קול שופר כקולה של הנפש פרשת ניצבים

ט אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם, לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם:  רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם, זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל, אִישׁ יִשְׂרָאֵל.  י טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם–וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ:  מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ, עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.  יא לְעָבְרְךָ, בִּבְרִית יְהוָה אֱלֹהֶיךָ–וּבְאָלָתוֹ:  אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.  יב לְמַעַן הָקִים-אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם, וְהוּא יִהְיֶה-לְּךָ לֵאלֹהִים–כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לָךְ; וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. דברים כ”ט

 

פרשה זו נלמדת בשבת שלפני ראש השנה, ומסכמת את מהלך השנה החולפת.

לפי המסורת, נברא האדם בא’ בתשרי, ואילו העולם התחיל להיברא בכ”ד באלול – ששה ימים שקדמו לבריאת האדם. למרות זאת, נספרת השנה החל מבריאתו של האדם, ללמדנו על חשיבותו בעבור הבריאה כולה. רק האדם לבדו, בעת היותו עד ונוכח, ומשקף דרכו את הבריאה, נותן לבריאה ולכל הכלול בתוכה תוקף, משמעות ותוכן.

הדברים  כולם נפגשים באדם. אם קורה משהו מסוים בעולם, והאדם לא נמצא שם כדי להדהד את הדבר, הדבר כמו לא קרה. ללא החוויה האנושית, כאילו מה שנברא נברא לחינם.

יש יחסי גומלין בין החוויה האנושית לחוויה האלוהית; אלוהים זקוק לאדם כדי לחוות את עצמו. הדברים אותם חווה האדם חווה ביום יום, חוזרים ומהדהדים בעולמות העליונים, וכך אלוהים בעצמו מתנסה בבריאה אותה הוא ברא[1]. וגם ההיפך – קולו של האדם, אם הוא מחובר לשורש נשמתו, לעולמות הרוח – יכול להדהד את הבריאה כולה.

ע”פ מדע הרוח האנתרופוסופי, חיות הישויות הגבוהות מחדש את הביוגרפיה של בני האדם, לאחר מותם של האחרונים. באופן הזה הן מכוונות את הקרמה של האדם במהלך חיים נוסף, בהתאם למעשיו המוסריים או הבלתי מוסריים. הישויות הגבוהות, האלוהות, זקוקות לאדם – על מנת לאזן את הקרמה האישית והעולמית. קיימת תלות הדדית בין האדם לבין האלוהות, הן בהקשר לגורל, והן במובנים נוספים.

ר. שטיינר מצטט את אנג’לוס סילזיוס בשירו:

” יודע הנני שבלעדי לא יוכל אלוה ולו רגע לחיות;

אילו נמוגתי לאין- חייב היה לוותר על הרוח.”…

מתוך: שטיינר, יחסי קרמה, כרך1 , הרצאה 6 עמ’ 47

אנג’לוס, אומר שטיינר, היה עדיין מודע לכך שהאלים תלויים בעולם, כפי שהעולם תלוי בהם. הוא ידע שהתלות הדדית היא, ושעל האלים לכוון את חייהם בהתאם לחייהם של בני האדם.

האדם נקרא גם “עולם קטן”; קומת אדם זה החלוקה שלו לכל עשרת הספירות בבריאה[2]. נאמר בתיקוני הזוהר, שיש בו באדם עשרה דפקים בכל מיני מקומות בגוף ולא רק בלב. כל דופק מאפיין ספירה אחת. הדופק המודגש ביותר בכל אדם מעיד על הממד בו הוא נמצא, כשכל ממד גבוה מהאחר. קולו של האדם יבטא את הספירה הזאת, וכך ניתן יהיה לדעת איפה ממוקם האדם מבחינת התודעה שלו.

 יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם–לֹא-נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ, וְלֹא רְחֹקָה הִוא.  יב לֹא בַשָּׁמַיִם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲלֶה-לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יג וְלֹא-מֵעֵבֶר לַיָּם, הִוא:  לֵאמֹר, מִי יַעֲבָר-לָנוּ אֶל-עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ, וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ, וְנַעֲשֶׂנָּה.  יד כִּי-קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, מְאֹד:  בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ, לַעֲשֹׂתוֹ.

מה הוא הפה וכיצד הוא קשור ללב? הכוונה אינה למילים רגילות,  לקומוניקציה, אלא ליציאה של הרוחני-נפשי מהכוח אל הפועל. הקול, לפני שהוא נהיה מילולי ותוכני, הינו הביטוי העמוק ביותר של נשמת האדם ושל היותו חלק אלוה ממעל – חלק המיוחד לו.

 אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהוָה לֹא עָשָׂה. עמוס ג’ ו’

מדוע תוקעים בשופר בראש השנה?

קול שופר הוא אותו קול בסיסי, קולה של נשמת האדם, לפני שהולבשו עליו תוכן ומילים. והכוונה: מי אני כאדם לפני שהלבשתי על עצמי לבושים?

בראש השנה נשפט אדם על דרכו. האם היה נאמן לדרך אותה התווה לעצמו? האם דרכו תאמה לקול ליבו?

תרגיל:

חשבו על מעשה אחד אותו עשיתם השבוע, שהיה בתואם עם חוקי המוסר הרוחניים- אלוהיים.

[1] כשמפרשים כך מתוך התפיסה הקבלית, יש תמיד מאוד להיזהר ולומר את המילים בפרופורציה הנכונה. צריך לזכור שיש כמה סוגי תפיסה של האלוהות. בהקשר הזה זו התפיסה האישית.

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *