כ"ח באדר ב' תשפ"ב, 31 במרץ 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ
(תהילים צ יז)
גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה- נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ. (תהילים קיט יח')
כִּי יְהוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. (משלי ב ו)
יִהְיוּ לְרָצוֹן אִמְרֵי פִי וְהֶגְיוֹן לִבִּי לְפָנֶיךָ יְהוָה צוּרִי וְגֹאֲלִי. (תהלים יט טו)
היום אנחנו בפרשת תזריע. יש פרשות שבשנה לא מעוברת הן באות בצמדים, אבל השנה היא מעוברת אז כל הפרשות שבאות בצמדים נלמדות בנפרד. אחת מהן היא תזריע ומצורע. היום לומדים את פרשת תזריע.
תזריע ומצורע זה שתי פרשות שמדברות על התהליכים הפנימיים שבנפש האדם. למעשה כל הפרשות מדברות על התהליכים הפנימיים אבל אם נסתכל על ההכנה שנעשתה בפרשות הקודמות עד לבניית המשכן – ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – אז עכשו, הפרשה הזו מדברת על האדם, הנושא הראשון נקרא אישה כי תזריע, וננסה להבין מה הכוונה, אחר כך מדברים על הנגעים, כל הנגעים, מתוארים כאן נגעים גופניים אבל אנחנו נבין אותם גם באופן העמוק יותר כנגעים נפשיים – מה זה בכלל נגע?
אז בוא נתחיל קצת מחזרה שתתקשר לנו היום לשיעור, על הנברא, הנברא הראשון נקרא מלכות. מלכות דאינסוף. היא בעצם הנברא האולטימטיבי שאנחנו כולנו השתלשלות שלה בסופו של דבר והיא הרצון הגדול ביותר בכל העולמות. אפשר להגיד האגו החזק ביותר שאי פעם נברא. ומכיון שכך, אתם זוכרים שהיא סילקה את כל האורות ממנה, על מנת להכיר את עצמה וגם על מנת להכיר את בוראה. ומרגע שסילקה את האורות אי אפשר כבר היה יותר לקבל אותם באותו אופן שהם התקבלו כשהיא היתה באינסוף ולא היה שום פגם ברצון לקבל שלה. כשיצאה מהאינסוף הרצון לקבל הגדול ביותר בעולמות נגנז. נגנז עד שאנחנו נלמד לרצות לא לתוך האגואיזם המוחלט שלנו, אלא נשתמש בכלי שלנו, החומר שלנו, בחומר שאנחנו, כולו בעל מנת להשפיע בלי שום הטיות. את אומרת, כל התענוג שלנו מהחיים שלנו יהיה בדימיון שלנו לבורא. "מה הוא חנון אף אתה חנון"… לתכונותיו של הבורא, לתכונות ההשפעה.
אז אותה מלכות נגנזה, לא עובדים איתה , עד גמר תיקון יש מערכת אחרת הנקראת מערכת של צמצום ב'. נלמד אותה בכנס שלנו, בגלל שינוי הצורה הגדול ביותר שבין מלכות, האגו הגדול ביותר, הרצון לקבל החזק ביותר בכל העולמות, אז האופן היחיד שאפשר בינתיים לעבוד איתה ע"י זה שנותנים את עצמות המלכות גונזים, לא משתמשים בה, משתמשים במלכות אחרת, בהתכללות, כי הרי יש מלכות בכל עולם ועולם ובכל ספירה וספירה והמלכות הזאת נכללת גם בתכונות של בינה, שזה תכונות של רחמים. כי מלכות המקורית היא דין. היא סילקה את כל האורות, זה נקרא דין. היא צמצמה. צמצום זה דין.
אז זה המופע הראשון שלה והמלכות זאת רק לתת לכם שמות כדי שיצטבר לנו מילון של שפה משותפת שנוכל עליו לבנות במהלך השנים את הידע הנוסף שלנו, היא נקראת מנעולא. כי היא סילקה את כל האורות, זה נקרא גם צמצום א'. המופע השני שלה כמו שאמרנו שהיא כלולה בבינה מאפשר לה להפתח, לא למלכות המקורית, והמופע השני שלה נקרא מפתחא. מה שונה המלכות במפתחא? זה שהיא כן רצון לקבל אבל בעל מנת להשפיע. עם הרצון הזה אנחנו צריכים לעבוד. אנחנו, הנשמות שלנו לא נבראו מהבחינה ד', מהמנעולא הזאת, ממלכות דמלכות, זה נקרא בחינה ד' דעשר ספירות דאור ישר, הם לא נבעו משם, משום שאם הנשמות היו נבראות מהמלכות הזו לא היה לנו שום סיכוי לתקן את המעשים שלנו משום שלא היה בנו שום ניצוץ של השפעה. הנשמות שלנו נבראו בשלב הרבה יותר מתקדם של המערכת, כשמלכות כבר היתה כלולה במידת הרחמים.
עכשו נעבור לזוהר ונלמד קצת מה הזוהר אומר על כל ההקדמה הזו שעשיתי לכם, אבל אולי קודם נקרא כמה פסוקים ונגיד מה זה בעצם "אישה כי תזריע."
{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: {ב} דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא: {ג} וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ: {ד} וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ: {ה} וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה: {ו} וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: {ז} וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה: {ח} וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן וְטָהֵרָה
אז כאן יש לנו בעצם את ענין אישה כי תזריע, אנחנו צריכים להבין מה זה, אחרי זה יש לנו את כל דיני הנידה ומה זה אומר, ועל הקורבנות אנחנו כבר דיברנו קצת בפרשות הקודמות. ציטוט מהזוהר:
"צה) א"ר חייא א"ר יצחק וכו'" שניהם קשורים לשמאל. רבי יצחק קשור לעקידת יצחק רבי חייא קשור לחכמה, חיים, חיה אור חכמה אור חיה, שניהם קשורים לשמאל בעצם לספירת מלכות, היא הספירה של השמאל כי היא הרצון לקבל. שמאל הוא הרצון לקבל. ימין זה החסדים, זה השפעה. אתם רואים שגם השמות בזוהר הם לא שמות מקריים. "ברצון הכל, דהיינו ברצון העליון, אין הנחש נמצא למטה, אלא משום שנמצא למעלה ולמעלה אינו נמצא אלא כשנמצא למטה בעוונות העולם. שלמדנו, שהכל תלוי, זה בזה, וזה בזה."
הנחש, זה תמיד הרצון לקבל, הפיתוי הגדול לקבל למען עצמי, הנחש שפיתה את חווה בגן עדן לאכול מעץ הדעת לפני שהיו לה כלים מתאימים לקבל את האור הגדול הזה, ומכיון שאכלה, מכיון שאכלו אדם וחוה, נשברו הכלים שלהם. נשרו איברים שלהם ויחד איתם הם הורידו את כל העולמות. במקום להעלות את כל העולמות עוד קצת כדי להגיד לגמר תיקון לעונג הגדול ביותר, לא רק שלא העלו אותם אלא מעשה האכילה, הוריד את כל העולמות כולם והשאיר לנו שני תיקונים. קודם כל לתקן כדי להגיע לרמה שהיינו לפני השבירה, זה נקרא נשירת איברים, ואחר כך לתקן את מה שהם היו אמורים לתקן. זה שני שלבים.
אנחנו מדברים פה, כבר כשמדברים על הנחש, מדברים על הרצון לקבל הכי גדול וזה קשור למה שאמרתי קודם.
"ביאור המאמר. כבר ידעת, שיש ב' נקודות במלכות" מלכות זה צמצום א', שהיא נגנזה, לא עובדים איתה, היא נקודת המלכות דצמצום א'.
"אחת היא נקודת המלכות דצמצום א' שלא נמתקה בבניה שהיא מידת הרחמים" לא קיבלה חסדים "ומבחינה זו אינה ראויה לקבל שום אור, כי כח המסך והצמצום רוכב עליה." זאת אומרת היא שמה מסך ואמרה לא תודה, אני לא יכולה לקבל את האור הזה. אם אני אקבל אותו זה יהיה בתוך האגו הגדול שלי ויקרה פה עיוות מאוד מאוד גדול. אני אשתמש באור האלוקי הזה לצרכיי האנוכיים.
"ונקודה הב' היא נקודת המלכות שנמתקה במדת הרחמים, שהיא בינה." זאת אומרת מלכות היא בעצם נמצאת, אפשר להגיד, במידת רחמים, זה גם רחם וזה גם המחר, יש סיכוי למחר כשנמצאים במידת הרחמים. אין סיכוי למחר כשאנחנו נמצאים רק במידת הדין. "וכל האור שהמלכות מקבלת הם מבחינת נקודת הב' ולפיכך נקודת הא' היא גנוזה בתוכה ורק נקודת הב' היא גלויה ושולטת בה" רק הרצון לקבל בעל מנת להשפיע או אפילו אנחנו נראה, להשפיע בעל מנת להשפיע. "ועל כן היא ראויה לקבל אורות העליונים. ומטעם זה, המלכות נקראת עץ הדעת טוב ורע." המלכות הזאת נקראת עץ הדעת טוב ורע. "כי אם האדם זוכה, הרי טוב. שנקודה א' גנוזה" הנקודה של הרצון לקבל "ורק נקודה ב' שולטת. ואז יש במלכות" המלכות זה אנחנו, זה הנשמות שלנו "כל טוב והתחתון מקבל ממנה". ממלכות. מלכות מקבלת, מעבירה הלאה אלינו "אם לא זכה, שהוא חוטא, אז יש כח בנחש" נחש זה כוחות הנגד " לגלות נקודה הא' במלכות שלא נשתתפה בבינה. אז היא רע, כי מסתלקים ממנה כל האורות, כי נתגלה שכח הצמצום רוכב עליה וזה סוד הכתוב לפתח חטאת רובץ" למי זה נאמר, לפתח חטאת רובץ? לקין.
"לפתח חטאת רובץ ואתה תמשול בו." בשפה האנתרופוסופית נגיד שהפיתויים האוסטרליים של כל אחד מאיתנו, כל אחד מאיתנו עם הפיתויים שלו וגם הפיתויים הכלליים רובצים לפתח ואתה תמשול בו, זה הזמנה לאני למשול באסטרלי. זה בתרגום לאנתרופוסופית.
"שהחוטא נותן כח לסטרא אחרא" זאת אומרת שאנחנו עצמנו נותנים כח לכוחות הנגד "להמשיך משמאל ממעלה למטה", להמשיך את החכמה ישירות לרצון לקבל "כמו שעשה קין, אז הנחש, שנקרא חטאת, הרובץ בפתח המלכות" זה אנחנו " מגלה נקודה א' הגנוזה במלכות, וכל האורות מסתלקים משורש נשמתו של האדם החוטא שהיא במלכות".
מה זאת אומרת כל האורות מסתלקים, זאת אומרת שאנחנו מאבדים את הקשר עם הנשמה שלנו. אנחנו הופכים להיות גשמיים. אנחנו שוכחים מי אנחנו באמת. אנחנו שוכחים, אנחנו אפילו, זה נקרא, הסתר כפול. זה לא שאנחנו מכירים בחסרון שלנו, ואנחנו כואבים אותו ואז אנחנו זועקים לעזרה, אלא שאנחנו לא יודעים שיש בנו חסרון. אנחנו לא יודעים מה שכחנו. אנחנו בכלל לא יודעים מי אנחנו, אם היינו יודעים מי אנחנו אז בשלב הזה היינו רואים שאנחנו לא במקום שלנו. אז היינו מתחננים ומתפללים להחזיר אותנו לקשר. אבל אם שכחנו מי אנחנו, אנחנו לא יודעים על מה להתפלל בכלל. זה נקרא הסתר כפול.
"וכל האורות מסתלקים משורש נשמתו של האדם החוטא שהיא במלכות. בסוד, לא זכי הא רע". לא זכה הרי רע. ואח"כ הנחש מתגבר עוד ומטיל זוהמא, דהיינו שפוגם ומסלק האורות גם מבינה דמלכות". זאת אומרת גם בצד הרוחני שלנו הנחש פוגם גם בצד הרוחני שלנו, זאת אומרת שגם אם אנחנו מתחילים את הרוחניות מתוך מטרות טובות, אנחנו יכולים ליפול לידים של הנחש, לידים של כוחות הנגד, ואם התחלתי מתוך רצון להשפיע, אז עכשו אני רוצה להשפיע בעל מנת לקבל. זה קורה. אנשים מגיעים למקום רוחני גבוה, לעמדות של שררה ברוחניות, ואז הם משתמשים באור הזה, כלומר לא באור הזה, אלא באופן שהם משפיעים, הם שוכחים לגמרי מה היתה המטרה שלהם, שהם הגיעו לרוחניות, והם משתמשים בהשפעה שלהם באופן שהם יקבלו , מה הם יכולים לקבל? אנחנו לא מדברים כאן על גשמיות. מה אפשר לקבל? כבוד, כוח, הערכה, שליטה. לשלוט בתודעה של אנשים אחרים. אני מדברת על אנשים שהגיעו להשגות רוחניות גבוהות. סכנה מאוד מאוד גדולה. זאת אומרת שכבר השתלטו על בינה. השתלטו על החלק הרוחני שבהם, הנחש.
"מטעם התגלות הצמצום שעליה, נפגמה גם הבינה שבמלכות, מטעם שיש לה צורת מלכות". זאת אומרת, בינה לקחה את מלכות כדי להעלות אותה אבל היא הוכתמה, כלומר זה כמו שאני, אם אני יורדת לטפל במקומות נמוכים, יש פחד שאני אוכתם. זאת אומרת בינה כבר היה לה את ההרעלה הזאת של הרצון לקבל הגדול הזה ולכן היה אפשר גם לתקוף אותה. אופן שתחילה נפגמת רק המלכות בלבדה מכח הגילוי שהיא מלכות דמדת הדין.” כלומר מתגלה שאותה מלכות שהתחבאה בבינה במסווה שהשתמשה בכוונות של בינה, עכשו הנחש מגלה מי היא באמת, ואח"כ נפגמת גם הבינה ומלכות דמידת הדין.
"ואח"כ נפגמת גם הבינה דמלכות מטעם שיש לה צורת המלכות מכח השיתוף של נקודה הב"'. בגלל השיתוף אז גם המשפיע יכול להיות מוכתם בתכונות של הרצון לקבל. "ואומר כאן שהם ב' נחשים, כי מי שמגלה נקודת הצמצום א', שהוא פוגם רק המלכות בלבדה ולא כלום הט' ספירות ראשונות", ט' ספירות ראשונות זה מכתר עד מלכות, מלמעלה עד למטה לא כולל מלכות "אינו יכול לפגום אחר בבינה אלא נחש אחר מתעורר שהוא עולה ונאחז בבינה מחמת שיש לה צורת מלכות מכח השיתוף."
אחרי זה הוא מדבר על הנחש האחר ובעצם על זה שכאן יש פתח להצלה. כיון שהוא הולך לבינה, כי הנחש מה הוא עושה? או הנחש השני, כרגע לא חשוב. הוא מעדיף כמובן לתקוף את הצדדים הגבוהים שבנו. אבל מצד הזה הוא משחרר את מלכות, הוא לבינה ומשחרר את מלכות ואז יכולים להיות גם תהליכים אחרים של גאולה.
אז מכאן אני רוצה להמשיך וההמשך שלי יבהיר גם את זה. תחזיקו מעמד.
משתתפת: אני תוהה על הכוח שניתן לנחש, זה עוצמה אדירה.
אורנה: הנחש זה עוצמה אדירה. זה הנחש שבתוכנו, הנחש זה הרצון לקבל בעצמו. כלומר, זה מלכות דטומאה, זה לילית. הנחש זה בעצם כוח הנגד הנקבי בסופו של דבר כי הוא מתחבר לרצון לקבל אבל רק לעצמי.
אז מה אומרת לנו הפרשה? אומרת הפרשה ככה:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר
אישה זה תמיד מלכות. אישה זה תמיד הרצון לקבל. זה הנוקבא, זה תמיד הרצון לקבל. עכשו כשמתעורר בנו הזרע הזה של הרוחניות, אנחנו מזריעים, זה לא משנה עכשו גבר או אישה, מדברים פה באופן רוחני. הדבר הראשון שאני צריכה לעשות זה להטמין את הרצון לקבל שלי באדמה. אם אני אעשה את זה, אז אני אלד זכר. מה זה זכר בקבלה? הזכר זה יכולת השפעה. הנקבה זה הרצון לקבל, זה הנוקבא, בכל אדם, לא לחשוב על זה כעל גבר ואישה, הנשים שבינינו, לא להתבעאס, כי אנחנו מדברים פה רק ברוחניות. הכל באדם אחד.
זאת אומרת, אישה כי תזריע, ברגע שיש לי איזשהו זרע רוחני, אני חייבת לטמון באדמה את האישה שבי, את הרצון לקבל שבי, כי אז אם אני אטמון את הרצון לקבל, הוא יעבור איזה תהליך של מטמורפוזה, של פירוק בתוך האדמה, וכשהוא יצא החוצה הוא יצא בצורה של השפעה. זה נקרא וילדה זכר. יכולת השפעה.
זאת אומרת, אם אני מגלה שהתעורר בי איזה זרע של רוחניות, יש סיכוי גדול, גם שטיינר אומר את זה, שבמקום שאני אזרע את הרצון לקבל באדמה, אטמין אותו, אז דווקא תתעורר בי גאווה מוגברת. יהירות מוגברת. כי עכשו לא רק שאני חכמה גדולה אלא אני גם כבר בשדה של רוחניות, אני יודעת הרבה יותר דברים, ומבינה שיש עולמות אחרים, ואתם בכלל לא יודעים. אז הדבר הראשון שמתעורר זה יהירות כלפי כל אלה שהם לא נכנסו עדיין לדרך. אז את אותה יהירות, אותו רצון לקבל עם כל מה שהוא כלול, האגואיזם הגדול שלי, אני מטמינה באדמה. אם אני מטמינה את החלק של הנוקבא באדמה אז אני יולדת את היכולת להשפיע. זאת אומרת הזרע שהזה שהטמנתי אותו הוא עובר המרה, ואם אני יולדת בן זכר אז אני יולדת השפעה.
אחר כך, הוא ידבר מה קורה אם אני יולדת בת. אם אני יולדת בת זה רצון לקבל יותר אור. גם זו אפשרות אבל כרגע נצמד לדבר הראשון ונתרגם את זה לקבלית, זה אומר אם אני מוותרת על הצעד של הרצון העצמי שלי לעצמי, ואני מטמינה אותו, מה שיצא – תצא יכולת השפעה.
אז עכשו, היום זה יום של ציטוטים, אני רוצה לקרוא לכם הרבה יותר קל מהזוהר, אחרי זה נחזור לזוהר וננסה להבין בעצם מה הזוהר אמר לנו. אני רוצה שאנחנו נקרא ביחד – למה אני רוצה שנקרא ביחד, כדי לקרב אותנו קצת לשפה של בעל הסולם והבן שלו וכל הדור הזה של התלמידים שלו כי זה שפה מאוד קרובה אלינו, זה לא השפה של הרמ"ק וזה בוודאי לא השפה של האר"י, וזה לא השפה של כל המקובלים שהיו שייכים לדורות קודמים. אז כדי שלא תהיה לנו רתיעה, וגם לא של המשנה או התלמוד, זה שפה מאוד קרובה, קצת צריך לפרש אותה, אז כדי לעורר בנו קרבה, הייתי רוצה שאנחנו נקרא ישר את הציטוט ממאמר של "ברכת שלום". "ברכת שלום" זה הבן של בעל הסולם, והמאמר נכתב על הפסוקים האלה, אישה מזרעת תחילה יולדת זכר, איש מזריע תחילה, יולד נקבה.
הוא מתייחס לזוהר והרבה פעמים מה שקורה אצל "ברכת שלום", הוא לוקח משהו מהזוהר על הפרשה, זה לא מה שאנחנו קראנו, איזשהו פסוק מהזוהר, את הפרוש של הסולם, של אבא שלו, ואז הוא מרחיב ובעצם יוצר מזה מאמר שלם.
ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק בענין "אשה כי תזריע וילדה זכר", ששאלנו, מה בא זה ללמדנו, באם "אשה מזרעת תחילה יולדת זכר". ולפי דברי הזה"ק הנ"ל, יוצא שיש באדם שני כוחות:
א. "דמדת הדין", שהוא בחינת "נקבה", המכונה מלכות",
אז קודם אני רוצה רק שנדע שהאות ד' זה כמו ש- דמידת הדין, זה שמידת הדין שהוא בחינת נקבה המכונה מלכות. אז סיפרנו על זה בזוהר. איזה מלכות זאת? איך קראנו לה עוד? איזה צמצום? א'. המלכות הראשונה, המלכות העיקרית, המקורית שצמצמה את עצמה מלקבל את כל האור וקראנו לה גם נקודת המנעולא. היא סגורה, נעולה, עד גמר תיקון. אי אפשר לעבוד איתה. זה כוחות של אגואיזם כאלה, שאנחנו לא יכולים לעבוד איתה וגם האורות הכי גדולים יגיעו לכוחות האלה, אבל אנחנו לא יכולים לעבוד איתה. אז הנה הוא אומר, יש לנו את מלכות דמידת הדין שהיא בחנית נקבה המכונה מלכות. נקבה מהמילה נקב, מהמילה חסרון,
ב. "דמדת הרחמים", שהוא בחינת "זכר", שהוא כח זכר, היינו בחינת השפעה, כמו שאמרו חז"ל "מהו רחום אף אתה רחום".
למרות שזה זכר כאן, אנחנו מדברים על בינה כי יש לה תכונות של זכר, כלפי זעיר אנפין ומלכות יש לה תכונות של השפעה. זה מלכות הממותקת בבינה. זה כבר מלכות שהיא כבר לא עומדת לבד שם בתחתית רגלים של עולם אדם קדמון, אלא היא עלתה, אמא בינה העלתה אותה עד לגובה של החזה של אמא בינה, כמו שאנחנו מרימות תינוק עד לגובה החזה, ושם היא בעצם מתכללת בבינה ואז כוחות הנגד לא רואים אותה. לא רואים אותה והיא גם מקבלת תכונות של השפעה.
אז עם המלכות הזה אנחנו עובדים עד גמר תיקון.
"ואלו שני כוחות שולטים באדם, אלא פעם מדת הדין בגנוזה ומדת הרחמים שולטת, ופעם מדת הרחמים בגנוזה ומדת הדין שולטת. ויש לדעת שענין "זריעה" הוא דומה כמי שזורע למשל חיטים בקרקע והחיטים נרקבים, אז מתחילים לצמוח חיטים טובים למאכל. וגם משתדלים להרבות זבל באדמה, שע"י זה יהיו החיטים שיצמחו אח"כ חיטים יפים למאכל.
ובזה נוכל לבאר את המאמר הנ"ל "אשה כי תזריע". היינו אם האדם רוצה להכנס בדרך עבודה להגיע לדביקות ה',דבקות השם, זה להשוואת צורה, להיות כמו הבורא " ורוצה להנות "ממאכלי אדם" ולא "ממאכלי בהמיות", סדר העבודה שלו צריך להיות, שיזרע את "בחינת האשה" שלו, הנקרא "בחינת רצון לקבל". מאכלי אדם הם מאכלי בהמיות בפרשה הקודמת אנחנו לא דיברנו על זה, יש הרבה ברורים על מאכלים. אכילה זה הפעולה הכי חשובה שאנחנו עושים, לא בגשמיות, גם בגשמיות, כי אכילה זה אומר ברור. ברור בין טוב לרע. אז אם אנחנו רוצים לאכול מאכל אדם, זאת אומרת, מאכל שמתאים למי שרוצה להיות אדם ולא מאכל בהמה זה מאכל שמתאים למי שפועל מהגוף האסטרלי שלו, אנחנו לא מדברים על מאכלים פיזיים, אז צריך לזרוע את בחינת האישה.
"זאת אומרת, שהוא צריך לזרוק את הכלי קבלה שלו בתוך הארץ, ולהשתדל שהקבלה עצמית תרקב בעפר. ועד כמה שהוא מרבה זבל, היינו שמשתדל להבין ולהרגיש שאהבה עצמית תהיה מאוסה בעיניו כמו זבל, וכל כמה שהוא משתדל לראות את השפלות של בחינת אהבה עצמית, והוא רוצה שתרקב את אהבה עצמית שלו, זה נקרא "אשה כי תזריע", היינו את בחינת הנקבה שבו, שהוא כלי קבלה, את זה הוא קובר בקרקע, היינו שהוא רוצה שאהבה עצמית שלו תרקב, אז "וילדה זכר", היינו כלים דהשפעה, שע"י זה שהוא משתדל שהכלי קבלה יתבטלו אצלו, היינו אהבה עצמית, אז הוא זוכה לכלי השפעה.
"וזה דומה שלוקח חיטים וקברן בקרקע שירקבו. וע"י זה יהיו לו אח"כ חיטים "למאכל אדם". שענין "מאכל" נקרא מזה שנהנים. "
אני רק רוצה לפני שממשיכים לדבר על ענין של חיטים ומאכל אדם. מסופר על רבי עקיבא שבא אליו מישהו שהוא לא מישראל, ואמר לו, אתם היהודים אומרים שהבורא ברא את הטבע שלם וכל הטבע זה מעשה ידי הבורא, אז למה אתם פוגמים בברית שלכם בשלמות הזאת?
אז רבי עקיבא, חזר אליו וביד אחת שלו היו חיטים, חיטה וביד שניה היתה עוגה, אמר רבי עקיבא לאותו אדם, תראה, מה יש לי כאן? אומר מה יש לו, אמר, מה יותר טעים? ענה לו בוודאי שהעוגה. אמר לו רבי עקיבא זה מעשה אלוהים וזה מעשה אדם. כלומר, האדם משפר את הטבע, משנה את הטבע, "מרחין" את הטבע. זאת אומרת, שהברית מילה זה לא פגימה זה הסרת הערלה של הטבע.
אז זה, תמיד כשאנחנו רואים כל מיני סיפורים על חיטים ועל מה שנעשה מחיטים זה מרפרר לקדושה שאנחנו מכניסים בתוך הטבע.
משתתפת: פעם שמעתי מדרש שבגן עדן זה לא תפוח זה חיטים.
אורנה: נכון. אז יש מדרש שזה חיטים. צודקת.
"זאת אומרת, במקום שטרם שנכנס לעבודה על דרך האמת היה נהנה רק ממה שנכנס בכלים דאהבה עצמית, (מזה) הוא נהנה עכשיו מדברים שנכנסים בכלים דהשפעה, שזה נקרא "מאכל אדם" ולא "מאכל בהמה", שנקרא תענוגי בהמיות. וזה נקרא "זכה, מדת הדין נגנזה", היינו הרצון לקבל נגנז ואינו שולט, ורק הרצון להשפיע, שנקרא "מדת הרחמים", הוא השולט."
אז ענין זכה, יגיד אחרי זה, זה מהמילה זך, הזדכך. ואני רוצה להגיד משהו מאוד מאוד חשוב.
אנחנו לא יודעים מה זה תענוג מהשפעה. הרצון לקבל שלנו מבזה את זה. הוא אומר, באמת להשפיע את האור הזה אתה רוצה לתת לי? הרי לקבל זה הרבה יותר כיף. זה הרבה יותר תענוג ולא רק זה אלא שזה גם מטרת הבריאה, שהנברא יקבל.
דוגמה קטנה, זה האופן שאנחנו נהנים מהשפעה יותר מאשר קבלה, זה ביחס שלנו אל מול הילדים שלנו. גם זה עד שהם לא מגיעים לגיל ההתבגרות בערך. אבל בואו נגיד, שיש לנו ילד קטן ואנחנו נותנים לו, והוא נהנה, אנחנו חווים וחוות תענוג הרבה יותר גדול מאשר שאנחנו היינו מקבלים את הדבר. לתת לילדים שלי, פה בעצם אני מבינה מה זה תענוג של השפעה. בשאר המקומות, אני לא מבינה את זה. גם אם אני בן אדם שנוהג להשפיע, רוב הפעמים המניעים שלי זה להשפיע בעל מנת לקבל.
אז הרצון לקבל, הנחש שבתוכנו, מבזה את הענין של התענוג בלהשפיע. עכשו, אנחנו גם צריכים להבין, שכדי להתענג מהשפעה, אנחנו צריכים להגיע לרמה רוחנית מסוימת, שהעליון ימצא אותנו ראויים. אנחנו יכולים שנים להתאמן ולתת ברוחניות, ולתת. ולהרגיש אומללים מעצמנו. ולראות איך האור שלנו מאיר את כל מי שבא סביבנו, ואנחנו נשארים בחושך. ואז אנחנו אומרים לעצמנו מה זה הסיפור הזה?
מה זה הסיפור הזה שאני מפיץ כל כך הרבה אור, אבל אני בעצמי חווה אומללות, חווה דיכאון, כל מיני דברים כאלה. אז אנחנו צריכים לדעת שזה שאנחנו עוד לא נהנים מהשפעה, זה מפני שאנחנו עוד לא ראויים. העליון עוד לא מצא אותנו להיות ראויים. לא צריך להתייאש, כי ע"י העבודה שלנו וההשפעה, ובנתינה, ובהבאת הטוב העולם אנחנו בונים כלי. ויום אחד העליון יגיד, עכשו מגיע לך, גם להנות מהנתינה שלך. אבל עד אז אנחנו עלולים להישבר.
יש כאלה שזה קרה להם? וזה קורה להם, שהם מרגישים שהם בנתינה אבל שהם עצמם לא נהנים כל כך מהאור הזה שהם משפיעים. כאילו שהאור עובר דרכם, ולא מגיע אליהם. ושואלים את עצמם למה? אני בנתינה, למה האור לא מגיע אלי?
מה זה אור? אור זה שמחה, אושר. למה אני לא שמחה? למה כל מי שאני עוזר לו הוא מתפעם, הוא שמח וזה גם עוזר לו לחיים שלו? למה אני עדיין לא שמח? אני לא מבין את זה. אני חושב שזה איזשהו טעות, טעות קוגניטיבית או איזשהי טעות בתפיסת המציאות. עד שאני מבין את מה שהקבלה אומרת – מבין לעומק – שאני עדיין לא בניתי את הכלי שאני אוכל לקבל את האור ולמרות זאת, בגלל התפקיד שיש לי בעולם, או כלפי אנשים אחרים, אני מחויב לתת מה שיש לי כי אני יכול לתת ועדיין בעצמי עוד לא מצאו אותי ראוי לקבל.
האם הדברים שלי מהדהדים לכם או זה סינית, יפנית, קוראנית?
זה לא חייב להיות חוויה טוטאלית. זה יכול להיות חוויות זמניות. אז אני מבקשת בבקשה הדהוד.
משתתפת: אצלי זה מהדהד.
אורנה: אצלך זה מהדהד, יופי, זה לא נעים להשאר בודדה במערכה.
אבל להבין את זה, זה כזו חכמה. להבין שלהשפיע, להנות מהשפעה, זה גם מתנה. אנחנו מבזים את זה. זה לא מובן מאליו בכלל ואני לא מדברת על השפעה מניפולטיבית.
משתתפת: אני יכולה לומר שבזמן ההשפעה, אני מאוד נהנית, אבל ברגע שהיא מסתיימת, גם ההנאה מסתיימת. אני יכולה לעבור מהר מאוד מחוויה של באמת שמחה אמיתית בתוך ההשפעה – לחושך.
אורנה: כמו שאמרתי, זה לא חייב להיות גורף, זה יכול להיות נקודתי – הפער בין כמה שאני נותן למה שאני חווה כשמחה. אבל יום אחד, זה קורה. הפירות, החיטה שזרעת ונרקבה ובינתיים רק חשת את הפירוק, יום אחד היא תצמיח זכר, והזכר הזה הוא יהיה, זכר במובן של השפעה, שמלבבת, מלבלבת, משמחת.
משתתפת: אולי יש גם סכנה בזה שאם אני משפיעה ואני נהנית וזה משמח אותי, אז למעשה השפעה הופכת שוב רצון לקבל לעצמי.
אורנה: נכון. אז צריך להבחין בין שמחה אסטרלית לאחדות. לתחושת אחדות עם זה שאני משפיע לו. לא תחושה שאני עושה לו טובה, אלא תחושה שדרך ההשפעה אני זוכה בתחושה של אחדות. זה לא שמחה אסטרלית. זה ההבדל.
משתתפת: יכול להיות שלכן גם השמחה הזאת היא יותר נדירה.
אורנה: נכון. נכון מאוד.
משתתפת: אני זוכרת כשלמדתי באוניברסיטה לפני הרבה שנים, היינו קבוצת לימוד של כמה חברה. למעשה אני הסברתי להם את הדברים, יכולתי לראות את הדברים ולהסביר, הם הוציאו בין 90 ל- 100 ואני בקושי עברתי, הייתי באיזור ה- 70 כזה, וככה זה היה כל הזמן – אני מסבירה, מלמדת, הם מבינים סוף סוף, הם יודעים ואז מוציאים את המאיות שלהם.
אורנה: איך הרגשת?
משתתפת: הרגשתי בשני צדדים. אחד, שזה לא פייר, ומה פתאום, לכאורה אני הייתי צריכה לקבל את הציון הטוב, אבל אני לא יודעת לעשות מבחנים כמו שצריך, אני לא מבינה את השאלות, לא יודעת בדיוק. מצד שני הרגשתי שאני ממש הכרחית בקבוצה הזו. זאת אומרת, שני צדדים, אחד שהם צריכים אותי ואני מביאה תועלת שזה היה בשבילי כן חשוב, דבר שני זה שהם מקבלים את הכל, אין מה לעשות.
אורנה: אבל גם אם צריכים אותי ואני מביאה תועלת, זה עדיין לא זך.
משתתפת: נכון
אורנה: זך לגמרי זה שאני שמחה לגמרי במה שהם מקבלים בלי קשר למה שאני מקבלת.
משתתפת: זה בחיים היותר מאוחרים. אז הייתי צעירה ותחרותית.
אורנה: ברור. זה ברור אני רק מחדדת את ההבדל כי זה דברים מאוד מאחזי עיניים. אנחנו יכולים בקלות לטעות שהנתינה שלנו באה מהמקום הכי טהור, הכי זך, וזה לא, כמו שאת אומרת, זה בשלבים בחיים.
משתתפת: אני יכולה להגיד, עם נערים מתבגרים מאוד עולה לי הענין הזה שהוא הפוך מילדים קטנים, של נתינה, שאתה לא ממש מקבל, אין שם בכלל את הדבר הזה. יום אחד אולי זה יבוא ויקרה אבל כרגע זה לא שם.
אורנה: אם זה הילדים שלך זה משהו אחר.
משתתפת: נכון, אז אני אומרת, התסכול שהרבה פעמים אני אומרת, אני אגיד שני דברים הפוכים, יש שם מצד אחד תסכול, כי רגע אני נותנת להם ואין פה שום איזון בדבר הזה. במקומות שזה מדויק לי, אז בכלל זה לא יושב שם. נגיד בהוראה כשאני מלמדת, ושם כשאני פוגשת רגע מסויים כששם אני לגמרי מרגישה שאני אפילו, זאת מילה שכבר השתמשו בה הרבה, לא רוצה להגיד צינור, כמו מן רגע כזה שהוא מעבר אלי, זה לא קשור אלי זה קשור לרגע מסוים שאני באחדות, כמו שאת אומרת…
אורנה: שהם מתפעמים מהדבר.
משתתפת: גם אני בדבר הזה, גם הם מתפעמים מהדבר, זה יכול להיות רגע של אחדות בלהרגיש אותם, לפגוש אותם וזה יכול להיות בנושא, במשהו שאנחנו עוברים דרכו ושם אני מרגישה שיש רגע מאוד מיוחד שהוא לא קשור בי, בי האגואיסטי, בי האינדיבידואלי. זה רגע מיוחד.
אורנה: זה רגע מיוחד של אושר גדול. הנתינה שלך מביאה אותך לאושר גדול. אז אני אומרת, לזה קוראים בחכמה ש"אדם דש בעקבו". שם את ההשפעה ואת האמונה כדבר הכי נמוך שהוא דש בעקב. אז את זה אנחנו רוצים לרומם. אנחנו רוצים לרומם את המקום הזה ולדעת שאין שמחה גדולה יותר משמחת ההשפעה. רק העולם המודרני הגיע בעצם, זה בצדק, כלומר מה זה בצדק, בתכנית האלוקית, היינו צריכים להגיע לאגואיזם הכי גדול, לפני גמר תיקון, ממש ממש כמעט למלכות המצומצמת, לנקודה הכי שחורה, אז יש שכחה גמורה לגמרי. שכחה גמורה שבעצם אנחנו אף פעם לא נקבל את העונג על הרצון לקבל לעצמנו. וזה אף פעם לא יהיה. צמצום א' אף פעם לא יתבטל. אבל נקבל את כל העונג. את כל מטרת הבריאה אבל לא על הרצון לקבל לעצמי.
מי שעובד על הרצון לקבל לעצמי, הוא בעצם עובד נגד החוקיות של הבריאה, ואז העונג מסתלק. זה חוקיות. העונג מסתלק ואז אני רוצה עוד. יש לי חוויה של עונג ואז באה הסיטרא אחרא, אומרת, אתה רוצה עונג? ניתן לך עונג. ואז היא מתחילה לשלוט בנו, וכל פעם שאנחנו רוצים עונג אז אנחנו מושכים אור ואז הסיטרא אחרא באה וניזונה מהאור הזה. אז אנחנו הולכים ומצטמקים והיא הולכת וגדלה.
תמונה מאוד יפה של זה, זה הטבעת, טבעת העוצמה בשר הטבעות, שהיא בעצם התחילה לשאוב את החיים של כל מי שהחזיק בה. איך קראו לייצור הזה, לאדם שהפך להיות יצור? אפולו.
משתתף: כל הטבעות שניתנו למלכים, למלכי האדם, הפכו להיות שבויים.
אורנה: בדיוק, הפכו להיות שבויים ברצון לקבל, זה בדיוק אותה תמונה. ואז הוא מתחיל לעכל אותו, ובסופו של דבר הוא נראה כמו איזה יצור נורא אבל עדיין התשוקה, כמו מישהו שמכור לסמים.
משתתף: רק הקרייב
אורנה: הקרייב יותר חזק מהכל. הוא מוכן למכור את אמא שלו בשביל זה. זה מה שהסיטרא אחרא התכוונו, שאנחנו מתמכרים לרצון לקבל.
אז אומר לנו כאן הזוהר, אומר לנו, התורה אומרת לנו, אומר לנו "ברכת שלום", אם אנחנו נקבור את האישה שבנו באדמה, נקבור זאת אומרת נזרע באדמה, אז התהליך שיקרה בפנים, התהליך של הפירוק, ממש לאטומים, יצמיח משהו חדש שזה זכר, שזה מידת ההשפעה וזה כמובן תהליכים והוספתי על זה שלזכות במידת ההשפעה זו זכות.
רק כשאני מזדככת נותנים לי את העונג של מידת ההשפעה. בהתחלה לא.
אז לפני שאנחנו סוגרים, אשמח לשמוע תגובות שלכם, איך אתם התחברתם לזה.
משתתף: אני בעיקר מתייחס לחלק האחרון, לדוגמאות שניתנו פה. אני הייתי מאלה שמצלמים את המחברות ושואל את הבנות שלי בכיתה לאיזה קורסים הן הולכות, ואז הייתי הולך לקורסים שהן הולכות כי אז הייתי סומך על מישהי שתדע ללמד אותי ואני הייתי מוציא את הציונים הגבוהים, אז סליחה.
דוגמאות פנטסטיות. אני מתעסק באחרונה עם השאלה – כי איכשהו יוצא שאנשים לפעמים באים לשאול או להתייעץ או להשתתף, אני מאוד נזהר מלהנות מהדבר הזה, כי אני לא יודע עדיין אם אני יכול ליפול לגבהות רוח כזאת או איזה סוג של משהו שהוא ברמת האש שהיא לא מרוסנת ובין משהו שהוא נכון. ואני מנסה מאוד לדייק את עצמי שאם מישהו בא ומשתף אותי באיזשהו כאב, אז אני ממש נושא בתפילה בחשש, בבקשה תעזור לי לבוא ולתת מה שצריך , אני קודם כל איזה ביוגרף, אבל לתת מה שצריך.
אורנה: אז יש את הפסוקים האלה שאני אומרת בהתחלה:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ
מה שאנחנו עושים יכונן אותו בתוכנו. אז כמה פסוקים כאלה, הם כמו רשת הגנה.
משתתף: ממש ממש. ושוב, אני יכול בקלות להיכנס להיי, אני מכיר את עצמי.
אורנה: להכיר את עצמי זה להכיר בחסרון שלי. אז הסתר אחד כבר נגמר. אני בהסתר אחד. פה יש לי סיכוי. אבל אם אני לא מבין את זה, אני אפילו לא יודע מה לבקש.
וזה המקום הכי גרוע שיכול להיות. אני לא יודע שיש לי חסרון. אז מה שאנחנו צריכים להתפלל, זה להתפלל לחסרון לא לאור. להתפלל למקום שהאור יוכל להכנס בו. כי אם אני לא יודע, אין לי מקום. הבורא נקרא "המקום" גם. אז גל עיני ואביטה, מה אביטה? אביטה בחסרונות שלי, כי אם אני לא יודעת אותם אין סיכוי שהאור ימלא אותי. זה נקרא תפילת חסרון לחסרון. חסר לי ידע החסרון שלי. אני בטוח שאני נפלא. אז אין לאור מה להתעסק איתי כי אני לא בבקשה. זה הסתר כפול.
משתתפת: עלה לי עכשו, חשבתי שהפעמים שבהם אני הכי נהנית מהשפעה זה תמיד אחרי נפילה גדולה, וכשאני באה ממקום מאוד מאוד נמוך, אז באמת זה מסביר את הנושא של ההנמכה וההגבה, זאת אומרת, רק אז אנחנו באמת יכולים להנות מהשפעה כשאין לנו כלום, כשהתחושה היא של עליבות מאוד גדולה.
אורנה: נכון. וגם צמצום ב' שעוד לא למדנו, ונלמד בכנס ב"ה, גם כן לא הספיק. המערכת נשברה גם בצמצום ב' ואז הגיע שלב נוסף שנקרא עיבור, שבו אני הופך להיות קטן, עוד פעם עובר ברחם אימו. ואז בונים לי גנטיקה חדשה.
אז יש לנו גדלות, צמצום א', קטנות צמצום ב', ועיבור, עולם התיקון, עולם אצילות. אז רק כשאני רק באמת מושפל, החיים השפילו אותי כל כך, כבר אין לי שום חשיבות עצמית, ממש, אין לי לעצמי שום חשיבות עצמית, תארתי לכם מה שהיה לאחת מהמטופלות. זה כבר לא מעניין החשיבות העצמית שלי, רק אז מתחילה הדרך לתחושה אמיתית של הבורא.
זמן ההכנה מאוד ארוך, כמעט כל החיים.
משתתפת: רציתי להגיד, שאהבתי את מה שנאמר שם זכה. התהליך של הזדככות. של כל העבודה הזאת, זה מאוד יפה, ואהבתי גם מה שאמרת שדרך הילדים שלנו אנחנו מרגישים את התענוג הזה של לתת ואתה שמח שהם מקבלים, אז זה חיבר אותי דרך העבודה שלי, אנחנו עושים הרבה עבודה עם אנשים נזקקים. ויש המון שמחה בלעשות את העבודה הזאת, והרבה פעמים אני שואלת, גם בעבודה, גם בייעוץ, איפה הנקודה שאני מרגישה שאני שמחה בעבודה כמו שיעל אמרה? שמח בעבודה זה מן הרגשה כזאת … וזה גם ביחד עם זה, זה מאוד מתיש, משאיר אותך הרבה פעמים מאוד מותש, זה עבודה קשה, וגם לפעמים יש את ההרגשה שעשינו משהו טוב וזה אולי מן הרגשה של, יש בזה קצת מהאגו.
ואני זוכרת שהיתה איזשהי קבוצה של מתנדבים אצלנו שרצו לעשות משהו מאוד טוב, הם רצו לעשות ארוחה פעם בחודש לאנשים נזקקים של הקבוצה שאנחנו עובדים איתה, והיתה הרגשה שהם עושים את זה בשביל להרגיש טוב בשביל עצמם, כי הם עמדו והסתכלו על האנשים העניים האלה שיושבים לאכול וזה היה ממקום כל כך יהיר, היתה הרגשה לא נעימה, היתה הרגשה, של אנחנו מאכילים את העניים, זה היה פשוט נורא.
אורנה: יפה. אז לא היה להם את הידיעה הזאת בכלל שאת עכשו אומרת. הם לא ידעו שהם כאלה.
משתתפת: היתה שיחה אחר כך.
אורנה: אחרי זה הם ידעו. תודה. הוספת לנו מאוד.
משתתף: בטח כעסו עלייך שבכלל העזת להגיד דבר כזה עליהם.
משתתפת: אמרנו את זה יפה. זה משהו שגם אנחנו עברנו. כי אתה עובר את זה תוך כדי העבודה. אני עובדת עבודה סוציאלית, אז אתה נפגש עם זה בכל מיני רמות.
אורנה: כולנו עוברים את זה. כי זה מה שעברו הנשמות, וזה מה שעברו העולמות. אנחנו עוברים מה שקרה למעלה, גם אנחנו עוברים, כל זה באדם אחד, כל החכמה.
משתתפת: דיברת פה על כריתת הערלה של האגו של האדם והקליפות והרצון לקבל, איך בגשמיות, בברית עצמה, זה לוקח שניה, אבל איך ברוחניות, לחתוך את הרצון לקבל שבנו, והאגו, לוקח שנות חיים.
אורנה: לוקח שנות חיים. גם בגשמיות זה כואב מן הסתם.
משתתפת: כואב כן, אבל ברגע.
אורנה: נכון. זה הסמל. אבל התהליך עצמו זה תהליך של חיים.
משתתף: גם יש את הכאבים של אחר כך.
אורנה: אתה זוכר…
משתתפת: זה כאב של האמא, נראה לי יותר.
משתתפת: נותנים לתינוק יין.
אורנה: אור חכמה. בכל מקרה, כן נכון. אבל שלא תחשבו שתקופת חיים זה הרבה. אנחנו נגיד תודה אם זה יהיה במהלך האינקרנציה הזאת, כי הרי אנחנו נכנסים לאל זמן. אז גם אם זה יקרה ביום אחרון של חיינו, אנחנו נרגיש שכל חיינו היו ראויים. רק הזמן הארצי לא משחק פה. אז אם זה קורה לנו בתקופה חיים, מה שנקרא, דיינו.
משתתפת: זכינו
אורנה: זכינו
משתתפת: אני חושבת על מה שאמרת ששמחת ההשפעה, להנות מהשפעה זו מתנה, ואני חושבת לעצמי שאם מישהו כן צריך לתת ולהשפיע והוא לא עושה את זה.
אורנה: נכון. צודקת.
אורנה: נכון, אם הוא לא עושה את זה, זו בעיה.
משתתפת: הוא לא מקים שכינתא מעפרה.
אורנה: הוא לא מקים שכינתא מעפרה. הוא לא מוסיף לכוחות הטוב, הוא מוסיף לכוחות הרוע. אבל זה תהליך של התפתחות אישית ובעיקר מדובר על אנשים שהם כבר בדרך, כל היתר הם בינתיים בתרדמה. לא מדובר על אנשים שהם בתרדמה. מדובר על אנשים שהתעוררו כבר, שהתעוררה להם הנקודה שבלב. כל מי שבתרדמה, לא באים איתו חשבון בכלל, הוא ישן. יבוא לעוד גלגול.
שבת שלום!