י"ט בטבת תשפ"ג, 12 בינואר 2023

לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.

תמלול השיעור:

וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)

אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)

גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ. (תהלים קיט יח)

כִּי ה' יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה (משלי ב ו)

פרשה שלנו היא פרשה ראשונה בספר חדש. פרשת שמות בספר שמות. ספר חדש זה מקום גילוי חדש. הספר הראשון הוא ספר בראשית שזה הספר של השורשים. מבחינת הספירות אנחנו נקרא לו הכתר – ההכנה, ירידת האור. רצונו להיטיב לנבראיו.

ספר שמות הוא ספר הכלים. שם זה כלי. שם זה רצון. מתהווים הכלים, מערכת הנשמות, שתהיה משכן לבורא. אנחנו יכולים לקרוא לה בשם אור חוזר. זה גילוי האפשרות של הכלי לפעול, להגיב ולהרגיש את הפעולה של הבורא. להרגיש את הנוכחות של הבורא בתוך הבריאה. ולהבין גם את הקריאה של הבורא אלינו לשותפות.

הכלי מתחיל מהיבנות.

{א} וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ: {ב} רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה: {ג} יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבְנְיָמִן: {ד} דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר: {ה} וַיְהִי כָּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם: {ו} וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא: {ז} וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: {ח} וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: {ט} וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ: {י} הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ: {יא} וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס: {יב} וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ כמו שאמרנו, הפרשה הזו עוסקת בעניני הכלים, בעניני הנבראים. בכל מי שיש לו שם. אז אנחנו רואים שיעקב ובניו, שהיה להם שמות, מתו, ואחרי שיוסף מת, אנחנו נראה שכל השמות הולכים ונעשים עמומים.

שם זה אומר, תכלית. מהות. שהשם של הדבר הוא המהות שלו, התכלית שלו. ואם אין לדבר שם, אז המהות שלו עדיין מתבררת. נראה אח"כ, שמופיעים אנשים שעדיין לא נקובים בשמותיהם עד שיש לנו שם ואז מתחיל תהליך חדש.

בפס' ז'  וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם: התאור הזה, מה מזכיר לנו? פרו וישרצו וירבו ויעצמו?

התאור של החיות בבראשית. זה יותר תאור של חיה מאשר תאור של בני אנוש. וישרצו. אנחנו הולכים ומטשטשים את המהות לקראת הכנה של מהות חדשה.

וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף: {ט} וַיֹּאמֶר אֶל עַמּוֹ הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. הוא משתמש באלמנט ההפחדה. אנחנו יודעים שעד היום, כשפוליטיקאים רוצים להשתלט עלינו, אז הם משתמשים ביסוד ההפחדה. בצורת הפחד.

אז המלך החדש שלא ידע את יוסף, אנחנו אומרים שאותו מלך מתחיל להרגיש שהולכת לקום פה צורת כלי חדש, שתאיים איום ממשי על תפיסת התודעה של מצרים.

אח"כ אנחנו רואים, שכתוב בפרק ב'  א} וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: {ב} וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים  למרות שאנחנו יודעים במי מדובר, אנחנו יודעים שמדובר בהוריו של משה, עמרם ויוכבד, השם שלהם עוד לא מתגלה עד הלידה של משה. וגם למשה בלידה, עדיין אין שם. ותהר האשה ותלד בן.

אם ניקח את משה ונסכל את האותיות, נקבל השם. מי שכן מופיעות בשמן, זה שפרה ופועה המיילדות. אלה שרואות את הנולד. אלה שמתנגדות להפסקת הפרייה ורבייה. של הבנים והבנות, או של ההבנות. וצורות ההתקשרות עם הבורא ועם האחר.

משתתף: רציתי להגיד שלהן היה תפקיד שהיה ברור להן כבר. הן כבר התממשו. הן כבר היו מוכנות לבטא את תפקידן.

אורנה: יפה מאוד. לכן היה להן שם. ובמדרש אומרים שזה בכלל יוכבד ומרים. כתוב שהוא יעשה למיילדות בתים. בכל מקרה, אתה צודק, הן כבר קיבלו את השם שלהן כי יש להן תכלית מאוד מאוד חשובה, ואם אנחנו מסתכלים על תחילת הפרק. אנחנו רואים ו- אלה שמות בני ישראל. כשמשהו מתחיל ב- ו זה ו' החיבור.

אז התכלית של שבאה לידי ביטוי גם ב- ו' החיבור, של ההתקשרות עם הבורא גם דרך נבראיו.

{טו} וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה שפרה מהמילה שופרא. מה זה שופרא?

משתתף: הטוב ביותר

אורנה: זה גם היפה ביותר. אז היא משפרת. ובד"כ היופי מיוחס לספירת חכמה, או שבינה שחוזרת לחכמה. ופועה זה מצב המלכות שעדיין אין לה את הדיבור. אתם יודעים שהדיבור בא ממלכות. הכל בא מזעיר אנפין וחתך הדיבור קשור למלכות. אבל המצב של המלכות, מצב הפעייה של מלכות מצביע על בני ישראל שאין להם שפה. כשהם נאנקים וצועקים, ותעל שוועתם, אין להם מילים. אין להם מילות דיבור. והמיילדות העבריות הן כמו נביאות. הן רואות את הנולד, וכל הנביאים בישראל הם התנבאו לימות המשיח. ואם נפתח את ספר הזוהר, על הפרשה, נראה את אחד המאמרים הכי ארוכים בתורה. שנקרא, ביאת המשיח.

התפקיד של ישראל זה תמיד להיות בהזדהות מוחלטת עם מצב השכינה. כלומר, עם הצורך של העליונים לשכון בתחתונים. שכינה בתחתונים זה צורך עליון, זה התפקיד של ישראל וכל מי שמצטרף אל ישראל, להוציא את השכינה מהבורא.

הגלות הזאת, כשאנחנו אומרים ישראל, זה לא רק עם ישראל, זה השורשים של עם ישראל שנקראים בעולמות הרוח ישראל סבא ותבונה. והגלות הזאת היא קודם כל גלות השכינה ואח"כ היא גלות בני ישראל, הגלויות השונות. בענפים. אבל בשורש, השכינה בגלות.

זאת אומרת, שהשכינה לא יכולה להיות בזיווג עם בעלה, עם הבורא. זאת אומרת, שאין אורות, אין שפע. שאין שפע לתחתונים. אז שכנעלמו השמות, נעלמה התכלית. נעלם לשם מה.

וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים:  המשמעות של השם, שזה משה, מוצפנת. תכלית עדיין מוצפנת.

ג} וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת   מה זה מזכיר לכם?

משתתפים: תיבת נוח

אורנה: וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר: תיבה זה תמיד חסדים. כשיש אורות חסדים יש הגנה, כלי מתוקן שיכול להכיל את אורות החכמה. כשאור חוזר ומסך, אור החכמה יכול להכנס לתוכו בלי חשש, כי המסך הוא הכוונה של הנברא להיות בקשר עם הבורא.

עכשו נראה שכשבת פרעה מושת אותו מהמים – המים זה תמיד סימן לחסדים – והיא מגלה אותו מתוך ההצפנה וההסתרה, אז הוא מקבל את השם שלו.

וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה: אז אנחנו רואים שהעם העברי היה ידוע במצרים. היה ידוע בתקופה העתיקה הזאת. אז כשאנחנו מזהים את עצמנו כיהודים, אנחנו צריכים לזכור שאנחנו מזהים את עצמנו עם הגלות. היהודים נולדו בגלות.

העבריים, הם השורש שלנו וישראל זה התיקון שלנו. זה הכלי שאיתו אנחנו מתקנים. היהודים זה שם שניתן לנו ע"י הגויים. ואנחנו הזדהנו איתו. זה שם גלותי.

אז כשמשה נולד, הוא מקבל את שמו, כנראה ע"י אימו, בשם מצרי, אבל כנראה אימו אומרת, "כי מן המים משיתיהו", מתחילה להתגלות התכלית באמצעות הגואל. וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ: 

ואח"כ כשהוא גדל הוא לא רק גדל פיזית אלא מעמדו גדל. לא צריך לשכוח שהוא היה הבן של בת פרעה. היה נסיך מצרים. גם כשהוא מגיע למדין, והבנות של יתרו רואות אותו על הבאר ואחרי זה שהוא מגולל להן את האבן, או מגרש את הרועים, אז מה הן אומרות לאביהן? איך הן מתארות אותו?

משתתפת: איש מצרי

אורנה: יפה מאוד. זאת אומרת שמשה יצטרך להחליט מה הזהות שלו. למשה יש למעשה 3 זהויות. עברי, מצרי ומדייני. הוא יצטרך להחליט מה הזהות שלו. ונראה שהוא מחליט. יש החלטה ויש ברור. גם אנחנו נצטרך להחליט מה הזהות שלנו. האם אנחנו מצרים או ישראל. או אם אנחנו מדיין.

אז מצרים זה הרצונות לקבל הכי גדולים. ישראל זה אפשרות התיקון. מה זה מדין? זה המזרח.

משתתפת: זה קו האמצע

אורנה: מדין זה קו האמצע? מדין זה מזרח.  היום מדיין היינו אומרים, הינדואיזם בודהיזם. האם אנחנו הינדואיסטים בודהיסטים? שזה זרם אחר לגמרי. זה קשור לאני שלנו.

אז הוא צריך לברר ולמעשה כל אחד צריך לברר. למעשה ספר שמות הוא המסע של הנשמה וברורה. הנשמה מבררת מי היא ולשם מה היא כאן. אני רוצה שאנחנו נקרא מאמר קטן של בעל הסולם שנקרא סוד שובבים תפארת. מה זה שובבים?

משתתפת: זה ראשי תיבות של כל הפרשות בספר שמות.

אורנה: שמות, וירא, בוא,  בשלח, יתרו, משפטים.  

מה זה ת"ת?       

תצוה. כל הפרשות האלה נקראות שובבים תפארת.

סוד שובב"ים ת"ת

גלות מצרים היא שעבוד הקליפה על הקדושה, והגאולה היא השבת היוצר על כנו, (דברים כח י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך".

התורה היא נצחית, וגלות וגאולה נוהגים בכל הדורות ובכל הזמנים. דהיינו, או בכלל ישראל, או בפרטים, כי כל פרט ופרט חשוב קמי (לפני)  הקב"ה כמו כל הכלל כולו. ועל כן לא יגיע למטרתו בטרם חבר עליו כל הדרכים וההארת השמות שבתורה ממש ככלל כולו.

וסידור הפרשיות שבתורה, יש בהם קדושה רבה, וסגולה גדולה לכל פרט ופרט, להנות מסדר המאורות המאירים בזמני הקריאה.

ומתוך ששובבי"ם ת"ת הם סידור שלם מתחילת השביה והשיעבוד דקליפת פרעה ומצרים, עד תכלית החופש, שהוא לוחות שניות, על כן מסוגלים המה להאיר עם כל מערכות הקדושה והאורות, שכבר הראו פעולתם בדורות שעברו. אלא ודאי להמוכנים לקבל, ועל כן מתענים עובדי השי"ת ועושים תשובות גדולות כדי לזכות בהם.

גלות מצרים היא שיעבוד הקליפה על הקדושה – מה זה הקליפה?

משתתפת: הרצון לקבל

אורנה: הרצונות לקבל האגואיסטיים ביותר שלנו שמנסים לבלוע את כל מה שרק אפשר ולנכס כל דבר לעצמם. מה זה הקדושה?

משתתפת: הרצון להשפיע

אורנה: הקדושה זה חיים. המילה קדושה, המילה קדוש זה נותן חיים. הקדושה זה החיים. אז הקליפה מוצצת מאיתנו את החיים. אז אומר לנו שגלות מצרים וכל הגלויות האחרות, הם שעבוד של הרצון לקבל שלנו. שעבוד שלנו לרצון לקבל שלנו, שהוא מוצץ מאיתנו את החיים.

כי אין לו שובע לרצון לקבל. אם אני מקבל כבוד, אני רוצה יותר כבוד. אני מקבל כסף אני רוצה יותר כסף. מעמד יותר מעמד. תשוקות יותר תשוקות. הוא כמו חור שחור. זה נקרא גלות מצרים. זה גלות מדעת. כל גלות היא גלות מדעת.

היא שולטת עלינו, משעבדת אותנו, ושואבת את הכוחות ואת החיות. והגאולה היא השבת היוצר על כנו – מה זה השבת היוצר על כנו לדעתם?

משתתפת: להשיב את הסדר, את התיקון. זה מוציא אותך מהמקום הנמוך, מהגלות שלך.

אורנה: מי זה היוצר?

משתתפת: הרצון

אורנה: איזה רצון?

משתתפת: היוצר זה הבורא.

אורנה: נכון מאוד. להבין מי פה מקור חיים. מי יצר אותנו, מי ברא אותנו, מי מעניק לנו חיים. כי פרעה, הקליפה, תגיד: "לי יאורי ואני עשיתיו". העולם המודרני, יגיד אנחנו עשינו את עצמנו, זאת אומרת אין אף אחד. מה שאני אעשה, לאן שאנחנו נגיע עם המדע, זה המרחק שאנחנו נוכל להגיע אליו. ואנחנו נגיע אליו כי אנחנו כאן שליטי הארץ.

ויגיד אותו פרעה, אותו רצון לקבל: "מי ה' אשר אשמע בקולו?" וזה נקרא השבת היוצר על כנו. לעשות סדר כאן בעניינים.  "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך". זאת אומרת, כל עמי הארץ זה כל הרצונות. 

אז הוא אומר לנו עד כאן, שהגלות במצרים היא שעבוד הקליפה על הקדושה. זאת אומרת המוות על החיים. כי הרצון לקבל הוא זה שמביא אלינו את המוות. והגאולה זה השבת היוצר על כנו. וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך.

התורה היא נצחית וגלות וגאולה נוהגים בכל הדורות ובכל הזמנים. התורה היא נצחית. זאת אומרת שהיא לא ספר היסטוריה של ארועים שקרו פעם אחת בהיסטוריה וזהו. זה ספר של מסע הנשמה על כל השלבים שלה ולכן זה ספר נצחי.

היא נכונה לקבוצה היא נכונה לקהילה והיא נכונה גם לפרט, או לפרט הכלול בתוך הכלל.  דהיינו, או בכלל ישראל, או בפרטים, כי כל פרט ופרט חשוב קמי (לפני)  הקב"ה כמו כל הכלל כולו. ועל כן לא יגיע למטרתו בטרם חבר עליו כל הדרכים וההארת השמות שבתורה ממש ככלל כולו.

מה הוא אומר כאן?

הוא מדבר על הפרט.

משתתף: שכל פרט הוא כמו הכלל.

אורנה: נכון. באיזה מובן. איך הפרט צריך להתהוות כמו הכלל?

משתתף: שהתורה צריכה להאיר עליו. היא צריכה להיות המאור שלו כמו על הכלל.

אורנה: נכון מאוד אבל גם שהוא צריך לעבור את כל השלבים. זאת אומרת הוא צריך לעבור את שבירת הכלים, את הנפילה מגן העדן את הגלות ואת הגאולה. בגדול אמרתי.

כל פרט ופרט. כן אחד ואחד מאיתנו, צריך לעבור את השלבים של המערכת. של המערכת כולה ולפני שכל אחד יעבור את השלבים האלה זה לא נקרא שהוא גאול. זאת אומרת, השעבוד הגלות והגאולה. כל מה שכתוב בתורה זה כתוב עלינו לכן התורה היא נצחית. כל פעם יש לה לבוש אחר. אבל האור הוא אותו אור, כמו שאמרת, האור של התורה. התורה מאירה את האור. התורה היא אור חוזר, מאור.

אנחנו נכפור בבורא, נזעק לבורא, ניפול לתוך הרצונות הגדולים, אבל גם הוא ישיב אותנו אליו. אנחנו נעבור את כל ההשתלשלות. מכתר עד מלכות. כל הספירות. כל חמשת חומשי התורה. מההתגלות האור בבראשית ליצירת הכלי בשמות, למסעות של במדבר, לתחילת ההענות של ספר ויקרא. אותה בינה שנענית למלכות. ואותה מלכות שמלכדת את הכל בספר דברים. את זה כל אחד ואחד מאיתנו במסע שלו, צריך לעבור.

משתתפת: בנוגע להשבת היוצר על כנו. השבת הסדר הזה יכול להיות קשור, לחוזרים למצב ה- א'? לסדר הראשון?

אורנה: ומהו הסדר הראשון? את מתכוונת לצמצום א'?

משתתפת: שהכל היה שלם בהתחלה

אורנה: יפה. זה פרשנות אפשרית. לא נתקלתי בה. זאת אומרת שראשית ואחרית זה אותו דבר?

משתתפת: בדיוק. ואנחנו ב-ב'.

אורנה: אנחנו במצב ה-ב'. יפה.

אז כל נשמה ונשמה תעבור את המסע כולו על מנת ששמותיו של הבורא, פעולותיו וקיומיו, יתגלו בה ודרכה. כמו שהארי הקדוש אמר לנו, וכאשר עלה ברצונו הפשוט לבורא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלמות פעולותיו, ושמותיו וכינוייו, אשר זאת היתה סיבת בריאת העולמות.

אז ספר שמות ישאל, לשם מה? אז כולנו נעבור את גלות מצרים, שזה אומר, כניסה לעיבור. שם אנחנו מתהווים כאומה. כלומר, כמערכת נשמות שיכולה להיות כלי ראוי לתפקידו. מצרים זה הרחם, זה האמא של ישראל בעצם. היא גם הכלי. ואנחנו רואים את משה, מקבל את השם שלו כאשר הכלי, שהוא בת פרעה, מושה אותו מן המים.

זאת אומרת, ישראל צריך להיות מצרים כדי להתעצב. וכולנו גם, כשמתעוררת בנו הנקודה שבלב, אנחנו מבינים שכמו מלך מצרים, אשר לא ידע את יוסף, גם אנחנו, כשמתעוררת לנו הנקודה. מתעוררת ההבנה שאנחנו לא יודעים מי זה הבורא. 

ואנחנו חיינו את חיינו עד עכשו מבלי לקחת בחשבון שיש בורא. וכשזה קורה אנחנו צריכים להיכנס לעיבור. ועיבור זה אומר, שעכשו אני נכנסת להכנעה. אני מכניעה את כל הרצונות שלי לרצון אחד. לרצון של הבורא שיתן לי צורה. שיתן לי צורה אחרת ממה שאני כל כך אחוזה בו. מהצורה שלי שאני כל כך אחוזה בה.

ושיעצב אותי באופן אחר. שאני אוכל להיולד מחדש כדי לממש את ההוויה שלי כנברא שמתייחס לבוראו.

משתתפת: אפשר להגיד שמצרים זה החיסרון הכי גדול שלנו? כל אחד של עצמו?

אורנה: זה נכון. מצרים היא כלי גדול, חסרון גדול. לכן ישראל היו צריכים להיכנס לשאול כדים ממצרים. וכשהם יוצאים ממצרים אז רואים שהם לוקחים כלים ממצרים. והמצרים נותנים להם ברצון.

זאת אומרת, שאנחנו צריכים לרדת עד ערוות הארץ. עד למקומות הכי נמוכים כדי שהגאולה תהיה שלמה. זה מצרים.

אנחנו צריכים לדעת שגם אם אנחנו ירדנו עמוק עמוק, בכל צורה אפשרית בעידן המודרני, זה לא אומר שאין לנו תקוה. ההיפך, זדונות יהפכו לנו לזכויות אם נעלה על הדרך הנכונה. זאת אומרת, שדוקא כל הכתמים השחורים שלנו יכולים להפוך לכוכבי זהב. אז שאף לא יגיד לעצמו, אני הייתי בביבים, אני הייתי במקומות שאני לא רוצה להזכר בהם בכלל. אני רוצה למחוק אותם מהביוגרפיה שלי. זה לא ככה. אנחנו לא מוחקים חסרונות. אנחנו מטמירים חסרונות. לא צריך להתבייש בשום מקום שהיינו. אנחנו הופכים בדיוק את החסרונות האלה ומטמירים אותם.

אני לא ראויה או אני לא ראוי, כי אני ככה וככה. כי באיזה מקומות הייתי בביוגרפיה שלי. זה לא ככה.

וסידור הפרשיות שבתורה, יש בהם קדושה רבה, וסגולה גדולה לכל פרט ופרט, להנות מסדר המאורות המאירים בזמני הקריאה.

אמרנו שקדושה זה כוח חיים. ופרשיה היא יכולה להפריש אותנו. ממה?

משתתפת: מהרצונות העצמיים.

אורנה: נכון. ולתת לנו משמעות. לתת לנו שפה. לתת לנו לשון קודש. כך שכשאנחנו נקבל את המאור הזה מהתורה נרגיש אותו כאור בתוך הכלי שלנו.

"…ומתוך ששובבי"ם ת"ת הם סידור שלם מתחילת השביה והשיעבוד דקליפת פרעה ומצרים, עד תכלית החופש, שהוא לוחות שניות

אחרי שבירת הכלים, אחרי שבירת הלוחות הראשונים. , על כן מסוגלים המה להאיר עם כל מערכות הקדושה והאורות, שכבר הראו פעולתם בדורות שעברו"

זאת אומרת, שזה נצחי זה לא רק הדור שלנו. התורה היא מעבר למקום והזמן. היא צריכה כל פעם להתלבש בלבוש הרלוונטי לאותו דור.

אז אנחנו רואים שהתכלית של ספר שמות הוא החרות שלנו. עד תכלית החופש. והחרות שלנו. איך אני יוצאת מהעבדות שלי לרצונות לקבל שלי? לדימוי העצמי שלי? כל העבדויות של כל אחד ואחד מאיתנו. וכל אחד מאיתנו מגלה את זה במהלך המסע שלנו.

הפחדים שלי, הנורמות, התשוקות, כסף, גאווה. זו אחת העבדויות הכי קשות. יהירות. וגם כל כך מתחפש. וכל כך מתחפש לפעמים להצטנעות. לכל מה שמפריד אותי מהבורא.

מהאני האמיתי שלי. כי הבורא נמצא בתוכנו. הוא הליבה שמסביבה כל הלבושים.

"… אלא ודאי להמוכנים לקבל. מי יקבל את זה? המוכנים לקבל.  ועל כן מתענים עובדי השי"ת ועושים תשובות גדולות כדי לזכות בהם.

ועל כן מתענים עובדי השי"ת ועושים תשובות גדולות כדי לזכות בהם"

אז מי יזכה בתשובה?

משתתפת: המוכנים לקבל. מי שמכין את עצמו.

אורנה: מי שמכין את עצמו לקבל.

אם אנחנו חוזרים לפרשה, נראה את הנשמה הגדולה מאוד הזאת, נשמת משה שיש בה 60 ריבוא נשמות. היא מכילה את כל ניצוצי הנשמות של עם ישראל, נשמת הגואל, וגם הוא יצטרך לעבור את המסע הזה. לחזור על הדברים שקרו לאבות. גם הוא נפגש עם בו זוגו בבאר. כל התהליך התפתחות הנשמה עד שמתגלה השליחות שלה והיא מקבלת אותה אליהם.

היום היה לי ייעוץ ומישהי אמרה לי, אני לא מבינה את השיעור הזה והזה. אני חושבת שאני אפרוש. כולם מבינים את זה הרבה יותר ממני. אמרתי לה, בעיה שלך, שאת מרוכזת בעצמך. זה לא בשליחות שלך. אז מה אם את לא מבינה? מה עושים כשלא מבינים שיעור?

משתתפת: עובדים יותר קשה.

אורנה: שומעים אותו עוד פעם. יש לנו הקלטות. ואם לא מבינים בשמיעה הראשונה? אז שומעים אותו עוד פעם.

משתתפת: ואז חברותא.

אורנה: מה זה משנה אם לא הבנת אותו. אז זה אומר שאת פורשת? את פורשת, זה אומר, אני ראש קטן. איפה שאני מבינה ישר, אני נמצאת. זה אומר שאת לא מחפשת את השליחות שלך אלא את מרוכזת בכמה אני קטנה, וכמה אני לא מבינה. ואולי אחרים יותר חכמים ממני.

אמרתי לה, אם אני הייתי ככה, אז לא הייתי מתחילה ללמוד כל מיני דברים שנראו לי גדולים עלי. כשאני התחלתי ללמוד את תע"ס, מה שעמד מול עיני זה אתם. כי אני ידעתי, שאף אחד מכם, אני לא רוצה להגיד אף אחד, אבל נגיד כמעט אף אחד לא יגיע לזה, אם לא דרכי. ידעתי את זה. אתם לא תלכו ללמוד אצל רבנים.

יש כאלה שלא שמעו על בעל הסולם. ואמרתי, זה חומר כל כך חשוב שחובה עלי לדעת אותו… טוב, למעשה, אני עוד לא יודעת אותו, אבל ב"ה, אני לא מתכוונת להפסיק ללמוד אותו. ומה שעמד מולי זה לא אם יש מישהו יותר טוב ממני או מישהו פחות טוב ממני, אלא שאני יודעת שאתם תגיעו לזה דרכי.

כי אתם חילונים, ואני חילונית, וזה לא נגיש לנו הרבנים וכו' וכו'. וזה מה שעמד לנגד עיני. וכל שיעור שלא הבנתי, האזנתי לו עוד פעם. ואם לא הבנתי הלכתי לרב אחר ושמעתי. וקראתי בספר הזה, וקניתי פרשנות על זה עד שהבנתי.

אז מה? לא הבנתי שיעור אז אני פורשת? איזה מן דבר זה. אמרתי לה את זה בצורה חביבה ואוהבת. זה מראה שאתה לא מכוון לשליחות שלך, אתה מכוון לדימוי העצמי שלך. זה נקרא שיעבוד. מסכימים?

אז בטח אם אני מכוונת לדימוי העצמי שלי אז כל הזמן אני אסתובב במעגלים. מי אני, מה אני, אני כן ראוי, אני לא ראוי. לא ככה… לא מבינה – תראי את ההקלטה.

חוזרת לפרשה. פרק ב' פס' יא'   וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו אז אנחנו רואים שמשה מגיע לצורת הכרה שנקראת בימים ההם. מה זה ימים? 

משתתפת: הארות

אורנה: נכון. אז כשהגיע אל ההארות האלה שגילו אותו, הוא גדל. ואז הוא יוצא אליך. כי רק אז הוא מסוגל לראות בסבלותם. כשאנחנו מגיעים למצב מסוים של גדילה מבחינת ההארות שמאירות לנו, אנחנו יכולים להתחיל לחוש בסבל של האחר. מתחילה הכרה משותפת שלא היתה לנו. שלא רק הם בגלות. ושהוא בארמון מצרים אולי הוא עוד יותר בגלות מהם.

אז הוא גם יעבור גלות עכשו. הוא יברח. אנחנו גם רואים כאן שכתוב, איש עברי מאחיו. זאת אומרת, שמשה מתחיל לברר את הזהות שלו. מי הם האחים שלו באמת? רק בגלל זה הוא בורח. כי בתור מלך מצרים, או נסיך מצרים, הוא יכול להרוג את מי שהוא רוצה. זאת אומרת, רק משום שהזהות שלו מתבררת כעברי, אז פרעה רודף אותו.

משתתפת: פעמיים כתוב פה ויגדל משה. אבל פעם ויגדל הילד ואח"כ ויגדל משה. וזה פעם כשהוא נכנס לארמון ופעם כנראה כשהוא יוצא מהארמון. מה הגדולה שלו? מה הגדולה כשהוא נכנס ומה הגדולה כשהוא יצא? פעם הוא ילד ופעם הוא משה – ויגדל ויגדל.

אורנה: בואי נחשוב ביחד. איפה זה ויגדל הראשון?   ויגדל הילד כאן מדובר על ילד בן שנתיים.

משתתפת: הזהות שלו כבן של בת פרעה. זה הילד הראשון. ומשה זה כבר  ויגדל השני ויצא אליך הוא כבר יודע מי הוא. הוא גדל למקום שהוא אמור להיות בו. אני חושבת.

אורנה: ויגדל הילד מבחינת רוחנית. פה מדובר על  ילד בן שנתיים וחצי כשהוא גמול. אנחנו יכולים לחשוב, למרות שמשה הוא לא מלכות. משה הוא זעיר אנפין, על הגדילה של הנוקבא. של מלכות בשבעה שלבים. לא חשבתי על זה ולא נתקלתי בזה, אבל זו הערה טובה.

אז עכשו הוא צריך לעבור גלות, אז גם הוא בורח. בורח למדין. והיציאה שלו היא התחלת המסע לשליחות שלו. אבל בפס' יב' כתוב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל וירא כי אין איש, הזוהר אומר שהוא ראה שמהרצון לקבל הזה לא יצא, איש, זה הרצון לקבל, לא תצא שום המשכיות. זאת אומרת, אין עתיד פה להתפתחות הנשמה. וזה מסע הנשמה לאן היא שייכת. האם היא שייכת למצרים או שהיא שייכת לישראל. מי ימשיך את רצון הבורא? אז כשהוא הורג את המצרי זה כאילו שהוא הורג את הרצונות לקבל, אבל, כתוב ויטמינהו בחול. מן הסתם הוא לא הטמין אותו חי. אבל ויטמינהו בחול, הוא לא קבר אותו. מה זה לטמון? את מה אנחנו טומנים?

משתתף: אוצר

משתתפת: את האפיקומן גם טומנים

אורנה: זאת אומרת, מה עושים עם הרצון לקבל?

משתתפת: לא משמידים אותו.

אורנה: לא משמידים אותו. נכון מאוד. טומנים אותו בחול, ובסוף יגלו אותו. זה אוצר. החול זה כמו עפר. זאת אומרת, יהיה לו זמן שגם הוא יגאל. לא עכשו. עכשו לא מתעסקים איתו בכלל. זה לב האבן.

משתתפת: חול זה כמו מה?

אורנה: עפר. כמו שכינה בעפרה.

זאת אומרת, יום אחד זה יתגלה. יום אחד נתעסק עם זה. לא אנחנו, הבורא יגאל את הרצונות לקבל בינתיים מטמינים אותם בחול. גם את העורלה, כשעושים ברית מילה לא זורקים את העורלה לפח. טומנים אותה. זה הרצונות לקבל הגדולים ביותר.

אז יום אחד זה יטופל, לא עכשו. בודאי לא בכוחות של ישראל.

{יג} וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ: {יד} וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר.

אומרים הפרשנים, אכן נודע הדבר, הכוונה, נודע הדבר למה בני ישראל הם במצרים. כי הם צריכים לעשות את תיקון האחווה. הם לא יודעים לתקן את סוד האחווה. הם רוצים להגשים על מישהו שהוא אח שלהם. ואז הוא בורח.

ואז הוא עובר כפרט הוא יעבור עכשו את כל מה שהאבות עברו. הוא ישב על הבאר, שזה מקום הזיווג של האור עם המלכות. הוא יהיה במדין שזה בני קטורה, הפילגשים שהיו לאברהם וזה גם הכוח המדמם. היכולת לחזות את העתיד. והוא יתנסה כמו כל מנהיג בשני דברים חשובים.

אחד, זה לרעות את הצאן. מה זה צאן בזוהר? זה לרעות את הנשמות. הצאן זה הנשמות. והשני, זה זיווג על הבאר. זאת אומרת, מפגש עם המלכות של אותה תקופה, עם הרצונות של אותה התקופה. כל מנהיג, פוגש גם את אשתו וגם בבאר. שזה המלכות. באר, זה בינה. ושם המפגש הוא עם הרצון של אותה תקופה. כי צריך להתמודד עם הרצונות של אותה תקופה. לא של תקופה לפניו, אלא התקופה הרלוונטית למנהיג הרלוונטי.

משתתף: האם יש פה גם את ענין ההתמהמהות של משה? זאת אומרת, הוא מקבל איזשהו סימן אבל הוא נמצא שם, וגם האבות היו… יעקב התמהמה.

אורנה: יעקב התמהמה. האבות לא התמהמהו. אני לא רואה כאן התמהמהות. אח"כ נראה שהוא מנסה להתחמק מהשליחות שלו. לא הייתי קוראת לזה התמהמהות. אבל יש לו פחד גדול לרדת למצרים. למי מאיתנו אין פחד לרדת לרצונות הכי גדולים ואפלים שלנו? מי מאיתנו לא פוחד שהם יכריעו אותו?

הוא פוחד. פוחד מפרעה.

משתתף: האם זה הפחד מהרצונות או שזה הפחד מלקבל עליו את כל השליחות שהוא מבין מה הוא צריך.

אורנה: זה אותו דבר. מי יכול לקבל את השליחות? מי שהתגבר על הרצונות האלה. רק אחד כזה יכול למלא את השליחות. מי שיכול לעמוד בפני הרצונות לקבל.

משתתפת: רציתי לשאול על גרשום. הבן שלו.

אורנה: כי גר הייתי בארץ נוכריה

משתתפת: אבל גרשום יש לו אח"כ איזושהי המשכיות?

אורנה: לא. הבנים של משה זה לא הבנים הביולוגיים שלו. משה הוא הגואל של כל עם ישראל. דווקא הבנים של אהרון, הם אחרי זה, נראה את השושלת שלהם. משה נשוי לשכינה. בגלל זה הוא גם פורש מציפורה. למרות שציפורה הצילה אותו.

משתתפת: ציפורה וגרשום נשארים במדיין. אין להם המשכיות מבחינת…

אורנה: מבחינת עם ישראל אנחנו לא רואים את ההמשכיות של הבנים הביולוגיים של משה. משה מסמל רוחניות גבוהה, קשר רוח. ציפורה הצילה אותו על ידי זה שהיא מלה את הבן שלהם. וגם לה יש שם שמורה על תכלית. פה צור. עם אבן הצור עם היא מלה את גרשום והצילה את משה, שכמעט הבורא הרג אותו. היא הבינה שזה בגלל שלא היתה כאן מילה.

תֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה: אז אנחנו רואים שכבר הבן שלה מסמל את הגרות של השכינה ואת הגרות של עם ישראל כמובן, ואת הגרות של הנשמה בעולם. גם הנשמה היא גרה בעולם. זה לא הבית שלה.

משתתפת: השם ציפורה זה בעצם ציפור שהיא מסמלת את השכינה. וגם ביאליק כתב הכניסיני תחת כנפך.

אורנה: ציפור זה נשמה. זה השם של הנשמה. גם בזוהר יש הרבה מאמרים על ציפורים.

משתתפת: שתי מחשבות יש לי. אחד, בהקשר של השבת היוצר על כנו. חשבתי על השבת של היוצר. כי דיברת גם על גאולה. זאת אומרת, זה היום השביעי וזה השבת של היוצר.

אורנה: גם שבע בנות מדין פגשו אותו על הבאר.

משתתפת: וגם זה אולי מבחינת השמות וכל תהליך התיקון, זה להגיע לעולם יצירה. מעשייה ליצירה.

אורנה: יפה. זה לא הסוף. אנחנו צריכים להגיע לאצילות. יצירה זה עדיין עולם פרודא. בטח קודם כל ליצירה.

משתתפת: והדבר השני, לגבי משה, והתפקיד שלו. ודיברת על הגלות מדעת, הוא באמת מספירת דעת.

אורנה: נכון. משה הוא מספירת דעת. קו אמצעי הגבוה ביותר. יעקב, תפארת. יוסף, יסוד.

משתתפת: בהקשר הזה, ב"ויגדל" השני, "ויגדל משה", הוא מתחיל לראות את הסבל של אחיו. זאת אומרת פה הוא מתחיל. ה"יגדל" הראשון היה עוורון ופסיביות. הוא נולד לתוך הרצון לקבל, למצרים שבו. "ויגדל" מדברים על תודעה. וכאילו הוסט איזה וילון שהוא התחיל לראות את הסבל. גם הדעת שלו, הוא עבר תודעתית משהו.

משתתפת: הפרשה הזו מרתקת אותי מאוד במיוחד מעסיק אותי, הענין הזה שהמצריה נתנה שם לנביא הכי גדול. הדבר הזה עוד לא מניח את דעתי. מה זה אומר שבת פרעה היתה צריכה לתת, זה שמות המנהיגים האחרים.

אורנה: את יודעת איך קוראים לבת פרעה בשם השני שלה?

משתתפת: בתיה

אורנה: אז אולי זה לא כמו שזה נראה, אם היה בת יה.

משתתפת: נכון.

משתתף: קראת איזשהו פרוש פעם, שלא באמת בת פרעה היא זאת שנתנה את השם. זה היה משהו שדוקא קשור למרים. אני לא זוכר.

אורנה: ליוכבד

משה זה שם מצרי, אבל ההקשר של מן המים משיתיהו זה כמובן עברי.

משתתפת: וגם הבנתי פעם ראשונה, לא קשור לפרשה אלא מה שאמרת דרך אגב, רצון זה הנשמות שיש את התפילה ביום כיפור/ ראש השנה, שאומרים שאלוהים מעביר כבני מרום. ואף פעם לא הבנתי, כי זה צאן. מה זה הספירה הזאת? בעצם זה הנשמות. אז היום הבנתי את זה. תודה על השיעור.

 

 

שבת שלום!

print