו, אוי סבא סבא, מה גילית. איך נכנסת לים העמוק של הידע ואיך תצא משם.
כל הזמן ההתלבטות הזו של – יגלה או לא יגלה. אם אני אגלה זה יכול ליפול על אזנים ערלות, ואם אני לא אגלה, מי שמגיע לו לשמוע את הידע הכל כך עמוק, לא יזכה לשמוע אותו. אז כל הזמן יש מן התלבטות כזאת. או שמשהו אפילו עם קצת הומור עצמי אבל גם, אנחנו רואים את זה גם בזוהר גם אצל רשב"י , כשבאידרא זוטא בגורן הקטן ובגורן הגדול – באידרא זוטא ובאידרא רבא, כשהוא מגלה להם את הסודות, את הזוהר של הזוהר, את הסודות של כל השתלשלות הבריאה, שיש תמיד מאבק אצל אנשים כשהם גלויי עיניים והם יודעים כמה לגלות ולמי לגלות.
בסופו של דבר הסבא מגלה להם את כל הידע כי הוא יודע שהם ראויים לזה וזקוקים לזה, והמאמר הסבא הוא כמעט כל פרשת משפטים. בעצם כל הפרשה הזו עוסקת בגלגולי נשמות. והאר"י שכתב את הספר שלו 'שער הגלגולים' כמובן שנסמך על הפרשה הזאת בזוהר.
כשאני אומרת שהאר"י כתב את הספר שלו – האר"י לא כתב שום ספר. האר"י נתן ידע והרבי חיים ויטל, התלמיד הנבחר שלו, כתב את כל הידע שעבר דרך האר"י.
אז אנחנו רואים שבהר סיני, בפרשה הקודמת, בני ישראל מבקשים ממשה לתווך בין ה' לבינם כי הם לא היו מסוגלים לעמוד בהתגלות הישירה, ופרשת משפטים, המילה משפטים נגמרת באות מ' סתומה.
מ' סתומה זה תמיד עיבור. בתוך המ' יש עיבור. הנשמות של בני ישראל ושל כל העולם באותו זמן נכנסים לעיבור כי הם צריכים להוולד בצורה חדשה. הרצון לקבל של מצרים מת בים, ועכשו צריך לקבל תורה. צריך לקבל דרך חדשה, דרך נכונה, להתקשר עם הבורא. דרך להתקשר עם הבורא, כי הדרך של מצרים, של משיכת חכמה לרצון לקבל הכי גדול, זו היתה דרך של פרידה.
והפרדות מהבורא, ועכשו בני ישראל ובעצם כל העמים, כל האנושות הקדומה, שיתרו היה הכהן הגדול ביותר של כל העמים, והוא אישר את ישראל וגם התגייר. הם הולכים לקבל תורה. תורה זה התגלות. זו הגדרה, לשים בכתב, לשים גדרות כמו משפטים, לשים בתוך אותיות משהו שהוא אינסופי.
הנייר הלבן, הוא אינסופי וברגע ששמים את אותיות התורה אז גוזרים את האור הזה בכלים שיכולים להיות אפשריים בשביל עם ישראל לשמש להם מתווה, בשביל הנשמות, לשמש להם מתווה לחזור לבורא.
כשהם נכנסים לעיבור אז נחקקות האותיות האמיתיות, הצורות האמיתיות, לא הצורה של הרצון לקבל וככה הנשמות תוכלנה להשיג את התכלית שלהם, את השם שלהם, שהשם זה תמיד תכלית.
אז פרשת משפטים, כהמשך למתן תורה, מדברת על גבולות. לאחר חטא העגל, שנפרצו כל הגבולות של קו היושר, והרצון לקבל חזר להיות רצון לקבל בעיגולים, זה חטא העגל, עגול. זאת אומרת, כלי הקבלה שנפסלו ע"י מלכות דאינסוף, מלהיות כלי קבלה, שוב התורה בפרשת משפטים נותנת אמות מידה. חוקים ומשפטים גבולות וגדרות וכמה אור יכול להתגלות בצורה נכונה.
ויש שם, גם בפרשה, מה תעשה לבת, לאמה, לשפחה. והאמה זה גם אמת מידה. בתוך הגבולות האלה יכולה מטרת הבריאה להתגשם. והיא לגלות את פעולותיו שמותיו וכינוייו. כלומר, להיטיב לנבראיו.
אז כל המהלך הזה של פרשת משפטים, הוא מהלך להביא את הנשמות להכרה ולדבקות. להביא אותם להשוואת צורה לעליון וזה נקרא דבקות. וככה הם יוכלו להתענג מכל השפע שהבורא רוצה לתת להם ולחזור בחזרה למקורן. מקורם הוא באינסוף והם נפלו יחד עם אדם ראשון.
פס' ב' : {ב} כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם
אם אנחנו מדברים פה על הנשמה, נראה שהנשמה תקבל כל מיני שמות וכינויים. היא יורדת לעולם הזה 6 שנים. זאת אומרת שיתא אלפי שני. זאת אומרת 6 מידות שצריך לתקן. ובמהלך הזה, היא צריכה להיתקן.
להיתקן זה לא לאחות משהו שנשבר. תכף נבין מה הכוונה בלהיתקן. שיתא אלפי שני יורדת לעולם הזה כדי להגיע לשבת שלה. השבת זה האלף השביעי שמתוכו יוצאים לאלף השמיני לחרות. שהנשמה תגיע לחרות שלה.
מה היא שבת? זה שלמות. למה אסור בשבת לעשות מלאכות, ולמה יש מצווה להתענג? כי אתה כבר בשלמות. אתה לא עושה שום מלאכה. בבית מקדש כל המלאכות שאסורות עלינו בשבת, נעשו בבית המקדש. אבל אם אתה עושה מלאכה, סימן שאתה אומר שהשבת היא לא שלמה, היא לא מושלמת.
גם בסידור תפילה, תפילת שמונה עשרה, בשבת היא לא כמו התפילה של יום חול. כל הבקשות לרפואה שלמה וכו' לא נמצאות שם, כי בשבת יש שלמות. לא צריך לבקש את זה. זה שלמות הכרתית של הנשמה כשהיא חוזרת לשורש שלה. והאופן שהיא עכשו בשורש שלה זה נק' בהיכלה, או בעולמה.
היא הצטמצמה מאוד והיא צריכה לגדול. והגדילה שלה זה דרך המעבר בעולם הזה. ולא רק בעולם הזה. מסע הנשמה, לפחות נשמת ישראל, הוא ממלכות דאצילות. הנשמות של ישראל הם ממלכות דאצילות. נראה בזוהר, נדבר על נשמות מבריאה ונשמות מיצירה ונשמות מעשיה. וננסה להסתכל על זה מכל מיני נקודות מבט.
אז עצם ההשתלשלות של הנשמה מעולמות בריאה יצירה ועשיה, מאפשרות לה להשתלב. ומה זה העולמות האלה? בעצם זה המיקומים של הנשמה שלנו בהתאם למרחק שלנו מהבורא. אם אנחנו מאוד מאוד קרובים, הנשמה מאוד קרובה לבורא, או למקורה, היא תהיה מעולם בריאה.
ואם היא מאוד רחוקה ויש לה הרבה תיקונים, אז נגיד שהיא ירדה לעולם עשיה. אז הנשמה או אנחנו, אם נדבר על בן אדם אחד, מודדים את התכונות השונות שלנו בהתאם למרחק שלהם מהשלמות. למשל, אני מאוד נדיבה. כמעט נדיבה לגמרי. לעומת זאת, בתכונה אחרת שלי אני מאוד רחוקה.
זאת אומרת בבן אדם אני מודדת את התכונות שלי בהתאם לקרבה שלהם אל השלמות ואז אני אומרת, פה אני בעולם בריאה, אבל בתוכנה הזאת אני ממש בעולם עשיה. יש לי עוד הרבה דרך. אני מודדת את הפער שלי מהשלמות. זה אופן אחד שאפשר להבין מה שהזוהר אומר לנו.
והשלמות תמיד מסומלת ע"י השבת. בשבת אז תתענג על ה'. יש מצווה להתענג. יש מצווה לנוח, להתענג. כמובן, במסגרת הקדושה. לעשות את הדברים שמענגים אותך. השבת היא סמל של גמר תיקון. וכיוצא בזה גם השנה השביעית, וגם שנת יובל.
צריך להוציא את העבד לחופשי זאת אומרת, שהנשמה הגיעה כבר להשתלמותה.
משתתף: בזמנו, הסברת על השורשי נשמה. על ההשתלשלות של שורשי נשמה. מהאדם הראשון.
אורנה: נכון. גם ככה אפשר להסתכל על זה. כל אחד שורש הנשמה שלו הוא לכאורה באיבר אחר של אדם הראשון. אבל המהות של שורש הנשמה של כולנו זה בעולם אצילות. האדם הראשון נברא בעולם הבריאה אבל בעליות שלו הוא עלה לעולם האצילות.
והמהות של הנשמה זה נצח. הנשמה שלנו היא נצחית. לא משנה מאיזה מקום היא באדם הראשון. הנשמה שלנו היא נצחית. כשהיא באה לכאן ומתלבשת בגופים וצריכה לעשות את המסע שלה. אז היא לא חווה את עצמה כנצחית. היא חווה את עצמה יחד איתנו כבת מוות. אנחנו חווים את עצמנו כבני מוות.
והנשמה שלנו צריכה לחזור, כל אחד למקום שורשו. זה נכון מאוד. כל אחד למקום שורשו ולא למקום אחר. ולא צריך למקום אחר. כי זה הכל שלמות.
משתתף: התמונה היא, יש עולם אצילות ואז אדם הראשון בעולם בריאה?
אורנה: אדם הראשון נברא בעולם בריאה אבל הוא עלה לעולם אצילות. כי הנשמה היא תמיד מעולם האצילות. היא שלמה. היא אצלו. עולם בריאה הוא לא שלם. הוא מבר לשלמות. הנשמה שלנו היא אצלו. והיא רוצה לחזור אליו רק שהיא צריכה לחזור אחרת. עם הרבה ניסיון, עם הרבה תיקונים שתכף נבהיר מה הכוונה לתיקון.
נכון שאומר הזוהר רק הנשמה של ישראל זה מעולם אצילות. והנשמות של מישהו מאומות העולם זה לא מעולם אצילות זה מעולם בריאה.
הזוהר – פרשת משפטים – ואלה המשפטים
- פתח ר' שמעון ואמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, תרגום, ואלין דיניא דתסדר קדמיהון. אלין אינון סדורין דגלגולא, דינין דנשמתין, דאתדנו כל חד וחד לקבל עונשיה.
לפני שקוראת העברית, האם אתם רואים כאן משהו קצת שונה?
מה אני קוראת עכשו? אני קוראת ארמית או עברית?
משתתפת: עברית ותרגום על הארמית
אורנה: וזה מה ששונה. בד"כ המשפטים האלה כאן של הזוהר, הם בארמית. ואז בעל הסולם מתרגם לעברית. עכשו תראו מה אומר הזוהר, ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם תרגום, ….. זאת אומרת, הפוך. בד"כ זה בשפת האחוריים, בשפת הארמית, בשפה פחות מושלמת ואז בעל הסולם מתרגם לנו את זה לעברית.
כאן בתוך הזוהר עצמו מתחילים בעברית והוא אומר תרגום. מי צריך לתרגם, זה כבר התרגום. זאת אומרת שיש כאן משהו הפוך. מה פתאום אתה מתרגם לנו את זה לארמית? אבל קודם כל נגיד, מה זה "ואלה המשפטים". אחרי זה הוא יגיד שזה סדרים. סדרים של גלגול.
אבל קודם כל אני רוצה להסביר שבניגוד לכל מה שאמרנו, שבניגוד לכל מקום אחר, שהתרגום פה מעברית לארמית. ארמית זה שפת אחוריים, שזה פחות מושלם. וזה מכיוון שכל פרשת משפטים מדברת על משפטים, על משפטי נשמות שהן עדיין לא מתוקנות. זאת אומרת שצריכות לעשות תיקון.
אז זה מבטא, הארמית, מבטאת את אי השלמות שצריכה להיות מתורגמת לשלמות. זה דברים קטנים אבל צריך לשים לב אליהם.
אז מה התרגום לעברית?
פתח ר' שמעון: פתח ר"ש ואמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם, התרגום, ואלין דיניא דתסדר קדמיהון. אלו הם סדרים של גלגול כי משפטים פרושו דינים, דהיינו דינים של נשמות החוזרות ומתגלגלות לעולם הזה הנדונות כל אחת ואחת לפי עונשה.
אז קודם כל ישר: אני רוצה להגיד לכם, הכוונה לעונש זה לא כמו שאנחנו מכירים. ומה הוא אומר לנו? אלה הם סדרים של גלגול. שמדברים בחכמה על סדר, אז למעשה מדברים על כל היש.
שלחתי לכם, על פתיחה לחכמת הקבלה, מהי חכמה קבלה? שבעל הסולם מתאר את חכמת הקבלה והוא אומר זה סדר של שורשים המשתלשלים על דרך קודם ונמשך בחוקים קבועים ומוחלטים המתחברים וקולעים למטרה אחת מאוד נעלה הנקובה בשם גילוי אלוקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה.
אז תמיד כשמדברים על סדר, אז מדברים על כל מה שיש בעולם הזה. כל היש בעולם הזה. אז הוא אומר כאן, סדרים של גלגול כי משפטים פרושם דינים. זאת אומרת, יש לנו כאן את המשפט, המשפטים, את הדינים, את הסדר, של הגלגולים. של הנשמות המתגלגלות ונידונים כל אחד ואחד לפי מעשיה.
לא צריך להגיד עונשם. זאת אומרת הנשמה שלנו יורדת לגוף בעל כורחה. היא לא רוצה לרדת. זה כואב. והיא נכנסת לתוך הגוף כשהוא בעצם עכור. הגוף זה הרצון גם זה לא רק הגוף הפיזי זה הרצון לקבל. זה הרצון הגשמי. זה כל הגוף הבהמי.
בשביל הנשמה זה להיכנס למקום מאוד עכור אבל הוא התיקון שלה. רק ככה היא מתוודעת לעצמה, לסדר המשפטים, לסדר מתן תורה, לסדר כלים ואורות. כל זה דרך המסע שלה לעולם הזה. וזה שהיא מקבלת תורה. זאת אומרת שהיא מקבלת דרך לחזור הביתה.
מה זאת אומרת שהיא מקבלת תורה? מה הקשר בין נשמה לתורה? מה זו הגדרת תורה, אמרנו. אמרנו שתורה זה מאור. תורה זה אור חוזר. זה פעולת האור. זה כל סדר ההשתלשלות של הרצון או של מחשבת הבריאה. והענין שלה זה להחזיר את הנשמה, כמו שבעל הסולם אומר, החוזרות והמתגלגלות. והיא מחזירה אותו למוטב.
זאת אומרת היא מחזירה את הנשמה למצב שהיא יכולה להגדיר את עצמה מחדש, ביחס למטרת הבריאה. כי הנשמה כשהיא יורדת לכאן, היא שוכחת מה מטרתה. ומה מטרת הבריאה. כי היא נכנסת לתוך הגוף, והיא כמו נבעלת בתוכו. ואנחנו בני האדם שוכחים מי הם. בני אדם שוכחים שהם נשמה נצחית.
אומרים חז"ל, בראתי יצר רע, בראתי לו תורת תבנית. יצר רע זה כל המערכת שקולטת את הנשמה, והופכת להיות אדון לה. במקום שהבורא יהיה אדון. כי עבד עברי זה תמיד עבד של הבורא. והפסוק שכתוב בפרשה כי תקנה עבד עברי, מדובר כאן על הבורא שצריך לשחרר את העבד. כי הבורא שלח את הנשמה להיות עבד כאן, להיות עבד ולעבוד כאן בעולם הזה.
ומכיון שהוא שלח אותה הוא צריך לתת לה גם דרך חזרה. אנחנו יכולים לבקש, או לדרוש, מהבורא, שיראה לנו את הדרך. כי הוא שם אותנו כאן לכן הוא חייב להראות לנו את הדרך.
אז "כי תקנה עבד עברי", שעובד את האדון האמיתי שלו, שזה הבורא. הבורא יהיה חייב להוציא את הנשמה הזו לחופשי, כשהיא תגמור את ההשתלמות שלה. והתפקיד של האדון שלה להוציא אותה לחופשי אבל כשהיא מגיעה לעולם הזה, אז היא מאמצת אדון אחר והיא צריכה להחזיר לעצמה את הזכרון שהיא לא שייכת לאדון הזה. היא לא שייכת לרצון לקבל, והרצון לקבל זה מה שנקרא יצר הרע והוא מצייר לה מציאות אחרת. מציאות של שקר.
אנחנו פה נמצאים במציאות של שקר. המציאות הזו קיימת. היא לא לא קיימת, אבל זו מציאות של שקר. כי זו מציאות של פרוד. הרצון לקבל מפריד את הנשמה מהבורא וזה שקר. כי הנשמה מחוברת לבורא. אנחנו מחוברים לבורא. ולכן ההפרדה הזו היא מציאות שלכאורה נפרדת ולא קשורה לבורא, התפקיד של התורה זה לתקן את זה.
התורה נותנת כלים לנשמה, לחזור לאדון האמיתי שלה. תיקון זה כמו להתקין תבשיל. זה לא לחבר משהו שנקרע. אני מתקינה תבשיל ולכן נאמר בראתי יצר הרע, בראתי לו תורה תבלין. כי לוקחים את היצר הרע, שזה הרצון העצמי, שצריך לשאול למה הוא בכלל נברא? יכולה להיות שאלה, למה בראת יצר רע?
לוקחים אותו והתורה היא התבנית שנותן טעם לחומר גלם הזה. זה כמובן דרך צמצום ב', דרך הרחמים, וטעמים. אם אתם יודעים, טעמים זה אורות חכמה. אז בראתי יצר רע, זאת אומרת, שבראתי רצון עצמי. חייב לברוא רצון עצמי. אי אפשר בלי רצון. יצר הרע הוא זה שנותן לנו את האנרגיות.
חייב לברוא יצר רע. מה שאנחנו אומרים, שכל האינקרנציה אנחנו פועלים על הרצונות של האני המתפתח שלנו. האני הארצי המתפתח. אבל הוא חייב לתת לו תורה תבלין, הוא חייב לעשות תהליך של להפוך את היצר הרע הזה לחומר גלם.
כי אותו יצר רע, או רצון עצמי, נפסל מלהיות כלי. מלכות דאינסוף, שצמצמה את עצמה מלקבל את אור אינסוף, היא פסלה את הכלי הזה. הכלי המפריד. ולכן התורה מנחה אותנו לבנות כלי חדש. מי שלומד את התורה בפנימיות הקבלה, כמובן.
אנחנו יכולים לבנות כלי חדש, מאותם החומרים אבל עם תבנית, תבנית חדשה.
אנחנו יכולים להסתכל על הנשמה ותיקונה או התקנתה כתבשיל, כמשהו שמתקין את עצמו מחומרי גלם שלעצמם הם בלתי אכילים, או חסרי טעם, למשהו שיש בו טעם.
אז החומר גלם שהוא הרצון לקבל לעצמי, לאגואיזם שלי, לחור השחור שלי, לבולען. תמיד בולע ואין לו שובע, אני מתקינה אותו בצורה אחרת. וזה התורה מאפשרת לנו. מתן תורה, עשרת הדיברות זה רק ההתחלה. כל פרשת משפטים, זה פרשת גלגולי הנשמות, ונתינת התורה לנשמה כדי לחזור למקור.
אז הסדרים האלה, סדר זה כללות היש, זה כל מה שיש – כללות האור. וסדר קשור גם למשפט והמשפט הוא שם אחר לקו אמצעי. משפט זה לא דין. איזה סדרים אנחנו מכירים במהלך השנה? סדר פסח, ראש השנה, סדר טו בשבט, הסידור…
אז כל הסדרים האלה מדברים באור שניתן. ביש שניתן. וקו אמצעי הוא תולדה של שיתוף מידת הרחמים בדין. זאת אומרת אחרי שמלכות פסלה את עצמי מלהיות כלי, ובכל זאת קיבלה חלק מהאור, בזכות התנועה הזו של הדחיה, היא קיבלה כלי חדש. הסתבר בסופו של דבר שהכלי הזה מספיק לתת לה אור רק עד הטבור. וכל מה שמתחת לטבור נשאר חלל פנוי. וכל מה שמתחת לטבור זה עצם עצמותה של מלכות. עצם עצמותו של הנברא. לא קיבל אור. רק ההתכללויות שלו בספירות הגבוהות.
לכן בינה שהיא רחם. מה זה רחמים? זה רחם. זה אותה רחם שעכשו כל עם ישראל והאנושות הקדומה נכנסו לתוכה לעבור עיבור חדש. עושים להם איזשהו מניפולציה בתודעה, אפשר להגיד ככה. הטמרה של התודעה שלהם. אז אותה בינה, שהיא לקחה את מלכות אליה ואיפשרה לקבל עוד קצת אורות בחלל הפנוי, היא נקראת שיתוף מידת הרחמים בדין. והרחמים באים לידי ביטוי דרך הגלגולים.
גלגול, גימטריה חסד, גימטריה 72, השם בן 72 אותיות. זה אחד מהשמות של הבורא. גימטריה חסד. גלגול הוא משפט הוא לא דין. הוא משפט ברחמים. גלגולים זה ההזדמנות שהבורא נותן לנשמה לחזור אליו. כל נשמה שבאה לעולם הזה יודעת מה היא צריכה לתקן. והיא יודעת גם שהיא נכנסת למשחק. לסימולציה.
אבל היא יודעת שהיא צריכה לשחק במשחק הזה בצורה מאוד רצינית ועוד דבר היא יודעת, מה שאנחנו שכחנו, צריכים להזכיר לעצמנו, היא יודעת שהיא לא לבד. היא יודעת שיש מישהו שמשגיח עליה ואוהב אותה. היא לא היתה יכולה לעשות לבד את המסע הזה.
משתתפת: אמרת על בינה שהיא הרחם וה- מ' הסתומה גם נחשבת כרחם. אז רציתי להבין האם היא ביטוי של הבינה , ה- מ' הסתומה?
אורנה: נכון. היא ביטוי של העיבור שנעשה בתוך אמא. בינה זה אמא.
אז המסע של הנשמה זה להסיר את המגבלות שלה. להסיר את המגבלות שלה ולחזור למהותה הנצחית. אז עצם זה, זה חסד. עצם היות הנשמה, האפשרות שלה להסיר את המגבלות שלה, זה חסד. לכן תתי הנשמות, נאמר הגלגולים השונים, זה לא העונשים שלהם.
וגם, כשהקבלה מדברת על עונש היא לא מדברת על מה שאנחנו קוראים לעונש אלא איך זה מניע את הנשמה. ומחדיר בה הרגשה עמוקה יותר של תיקון ושל שותפות. לפני שהיא נכנסת לעולם הזה, היא קטנה, היא חסרת תודעה כמעט. אמנם היא כלי עם אור, אבל לא משמעותי כמעט. לא שותף.
אז צריך גם לקרוא את הענין של דינים כמגבלות שמאפשרות דוקא המגבלות מאפשרות לנשמה להכיר את נצחיותה.
כי כדי להגדיר משהו, כדי להכיר משהו, אתה צריך לשים לו גבולות. אם אתה לא שם לו גבולות, אז אין לו קוי מתאר. אין לו הגדרה. הוא חורג. הוא עולה על גדותיו. אז אתה לא מכיר אותו, אתה לא מכיר את עצמך. אנחנו מזהים את עצמנו כאחרים מהאחרים דרך זה שיש לנו גוף אחר, קודם כל.
וגם, אם התורה היתה ניתנת רק בצורה של אור, אז מה היה כתוב על המגילה, על הקלף, מה היה כתוב? אור בלתי מוגבל…
משתתף: הוא היה חלק
אורנה: נכון מאוד, לא היה כתוב כלום. ולך תוציא מתוך הדף הלבן איזשהו משמעות. לכן האותיות שיוצרות גבולות נותנות לנו אחיזה. גבולות נותנים אחיזה. כי אם לא היו את המגבלות של האותיות לא הייתי יכולה לקרוא שום דבר.
משתתפת: פתאום חשבתי שהמילה עונש, זה ראשי תיבות של עולם, שנה, נפש.
אורנה: יפה. בדרך כלל אומרים עשן.
משתתפת: אם זה לא עונש במובן שאנחנו מדברים עליו.
אורנה: נכון מאוד.
אז האותיות, למרות שהן דינים, הן דינים שמאפשרים גילוי. הם לבושים שמאפשרים גילוי כי אין אחיזה באור הלבן. אז זה לא דין של עונש. זה לא שאנחנו אוהבים ייסורים. חז"ל אומרים לא חביבים עלי, לא ייסורים ולא שכרם.
זה לא שאנחנו מאדירים את הייסורים או שרוצים שיהיו לנו ייסורים. לא ייסורים ולא שכרם. תודה. אבל הדרך שאנחנו יכולים להגדיר משהו ואחרי זה לגדול ממנו זה תמיד ע"י הגדרת המגבלה שלו. הגדר שלו.
לכן הדין הוא הכרחי שנוכל לתפוס משהו באור. צורת האות היא מאפשרת לי לתפוס משהו באור. שלא היה נתפס לולא היה הגבול הזה.
גם משה קיבל תיקון מאוד מאוד גדול של הנשמה שלו, דוקא בחטא העגל. משום שמשה מונה שישים ריבוא נשמות, הנשמה שלו נקבעת ע"י העם. כי כשהעם חטא בחטא העגל, מה אמר הבורא למשה?
משתתפת: לרדת אליהם.
אורנה: נכון. אמר לו: "לך, רד, כי שיחט עמך". מה זה רד? זה לא שהוא ירד מההר. זאת אומרת שהיתה לו ירידה ברמה הרוחנית שלו. שהעם יורד גם משה יורד. אבל הירידה הזאת, התיקון הגדול של הנשמה שלו, רק בעזרתה, בעזרת התיקון הזה הוא מגיע לייעוד שלו שהוא מבקש רחמים על העם.
אחרי שהוא יורד והעם, שיחט עמך, ועוד פעם הבורא אומר אולי נכלה את העם הזה, נעשה עם חדש ממך, ואז הוא מבקש רחמים. זאת אומרת, הוא מתקן את הגלגול שלו. אתם יודעים גלגול מיהו? הוא גלגול נוח.
ומה נוח לא עשה? לא ביקש רחמים. אמר לו, להכנס לתיבה אתה והמשפחה שלך, נכנס לתיבה, הציל את עצמו ואת הסביבה הקרובה, לא ביקש רחמים על כל העולם. בסדר, הוא נקרא צדיק. הוא מצא חן בעיני ה' אבל הוא לא היה אחד מהאבות. הוא לא היה מרכיב בשלישיה שמרכיבה את מערכת הנשמות של ישראל.
ומשה, עצם זה שהוא ביקש רחמים על העם, הוא התחבר למקור הרחמים, לאריך אנפין. 13 מידות הרחמים. זה העלה את הנשמה שלו בחזרה. אז גם הוא תיקן כאן גלגול בפרשות האלה. בפרשות השובבים. שמשפטים זה הפרשה האחרונה. ואם נסתכל על המילה שובבים, יש ש' ו- מ' , זה השם של משה. כי משה זה השם. ומה נשאר בין ש' למ'? ו ב ב י. ביבו. מה זה? בי ו- בו.
בי ובבורא. הפרשה הזו חותמת את פרשות שובבים. ומדובר כאן בכל מה שמדובר על האמה, ועל בת הכהן, ועל השפחה, ועל העבד. זה הכל מדובר כאן על נשמה שחייבת לבוא בגלגול שוב, מחמת שלא השלימה את התפתחותה או מחמת המעשים הרעים שהאדם עשה ב- 70 שנות חייו בעולם הזה, ואנחנו נראה , בזוהר, שהנשמה הזאת בכל עולם ועולם הוכנה לשמירה אפשרויות של תיקון.
משתתפת: באופן הזה אפשר לפרש את עין תחת עין, שהתיקון צריך להיות מדויק של פגם? אם זה מדובר על נשמות שמתגלגלות וצריכות תיקון.
אורנה: זה בודאי שלא הכונה להוציא את העין
משתתפת: ברור. האם הכוונה היא שצריך לתקן את הפגם המוסרי המדויק ההוא שאיתו באנו לכאן?
אורנה: כן. זה נשמע טוב.
כל זמן שהנשמה לא משתלמת ומגיעה לתודעה שהיא נצחית, וגם לא משתלמת בנצחיותה, מצבה רע. כי עדיין מה ששולט עליה זה משהו שהוא לא מטבעה. מי שולט עליה?
משתתפת: הרצון לקבל
אורנה: נכון. הנשמה סובלת כי זה לא הסביבה הטבעית שלה והיא נשלטת ע"י אדון שהוא לא האדון הטבעי שלה. אז כל זמן שאנחנו לא מזדככים מהאדון החלופי שלנו, הנשמה סובלת ולכן היא עוברת כאן את הגלגולים כדי להשתחרר מהאדון הזה ולחזור לאדון שכשהעבד שלו, היא חופשיה. עבד ה' הוא לבד חופשי.
משתתפת: בשובבים יש גם שובי ושבים.
אורנה: נכון. שובי.
- כי תקנה עבד עברי שש שנים וגו'. שש שנים יעבוד ובשביעית יצא לחופשי חינם אמר להם ר' שמעון חברים, כאן הזמן לגלות כמה סודות נסתרים של גלגול, כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד, היינו, כשהנשמה מתחייבת בגלגול, או מחמת עוונות, או שלא השלימה בחייה התורה ומצוות (המאור והחיבורים) מחייבים אותה לחזור לעולם הזה ולהתלבש בגוף, דהיינו לחזור ולהוולד ולהשלים המוטל עליה בשבעים שנות חיים בעולם הזה. אם היא מצד המלאך מטטרון שבעולם הבריאה, הכלול שש מדרגות חג"ת נה"י, חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד כתוב בו שש שנים יעבוד, אינה מתחייבת בגלגולים אלא עד שמשלמת לתקן שש מדרגות, שש שנים זה לא שש שנים. שש הארות, שש מדרגות. חג"ת נהי"י מאותו המקום שנלקחה משם, דהיינו מטטרון.
מטט, מי זה מטט? חנוך. חנוך הוא בדיוק זה שלא רצה לדאוג, הוא כמו נוח, הוא התהלך עם האלוהים , כמו נזיר בודהיסטי. מתהלך עם האלוהים והעונש שלו, שוב במילה עונש אנחנו יודעים שזה לא עונש. זה שהוא יעזור לשכינה לשמור על כל הנשמות שלה.
אז המלאך מטט נמצא בעולם הבריאה הוא לא נמצא בעולם אצילות והוא נקרא עבד. ואם הנשמה נלקחה מעולם הבריאה, זאת אומרת שהמרחק שלה מעולם האצילות הוא קטן, אז היא צריכה לתקן את המידות שלה. במשך שש שנים. או שתגידו, שיתא אלפי שני. או שתגידו שש מידות.
זה לא כל כך חשוב המספר, מה שחשוב הוא שזה זמן כמו ששה ימי חול. זה זמן לתיקונים. עבד עברי, זה שהנשמה שיש לה קשר לזהות העברית שלה. למי קראו עברי בתורה? אברהם וגם יוסף. לא קראו לו העברי אבל הוא אמר, "לוקחתי מארץ העברים", כשהוא סיפר את הסיפור שלו.
עברי זה זה שמעבר. מעבר הנהר. הם באו העברים מעבר הנהר, זה שמעבר, זאת אומרת זה שמעבר להשקפה הפרעונית שיש שליטה של הטבע. שליטה של אלוהים. עברי זה זה שיודע שה' הוא האלוהים.
זה עבד עברי. זה מקום גבוה להיות עבד עברי. וכשהנשמה יורדת לכאן, כמו שאמרתי מקודם, זה המחויבות של הבורא זה להוציא אותו לחופשי באלף השביעי. זאת אומרת, אחרי שעשתה את העבודה כאן, הבורא יוציא אותה לחופשי וגם הרזולוציות הקטנות, גם שבת, שמיטה, יובל, הכל מסמל, כל ה- 7 הזה זה מקום הגאולה של הנשמה ומכיוון שהבורא הכניס אותנו לכאן, אז אני אומרת לכולנו, יש לנו זכות לדרוש ממנו שיראה לנו מה לעשות.
שיתן לנו את הכלים. אנחנו לא יכולים להגיד לו תעשה אותי בריאה, תעשה שיקדמו אותי בעבודה. אבל כן, תראה לי מה לעשות כדי לתקן את הכלים שלי כי אתה שמת אותי כאן. זה יכול להיות התפילה שלנו לבורא.
אז בשביעית תצא לחופשי חינם, אחרי זה הוא יגיד באות ג' שהשביעית זה השכינה.
- אבל אם הנשמה היא מצד השכינה, שהיא שביעית, זה מלכות. היא הספירה השביעית אחרי זעיר אנפין שהוא 6 ספירות, מלכות היא השביעית וזה גם שבת דהיינו מלכות דאצילות, השביעית לחג"ת נה"י דאצילות עכשו אנחנו לא בבריאה. בבריאה זה מטטרון ואצילות זה כבר זעיר אנפין, זה הקב"ה. ודאי מה כתוב בה, ובשביעית יצא לחופשי חינם, כי צדיק שזכה לנשמה ממלכות דאצילות, אין בו מלאכה, שהוא בחינת שבת, שאין מלאכה, דהיינו בירורי מוחין, נוהג בו, וכיון שאין בו מלאכה אין בו שעבוד. והנשמה שהיא משם, נאמר בה ובשביעית יצא לחופשי חינם אין בה שעבוד.
אז מה אומר הרשב"י. לכאורה יש נשמות אחרות שהם לא מבריאה, הן מאצילות והן חופשיות. אין להם מה לתקן כאן. ואין בו מלאכה. אין בו ברורים ובחינת שבת, וזה סוג אחר של נשמות.
אחרי זה הסבא יגיד, רגע, אבל יש נשמות שהם צדיקים מעולם הבריאה, למה אתה אומר דבר כזה? בסופו של דבר נוכל להגיד אחרי הברורים בזוהר, שאם מדובר על אדם אחד, אז הנשמה שלו, אם הוא ישראל, הנשמה שלו היא תמיד מהשכינה. זאת אומרת תמיד ממלכות דאצילות. והיא תמיד תמיד נצחית.
אלא, שהוא יורד לעולם הזה, היא יורדת לעולם הזה. וכל עולם אחר שהוא לא אצילות. אבל בעולם הזה היא משועבדת לזמן ומקום. וצדיק, גם אם הוא בעולם הזה, בגוף הפיזי שלו, הוא יכול להגיע לתודעת עולם הבא. הוא יכול גם להגיע לתודעה שהזמן לא שולט עליו.
וגם אנחנו יכולים להגיד שגלגול נשמות הוא לאו דוקא המוות הסופי שלנו. אנחנו יכולים להתגלגל כמה וכמה פעמים במהלך חיים אחד. ובמיוחד בתקופה שלנו שיש האצה של הכל, וגם הזמן מאיץ, אז אנחנו גם כן מתגלגלים והשאלה שתמיד צריכה ללוות אותנו זה מה באתי לכאן לתקן? כי בשביל זה ירדתי לכאן.
לא בשביל שום דבר אחר. הנשמה שלנו ירדה לכאן כדי לתקן. כדי שהיא תוכל לחזור להווית הנצח שלה כדי שהיא תוכל להחליף אדונים. והיא באה לכאן לתקן. וזו השאלה שצריכה ללוות אותנו כל הזמן. וגם אם אנחנו מתים ומתגלגלים פה, בחיים, יש לנו גלגולים. כל אחד מאיתנו עבר גלגולים, אז אני צריכה לשאול מה עוד אני צריכה לתקן.
אולי תיקנתי משהו מעולם עשיה ועכשו אני צריכה לתקן משהו מעולם יצירה. ברזולוציות הולכות ומתקרבות לבורא. יותר עדינות. בהתחלה מתקנים פגמים מאוד גסים, אבל אחרי זה אני תופסת את עצמי ביהירות, בגוון של יהירות. או בגוון של אני רוצה שיאהבו אותי. או בגוון שאני רוצה שיעריכו אותי בתוך עשייה מאוד חיובית. כל זה צריך להיתקן.
כי כל זה זה אדון אחר. עכשו היא לא יכולה להיות משרתם של שני אדונים. היא סובלת. הנשמה שלנו סובלת. אז אם אנחנו עושים את התיקונים עוד פה, בגוף הזה, היא מתחילה לנשום. היא מתחילה להרגיש את הבורא. היא מתחילה את האהבה של הבורא בכל הארועים שקורים לה בכל החיים. היא נזכרת בארוע ארוע, הכי קשים בחיים, והיא מרגישה שם את האהבה.
וזה המטרה שלנו. בחיים האלה. שהנשמה תרגיש עוד בחיים האלה את השתייכותה לבורא, ואת האהבה שלו שכל הזמן עוטפת אותה, אלה שהיא לא הרגישה.
שוב אומרת: זה לא 6 שנים גשמיות. אם אני מדברת באדם אחד, זה התכונות השונות שלי. וכל תכונה שלי מראה את המרחק שלי או הקרבה שלי מהבורא. אז במובן הזה אני יכולה להגיד שכל תכונה נמצאת בעולם אחר. אז צריכה לעשות בדק בית על בסיס יום יומי, באיזה תכונה אני רחוקה ובאיזה תכונה אני יותר קרובה.
בסופו של דבר אני צריכה להביא את כל התכונות לאצילות אם אני רוצה להרגיש אחדות עם האהבה הגדולה הזאת שממלאת את כל העולם.
משתתפת: אותן נשמות שנמצאות מעולם אצילות, שהן למעשה שלמות, הן כאן בשביל לעזור.
אורנה: נכון. בהחלט אבל כל נשמה אם זה ישראל, השורש שלה זה בעולם אצילות. למרות שנראה כאילו שהרשב"י אומר שהם ממקומות שונים אבל הם כאילו מבקרות במקומות שונים. אבל העצם, זה התכללות. העצם של כל נשמה זה עולם אצילות והיא צריכה לחזור ולחוות את עצמה ככזאת. ואז אנחנו מפסיקים לפחוד מהמוות.
משתתפת: בזמנו אמרנו על לבן הארמי שהשורש שלו דוקא מאוד גבוה. אז איך זה מסתדר בהקשר שאת אומרת שהנשמות של ישראל הם מאצילות?
אורנה: לבן הארמי זה מאוד מאוד קרוב לישראל. זה משפחת עבר. אבל אל תתפסי את לבן הארמי כדמות. זה ארכיטיפים. אני לא יודעת מי זה באמת לבן הארמי.
משתתפת: אני שואלת בהקשר של אם האורות של אומות העולם בסופו של דבר, אמרנו שהשורש שלהם מאוד גבוה כשהם מיתקנים, אז לא ברור לי…
אורנה: הנשמות מעולם האצילות זה לאו דוקא חייב להיות אומות העולם. עולם האצילות זה בצמצום ב'. הנשמות של ישראל קשורות לצמצום ב'. נשמות של אומות העולם שייכות לצמצום א'.
משתתף: אז במובן הזה הם יותר גבוהות.
אורנה: במובן הזה הם גם יכולות ליפול יותר.
וכל החוקים על הגרים זה גם כן הנשמה שהיא גרה כאן בעולם. ושכתוב כאן שרצע את אוזנו, זה בעצם חיבר אותו לבינה, שהיא תעשה בו עוד פעם חסרון. זה הכל סודות על גבי סודות.
תפח רוחו של מי שקורא את התורה כסיפורים אמר הרשב"י.
משתתפת: בהקשר לחוק של שן תחת שן, אז גם אולי אפשר לחשוב על זה כמו חוק הקרמה לעומת חוקים אחרים שהם אולי לרמות תודעה גבוהות יותר. שהוא חוק של סיבה ותוצאה ישירים, יחסית לחוקים אחרים שהם…
אורנה: שהם מעורבים בפרצוף הרחמים את רוצה להגיד.
משתתפת: כן או אולי הם מותאמים לרמת תודעה שכבר אתה לא חייב להיות רק בטבע או רק בחוק הקרמה.
אורנה: בטח יש כאן חכמה הרבה יותר עמוקה. אני יכולה לברר את זה. זה סיבה טובה לשלוח שאלה לרב גוטליב, למשל. מה זה אומר עין תחת עין ושן תחת שן.
משתתפת: אמרתי לך השבוע שקשה לי להתעלם, בהקשר של מה שקורה בארץ, מזה שהשם של הפרשה השבוע דוקא "משפטים" ואפילו אם חושבים על זה במובן העמוק, זאת אומרת, שעדיין מדובר פה גם גלגולים… משפטים במובן של דין, צדק, איך דברים מתרחשים וזה מעניין שדוקא עכשו קוראים את הפרשה הזו.
משתתפת: בכל מקום שכתוב מות יומת זה אומר שהוא יאבד את הקשר עם הבורא כתוצאה…
אורנה: מות יומת זה פעמיים יומת. זה ממש ניתוק רציני. מוות זה הסתלקות האור לשורשו. האור לא מת. הוא עוזב את הכלי. כשאנחנו מתים, הנשמה שלנו שהיא לא אור, היא כלי, אבל היא עוזבת את הגוף הזה, היא לא מתה. היא פשוט, הגוף הזה קטן עליה לתיקון שלה. היא לא יכולה לעשות יותר תיקונים בתוך הגוף הזה. כי כל גוף הוא רצון לקבל. וכשמגיעים לרצון לקבל הכי גדול, שזה בגיל 70, לכאורה, באופן סמלי, זה השביעית, זה המלכות דמלכות, אז הנשמה הזאת חוזרת לבעליה.
ואז היא מחפשת גוף אחר. להמשיך את התיקונים.
שבת שלום!