28.10.2020 – לימוד 54
לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן
תמלול הלימוד:
הרב אשלג נחשב למקובל גדול. בן זמנו של הרב קוק.
"גם כבר ידעת, אשר בא"ס כבר קבועים וקיימים, כל המציאות וכל הבריות הראויים שיבואו בעולמות, עם כל הרחבתם ותכלית תפארתם ושלימותם, העתיד להתגלות בעולמות בשבילם והרי לך בעליל, אשר עוד בא"ס, כבר יצאו ונגלו כל הרצונות העתידים להתגלות, וגם נתמלאו על שלימותם ומילואם הסופי, והשלימות והמילוי, שהוא בחינת האור העליון, הוא שהוליד וגילה את הרצונות הללו. באופן, אשר המילוי של הרצון, הוא קודם וגורם לגילוי אותו הרצון המיוחס למילוי ההוא, כמבואר. "
הרב אשלג
אומר הרב אשלג שבאינסוף – האינסוף זו הבריאה הראשונה – שהבורא, שהוא סיבת הסיבות ועילת העילות, נקרא 'עצמותו', לפחות לפי היהדות. ב'עצמותו' אין לנו שיג ושיח, כי 'מה שלא נדעוהו, לא נגדירו בשם' – אין לנו שם למה שאנחנו לא מכירים. האינסוף זו הבריאה הראשונה, וכל פעם שאנחנו מדברים 'מבחינת הבורא', אנחנו מדברים על האינסוף. האינסוף הוא הנברא הראשון, אבל מבחינתו הוא הבורא, לא מדברים מעבר אליו.
האינסוף – שלא היה לו סוף. זה השם שלו. היה שם אור אינסופי, כאן הוא נקרא 'אור עליון'. אור – זה כל השפע האלוהי. לדברי הרב אשל"ג, באינסוף כבר היו קבועים 'כל המציאות וכל הבריות הקבועים בעולמות' – באינסוף היה כל היקום, וגם כל אחת ואחת מהנשמות.
'עם כל הרחבתם ותכלית שלמותם העתיד להתגלות בעולמות בשבילם' – לא רק שהיו כל הנשמות, אלא כל הביוגרפיה שלהם, בכל העולמות וההשתלשלויות שלהם, מהאלפא ועד האומגה, מתחילת העולמות ועד סופם.
'והרי לך בעליל כבר יצאו ונגלו כל הרצונות העתידים להתגלות וגם נתמלאו על שלמותם ומילואם הסופי' – כל איזשהו חיסרון שבעולם, כל רצון שבעולם – כבר היה מלא, כל כמיהה שבעולם – כבר קיבלה את מילואה, כל שאלה שבעולם – כבר קיבלה את תשובתה, כל ריק – כבר היה לו את המילוי.
'השלמות והמילוי שהוא בחינת אור העליון הוא שהוליד וגילה את הרצונות הללו, באופן אשר המילוי של הרצון הוא קודם וגורם למילוי הרצון המיוחס לרצון ההוא' – התשובה קיימת כבר לפני השאלה, המלא קיים כבר לפני החסר, הסוף קיים כבר לפני הדרך אל הסוף. קרמת העתיד שלנו קיימת לפני שאנחנו מגיעים אליה. הכל כבר קיים באינסוף, ובאינסוף זה אושר מושלם, זה אור אינסוף שלם. כך שקרמת העתיד של כל אחד מאיתנו היא להיות באור אינסוף.
מה שאנחנו עושים זו הדרך לשם, והדרך שאנחנו עושים לשם יכולה להיות קלה יותר או קשה יותר, קצרה יותר או ארוכה יותר, כל אחד בהתאם לקרמה שלו. אבל כולנו נגיע לשם. כל שאלה שיש לכם – יש לה כבר תשובה. זה מפעים. זה כל-כך מעורר תקווה. מעורר תקווה שגם אם אני בייאוש הכי גדול שבעולם – המילוי של הרצונות שלי (בתנאי כמובן שהם ברצונות הנכונים), והאושר המושלם שלי, כבר קיים כאן ועכשיו. אמנם בצורה של 'בכוח' ולא 'בפועל', אבל כל התוכנית המלאה – מתחילתה ועד סופה, משבתאי קדמון עד וולקן – הכל קיים ונוכח בבת אחת.
כל הבריאה היא לא השתלשלות בזמן. אמרנו בעבר שאין זמן ברוחני. זה לא שקודם זה בא, ואחרי כן הדבר הבא. רק מבחינתנו זה עניין כרונולוגי. מבחינה רוחנית – בבת אחת אלוהים ברא, הבורא ברא, עצמותו ברא – בבת אחת את הכל. הכל בבת אחת. ואנחנו רק עושים את הדרך לשם.
עצם העובדה שאנחנו עושים את הדרך לשם מאפשרת לנו להיות חלק מהבורא. אנחנו רוכשים את הידע הזה, ואנחנו מקבלים את האור, דרך העבודה שלנו. זה מה שהופך אותנו לשותפים, ולעצמאים, ולאינדיבידואלים, ולכאלה שלא אוכלים 'לחם ביזיון'. לחם בזיון זה לחם שאנחנו לא עמלנו בשבילו. לכן ירדו מגן עדן – 'בזיעת אפך תאכל לחם'. רק במדבר ה-מן ניתן מהשמים, לא ביומיום.
משתתפת – זה מאוד יפה. זה קצת כמו הפוטנציאל של הזרע – בזרע יש את כל הפוטנציאל, כל העץ כבר טמון שם. אבל לא ראיתי בטקסט את ההבטחה לטוב.
אורנה – אור עליון. נקרא את זה שוב, זה מופיע גם פה, למרות שקראתי רק חלק מתוך טקסט יותר ארוך. 'כבר יצאו ונתגלו כל הרצונות העתידים להתגלות' – זו כל הבריאה והרצונות שלה והחוסרים שלה, וגם נתמלאו על שלמותם ומילואם הסופי, והשלימות והמילוי שהוא בחינת אור העליון הוא שהוליד וגילה את הרצונות האלה'. אנחנו רגילים בחיים שלנו שקודם יש שאלה, ואחרי זה יש תשובה. הוא אומר לנו שלא, אלא שהתשובה הייתה קודם, המילוי היה קודם.
זה כמו שמלמדים שברים בחינוך וולדורף – הם לא מלמדים חצי ועוד חצי, אלא הם לוקחים קודם כל את השלם. השלם היה קודם, האחד היה קודם, ואז מחלקים אותו. זה לא שהפרטים היו קודם, אלא הכלל היה קודם. קודם כל הייתה האחדות, ואז…. אני לא אגיד שהאחדות התפרקה כי ברוחני אין דבר כזה של 'העדר' – אם האחדות התחלקה, אז מתקיימים בו זמנית גם האחדות וגם הצורה של החלוקה. אנחנו לא יכולים להגיד שהאחדות התפרקה ולא הייתה אחדות. האחדות התפרקה אבל גם האחדות נשארה, כי אין הֵעַדֵר ברוחני. אתן את זה בדימוי: אם אני נותנת לך תפוח, אז התפוח הזה אצלך ואצלי אין – ברוחני זה אחרת, זה כמו להדליק נר מנר: אני נותנת לך את האור, אבל האור נשאר גם אצלי.
זאת אומרת שהייתה איזושהי חלוקה אבל השלם נשאר. כל זה בשביל שאנחנו נעשה את הדרך. למה הדבר דומה? דומה להורה שנותן לילד פאזל. ההורה לוקח את הפאזל השלם ומפרק אותו בשביל הילד. אומר לילד 'הנה פאזל, בוא תתחיל לבנות'. ההורה צריך שהילד יבנה את הפאזל? לא. יש כבר את תמונת הפאזל השלם – על הקופסא. לכל פאזל יש תמונה שלמה, על פיה הילד מרכיב את הפאזל. אז התמונה השלמה קיימת, למה האבא פירק אותה? כדי שילמד לחבר אותה. בפאזלים מורכבים יש חתיכות ש'כמעט' מתאימות, ובא לך לדחוף קצת כדי שזה יהיה מתאים, אבל אי אפשר – אם את לא שמה את החתיכה הנכונה אז את לא מרכיבה את הפאזל. אין הנחות. אין כמעט. לכן הילד צריך ללמוד להרכיב את הפאזל באופן הנכון כדי להגיע לתמונה השלמה. זה דימוי לפיו אפשר להסתכל על הבריאה. הפאזל נמצא, התמונה השלמה נמצאת, היא לא הולכת לשום מקום. היא לא מתפרקת. והאדם – הוא צריך לסדר את החלקים. למה? כי אני רוצה שתהיה שותף בבריאה. אני לא צריך את זה, אבל אני רוצה לתת לך את ההזדמנות. תסדר את זה איך שאתה רוצה, אבל תדע שיש רק תמונה אחת נכונה. אתה יכול להגיע לתמונה הנכונה תוך יום, תוך שנה, תוך כמה גלגולים – כל בחירה היא בסדר. התמונה השלמה נמצאת, ואנחנו צריכים רק למצוא את הדרך. לכל אחד יש דרך משלו. יש כאלה שמסדרים את הפאזל קודם כל מהמסגרת, יש כאלה שעושים קבוצות קבוצות ובסוף מחברים בינהן, אבל את הפאזל אי אפשר לסדר באופן שרירותי, משום שהחלקים מתאימים זה לזה באופן מדויק כדי שהתמונה השלמה תיווצר. התמונה השלמה – שהיא האור העליון, היא האושר המוחלט, היא ההתעלות המוחלטת שלנו שכולנו רוצים אותה – היא קיימת. היא לא הלכה לשום מקום. אין הֵעַדֵר ברוחני – ברוחני, כשאני נותן לך משהו, אני לא חסר. כמו אש מאש. הוא נשאר אצלי וגם עובר אליך.
אני עכשיו בתפקיד המורה. אני מלמדת אתכם משהו שאני יודעת. לאחר המפגש הזה הידע הזה יהיה אצלכם. האם הוא יעדר ממני? לא. יהיה הידע הזה גם אצלי וגם אצלכם. מחר תעבירו את זה למישהו אחר – יעדר מכם הידע הזה? לא. אז יהיה הידע בשלושה מקומות, ושלושים מקומות, ושלושה מליון מקומות. זה מה שנקרא 'אין הֵעַדֵר ברוחני'. מי ששומר אצלו ידע רוחני הוא משוגע. לא מבין בכלל – זה חטא גדול לשמור ידע רוחני: זה לא שלך בכלל, ואתה גם לא תהיה חסר אם תיתן אותו. אם אתה שומר אותו אצלך, זה סימן שאתה רוצה להשתמש בידע הזה ככוח – שיהיה לך את הידע ולאחר לא יהיה.
משתתפת – יש לנו במשפחה ביום כיפור מנהג להרכיב פאזל גדול עם השכנים. קונים במיוחד פאזל גדול של 1000 חלקים, כי זה הזמן היחיד לדבר כזה. בהקשר של הייאוש – באמת כשמרכיבים פאזל כזה גדול, בהתחלה זה ממש מייאש, כי את בכלל לא יכולה לראות איך תשימי את הדבר הזה. יש כאלה שעוזבים וחוזרים… וכשיש את התמונה השלמה זה עוזר, וכשאתה מתקרב להשלים אותה אתה רואה שעוד רגע את השם.
אורנה – פאזל מורכב מהרבה חלקים, כמו החיים שלנו – מעורר רגעים של ייאוש. יש אזורים של כתמים כאלה, והכל נראה אותו דבר וקשה למצוא את החלק המדויק.
משתתף – מבחינת הידע שאת מעבירה, זה כמו שנר מדליק נר וזה לא מוריד מהעוצמה שלו.
אורנה – נכון. על נאמר 'אין העדר ברוחני', ונאמר גם 'אין שינוי ברוחני': זאת אומרת שאם אני השלם, ואחרי זה יצרתי עולם של 10 ספירות, גם אני נשארת עדיין. זה שיש שינוי לא אומר שאני השתניתי. השלם נמצא. זה לא אינטואיטיבי עבורנו כי אנחנו יודעים שאם ניקח תפוח ונחלק אותו ל 10 אז יהיו 10 חלקים. אבל ברוחני זה לא כך. ברוחני – אם יש לי תפוח, ואני מחלקת אותו ל 10 חלקים, גם התפוח השלם עדיין נמצא, כי אין שינוי ברוחני, הוא לא משתנה גם אם חילקתי אותו. ואם את 10 הספירות מחלקים ל 10, וכך הלאה לכל חלוקה שהיא, הכל נמצא בבת אחת בשלמותו ברוחני.
מה עוד אין ברוחני? אין זמן. עבר הווה עתיד – ביחד. אנחנו יכולים להגיד שהעתיד שלנו כבר קיים. הוא קיים באינסוף בתוכנית הראשונית. התוכנית שנקראת 'עלה בדעתו לברוא עולם' – באינסוף יש גם את העתיד שלנו. לכן כדאי לכם לצפות בסרטי מדע בדיוני. המלצתי על הסידרה 'אפל' הגרמנית. תלמידה שלי צפתה קצת וחשבה שזה אפל מדי, אבל זה לא יותר מדי. יש שם את כל הלולאות של עבר-הווה-עתיד, ואיך העתיד משפיע על העבר והעבר משפיע על העתיד. גם שטיינר מדבר על זה. לכן כשאני אומרת 'עתיד' – אני מתכוונת לאינסוף שהיה כבר. שם גם העתיד שלי.
זה כמו בפרבולה – הגרף הביוגרפי הכי נפוץ. שבתאי קדמון וולקן זה אותו מקום, רק אחרי איזשהו תהליך. העתיד נמצא כבר.
עוד ברוחני – אין מקום שנקרא מרחב. אין דבר כזה רחוק וקרוב מבחינה פיזית. רחוק וקרוב – זו השוואת צורה או שינוי צורה. למשל, אם יש לי וליעל אותו עניין בחיים, אותה כמיהה, אותו רצון – אז אנחנו קרובות, כי אנחנו בצורה שווה. זה נקרא השוואת צורה. אבל אם השכן שלי, או הילד שלי או הבעל שלי – מתעניין בדברים אחרים לחלוטין, אז במובן הזה אנחנו רחוקים.
4 דברים אין ברוחני:
אין זמן – הכל בבת אחת (יש גם הגדרות נוספות לזמן ברוחני, לא דיברנו עליהן היום)
אין מרחק – במובן רחוק וקרוב. רחוק וקרוב ברוחני פירושו שונה ודומה. גם בעולם הרוח לאחר המוות – אנחנו נימשך אל כוחות דומים לנו. אם היינו, חס וחלילה, רשעים גמורים, לשם אנחנו נמשך – לכוחות מפחידים. זה יהיה ה'קרוב ורחוק'. אין קרוב ורחוק מבחינת מרחב וחלל.
אין העדר – אין חסר.
אין שינוי – אין תמורה. תמורה במובן של שינוי.
שטיינר מדבר על העתיד שמשפיע על העבר, בהרבה הקשרים. יש לנו תנועה של זמן שונה מהתנועה הרגילה. התנועה הרגילה היא שהזמן הולך לינארי כרונולוגי מהעבר אל העתיד. אבל ברוחני יש דברים שמשפיעים מהעתיד אל העבר. למשל, אם יש לי כישרון, לדוגמא אני באך, ואני צריכה להיוולד למבנה ביולוגי גופני שאני אוכל להיות כלי מתאים לכישרון שלי, אני צריכה להשפיע על אבות אבותיי, מאות דורות אחורה, כדי שבזרם התורשה הפיזית-אתרית יווצר גוף, במיוחד האוזן, שכשאני אוולד הכל יהיה מוכן.
הדברים האלו חשובים, כי זה מערער לנו את המוצקות של העולם, שאנחנו באופן נאיבי חושבים שהוא קיים באופן שאנחנו רואים אותו. את זה אני אומרת גם בהקשר שקורונה, שאנחנו דואגים רק להיות בריאים ואנחנו לא מבינים שמה שנראה על פני השטח זה לא הדבר.
אנחנו רוצים קצת לטלטל, קצת לנענע את התפיסות המקובעות שלנו על המציאות. בשיעור הבא אני אנסה לערער עוד תפיסת מציאות נאיבית שיש לנו. הדימוי של הפאזל הוא יפה כדי להראות לנו שהתמונה השלמה כבר נמצאת באינסוף שכבר היה, והיא גם העתיד. עבר ועתיד אותו דבר, וגם לא ממש אותו דבר, כי אנחנו עושים את הדרך לשם, אז אנחנו עם האלוהות כבר לא כתינוק ברחם אימו. אנחנו כבר יצאנו מהרחם. בקבלה זה נקרא "הוא ושמו אחד" – האלוהות, הבורא והנברא הם ביחד כמו תינוק ואם. משם יצאנו כבר אל "הוא אחד ושמו אחד" – ישות נפרדת אבל באחדות.
יחד עם מה שאמר רבי נחמן מברסלב – "אין ייאוש בעולם כלל". רבי נחמן מברסלב היה בן אדם שהיום היינו מגדירים אותו כ'מאני-דיפרסי'. כהפרעה מאניה-דפרסיבית. והוא אמר את זה כי הוא היה גם בממדים אחרים, ומהממד האחר הוא ראה שאין ייאוש כלל בעולם.
מישהו רוצה להתחבר אל הדברים באופן ביוגרפי?
משתתפת – מה שהסברת גדול עלי בכמה מספרים, קטונתי… אבל אני רואה שלפעמים בתוך העבודה הביוגרפית שאני עושה עם היועצת שלי, אני מבינה דברים שכביכול כבר ידעתי אותם בתוכי אבל לא יכולתי להגיע אליהם בלי העבודה והתהליכים. זה זה. זאת בעצם התמונה שלי שקיימת שם, והחלקים שנופלים לי, 'האסימונים', אלו הנגיעות הקטנות שיש לי בזכות העבודה אל התמונה השלמה.
אורנה – נכון, זה מאוד יפה מה שאמרת. מהדהד באותו תדר. יש בך את זה, אחרת לא היה מעניין אותך. לא מעניין אותנו מה שזר לנו. הנגיעות הקטנות אל מה שכבר יש לך ממילא. אפלטון אומר שהחיים זה היזכרות. אנחנו נזכרים במה שאנחנו כבר חווינו פעם. אחרת אין לנו כמיהה לזה. אין לנו כמיהה אל מה שאין לנו נגיעה בו.
גם עם בני זוג: אנחנו מתחברים עם בני זוג, ואומרים שנמשכים אל בני זוג משלימים, ששונים מאיתנו. אבל אם הם היו שונים לגמרי, אם למשל היו להם שלוש ידיים ושני אפים, לא היינו מתחברים אליהם, וזה היה אפילו מעורר בנו רתיעה. אם אני אינטלקטואלית ובן זוגי רגשי, אני נמשכת אליו כי בתוכי יש את ה'רגשי' הזה אבל הוא קטן, ואני רוצה את ה'רגשי' שלו. בהתחלה כדי שאני והוא נהיה יחידה אחת רגשית-אינטלקטואלית, אבל אחר כך זה כבר לא מספיק לי ואני רוצה להיות בעצמי רגשית-אינטלקטואלית, ושגם הוא יהיה רגשי-אינטלקטואל. לא מספיק לי כבר שיש את זה רק אצלו, אני רוצה את זה אלי. לכן נמשכתי אליו מלכתחילה. לא בגלל שהוא הופכי ממני אלא בגלל שיש זרע בתוכי שמהדהד עם מה שיש אצלו, ואני רוצה להגדיל בתוכי את ה'רגשי'. ודרך החיים איתו אני לומדת ממנו את זה. לכן אני מתחברת אליו. לכן לא אתחבר אל מישהו עם זנב, כי מה לי ולמישהו עם זנב בתור בן זוג? זה זר, זה לא מהעולם שלי. ואם יש חיבורים כאלה – אז זה עקר. בטבע יש חיבורים של מין שבאינו מינו – סוס ואתון (חמור), מהם יוצא פרד. פרד זו ישות בלי המשכיות, עקרה. פרד לא יכול להביא צאצאים. החיבור בין סוס לאתון אמנם בכל זאת מוציא ולד, אבל לוולד הזה אין המשכיות.
לכן מה שסיפרה המשתתפת הוא מאוד נכון – את נזכרת. יש לך תדר בתוכך שמהדהד עם מה שאת שומעת. כך אצל כולנו.
משתתפת – לפעמים אני לא יכולה לתת מילים למה שאני חווה שם. זה מתחבר לתחושת ה'קטונתי' שאמרתי בהתחלה, שאני לא כל כך מבינה את הרב אשל"ג אבל אני מרגישה. זה נכנס ממקום אחר, לא מהראש, ואז זה מהדהד בתוכי שיש תמונה מושלמת. תודה.
אורנה – יש שם את הנשמה המושלמת המתוקנת.
משתתף – אני לקחתי ממה שקראת שכל התשובות קיימות והסוף ידוע, אז זה מוריד את המוטיבציה להתאמץ.
אורנה – זו שאלה שעדיף כרגע לא לענות עליה, כי היא ברמה מסוימת. הייתי רוצה שאתה תתעלה ותמצא את התשובה ממקום יותר גבוה. אם אני אתן לך תשובה עכשיו אז אני אוריד כאן את התדר הרוחני ואני לא רוצה לעשות את זה. אני סומכת עליך שאתה תוכל בעצמך להגיע לזה.
משתתפת – אני רוצה להוסיף עוד מרכיב שקשור לתמונה השלמה שנמצאת בתוכנו, וזה נושא התפילה.
הרבה פעמים הפנמתי שכשאני במצוקה גדולה, כשאני בקושי, בסבל, בחוסר אונים – אז מתוך הידיעה שיש לזה איזושהי משמעות ואיזשהו תפקיד, ושזה חלק בפאזל הגדול, אז אני פונה לבקשת עזרה כדי להיות מסוגלת לראות את התמונה השלמה מתוך החלק הקטן שממנו אני לא רואה כלום. עיוורון מוחלט.
אורנה – התפילה כערוץ של חיבור לשלם.
משתתפת – כן. חיבור לשלם הזה, שאני לא יכולה לראות אותו כשאני ב'חלק'.
אורנה – צודקת. ולפאזל יש כל מני חלקים. יש חלקים שחורים לגמרי גם. אם אני בתקופה של חלק שחור בפאזל, אז אני חושבת שכל הפאזל הוא כזה.
לפני שאנחנו נפרדים נקרא את זה שוב:
גם כבר ידעת, אשר בא"ס כבר קבועים וקיימים, כל המציאות וכל הבריות הראויים שיבואו בעולמות, עם כל הרחבתם ותכלית תפארתם ושלימותם, העתיד להתגלות בעולמות בשבילם והרי לך בעליל, אשר עוד בא"ס, כבר יצאו ונגלו כל הרצונות העתידים להתגלות, וגם נתמלאו על שלימותם ומילואם הסופי, והשלימות והמילוי, שהוא בחינת האור העליון, הוא שהוליד וגילה את הרצונות הללו. באופן, אשר המילוי של הרצון, הוא קודם וגורם לגילוי אותו הרצון המיוחס למילוי ההוא, כמבואר.
הרב אשלג
אני רוצה להוסיף לביוגרפים שביננו, וגם למי שלא, כשאנחנו בחדר הטיפולים אנחנו תמיד אומרים 'התשובה נמצאת בחללו של עולם' – התשובה כבר נמצאת בחלל העולם, ועלינו רק לשאול את השאלות הנכונות. כי התשובה קיימת לפני השאלה. נזכור – השלם נמצא לפני החיסרון. לכן כל שאלה שיש לי – יש לה כבר תשובה. אבל כשבא מיועץ, לפעמים השאלה שהוא שואל היא לא השאלה האמיתית, שאלת הלב, ואת זה אני צריכה בתור יועצת לברר: מה היא באמת השאלה? ברגע שאברר מה היא באמת השאלה – אז אגלה שהתשובה כבר קיימת. כי השלם נמצא לפני החיסרון. בורא עולם נמצא לפני הבריאה.
שיהיה לכם סופשבוע טוב. מודה לכם שאתם קיימים בעולמי. שיש לי זכות וגם תכלית.
תודה לכולם.