23.11.2021
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור
נזכר מה למדנו במפגש הקודם:
משתתפת – הנושא העיקרי היה ההתניה הפבלוביאנית והקשר שלה לצו הקרמתי.
משתתפת – האופן שבו אנחנו תופסים את העולם הוא לא בהכרח הדבר האמיתי והוא זה שיוצר את המאיה.
אורנה – אפשר להגיד שהוא בהכרח הדבר הלא אמיתי. עד שאנחנו לא עושים עבודה רוחנית אינטנסיבית של הכרת הרע והכרת עצמך – אנחנו לא תופסים את האמת. ההשתדלות שלנו בתהליך הרוחני הביוגרפי היא לחשוף את המאיה. אנחנו נשלטים ע"י המאיה. דווקא בעלי יעוד רוחני נשלטים עוד יותר בעוצמה ע"י המאיה, כי יש להם כמיהה רוחנית גבוהה, וגם כשהם לא מכנים את זה כך בילדות, בנעורים ואף בבגרות, עדיין הכמיהה הזו גורמת להם ללכת אחרי משהו שיכול להיות כמו פנטזיה: למשל למצוא את הנסיך על הסוס הלבן. יש שאיפה לאושר כלשהו כי יש זיכרון, רשימו, של אחדות, של התעלות. השאיפה הזו לאושר תגרום להם בכל פעם לחפש את האושר במקום הלא נכון. הניסיונות האלה והכישלונות האלה הם אלו שיעצבו את הכלים שלאחר מכן ישמשו את בעל היעוד הרוחני לחשוף את המאיה.
הרבה אנשים בעלי יעוד רוחני – הייתה להם אמא טובה, או אבא טוב. והיחסים עם ההורה היו יחסים של אהבה, של הערכה, ואפילו של נשיאת עיניים. ההורה ייצג את הרוחני, ואולי לא באופן שבעל היעוד הרוחני דיווח את זה לעצמו, או שכן. זה תלוי בביוגרפיה שלו.
תמיד יש את הרצון לחזור לשם, לאמא הטובה הזו, לרחם האלוהית.
מי רוצה לספר על הורה טוב, כזה שהיה גם סמל למשהו גבוה? זה לא חייב להיות גבוה ברוחניות, כי לא הגדרנו את זה לעצמנו אז כרוחניות, אבל זה יכול להיות למשל ערכים רוחניים. זה יכול אפילו להיות הורה שהוא בפנטזיות, אבל פנטזיות שמעידות על כמיהה למשהו גבוה – לכן זה מעין מגדלור, שאת מחפשת את האור שלו כל חייך, אבל ההורה הזה הוא הגשמה של הנטייה הרוחנית שיש בתוכך, נטייה שהוגשמה בעולם הפיזי – בעולם המאיה – בהורה הזה. לכן חיפשת הורה כזה.
בקבלה, מי שיולד את הנשמות נקרא גם כן אבא ואמא. הם ההורים האמיתיים של הנשמה. לכן אם יש לכם טענות להורים שלכם – אז זה לא הכיוון הנכון להפנות את הטענות, כי ההורים שלנו מגשימים את ההחלטות של 'אבא ואמא' – חוכמה ובינה. אם הייתי יודעת את זה כשהורי היו חיים אז כנראה לא הייתי מורה רוחנית, כי מורה רוחנית זו כזו שלא יודעת, וסובלת, ונופלת, ועושה את הדברים הכי רעים. אם הייתי יודעת את זה אז כנראה הייתי חיה בשלווה ובשלום.
בפרשת השבוע שיבוא, פרשת 'וישב', יש פרשנות קצת אחרת מבעל הסולם, פרשנות של מי שנקרא 'מי השילוח': הרצון לשבת יפה וטוב ובשלווה הוא לא הדבר הנרצֵה כל כך. וגם הנטייה להיזהר ולהקפיד לא לעשות שום דבר שחורג מהרצון האלוהי או מההלכה כפי שאני מבין אותה – זה לא כל כך נרצֵה כי במובן מסוים אתה מונע מעצמך יצירה חדשה – אתה כל כך רוצה לעשות מה שאלוהים אומר, או אולי מה שאבא ואמא אומרים, שאתה בעצם לא סומך על אלוהים. במובן מסוים אתה כל כך מקפיד עד כדי שאתה לא מאמין שאלוהים יחלץ אותך אם במקרה תמעד. אבל בכל זאת ניסית.
דרכו של בעל היעוד הרוחני היא לפעמים הפוכה – הוא מועד הרבה פעמים, ומתוך המעידות ומתוך החוויה על בשרו, הוא לומד, ואחרי 20 שנה הוא קורא מה צריך לעשות – אבל מה לעשות, זו הדרך.
משתתפת – פעם שמעתי פרשנות שזה היה חטאו של איוב. הוא כל כך הקפיד לא לסור ימין ושמאל, הוא סמך רק על עצמו מתוך הפחד שהוא יסטה.
אורנה – זה גם מתוך ראייה של מאיה, כאילו שאני עושה את המעשים שלי בעצמי. כאילו שאני עושה את המעשה והמחשבות הן אלוהיות. אבל אנחנו יכולים להסתכל על זה באופן אחר: שכל מעשה שעשיתי – זה אלוהים עשה אותו דרכי, ורק נדמה לי שאני עשיתי אותו. אין שום דבר שאני עשיתי. מה שאני כן יכולה לעשות הוא: איך להתייחס אל מה שכבר נעשה. זה הפוך: במקום שאני אחשוב שאני עשיתי והמחשבות אצל אלוהים אז זה הפוך – אלוהים עושה את המעשה, ועכשיו אני צריכה לראות איך אני מתייחסת למה שנעשה במקום להגיד 'איך אני עשיתי' ו'הייתי יכולה לעשות אחרת'. בפרשנות האמורה הוא מביא את זה בהקשר ליוסף, שהיה צדיק גדול, נזהר באשת פוטיפר, ובכל זאת סופו היה שהוא נזרק לכלא. באותה פרשה מסופר גם הסיפור של יהודה עם תמר:
ליהודה היו 3 בנים – ער, אונן ושילה. הוא נתן את ער לתמר, וער מת. אז אחיו היה צריך לייבם אותה כדי שהנשמה של אחיו, שלא הביא ילדים, תמצא מקום. אז הוא נתן לתמר את אונן, וגם אונן לא מצא חן בעיני אלוהים (אנחנו יכולים לראות כבר מהשם שלו למה הוא לא מצא חן בעיני אלוהים). לאחר ששניהם מתו, יהודה לא רצה לתת לה את הבן השלישי, הוא חשב שהיא כמו 'האלמנה השחורה', רוצחת בעלים. אז הוא שלח אותה לבית אביה ואמר לה שכששילה יגדל הוא יקרא לה שייבם אותה. תמר ראתה שזה תירוץ, היא ראתה שהילד גדל ויהודה לא קורא לה, והיא יכולה להישאר אלמנה וגם לא להיות לאם. אז היא התחפשה לזונה על אם הדרך, בדיוק כשידעה שיהודה עובר. יהודה כמובן לא הכיר אותה, והוא שכב איתה, ומהמעשה הזה נולדו הילדים שלו. הוא עשה מעשה כזה – תאוותני, לא ראוי, והוא נחשב האבא של כל המלכות, הרי דוד הוא מזרע יהודה. אז יש מעין שיח שיוסף אומר: אני כל כך צדיק וגמרתי בבית כלא, ויהודה עשה מעשים לא ראויים ויצא מזה בטוב.
אני מביאה את הדוגמא הזו כי בעולם המאיה אנחנו חושבים שאנחנו עושים את המעשים, וכותב כאן מי-השילוח כך: יהודה במעשה תמר וכן בכל המעשים בשבט יהודה הדומים לזה (כי גם דוד בא משבט יהודה ואנחנו יודעים שגם הוא לא שלט ביצרו עם בת-שבע) – "ובאמת ליהודא במעשה דתמר וכן בכל המעשים משבט יהודא הדומין לזה נתן בהם הש"י כח התאוה כ"כ עד שלא היה באפשרותם להתגבר וכמו שמבואר שמלאך הממונה על התאוה הכריחו, ולכן לא עליו האשם במה שלא היה יכול להתגבר על יצרו." מי השילוח פרשת וישב
למי השילוח יש פרשנויות מאוד מקוריות, וכאן הוא אומר שגם המעשה שאנחנו חושבים שאנחנו עושים – זה מאיה. אני יודעת את זה על בשרי: אני שיניתי לילדיי את ביה"ס, ובביה"ס השני אליו הם הלכו על דעתי, שחשבתי שאני מטיבה להם, קרו להם המשברים הכי גדולים. אני התייסרתי 15 שנים. הייתי מבלה ימים ולילות בבכי על ששיניתי את הגורל של הילדים שלי לרעה. אני לא אגיד שאני לגמרי נקייה מזה. יש לי כבר ידיעה הרבה יותר ברורה שהמעשה הוא לא היה מעשה שלי, אבל הכאב שם, יש משהו בתוכי שאומר לי שאם לא הייתי עושה את זה – כל הגורל שלה היה אחר. אולי בגלל שיש לי, כמו עוד אנשים, רגשיות לילדים שלי. אני, בתור אחת שחשבה שאני עושה תיקון לכל הצרות שלי דרך הילדים, אני רואה אותם עוברים את אותם כאבים. סיפרתי זאת כדי להגיד עד כמה אנחנו לא יודעים שאנחנו חיים בתוך עולם של מאיה. עד כמה אנחנו חושבים שהמעשים נעשים על-ידינו והם בכלל לא נעשים על-ידינו.
נשאל שתי שאלות:
- האם אתם מזדהים עם זה שבעל היעוד הרוחני הוא בעל כמיהה פנימית לאלוהים. אולי הוא לא קורא לזה אלוהים, אולי הוא קורא לזה כמיהה לנשגב, לאחדות, ערכים מוסריים. לפעמים ההורה שלו משמש בשבילו מושא, מודל לכמיהה, והוא מחפש את זה כל הזמן, והוא לא יודע שהוא מחפש את אלוהים. כך הוא כל הזמן מקבל מכות, כי הוא לא מחפש את זה במקום הנכון.
א. ההורה הוא לא המקום הנכון כי בסופו של דבר הוא לא אלוהים, וגם הוא בסוף יאכזב, או ימות.
ב. הוא יחפש את זה גם בדברים אחרים כמו שאמרתי: יחפש את זה באביר/נסיכה על סוס לבן, ואתם יודעים שיש מעט מאוד אבירים.
יש סרט מדע בדיוני קוריאני שנקרא 'המלך תמיד' ויש שם אביר על סוס לבן. סידרה טיפשית אבל כיף לראות אותה.
זה קשור לנושא שלנו כי זה בונה לנו את עולם המאיה. עולם המאיה, כמו שאמרנו במפגש הקודם, מקדם את האבולוציה – עצם העובדה שאנחנו הולכים שבי אחרי ההורה שמהווה מודל או אחרי הדמויות האחרות שאנחנו מחפשים לאחר מכן – כך אנחנו מתחילים לבנות כלים, לבנות השקפות עולם ולעבור התנסויות. דווקא בעל היעוד הרוחני, מתוך הכמיהה שלו, מתוך החיפוש אחרי הנעלה, הוא יתרסק הרבה יותר פעמים מאשר מי שאין לו את זה ולא מחפש ופוגש את החיים בצורה יותר עדינה ופחות שוברת מאשר האופן שבעל היעוד הרוחני פוגש את החיים.
משתתפת – לא הבנתי איך החיפוש אחר מושא הכמיהה בונה את המאיה.
אורנה – זה לא בונה את המאיה. זו המאיה והיא בונה כלים. יש לעולם המאיה מטרה וחשיבות: כל העולם שלנו הוא כדי לבנות כלים. אבל העולם שלנו הוא עולם בר חלוף בסופו של דבר.
משתתפת – אז ההורה הוא זה שמצד אחד אתה נושא אליו עיניים, אבל הוא גם זה שמכניס לך את מה שקשור לקרמה שלך ואיתם תצטרך להתמודד בהמשך.
אורנה – בדיוק. ובסופו של דבר הוא לא אלוהים. יש לו את התחושות שלו, את הרגשות שלו, את הביוגרפיה שלו. אבל החלום ושיברו זה מה שבונה אותך. הורים כאלה הם דבר מיוחד – הם שמים רף של הערצה או של הערכה או של אהבה, ומי שאין לו את זה וגם אין לו יעוד רוחני – לא צריך להתמודד עם החיפוש אחרי הכמיהה הזו, ולכן הוא הרבה פחות נשבר, הדרישות שלו מהחיים הן הרבה יותר סבירות – הוא מתחתן בזמן, ועובד בזמן, ונוסע לחו"ל בזמן, ויש לו מכונית בזמן, בהכללה מופשטת לחלוטין. אני למשל התחתנתי בגיל מאוחר, ואחרי שכבר הייתה לי ילדה. אם לא הייתי מי שאני אז יכולתי להתחתן לפני. היו כמה אפשרויות ואני לא רציתי. לא חשבתי שלא רציתי, חשבתי שאני פשוט אומללה ובודדה, אבל בדיעבד הדרישה שלי מבן זוג הייתה שהוא ישכפל לי את אמא שלי. שאני אוכל לשאת אליו עיניים כמו שנשאתי עיניים לאמא שלי. זה יוצר את השברים יותר מאשר אצל מי שאין לו את הכמיהה הזו.
משתתפת – בשבילי זה אבא שלי. הוא בהחלט אדם שנשאתי את עיני אליו. אמנם היו לי גם הרבה מלחמות אתו, אבל הוא היה אדם מאוד מוסרי, ערכי.
אורנה – וגם היה לו מוטו שהוא אמר לך, אם את מוכנה לשתף.
משתתפת – המוטו היה: אנחנו מתכופפים אבל אנחנו לא נשברים.
אורנה – זה מוטו מאוד אצילי ומאוד מחזק, עד שזה כבר לא נכון. זה כמו חרב פיפיות. כי ברוח אנחנו כן נשברים, ומהרסיסים האלו, מהניצוצות האלו, אנחנו נבנים מחדש. זאת אומרת שאותו אבא, שהיה מודל להערצה, ועיצב את מי שאני, הוא גם שהביא לי את עולם המאיה. "אנחנו מתכופפים אבל אנחנו לא נשברים" זה מאיה. אבל דווקא זה מה שקידם אותי. ללכת אחרי אידיאלים כאלה כמו של אבא – זה חיפוש רוחני.
בכמיהה לאושר הזה אני יכולה גם ללמוד משהו – לימודים אקדמאיים, שלא יביאו אותי לאושר הנחפץ, אבל בינתיים בניתי את עצמי ובניתי כלים – בניתי חשיבה לוגית, בניתי יכולת התמדה. כל מה שמקדם אותי לקראת התמונה הזו שלי – הוא בונה לי כלים. בסוף זה מתרסק – האובייקט שכלפיו הפניתי את כל המשאבים שלי מתגלה כ'לא אלוהים' – לא הלימודים האקדמאיים, לא גבר, לא אישה, לא קומונה – כל אחד עם המקומות ששם הוא חיפש – זה בסוף מתגלה כמאיה. אבל בינתיים רכשתי כלים – הרבה כלים ביחסי אנוש, וגם כלים קוגניטיביים ורגשיים.
משתתפת – ההורים שלי: נתנו רק אהבה ותמיכה, ללא קשר למה שעשיתי ומה שהייתי. אני הייתי קצת יוצאת דופן במהלך החיים שלי, ועדיין בכל מה שעשיתי הם תמכו. והייתה להם גם מוסריות גבוהה, גם יושר מאוד גבוה, וגם לתת לחברה, כי גדלתי בקיבוץ.
אורנה – את מקרה קצת יוצא דופן: את באה מהשמש, אנחנו באים מהירח. צריך כמה שמשות כדי להאיר.
משתתף – אמא שלי הייתה מודל כזה עבורי, של ערכים ומוסר, והיא הייתה הולכת עד הסוף עם הדברים שלה ומתנגשת בקהילה, בקיבוץ. היא הייתה הולכת וחוזרת ואני חושב שבמובן הזה אני הולך עם הדרך הזו וכל פעם מתאכזב מקהילות. מצד שני אני שוב מוצא את עצמי שוב פעם בקהילה, ואני חושב שזה משהו שהיא שתלה בי, או שאני שתלתי דרכה את הכמיהה הזו, שלא מתגשמת, ואולי גם את הכוח ללכת לבד.
אורנה – הכמיהה הזו לקהילה שבה אני אמצא את האושר – זה עולם המאיה. מצד שני, החיפושים שלי אחרי קהילה כזו – אפשרו לי לבנות כלים.
משתתף – כן, כל פעם ליצור קשרים, לעבוד עם אנשים.
אורנה – אבל ברור לנו שזה עולם המאיה. לעולם המאיה, כמו שאמרנו, יש תפקיד. אחד התפקידים שלו זה לקדם אותנו. לקדם את האבולוציה שלנו, להתפתחות.
עוד מישהו יכול לספר על הורה נערץ ואהוב, שהוא מאוד אהב את ההורה ושההורה אהב אותו. יכול להיות גם לא הורה, אבל כרגע נשאר בתחום ההורים.
משתתפת – אבא שלי היה אבא טוב. הוא לא היה מוסרי באופן יצא דופן, הוא היה פנטזיונר ורומנטיקן חסר תקנה. נשא אותי על כנפי הפנטזיה שנים על גבי שנים. עד שהכל התנפץ לי. הכלים שרכשתי דרך הפנטזיה הזו היו הרבה לימודים וידע רב תחומי – היסטוריה ושפות וכאלה. תמיד הייתה שם תמונה לאידיאות שזו השאיפה אליהם. כל פעם הייתה לי איזו אידיאה כזו.
אורנה – אנשים כמוך וכמונו יכולים לעשות תיקון בדיעבד גם להורים שלהם. כי אם ההורים שלהם הצליחו להגיע רק לרמת הפנטזיה, או האידיאולוגיה, או האידיאה, אז אם אני עושה תיקון והופכת את הפנטזיה לאימגינציה, כמו ששטיינר לימד אותנו, ואני רואה איך אני יכולה לחבר את פנטזיה לחיים, לעבוד עם העליונים בתחתונים – אז ההקרבה שלהם הייתה שווה, כלומר: זה שהם לא הצליחו לעשות את זה, כי זה גם משרת אותם. זה שאנחנו יושבים על הכתפיים שלהם ומצליחים להגשים את זה בדיעבד – זה גם משרת אותם. הרבה פעמים הורים כאלה לא מצליחים לממש את עצמם: האבא של המשתתפת סיים את האינקרנציה שלו לא ממומש. אבל המשתתפת יושבת על הכתפיים שלו, מקבלת ממנו את כל הכלים של הפנטזיה, ומכניסה לשם את העבודה הרוחנית הנכונה – היא גם גואלת אותו בדיעבד.
הזכרתי את הדוגמא מהפרשה, שם נאמר לנו שגם את המעשה אני לא עושה – המעשה שחשבתי שאני יכולה לעשות אחרת ונדמה לי שאם הייתי עושה אחרת, יכולתי לשנות את הגורל של היקרים שלי או של עצמי, כמו ב"דלתות מסתובבות" אבל הפוך. את זה אפשר לראות בסדרה הגרמנית Dark ('אפל') בנטפליקס, שאני מאוד ממליצה עליה – יש שם מצג של אפשרויות, שכביכול אם הן היו קורות אחרת אז העולם היה נראה אחר, ורק בגלל שקרה מה דבר מסוים בזמן מסוים אז קרו התרחשויות מסוימות. ובסרט "דלתות מסתובבות" אנחנו רואים שלא משנה באיזו דרך היא בחרה, הנסיבות הביאו לשני תרחישים שונים לחלוטין, אבל בסוף הכל מתאחד ומביא לאותה תוצאה. זהו המקום שאתם חושבים שאתם עשיתם את המעשה.
משתתפת – כי הבחירה היא לפני המעשה.
אורנה – המעשה, כמו שנאמר בפרשה "לא היה באפשרותם להתגבר כשמלאך ממונה על התאווה הכריחו". את לא היית יכולה לעשות אחרת. את חושבת שיכולת בנקודת הזמן הזו לבחור אחרת, אבל בעצם את אולצת ע"י הרוח לעשות מעשה ואין לך מה לחשוב לאחר מכן אם הייתי עושה אחרת, כי אין לך אפשרות אחרת כזו בכלל. זו מאיה לחשוב שאני עושה את המעשה.
זו השקפה מאוד mind blowing. אני מסכימה איתה לחלוטין. דווקא בתור אחת עם רמה של שליטה מאוד חזקה, שחושבת שהיא עושה את המעשים. הסתבר לי מתוך סבל וכאב מאוד גדולים, שאני רק חושבת שאני פעלתי באופן חופשי או שאני עשיתי שם משהו. לחלוטין לא.
החירות – החירות היא איך אני מתייחסת לזה. 20 שניה אני בוכה על משהו עד שמגיע הזמן שבו העליון מחלץ אותי מהבכי. גם את זה אני לא קובעת – אני לא קובעת כמה זמן אני אתאבל על משהו בלתי הגיוני שעשיתי, וגם מתי אני אשתחרר מזה אני לא קובעת. אני יכולה רק להמשיך לעשות את העבודה הרוחנית, ובאיזשהו שלב העליון מחליט שזה מתאים, שזה נכון, שהגיע הזמן להשתחרר מזה כי אולי כבר 'ריציתי את עונשי' או שאולי עכשיו כבר צריך אותי למשהו אחר ואי אפשר שאני אשאר עוד בתוך ה'ביצה' הזו. גם את זה אני לא בוחרת – גם מתי אני אשתחרר מהמאיה שלי אני לא בוחרת. המחשבה של עולם המאיה גורמת לי סבל והיא לא נכונה. לא אני עשיתי את המעשה, אני רק חשבתי את המחשבה על המעשה. ומתי אני אשתחרר מכל זה – זה גם לא בידיים שלי.
אני מבקשת מכן דוגמאות של מעשים שעשיתם ולאחר מכן מאוד הצטערתן, והיו קולות שאמרו לכן שאם הייתן פועלות אחרת אז התסריט היה משתנה לחלוטין, ושבדיעבד, או עכשיו תוך כדי השיעור, הבנתן שלא הייתה לכן שום בחירה שם – זה לא אתן עשיתן את המעשה אלא זה המלאך, כמו שבפרשה כתוב שהמלאך כפה על יהודה ללכת באותה דרך, ושתהיה לו התאווה באותו רגע כך שילך לשכב עם הכלה שלו, שהוא חשב שהיא זונה. למה כל זה? כי היו צריכים לקום מתמר ילדים, והוא לא אפשר לה, אז כפו עליו את כל הסיפור הזה. מה הייתה הבחירה שלו? המשך הסיפור: הוא רצה לשלם לה ולשלוח לה עז, והיא סירבה וביקשה ממנו להשאיר אצלה ערבון כדי להבטיח שהוא יבוא לתת לה את העז. הוא השאיר אצלה 3 סימנים, את החותם שלו, את המקל שלו ועוד משהו. ואז למחרת הוא בא לפדות את זה והיא לא הייתה שם, היא נעלמה. הוא שכח מהסיפור הזה, וכעבור שלושה חודשים אמרו לו 'הכלה שלך הרתה לזנונים'. לפי החוקים באותה תקופה היא צריכה למות על זה. אבל היא אמרה לו 'נכון שהריתי, אבל הריתי לאיש הזה, שהסימנים האלה שייכים לו – המוט, החותם…' ואז הוא זיהה שאלו הדברים שלו, והוא הודה – פה זו הבחירה שלו, הוא אמר 'צדקה ממני'. פה, בפיצול הזה שבין להודות ולהכחיש מעשה שנעשה ולא יכול היה להיות אחרת – פה יש לנו בחירה. האם אני מתחברת לדרך של האמת ושל האלוהי, או שאני מתכחשת. את הדרך אני לא בוחרת – אין לי שם בחירה.
משתתפת – זו החירות שיש בין צדיק ורשע?
אורנה – נכון, זה בדיוק אותו הדבר: עשיר או עני – נקבע, חכם או טיפש – נקבע, אם אני חכמה והשני טיפש ואני מתייהרת עליו אז אני טועה מהבסיס כי זה לא דבר שאני אחראית עליו, זה נקבע מלמעלה. אבל צדיק או רשע – זה תחום הבחירה שלי. באותו סיפור של יהודה – הוא בחר להיות צדיק. לכן הוא יהודה, לכן המלכויות יצאו ממנו ולא מיוסף למרות שיוסף היה הבן האהוב. יוסף בסופו של דבר היה זרם צדדי באבולוציה של עם ישראל. המקום שלו היה אמנם מאוד מכובד, אבל יהודה הוא זה שממנו יצא דוד המלך וממנו גם יֵצֵא משיח בן דוד.
אני מפנה אליכן את השאלה הזו: מעשה שחשבתן שהלוואי שהייתן עושות אחרת כי הייתן משנות לחלוטין את הקרמה של מישהו שאתן אוהבות או שלכן, ואחרי עבודה רוחנית ראיתן שזה היה צריך להיות בדיוק כמו שזה קרה. אולי לא חשבתן שזה אלוהים כי מה שאני נותנת עכשיו זה ידע חדש, אז אולי אפשר לחשוב מחדש על אירועים כאלה. וכן איך בחרתן להתנהג לאחר מכן – האם 'צדקה ממני' או שהיו לכן התנהגויות אחרות כשראיתן שהמעשה הזה נעשה והביא לסבל.
משתתפת – אני לא לגמרי מבינה. אם נניח אני במשך שנים ייסרתי את עצמי על מעשה שעשיתי, אני יכולה להגיד שזה דומה למקרים שלך לגבי הילדים – למה לא שלחתי או כן שלחתי לבי"ס. שנים התייסרתי. אז במה שאת אומרת יש מעין הקלה, כי אני יכולה להגיד שלא אני זו שהחלטתי אלא ככה זה היה צריך להיות. אבל אם הייתי חכמה והייתי יודעת את זה בזמן, אז גם לא הייתי נוקטת עמדה.
אורנה – עד שאני בוחרת, זו לכאורה הבחירה שלי. מהרגע שהמעשה נעשה – זו הבחירה של אלוהים. זו לא קריאה לפסיביות או לאמירה 'הכל בידי שמיים'. אני צריכה לפעול בעולם הארצי כמו שאני מבינה, עם השכל הארצי שלי, ואני הכלי שדרכו קורה המעשה. אבל כשהמעשה כבר נעשה – זה הרצון האלוהי, ואני לא יכולה להגיד לעצמי שיכולתי לעשות אחרת, כי זה לא נכון. זו המאיה.
משתתפת – כן, אבל אילו ידעתי את זה אז אני יכולה להתנחם שדברים קרו ככה ולא אחרת ושזו לא אשמתי, אבל מעכשיו והלאה – כל מה שאני אחליט אני יכולה להגיד שזה לא אני.
אורנה – כמו שאמרתי לך: עד שאת מחליטה, זה בתוך אפשרויות הבחירה שלך. גם זה מוטעה, אבל בתוך העולם הזה, בתוך המשחק הזה, בחוקי המשחק – את החלטת איך להזיז את הכלים. כך שזה לא פוטר אותך מאחריות.
משתתפת – אז אני מבינה שגם קבלת ההחלטה היא סוג של מאיה, ולא חירות כפי שחשבנו עד כה.
אורנה – את צודקת, זו חירות בתוך כללי משחק. בסרט "המופע של טרומן" יש אדם שמילדות בנו סביבו עולם דמיוני, ושידרו את חייו כתוכנית ריאליטי. הוא היה בטוח שזה העולם אבל כולם היו ניצבים ושחקנים. תחום העולם שלו היה כמה ק"מ, ובתחום תחום המרחב הזה הייתה לו בחירה – הוא יכול היה ללכת למכולת או לא ללכת למכולת, הוא יכל לקנות את המכנסיים השחורים ולא את המכנסיים האפורים – בזה יש לו בחירה. אבל לצאת מהאולפן הזה הוא לא יכל. בסופו של דבר הוא גילה שהוא בתוך אולפן. בתוך האולפן – יש חוקים. נותנים לנו חירות – אבל בתוך 'אולפן', בתוך מרחב מאוד מוגבל. איזה מרחב? של החשיבה השכלית שלנו.
משתתפת – וגם של המבנה הנפשי. ב'מופע של טרומן' ראו איך בנו לו מבנה נפשי מסוים כדי שהוא לא יוכל לגלות שהוא באולפן, למשל לקחו ממנו את החירות לחצות את הים – העבירו אותו בילדות חוויה ממפחידה בים, ושתלו בו פחד מהים.
אורנה – נכון, גם בנו שתלו מבנה נפשי כדי שלא נוכל לחצות את גבולות התודעה. אז בתוך גבולות התודעה שיש לך – את חופשיה, אבל בתוך גבולות תודעה יותר רחבה – את בכלא. אנחנו צריכים, כמו טרומן, לצאת מתוך גבולות התודעה הרגילה, ואז אנחנו בתודעה אחרת.
משתתפת – בהקשר הזה שטיינר נותן את המשל של הדג, שנמצא במים ולא יודע שיש סוג אחר של חיים.
אורנה – נכון, והוא אומר שיש חירות אמיתית בתוך הים. זו חירות אמיתית, אבל עדין בתוך ים. אבל הדג לא חש שאין לו חירות, כי התנאי לחוש שיש לך חירות זה שיש בתודעה שלך אפשרות לכך שיש עולם אחר. הוא אומר: אם לדג היו ריאות וכנפיים, ואז היו אומרים לו שהוא לא יכול לעוף – אז הוא היה מרגיש תחושה שהוא מוגבל. אבל אם אין לך ריאות ויש לך רק זימים, אז אין לך מושג שיש עולם שיש בו אויר ואתה מרגיש שאתה חופשי. לצורך העניין, במובן הזה גם לנו אין 'ריאות', כך שבתוך העולם הזה, עם 'הזימים' שיש לנו, אנחנו חופשיים לגמרי. אבל כשאנחנו מתחילים לפתח תודעה יותר גבוהה אנחנו מתחילים לראות שאנחנו בעצם לא חופשיים. אבל בינתיים, כל עוד אנחנו לא מפתחים, אין לנו בעיה.
נשאל בני אדם בעולם מה הכי מפריע להם, והם יגידו שכופים עליהם לעשות חיסון. כאילו שזו הכפייה היחידה והראשונה בעולם. אבל למעשה כופים עלינו הכל! גם חיצונית וגם פנימית. מה קרה שדווקא זה הפך להיות כזה טירוף? לפי דעתי, זו פעילות של כוחות הנגד להסיח את דעתנו מהכפייה האמיתית. מין תעלול ברמה גבוהה. מה קרה שזה מעורר כל כך הרבה התנגדות, מעורר הקמה של תנועות שלמות שפתאום יש להם עניין לענות בו, כאשר בפועל כופים עלינו הרבה יותר דברים – איך להתלבש ועוד ועוד.
משתתפת – אז זה נשמע שהכל מאיה, והדבר היחיד שמתבקש מאיתנו זה לעבוד על המוסר שלנו.
אורנה – זה מה ששטיינר אומר: החירות היחידה שלנו היא לבחור בטוב. כשאנחנו בוחרים בטוב אנחנו מממשים את החירות שלנו. לבחור ברע זה לא בחירה, זה נתון: הבהמיות, האסטרליות, התאוותנות, הרצון לשליטה – אין בזה שום בחירה, זה נתון.
משתתפת – היעוד שלי, המשמעות שלי כבן אדם היא להיות מוסרית.
אורנה – זה נקרא לבחור בטוב.
משתתפת – וכל השאר רק משרת את זה: מעשה כזה או מעשה אחר, החלטה כזאת או החלטה אחרת, בקונסטלציה הזו או בקונסטלציה אחרת.
אורנה – נכון מאוד. להיות מוסרי, 'ואהבת לרעך כמוך, אני הוויה' – הדרך אל הוויה עוברת דרך רעך.
משתתפת – ואני מרגישה שגם להתמסר ולהאמין.
אורנה – נכון, להסתכן בלהתמסר ולהאמין. כמה פעמים התמסרנו במערכות יחסים, וכמה פעמים נפלנו. לא נורא. למי יש דוגמא למעשה שחשבתן שהוא נורא ואיום והייתן יכולות לעשות אותו אחרת?
משתתפת – יש לי דוגמא טרייה מהזמן האחרון. כשעשיתי את המעשה לא חשבתי שהוא נורא ואיום, רק לאחר מכן בתוצאות. לפני כמה חודשים הבת שלי התחתנה. זה היה אירוע מאוד קטן, מספר האנשים היה ספור. יש לי חברה שהוזמנה, והיא התאלמנה לפני כשנה וחצי. מספר האנשים היה מצומצם והיא הוזמנה, כולם אוהבים אותה במשפחה שלי. בדיעבד הסתבר שהיא מאוד מאוד סבלה בחתונה, היה לה מאוד קשה, היא בכתה, כי פתאום היא פגשה את הבדידות שלה, שהיא לבד, בלי בעל. אמרתי לעצמי איזה מטומטמת הייתי, יכולתי להגיד לבן שלה שיבוא איתה. התייסרתי מאוד על זה. כי זה לא באמת היה משנה שיבוא עוד אדם, ובאותו זמן היא גם קיבלה את זה, זה היה בסדר, היא עצמה לא האמינה שיהיה לה קשה, ואני לאחר מכן כל כך התייסרתי שהיה לה קשה.
אורנה – אז אם ניקח את מה שלמדנו היום, שגם המעשה לא נעשה על ידייך, אז אנחנו צריכים להסתכל איך את שימשת כלי בהתפתחות הרוחנית שלה.
משתתפת – אני הבנתי את זה לאחר מכן. היא הייתה חייבת לפגוש את הבדידות, את הלבד. אני יודעת שזה בשביל ההתפתחות שלה. היא הייתה בטוחה שהמוות של בעלה זו תקלה ושממשיכים את החיים הלאה והכל בסדר. זו הייתה התרסקות קשה בשבילה. הבנתי, אבל הצער הוא צער.
אורנה – הצער הוא צער, הכאב הוא כאב, הסבל הוא סבל, האשמה היא אשמה, אבל מה שאנחנו רואים זה שאת הרסת לה את עולם המאיה. המעשה שלך חיבל בעולם המאיה והכריח אותה להתעורר למשהו.
משתתפת – זה יפה כי זו אהבה רוחנית, האהבה של יפה לחברה שלה. היא לא הייתה עושה את זה במודע. וזה גם מתקשר למה שקראנו פעם ב'פילוסופיה של החירות', ששטיינר אומר שמעשה מוסרי הוא מעשה שנובע מתוך האהבה הזאת, האהבה הרוחנית שאני בסופו של דבר מוצא את עצמי פוגע לא בכוונה במישהו אחר, אבל זה לא אני עשיתי, זה המלאך, ה'אני' הגבוה, אלוהים – מי ששלח אותי לשליחות הזו.
משתתפת – כשעבדתי בפנימייה אז המשכתי איזשהו קשר עם אחת הנערות אחרי שסיימתי בפנימייה. קשר שהיה על דעת עצמי לגמרי. בשלב מסוים היא אמרה לי שהיא ממש מתאהבת בי. אני בחרתי להתייחס לזה כאל משהו טיפולי, של העברת אהבה ולא משהו באמת, והייתי מאוד גאה בעצמי שאני מחזיקה את זה בתוך הקשר, ושאני נותנת לה לעבור תהליכים דרך זה, ושאני לא נופלת. זה גם תאם את ההפרעה שלה ואת כל מה שהיה לה. אנחנו בקשר עד היום, וכמה שנים אחר כך היא שיתפה שזה היה סבל בלתי אפשרי, בעיקר זה שלא האמנתי לה, שלא קיבלתי את זה as is, שניסיתי להפוך את זה למשהו טיפולי. הסבל שגרמתי לה באופן ההתייחסות שלי לזה.
אורנה – אנחנו צריכים לחשוב האם הסבל שאת גרמת לה גם תרם לה.
משתתפת – אני חושבת שבסוף, בגלל שהיא גם שרדה את זה בכוחות שלה, אני חושבת שהיא בנתה "סנטר" ו'אני' חזק, שהיה חסר לה.
אורנה – את בטח מאוד הצטערת ששמעת את זה. זה כאב גדול.
משתתפת – עד היום. יש שם עוד דברים אישיים שלה שהיא פגשה שם, אבל זה כבר להיכנס לדבר אישי שלה. אבל עד היום זה כואב לי.
אורנה – אני מבקשת עכשיו מכל אחד מכם לכתוב לעצמו מה אני לוקח/ת מהשיעור הזה.
משתתפת – אותי זה לוקח למקום של צניעות, אם זו המילה הנכונה. אני עושה מעשים בעולם, ולפעמים זה גורם טוב בעולם ויוצא לשביעות רצוני, או שזה גורם לי לעוגמת נפש, אבל בעצם אני צריכה להבין שיש כוחות מעלי שמנתבים את הדברים ולא דווקא אני זו שגרמתי לאושר מירבי או לסבל מירבי. זו נחמה במקרה שאני חושבת שפעלתי לא נכון. להגיד שלפעמים היו צריכים להתנהל ככה. נזכרתי בעוד מקרה שמלווה אותי בשנה האחרונה והוא דומה לזה.
אורנה – אני מזמינה אתכן לדבר על זה בהרחבה בחברותא.
משתתפת – אני לוקחת את הנקודה הזו שאם העולם הוא בועות של תודעה אז בסה"כ אנחנו חווים בועה אחת וצריך להבין שיש לחצות את רף התודעה הזו אל הדבר הבא, ואז להבין שבאמת השמים הם הגבול, האפשרויות מאוד גדולות, אחרת אתה רק ב 'נהיר ודקיק'. הגבול האמיתי הוא אינסופי, או שבעצם אין גבול.
אורנה – זה לא שהשמים הם הגבול, אלא זה גם מעל השמים. הגבול הוא הגבול הפנימי שלנו, זה גבול התודעה שאנחנו נמצאים בה כרגע.
משתתפת – אבל לדעת שגבול התודעה שאנחנו נמצאים בה הוא לא הסוף, יש אחריו מרחב שלם.
משתתפת – אני לוקחת את ה 'להסתכל בלבן של העיניים' של המאיה.
משתתפת – אני לוקחת את ההכרחיות של המאיה, בתור מי שבונה ומפתחת את מה שאנחנו צריכים לממשות.
משתתפת – אני לוקחת את החלום ושיברו, שהוא בונה את הפנטזיה, מקדם אותנו, ואח"כ גם השבר של הדבר הזה גם מקדם אותנו.
משתתפת – אני נעה בתוך הגבול הדק של ההתמסרות לזה שהמעשה הוא כזה שלא אני עושה אותו, לבין להסיר אחריות. יש בזה משהו שדורש את פריצת המודעות שלנו, כי גם להסיר אחריות זה עדיין להישאר בבועת המאיה שאנחנו נמצאים בה.
אורנה – להסיר אחריות זו מסקנה לא נכונה.
משתתפת – נכון, אבל אני רואה שזה יכול לקרות: אם אנחנו נשארים בתוך בועת התודעה הזו, אז זה יכול ללכת גם לשם. זו סכנה.
אורנה – אנחנו חיים במרחב תודעה ושם מתנהגים לפי הכללים. אסור לנו להגיד 'יש מרחב תודעה אחר, אני מחכה לעבור לשם'. אני פה ואני צריכה לחיות את החיים האלה ברצינות המירבית, וגם עם קצת חוש הומור שלא מזיק….. 'ברומא התנהג כרומאי'. אני לא אומרת 'עכשיו אני מחכה שיבוא לי מטוס או חללית ויקח אותי למרחב אחר'. זו לא קריאה להסרת אחריות.
משתתפת – אני מרגישה את זה. אני רואה את הדבר הזה, זה גבול כזה.
אורנה – זה מעניין שאת מרגישה שיש גבול כזה, כי מבחינתי אין שום פיתוי. מבחינתי זה כמו שאני אגיד 'מכיוון שהעולם הזה כולו מאיה אז אני אקפוץ עכשיו מקומה רביעית'. אז אני אמות. אני לא אמורה להטיל ספק בעולם הזה, ואני צריכה לקבל החלטות ברצינות, אני לא אגיד 'אלוהים במילא עושה'. אני אמשיך להיכנע לכוח הכבידה, כי אחרת אני אמות. זה ברור לי שאני חייבת להיצמד לחוקים האלה. זה מעניין שזה לקח אותך לגבול הזה, ואותי למשל זה בכלל לא לקח לשם.
משתתפת – גם אותי זה לקח לשם, כשדיברתי ואמרתי בהיסח הדעת 'אז הכל שטויות'. זה משהו שחולף לרגע ואומר 'אז מה זה העולם הזה…'
אורנה – אז לא לא לא, זה לא לשם.
משתתפת – אנחנו אומרות את אותו דבר. הרגשנו את המקום הזה.
אורנה – אני קצת חרדה שהרגשת את המקום הזה. אני לוקחת אחריות אם לשם לקחנו את זה.
משתתפת – זה לא באמת אפשרי לקחת את זה להסרת אחריות. אני לקחתי את כל האירועים שעלו לי כדוגמאות למה שביקשת, ואין לי שם שום אפשרות להגיד שזה המעשה של אלוהים ולא שלי. אין שם אפשרות כזו. אולי היינו צריכים לשמוע יותר דוגמאות, כי בתוך האירועים – אין שם אפשרות. כמו בדוגמא של יפה: הכאב של החברה, אין אפשרות להסרת אחריות כזו. במעשים שלנו שקרו – אין את האפשרות הזו באמת. בתור אמירה או כותרת זה אולי אפשרי, אבל בתוך האירועים בחיים שלנו – אין שם אפשרות לא לקחת אחריות.
אורנה – וגם מעכשיו והלאה זה לא יגרום לנו לא לקחת אחריות. זה ברור שלא.
זמננו עבר. תמשיכו לחשוב על זה. אלה דברים לא פשוטים. זה מערבל לנו את המחשבה. אנחנו אזרחים של שני עולמות – אנחנו חיים פה ואנחנו גם חיים שם. זה התפקיד שלנו כבני אדם, לעשות את החיבור.
להתראות.