מאת אורנה בן דור
חג שבועות הוא החג שבו קבלו בני ישראל את התורה. זה החג בו הבורא מתלבש בנפש האדם. מיום יציאת מצרים, לאחר 49 ימים של הכנה והטהרות והזדככות, מקבלים בני ישראל את "ספר ההוראה": כיצד לחיות באופן כזה שלא נפרד מהנשמה שלנו? כיצד לחיות חיים שהם לא רק חיי גוף גשמיים, מילוי צרכים ארציים ונפשיים – אלא חיבור רוחני אמיתי למקור שממנו באנו. [1]
אומר בעל הסולם, שהטבע שלנו כבני אדם הוא 'רצון לקבל לעצמנו' הנאות ותענוגים מהעולם גם תענוגות רוחניים. ככה נבראנו ע"י הבורא. לעומת זאת, הטבע של הבורא הוא השפעה מוחלטת. באופן הזה ניתן לראות שיש פירוד ביננו לבין הבורא – כי אנחנו שונים במהותנו מטבעו שלו. ואם אנחנו שונים, אנחנו לא מתאימים להיות כלי לקבלת העונג והטוב שהבורא רוצה להשפיע לנו. לכאורה פרדוקס – מצד אחד, הבורא רוצה להשפיע לנו כל טוב; מצד שני – מעצם טבענו אנחנו לא יכולים לקבל, כי אנחנו בשינוי צורה מוחלט ממנו. וברוחני הקרבה לא נמדדת בקילומטרים או מטרים, אלא נמדדת בהשוואת צורה. כמו שכתוב – מה הוא חנון, אף אתה חנון וכו'.
הרצון לקבל נקרא יש מאין – כי אין אותו בבורא, שהרי הוא סיבת הסיבות ועילת העילות, וממי יקבל?
הרצון להשפיע נקרא – יש מיש – זה האור של הבורא בתוכנו. הבורא שבנברא.
התורה, שהיא בעצם מאור, מעין ספר הדרכה להפוך את טבענו מרצון לקבל מהעולם, לרצון לקבל בעל מנת להשפיע (כי את הטבע הבסיסי שלנו, כרוצים לקבל, (כפי שהגדיר אותנו בעל הסולם) לא ניתן לשנות, כי כך הבורא ברא אותנו – אלא רק להפך) על מנת שבסופו של דבר נוכל לשמש כלי שלם לכל האור האלה'י לנחות בתוכנו. כדי שכולנו נגיע לגמר תיקון, שכולנו כאחד נחווה את האושר שאנו כל כך כמהים לו.
מכיוון שאין זה בטבע שלנו להשפיע לאחר השפעה של אמת, לא השפעה שנגועה ברצון סמוי לטובת הנאה – אנחנו צריכים להתייגע. ולכך נוצר העולם הזה. מקום היגיעה, ההתאמנות, בית הספר של הרוח.
ולכן, אנחנו לומדים, ולומדות.
כל הלמידה שלנו היא על מנת להפוך יותר ויותר לאדם. מלשון – אדמה לבורא. ליל חג השבועות הוא הלילה בו ניתן האור הגדול ביותר לאומה אחת ככלל. ומכיוון שאין העדר ברוחני, האור הזה קיים כל הזמן ולנצח. אלא שאנחנו צריכים להכין את עצמנו כדי לקבל אותו.
ולכן אנחנו עובדים ועובדות.
ולכן אנחנו מנסים להכשיר את עצמנו לאושר הגדול ביותר שצפוי לנו – אהבה. אהבת הבורא לנבראיו, אהבת אדם לחברו.
העדר קודם להויה – יתרון האור מן החושך
אומר המדרש שהתורה נתנה מתוך החושך. כאשר אנחנו מרגישים שאנחנו כל כך מתקשים להשיג את תכונת ההשפעה, את הכלים של ההשפעה, אנחנו חווים חושך רוחני. אבל מתוך החושך הזה עצמו אנחנו מתפללים לעזרה להשיג את הכלים האלה. ולפיכך – אין אור בלי חושך, אין אור בלי חסרונות. אין אור בלי בקשה שלנו מאלהי'ם שיעזור לנו לגלות את החסרונות ולהפוך אותם לכלי לאור.
אז מי מאתנו שמרגיש חושך בחיים שלו, ידע שהדבר נובע בעיקר מחסרון בכלי השפעה. ושהרצונות הנמוכים שלנו בכלל לא מעוניינים בהשפעה. ולכן, רק 'עם ישראל' – כלומר: הנשמה שבתוכנו, החלק הרוחני שבתוכנו, מסוגלת לצאת משליטת הרצון לקבל. רב האנשים, לצערנו, לא מרגישים את הצורך הזה. רב האנשים, וגם אנחנו לפעמים שואלים בכל מפגש – מה יצא לי מזה?
אומר הרב"ש:
"נמצא שהתורה נתנה דווקא לאלו הנמצאים במצב שמרגישים שהרצון לקבל שולט עליהם, והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת כלי הקבלה, שעליהם היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור. והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבל התורה. לכן, היות שהתורה באה מסיבת החושך, התורה עושה ב' פעולות:
- המאור שבה מחזיר את האדם למוטב, ואז הצמצום וההסתר מסתלק מכלי הקבלה שלו, היות שבמקום שהיה לו כלי קבלה, זכה עכשיו לכלי השפעה. וז"ש: "ועליך יזרח ה'", כלומר – כמו שרצון הקב"ה הוא להשפיע גם האדם יזכה לרצון להשפיע.
- לאחר שזכה לבחינת כלים דהשפעה (של השפעה), כלומר, שהוא כבר זכה שיכול לעשות מעשים לשמה, וזה נקרא "הלומד תורה לשמה", הוא זוכה אחר כך לבחינת "מגלין לו רזי תורה" (מגלים לו סודות תורה) וזה שכתוב "וכבודו עליך נראה", כבודו פרושו – כבוד ה' שהוא בחינת התגלות אלקות, "עליך יראה".
הרב"ש, ברכה ושלום שבתות ומועדים, מאמר רלד, מהו בעבודה – שהתורה נתנה מתוך החושך?
שנזכה לגילוי במהרה,
בברכה,
אורנה.
[1] החיבור של 49 ימי ספירת העומר, לגיל 49, גיל יציאה מעבדות לחירות רק מתבקש כאן.