הפרשה כולה מלאה בנושאים מרתקים, הנוגעים לאדם באשר הוא; בחרנו הפעם להתייחס לפסוקים הבאים.
ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה–אָסֻרָה-נָּא וְאֶרְאֶה, אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה: מַדּוּעַ, לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה. ד וַיַּרְא יְהוָה, כִּי סָר לִרְאוֹת; וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה, וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה–וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. ה וַיֹּאמֶר, אַל-תִּקְרַב הֲלֹם; שַׁל-נְעָלֶיךָ, מֵעַל רַגְלֶיךָ–כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו, אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא. שמות ג'
הקריאה למשה פעמים – משה משה, הינה קריאה לשני ממדים באדם: משה שלמטה בגופו, ומשה שלמעלה בנשמתו.
נאמר במדרש שקולו של האלוהים נשמע למשה בדמות קולו של אביו, וזאת על מנת שמשה לא יפחד מהמפגש הבלתי אמצעי עם הנשגב. מבחינה פסיכולוגית, שמיעתמהמקום(אלוהים) מדבר אליו בקולו המוכר של אביו, זהו דבר אותו יש ביכולתו של משה לשאת; אלוהים מדבר אל האדם ממקומו שלו.
ויאמר הנני; משמעו- אני נוכח. המגע עם אלוהים זה עצם היותי נוכח, מוכן ומזומן לעשות את דברו.
של נעליך מעל רגליך: הנעל היא משל לגוף האדם הנושא את האדם העילאי כנעל; על האדם לחלוץ את גופו כנעל, על מנת שהנפש תישאר בטהרתה ובניקיונה. מאותו הרגע הופך משה לישות נפש – רוח, שגופה הוא כלי שרת לאבריה הגבוהים יותר, בצורה מודעת.
ואז מתחיל הגילוי האלוהי- וַיֹּאמֶר, אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק, וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב;
האופן שבו האבות הם אבות לא נאמר בממד הביולוגי, אלא בממד של מסירת התוכן הרוחני שהגיע לעולם דרכם, אותו הם מסרו לנו כירושה. שנאמר: מעשה אבות סימן לבנים.
גם אלינו אלוהים מדבר; לאו דווקא דרך הסנה הבוער. דברו של אלוהים נשמע דרך אירועים הנראים טריוויאליים, דרך 'צירופי מקרים' לכאורה, דרך אנשים החפצים בטובתנו, וגם דרך אלה החפצים ברעתנו. האם אנחנו שומעים? האם אנו מקשיבים? האם אנו מבינים? או שאנו מציבים לאלוהים תנאים?
האם אנחנו 'משילים את נעלנו', על מנת להיות ראויים?
בפעם הבאה שנשמע את דברו של האלוהים, האם נדבק ברצון האישי שלנו, ונדחיק את הקול לירכתי ההוויה? או שנתייצב ונאמר: הנני!?