ז' בכסלו תשפ"ב, 11 בנובמבר 2021
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
{י} וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: {יא} וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: {יב} וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: {יג} וְהִנֵּה יְהוָה נִצָּב עָלָיו וַיֹּאמַר אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אָבִיךָ וֵאלֹהֵי יִצְחָק הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה שֹׁכֵב עָלֶיהָ לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֶךָ: {יד} וְהָיָה זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ וּפָרַצְתָּ יָמָּה וָקֵדְמָה וְצָפֹנָה וָנֶגְבָּה וְנִבְרְכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ: {טו} וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ: {טז} וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ יְהוָה בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי: {יז} וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:
בפרשה הזו יוצא יעקב לחרן. אנחנו זוכרים שבפרשה הקודמת, היה את ענין הברכות, שיעקב לקח את הברכות שהיו מיועדות, לפחות על פני השטח, לעשו, למרות שבפנימיות התורה הן היו מיועדות ליעקב. בכל אופן הוא בורח. הוא יוצא לגלות.
יעקב יוצא לגלות. יעקב זה ישראל. אנחנו יודעים שיעקב יקבל את שמו במאבק שלו עם המלאך, את שמו ישראל. אז בעצם עם יעקב נשלמת השלישייה של התולדות של אברהם יצחק ויעקב, שני קוים, וקו אמצעי מכריע ביניהם, אברהם חסד – ימין, יצחק גבורה – שמאל, ויעקב קו אמצעי שזה ישראל, אחדות הניגודים.
מיעקב, ולמעשה מישראל ובניו. אפשר לדבר כבר על ההתחלה של האומה שנקראת ישראל. ולאומה הזאת מבטיח הוויה וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת ואנחנו רואים את ההבטחה עוברת ליעקב שאלוהים ישיב אותו לאדמה הזאת. ההבטחה הזאת מתגשמת אחרי כמעט 4000 שנה, לא? כמה שנים עברו מאז, 3500?
הבטחה של אלוהים לישראל להחזיר אותו לאדמה שלו. לקח הרבה, הרבה, הרבה שנים של יציאה לגלויות זו אחר זו שהתפקיד של עם ישראל, שהוא יורד לגלות זה להחזיר את הניצוצים, ניצוצי הנשמות שנפלו לקליפות. הכל בתוך אדם אחד. הכל בתוך הנפש שלנו, אנחנו נדבר כל הזמן במעבר מהסיפור התנכי לסיפור של הנפש, ואנחנו רואים שכל עוד האבות שלנו נמצאים בגלות, בזמן הנכון, הם מתכבדים בצורה מאוד מכובדת. אנשים יודעים, מכירים בערכם, אבימלך למשל הכיר בערכו של אברהם. הוויה התגלה לאבימלך ואמר לו החזר לאברהם את אשתו ותן לו להתפלל אליך כי הוא נביא.
וגם כשאברהם בא לקבור את שרה, בני חת יודעים, מכירים בערכו של איש האלוהים. אלא שאם עם ישראל נשאר בגלות מעבר לזמן, אז מתחילות כל הבעיות. זאת אומרת שאם בגרמניה הנאצית עם ישראל היה יוצא בזמן ומגיע לארץ ישראל, יכול להיות שמן הסתם היתה נמנעת השואה והיום ייתכן שעם ישראל, אם הוא יצא בזמן מארצות הברית, אז תמנע גם שם איזושהי קטסטרופה.
כשעם ישראל נמצא בגלות מעבר לזמן שהוא מוקצב להעלאת ניצוצות, אז חלה שואה. זה התחיל גם בימיו של אברהם באור כשדים. אור כשדים מדברים על זה הפרשנים, כמו על אושוויץ. אור כשדים ששם זרקו את העם העברי, עוד לא היה עם ישראל, לתוך התנורים – אור. ואיכשהו הצליח חלק מאוד קטן לצאת מאור כשדים, המשפחה של תרח, אבי אברהם, ועד שהגיעו לארץ ישראל חלק נשרו בדרך. רק אברהם ולוט הגיעו לארץ ישראל ושרי כמובן, ואנחנו רואים גם במצרים בזמן של יוסף. יוסף היה משנה המלך, מכובד על כולם, אבל הם נשארו יותר מדי זמן במצרים. אם עם ישראל לא יוצא בזמן, אם עם ישראל מנסה להביא את ישראל באופן כזה שה"ישראל" לא ישמור על היחודיות שלו, אלא ישראל מנסה לעשות מהגויים ישראל, כמו למשל, למול את כל המצרים, שזה נאמר על יוסף, הוא מל את כל המצרים, לחפש את ישראל בחוץ, זה לא הולך. גם בגרמניה הנאצית, היהודים קראו לעצמם יהודים בני דת משה.
כל פעם כשיש ניסיון להתחמק מהמשימה שקוראים לה ישראל, ולכאורה לעשות אותה מחוץ לארץ, קורית קטסטרופה.
משתתפת: לא הבנתי את המשפט האחרון שאמרת.
אורנה: מה יוסף ניסה לעשות? יוסף ניסה להפוך את המצרים לעם ישראל, למול אותם ולהפוך אותם לעם ישראל. לעשות את ישראל, לא את עם ישראל לישראל, אלא הרי ישראל, אמרנו בהתחלה – ישראל זה לא דת, זה משימה. המשימה של ישראל זה לעשות את תיקון הבריאה. וכל פעם כשאחד מהאבות או אחד מגיבורי התנ"ך מנסה לעשות את זה בחוץ, לגייר בחוץ את העמים האחרים, להביא את הבשורה הגדולה, זה נגמר בקטסטרופה. זה מה שאמרתי.
משתתף: אני חושב על גרמניה, אירופה, ארה"ב, לי זה נראה כמו שהיהודים לא רק שלא רוצים להביא את יהדותם, דווקא רצו להתבולל, זאת אומרת חיפשו את ההיטמעות.
אורנה: נכון אבל הם רצו להביא איזושהי בשורה, גם במדעים וגם בכל… היהודים חשבו תמיד שאם הם ייטמעו בגויים אז הם יוכלו לשנות את הגויים ולתקן את הגויים וגם לגרום לגויים לאהוב אותם. כמובן קרה הפוך.
אומרים למשל, מניטו אם שמעתם עליו, הרב יהודה אשכנזי, מאוד מעניין, תקלידו מניטו ותראו מאוד מאוד מעניין, מאלג'יר. אלגי'ראי צרפתי, הוא אמר שכל פעם כשהעם העברי נשאר יותר מדי, הוא עשה ממש מחקר לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי – יותר מידי בגולה, אז הגולה מתהפכת עליו.
משתתפת: גם בפרס עם אחשוורוש.
אורנה: נכון מאוד, גם בפרס עם אחשוורוש. אז היה ממש רצון להשמיד את היהודים. "הנה עם שהאל שלו ישן" נאמר.
משתתפת: במצרים אנחנו רואים שהם נשארו 210 שנה כשהנבואה היתה 400 שנה, בעצם הם נשארו פחות זמן.
אורנה: הם נשארו יותר זמן ממה שהם היו צריכים ורק אחרי זה הם נשארו 210 שנה, כי הם הגיעו כבר למ"ט שערי טומאה. ולו היו נשארים יותר אז לא היה סיכוי שבכלל יצאו. וגם ככה יצאו משם רק חמישית, ככתוב יצאו חמושים, מפרשים חמישית מהעם, ויצאו איתם גם הרבה ערב רב. שהם לא היו מהעם והם אלה שהחטיאו אותם בחטא העגל.
בעצם אפשר להבין מזה – לעצמנו – שאם אנחנו מתחמקים מהגורל שהנשמה שלנו החליטה עליו לפני הלידה, אז יכול להיות גרוע מאוד. עכשיו, הנשמה של כל אחד מאיתנו, לפחות כל אלה שהם יהודים כאן וגם אלה שהם לא יהודים כאן, כי הם איתנו, החליטה להיות ישראל, זה החלטת נשמה. כשאנחנו יורדים לכאן, אנחנו יכולים להתכחש להחלטה הזאת, ואנחנו רואים לאורך הדרך, אמרתי את זה בבית ספר שלנו, שממש הוזמנו ואת חשבת שהם ממש בחזית של העבודה הרוחנית והם אחרי זה הלכו ולא שהלכו לאיזה דרך יותר אמיתית, או יותר נכונה, או יותר רוחנית, הלכו לחיים הרגילים לכאורה, או לחיים הפסיכולוגיים או לחיים של הרצון לקבל לעצמי. וכשעוקבים אחריהם, במהלך השנים, רואים שקורים דברים מאוד מאוד קשים.
לכן, עם ישראל לא יכול להתכחש למשימה שלו, וכשהוא מתכחש למשימה שלו, אז כבר מראים לו העמים האחרים מה הם חושבים עליו.
ישראל זה החלטה נשמתית. זאת אומרת, שאני משתתף בתיקון עולם. זה מה שזה אומר. אני לקחתי משימה יותר קשה מנשמה רגילה, לקחתי על עצמי במהלך החיים שלי, לעבור, ביוגרפיה וקרמה כזאת שהיא תראה לי שאני חלק מתיקון עולם, מישראל.
הפוך כן אפשר, מי שלא נולד ישראל, בדת, וכן רוצה להצטרף, יש את זה גם בדת, הגרים, שמעמדם מאוד מכובד, מי שלא עשתה החלטה נשמתית לעבוד כישראל ותוך כדי החיים הארציים רואה שזו הדרך המתאימה לו, יכול להצטרף לשליחות. אבל אם החלטתי שאני ישראל ואני זונח את זה, ההשלכות של זה יהיו חמורות.
אפרופו 210 – אם נכפיל את זה בנגיד 2100, זה לא משנה, בקבלה בתורת הסוד, הרי בכל ספירה יש 10 ספירות, אז אם נקח את זה כמספר 2100, אז אנחנו נראה שההשלמה של זה היא 1900, נכון? ל- 4000 או 400 זה לא חשוב. לא זוכרת מאיזה תאריך סופרים את זה אבל זה בדיוק או הקמת מדינת ישראל או מלחמת ששת הימים, לא זוכרת. זאת אומרת שזה מדויק. כל המספרים בתנ"ך מדויקים.
בכל מקרה אנחנו כאן בפרשת "ויצא", ויעקב יוצא. הוא יוצא לגלות. אבל הוא יוצא להעלות את הניצוצים, להעלות את האימהות. בעצם התחלה של תיקון המלכות. מלכות דאינסוף. ומה שהוא פוגש כאן בחלום זה את ההבנה שגם פה במלכות דאינסוף, בחלל הפנוי, "אכן יש הוויה במקום הזה ואנוכי לא ידעתי." זאת אומרת יעקב, שהוא קו האמצע, שהוא בעצם שייך לתיקון הבריאה, שזה אורות נמוכים, זה לא האורות של המלכות, זה לא כל האורות שהמלכות דאינסוף דחתה ממנה, הוא מבין שבמקומות הכי גרועים, שם דווקא יש הוויה ואני לא ידעתי. אז כל החלום הזה אנחנו נדבר עליו עכשו ואחרי החלום, אנחנו רואים שהוא מגיע לחרן,
משתתף: כשהוא אומר במקום הזה, הוא התכוון למקום פיזי, זה נמצא בגלות או על פני הארץ?
אורנה: זה אף פעם לא פיזי בתנ"ך. זה תמיד רוחנית, למרות שיש גם מקום פיזי, כלומר יש השתלשלות של שורש לענף, אבל הוא לא התכוון כאן, בפשט הוא כן דיבר על המקום ששם הוא ישן, ושהוא בעצם קרא לו בית אל. אבל שם העיר לוז. ולוז זה אחד השמות של מלכות דאינסוף.
למה לוז? בין היתר, אם אתה הופך את זה זה זול. זה התיחסות למלכות דאינסוף "כאבן מאסו הבונים, היתה לראש פינה". זאת אומרת, מלכות דאינסוף לא התעסקו איתה בגלל שזה כל כך מסוכן להתעסק איתה, מפני שזה החושך הכי גדול, היא בעצם סילקה את כל האורות, אז מאסו הבונים. זאת אומרת, כל מי שעשה את תהליך הבניה של התיקון, בסופו של דבר היא הנברא העיקרי, היא זאת שבעצם מחוללת הכל משום שהיא, ברגע שהיא דחתה את אור אינסוף מתוכה כדי להגדיר את עצמה, כדי ליצור יחס לבורא, היא התחילה לברוא את העולמות, כי בכל עולם כזה היא יכלה לאסוף אור בחזרה.
הענין זה מלכות דאינסוף. היא גמר תיקון. היא מטרת הבריאה. אבל זה יהיה רק בגמר תיקון, ויעקב נפגש שם עם נוכחות מאוד מאוד חזקה שלא רק קשורה למשימה שלו של זמן תיקון, של קו אמצעי שעובדים עם אורות יותר נמוכים, מכופפים את קו שמאל לקו ימין, אבל עובדים אם אורות יותר נמוכים.
כמו שאנחנו חיים כאן באורות הרבה יותר נמוכים מאשר האורות שאנחנו, בעזרת השם, נהיה כשאנחנו נגיע לגמר תיקון.
אז אנחנו רואים כאן, אח"כ יש את המפגש עם הרועים על פי הבאר, והבאר זה תמיד מלכות, אם היא מלאה במים, בשפע, אז היא מלאה בחכמה כי מלכות היא זו שמשקפת את אור חכמה, את אור החיים. אין אף אחת מהספירות שמשקפת את האור הגבוה הזה, ואם היא לא מלאה בחכמה במקומות אחרים בתנ"ך, אז היא נקראת בור ולא באר. ואז היא מלאה בעקרבים ונחשים כמו הבור. את מי זרקו לבור? את יוסף. הבור זה מערכת הטומאה, הסיטרא אחרא. אבל כשהיא מלאה מים, היא שופעת חיים ושפע, נראה אותה כאן, אולי נגיע לסיפור של הבאר, ואז הוא רואה שם את רחל, ועל רחל נאמר שהיא יפת מראה.
"יפת מראה" – יופי. אנחנו כבר יודעים מה זה בקבלה. אמרנו חכמה. אור חכמה. אז שוב אנחנו מגיעים לאור הכי גדול. שתי האמהות לאה ורחל הן הנשים של יעקב, או של ישראל, בעצם מייצגות, רחל מייצגת את המלכות ולאה מייצגת את הבינה, את שתי הנוקבאות שבעצם הם חלק משם הוויה, כשנלמד הלאה, נלמד מה הקשר ביניהן.
משתתפת: גם יצחק וגם יעקב פוגשים את הנשים שלהם בבאר.
אורנה: נכון וגם משה. פוגש את ציפורה בבאר.
משתתף: מים, זה כל כך חזק.
אורנה: מים זה אור, זה הארה.
משתתף: יש הבדל בין לאה, רכת עינים, ורחל יפת עינים? העינים של לאה. מה זה אומר?
אורנה: גם עינים זה חכמה. ומעניין למה היא רכת עיניים. ידעתי את זה מזמן, ולא חזרתי על זה. כרגע לא יודעת.
משתתף: יצחק עיניו כבר כהות בתקופה הזאת.
אורנה: עיני יצחק כהות כי הוא כבר לא רואה בעולם הזה. יצחק הוא גבורה, זאת אומרת שהוא אור חכמה, ומכיון שהוא צד שמאל, אז בעצם צד שמאל הוא מטרת הבריאה, מצד שמאל הוא מביא אור ישר, אור חכמה, ויצחק בעצם כבר לא רואה ראיה פיזית. כהו עיניו הפיזיות.
ואז אנחנו רואים, שגם יעקב משתהה יותר מדי. למעשה הוא יכל היה להיות שם 14 שנים, כי לבן ביקש ממנו פעמיים לעבוד בשביל רחל, הוא עבד בשביל רחל, וקיבל את לאה, ואח"כ הוא עבד עוד 7 שנים. אבל הוא נשאר שם כי הוא התעשר, ונעשה בעל בית כזה, והוא נשאר שם יותר מדי, עד שלבן היקשה עליו לצאת. גם הוא נשאר בגלות, אפשר להגיד, יותר מדי זמן.
וכאן יש לנו את הלידה של כל הבנים והמשמעות של כל שם של בן, ואת הדודאים של ראובן, וגם בסופו של דבר, את לידת יוסף. וברגע שיוסף נולד, השבטים הושלמו. כי רחל אמרה, יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר. זאת אומרת, הולך להיות עוד בן, ויעקב עוזב.
אבל לפני זה יש את הסיפור עם הכבשים שזה ממש סודות תורה מאוד מאוד גבוהים – מה זה עקודים, נקודים וברודים?
נ: זה היה לי קשה
אורנה: זה היה לך קשה כי אי אפשר להבין את זה בפשט לגמרי, צריך ממש ממש את זה להבין דרך הזוהר. אנחנו לחלוטין לא נגיע לשם השנה הזאת..
משתתפת: זה על עולם שנשבר, לא?
אורנה: הניקודים זה העולם שנשבר, העקודים זה עולם א"ה והברודים זה עולם אצילות, עולם התיקון.
ואז לבן רודף אחריו, וסיפורים סיפורים וגם רחל גונבת את הפסילים, ומחביאה אותם, ולבן לא מוצא אותם, כי היא יושבת על הגמל ויעקב מאוד מתרגז על לבן…
משתתף: הוא מחפש אצלו
אורנה: אבל הוא לא מחפש אצל רחל, כי רחל אומרת לו יש לי "אורח כנשים" והיא יושבת על גמל ולא יורדת, ויעקב מתעצבן על לבן שהעליל עליו עלילת שווא, כי הוא לא יודע שרחל לקחה את התרפים, והוא אמר לו, מי שלקח לך את התרפים ימות. ובזה הוא בעצם מקלל את רחל בלי דעת ורחל אכן מתה בדרך והיא לא נקברת, כפי שאתם יודעים, במערת המכפלה ששם קבורים יעקב, ולאה רבקה יצחק אברהם ושרה ואומרים גם אדם וחוה.
הפרשה הזו גם כרוכה בחודש, החודש הזה הוא חודש כסלו, וחודש כסלו החוש שלו הוא השינה, והשינה זה המסתורין הכי גדול, מה קורה בשינה? אנחנו רואים פעם ראשונה את החלימה. אם אני לא טועה זה החלום הראשון בתנ"ך. ומה זה חלום? ומה יכול להתרחש בשינה. אנחנו גם יודעים מהאנתרופוסופיה מה זה חורף, מה זה שינה. זה שינה של העולם בחוץ אבל בעצם בתוך האדם מתרחשים תהליכים מאוד מאוד משמעותיים רוחניים.
אז התקופה של האבות היא בעצם מבססת הכרה של מה זה תיקון. מה זה שותפות עם הבורא. הבורא רוצה שנהיה שותפים, הוא לא רוצה שנהיה ילדים. וגם מלכות דאינסוף לא רצתה להיות חסרת יחס לבורא, וגם לא רצתה להיות בלועה בתוכו, אז עצם התיקון הוא מציע לנו שותפות פעילה. הבורא כל הזמן מתייעץ בצדיקים. הוא אומר המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה?
הבורא רוצה לתת לנו את הכי טוב, והכי טוב זה להיות כמוהו. זאת אומרת לא רק שנקבל את השפע אלא נהיה כאלה שנהיה יכולים לייצר שפע. כדי שזה יקרה אנחנו צריכים ללכת. ואנחנו התחלנו מאברהם בלך לך ואמרנו שההליכה היא פנימה, אני הולך לתוכי. אני הולך אל – ואני הולך מ – אני הולך מכל בעצם המבנה הנפשי הסביבתי, הדתי אפילו, שעיצב אותי עד עתה.
לאברהם אומר הבורא, שיצא מהידע האסטרולוגי שלו. דיברנו על זה. זאת אומרת, שיצא מהאלוהות כמשהו בלתי משתנה כחוק טבע. אז גם אנחנו, בדרך כלל כשאנחנו מאמינים באלוהים, אז אנחנו מאמינים באלוהים המעניש, או באלוהים שלא יכול לעשות משהו מעבר לטבע.
כלומר, כשאנחנו מיואשים אז אנחנו חושבים שאין דרך חזרה. אולי לכולכם היו תקופות כאלה, אבל אני סיפרתי על התקופה שאני הייתי על כסא גלגלים, בלי יכולת ללכת, עם חורים בעצמות ואני לא האמנתי שיש הוויה. אני רק האמנתי שיש אלוהים. כלומר, האמנתי באלוהים, אבל בדיעבד, לא האמנתי בהוויה. כי מה האמנתי? האמנתי שלפי חוקי הטבע, שהעצמות שלך מחוררות, אז אף פעם את לא תוכלי ללכת מחדש, ואישרו לי את זה רוב הרופאים.
אז האמנתי שיש אלוהים, אבל לא האמנתי שהתהליך הזה הוא הפיך. כי לא האמנתי במשהו שמעל הטבע.
עכשו אני לא יודעת אולי זה בתוך חוקי הטבע, גם הריפוי שלי, העיקרון שרציתי להביא כדוגמא, זה שההוויה מחולל ניסים שהם מעל לטבע.
אז נאמר לאבות שאתם ישראל, וישראל הוא לא בתוך הטבע, ישראל הוא מעל לטבע. ללדת את ישראל, צריך 100 שנה, 90 שנה. ללדת את ישמעאל זה צ'יק צ'ק. לא נאמר על הגר שהיה לה איזושהי בעיה להכנס להריון. לעומת זאת שרה, 90 שנה ניסתה להכנס להריון. ללדת את ישראל, זה מעל לטבע. לכן ביום כיפור, אנחנו אומרים 7 פעמים הוויה הוא האלוהים. לא אומרים, אלוהים הוא ההוויה. הוויה הוא האלוהים. זאת אומרת אנחנו ממליכים ומכתירים על עצמנו ישות שלא היתה נודעת בימים קדומים. את אלוהים הכירו, אבל לא את הוויה, את "אהיה אשר אהיה" שהתגלה בסנה הבוער.
משתתפת: כשאת אומרת שאת אלוהים הכירו, גם העמים?
אורנה: בטח, פרעה הכיר את אלוהים. הוא אמר מי זה הוויה, אני לא יודע, לא מכיר אותו, אבל את אלוהים הוא הכיר. בעצם את זה שאפשר לשדד מערכות טבע. עובדה שהחרטומים שלו שידדו מערכות טבע. זאת אומרת הם ידעו לעשות את כל מה שמשה ידע לעשות, רק לא יכלו להחזיר את המטה בחזרה לנחש. להפוך דומם בחזרה לחי הם לא ידעו, אבל להפוך חי לדומם הם כן ידעו.
אז יעקב גם צריך לצאת. אבל הוא צריך לצאת מתוך ארץ ישראל לגלות. למה? כדי בעצם לעשות תיקון. להביא משם את האמהות. האמהות זה מלכות. אז כתוב בפסוק י':
{י} וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה: {יא} וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ {יא} וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא: {יב} וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ: אז אנחנו רואים שהחלום זה מצב שבתוך השינה, זה לא מצב לתודעה מלאה. הוויה התגלה ליעקב בתוך חלום. אומרים שחלום זה שישים מנבואה. וחלום זה גם אחד חלקי שישים ממיתה בכיוון ההפוך.
אז מה מאפשרת לנו השינה? היא מאפשרת לנו עיבוד של אירועי היום. בלא מודע אנחנו מעבדים, ובחלומות, אנחנו מעבדים את מה שבמודע אנחנו עדיין לא קולטים. זאת אומרת שההתהוות של יעקב כישראל, נעשתה בלא מודע. יעקב שבהתחלה, הוא לא ישראל שבסוף. אנחנו רואים שבהתחלה הוא פוחד, הוא פוחד שיצחק יתפוס אותו ברמייה. הוא פוחד להתחפש לעשיו, כלומר, לעמוד שם במקום עשיו, למרות שרבקה, אמא שלו, יודעת בברור שאם עשיו יעמוד שם, זה משנה את כל ההתפתחות של כל האנושות עד גמר תיקון אבל הוא לא יודע.
ליעקב זה מתגלה. מתגלה לאט לאט. אז בהתחלה הייעוד הרוחני שלו, מתגלה לו בשינה, והוא מופתע, הוא המום, הוא אומר, יש הוויה במקום הזה ואני לא ידעתי.
אני רוצה להסב את תשומת ליבכם, שגם אנחנו, כשאנחנו מתחילים את הדרך הרוחנית או בכלל, כשאנחנו מתחילים את החיים שלנו אין מה לדבר שאף אחד מאיתנו לא יודע מה הייעוד הרוחני שלו כי גם אף אחד לא חושב במושגים כאלה, אבל הייעוד הרוחני שלנו מתברר לנו תוך כדי ההליכה בדרך. ואם אנחנו הולכים בדרך, אנחנו לא יודעים איפה הדרך תסתיים. יכול להיות שאנחנו באמצע הדרך חושבים שזה סוף הדרך, אבל אם אנחנו ממשיכים ללכת, רק בסוף הדרך ממש, מתחוורת לנו המשימה שלנו.
אני יכולה להביא דוגמא מצבי בריגר, המורה שלי, כשהוא התחיל ללמוד ייעוץ ביוגרפי, לקראת גיל 60. וזה היה אחרי שהוא היה מהנדס, ורייקי וכל האלטרנטיבי, מה שאתם רוצים. ואז אחרי כמה שנים, אשתו נפטרה. וכמה שנים אחרי שאשתו נפטרה, הוא נכנס למנזר מרצון. זה מעניין למה אמרתי מנזר? כי בילדותו הצילו אותו במנזר מהנאצים. הוא נכנס לבדידות מרצון. הוא ישב 10 שנים, מגיל 75 עד 85 , 6 שנים אחרי שאשתו נפטרה – 10 שנים הוא כתב את הסדנאות. אז אנחנו יכולים לראות שהייעוד שלו התגלה ב- 10 שנים האחרונות של חייו.
אז גם אנחנו, כל אחד מאיתנו, לא יודע/ת מה הייעוד שלה עדיין. רק נמצא/ת בדרך. אבל אם אנחנו ממשיכים בדרך, למרות כל הסכנות וכל הכאבים שעוברים עלינו ועברו על האבות והאמהות, אז הייעוד יתגלה לנו ובאמצע יהיו הרבה נפילות והמון גלויות. וגלות זה גלות מדעת, אנחנו לא נדע, לא נדע מה אנחנו עושים פה, מה קורה, הכל ייראה לנו הפוך. לפעמים נחשוב שאנחנו הולכים אחורה וגם יגיע זמן שנחשוב שאנחנו נפלנו לתהום ללא תקומה. שזה הסוף.
כמו שיוסף נפל לבור ואחרי זה היה בכלא. ואז, רק אחרי זה, יתחוור לנו הגורל שלנו, הייעוד שלנו, אבל עד רגע המוות אסור לנו להגיד , זה זה. כי אנחנו לא יודעים, כי אנחנו נגיד זה זה אנחנו נתנגד לקריאה.
אני בטוחה שצבי לא ידע שהוא הולך לעשות סדנאות. אין לי שום ספק שהוא לא ידע. אבל בגלל שהוא כנראה לא סגר את עצמו על משהו סופי, אז הקריאה הגיע והוא אמר, הנני. כי אם לא, אז אנחנו נרצה לנווט את הייעוד שלנו על פי השכל שלנו, על פי מה שהשכל שלנו אומר לנו, אנחנו לא נענה לקריאה כי היא תראה לנו אולי מוגזמת, או לא לזה התכוונתי, אני כבר מסודר, או אני כבר מסודרת, סידרתי לעצמי את המבנה חיים שלי בהתאם למה שאני חושבת שהוא הייעוד שלי.
מי רוצה להגיב על זה?
משתתף: בצניעות מאוד גדולה, כי אני לא מכיר לא את הסיפור חיים, אבל בטח לא של המורה, אבל אני אומר לעצמי לפעמים, כי אני מזדהה עם מה שאת אומרת לגבי – אז מה הייעוד, ומה אני עושה, ולפעמים אני מפחד האם אני מסית את מבטי מן הייעוד, אולי זה הפחד, אני מפחד מהטלטלות והמכות שאני הולך לקבל בגלל זה, ואני שואל את עצמי, אם חלק גם מהייעוד שלי, זה לגעת באותם אנשים מתוך רצון לעשות טוב. אולי חלק מהייעוד שלי זה לשנות איזשהו משהו קטן במישהו אחר והמישהו אחר הזה הולך לעשות דברים גדולים?
אז אני בצניעות הולך להציע משהו, באמת בצניעות, מי יודע, אולי המורה שלך, הייעוד שלו היה להוליד אותך שאת עושה את כל מה שאת עושה עכשו לכל כך הרבה אנשים, ואת עושה פה השינוי. ומי היה חושב מבחינתי, שאני הייתי קורא לפני חצי שנה, את פרשת השבוע ומדבר בשפה הזאת ומרגיש צלילים אחרים? אז האם זה היה מתאפשר בלי צבי שמביא את אורנה לדברים האלה? אז אני לא יודע.
אורנה: יפה דיברת. והלוואי שאני אזכה שאני אביא את האחד הבא שגדול ממני. זה נכון. כלומר, גדול ממני לא במובן… אני לא גדולה מצבי אבל צבי היה פה כדי לשרת אותי, אתה לגמרי צודק, והוא גם אמר את זה. לא שאני גדולה ממני, אני בפרוש לא גדולה ממנו, לחלוטין לא, אבל הוא היה כאן כדי לתת לי בסיס – ויותר מבסיס – כדי שאני אוכל לעשות מה שזה לא היה התפקיד שלו. יפה מאוד. וזה קורה, זה קורה שלמשל, שוב בצניעות גדולה, שבזוהר אומרים שרבי שמעון בר יוחאי, הוא לא היה הכי גדול מכולם באותה תקופה, אבל הוא, מכיון שהיה לו את האיכויות שהוא יכול לכתוב את הזוהר, אז הם היו קרש קפיצה שלו. זאת אומרת, לא בהכרח הכי גדול הוא זה שבעצם עושה נפשות, כל כך הרבה נפשות אבל כל היתר עובדים בשבילו. זה מאוד יפה מה שאמרת – עובדים בשביל שהוא יוכל לעשות את זה, לא בשביל עצמו כמובן. ולא בהכרח הכי גדול, ובמקרה שלי בוודאי שאני לא יותר גדולה מהמורה שלי, אבל הוא אמר בפרוש שאני פה בשביל לשרת אותך. זה מאוד מרגש. אני אף פעם לא אמרתי את זה לפני זה, אבל אתה אמרת את זה עכשו, ולא נחשוב חס וחלילה לשרת אותי מבחינת האגו שלי. צבי הבין לגמרי, לגמרי מה המשימה שלו ומה הקשר שלי אליו. זה לקח לו שנים, אבל הוא הבין את זה. גם לי זה לקח שנים.
אתה בהתחלה לא יודע כלום. אתה פשוט עושה. אומרים לך לך לחרן, אתה הולך לחרן. או לוקחים אותך לחרן. אבל אם אתה נשאר, אז ממשיכים להוליך אותך ואתה אף פעם לא יודע לאן. תודה.
אז כל אחד מאיתכם/ן יכול/ה להגיד לעצמה שמול הקריאה של הבורא, אני מתפללת שאני אהיה מסוגלת להגיד "הנני", בכל רגע ורגע. כי אני לא יודעת לאן הוא ייקח אותי, כי אני לא יודעת למה הוא צריך אותי. כל אחד ואחד מאיתנו – אם צבי אמר שהוא עובד בשבילי, אז אני אומרת שאני עובדת בשבילכם – זה לגמרי ברור לי, שאני משרתת אתכם באותה מידה שצבי שירת אותי.
לכן, מתוך מה שאני משרתת אתכם, אתם תוכלו להגיד "הנני" כשיבוא התור שלכם. ברור שהתור שלכם כבר הגיע, אבל בכל דקה ודקה להגיד, "הנני", לאן שיקחו אתכם. לאן שהבורא יקח אתכם. מאוד קשה כי יש לנו כל כך הרבה פחדים והרגלים והיצמדויות. אנחנו נוטים להצמד למה שנראה לנו שכבר הוא בטוח ומה, אני אעזוב את כל מה שמוכר? כן. גם ברגע האחרון אתה יכול לעזוב את כל מה שמוכר, אם לוקחים אותך למקום אחר, מה לעשות?
אז כל אחד ואחד מאיתנו, אני מקווה שזה ישמש לנו כעידוד, שגם אם אני נמצאת עכשו במקום שנראה לי שאני תקועה, או נראה לי שבכלל אני בתוך התהום או שהלכתי אחורה – זה רק חלק מהדרך, זאת אומרת, אי אפשר לדעת לאן הדרך תוביל אותי אם אני מוכנה להשאר פה, להשאר בזרם שלנו, בוודאי שזה זרם מאוד ייחודי ותומך.
אז כמו שהוויה אמר ליעקב, הבטחה , זה הבטחה לכולנו, יעקב הוא האב של כולנו במידה שאנחנו הולכים בדרכיו, "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל הָאֲדָמָה הַזֹּאת כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ:" אדמה זה בינה. מלכות זה עפר. בינה זה שלב תודעתי מאוד מאוד מאוד גבוה.
משתתפת: שאלה על הסיטואציה של החלום. בחלום כתוב שמלאכי אלוהים עולים ויורדים, אבל ה' התגלה. מה שעניין אותי זה שלמה ה' היה צריך להציג את עצמו בפני יעקב? אני אלוהי זה ואלוהי זה.
אורנה: זה לא שה' הוא אלוהי זה ואלוהי זה.
משתתפת: אלוהי אברהם אביך ואלוהי יצחק
אורנה: הוא לא היה צריך להציג את עצמו מטעם עצמו, הוא בישר ליעקב שהוא חלק משלושה עמודים שהם ישראל. הוא לא רק אלוהי אברהם, כי אם הוא רק אלוהי אברהם, אז זה האיסלם. הוא לא רק אלוהי יצחק, כי אם הוא רק אלוהי יצחק, אז יש גם את עשו, אלא הוא אלוהי אברהם, עשו זה הנצרות, אלוהי אברהם, יצחק וישראל. ויעקב. רק ככה אנחנו יכולים לתפוס אותנו בהקשר לשליחות שלנו.
יש ליעקב זכות אבות. יש גם לנו זכות אבות. יש לנו זכות אבות בגלל שהאבות שלנו היו נביאים ברמה כל כך גבוהה, והתגלה אליהם הוויה – אני מדברת על האבות, לא רק אברהם, יצחק ויעקב אלא על משה, ואללה, וגם על עם ישראל כולו שעמד במעמד הר סיני – שכולנו בעצם גלגולים שלו. אז הזכות שלנו זה זכות אבות. זה לא ממש הזכות שלנו עכשו. אני ממש לא רואה את עצמי, לא אדבר עליכם, כראויה בכלל לעשות את מה שאני עושה. ממש לא. אני ממש רואה שזו זכות אבות. לא ממש רואה את עצמי שאני מצדיקה בחיי את האחריות הזאת, את הבחירה הזאת, הזה כל זכות אבות. מה זה אבות? זה הגלגולים שלנו.
אז הוא מדייק שם, הוא אומר לו, אני אותה הוויה שהתגליתי לאברהם, ואתה הוויה שהתגליתי ליצחק אני מתגלה אליך, ודרך השלושה אני יוצר בעצם את השליחות שנקראת ישראל. לא את הדת.
משתתפת: אני קראתי שאלוהים מציג את עצמו, זה הברור של הייעוד, זה הדיוק של הייעוד.
אורנה: זה הדיוק של הייעוד, בדיוק.
יעקב הולך לחרן וחרן זה מהמילים חרון אף, והחרון אף מסמל את השמאל, זאת אומרת, התפשטות חכמה בלי חסדים, התפשטות האור בלי כלי, כשהאור מתפשט והכלי שלנו לא מסוגל להכיל אותו, אז יש או שבירת הכלים או שהאור מנסה לדחוק את הכלי שיקבל אותו ואז יש הימנעות.
נדבר יותר, לא על ההימנעות, אלא על המקום הזה שהתפשטות חכמה בלי אור חסדים, התפשטות אור ישר בלי אור חוזר, בלי הכלי שהנברא יוצר כדי לקבל את האור, זה חרון אף. זה בא לידי ביטוי במבול, זה בא לידי ביטוי בכל אסון ואסון שקרה לאנושות ולעם ישראל.
הוא הולך מבאר שבע. באר שבע זה מלכות. הוא הולך בעצם ממלכות, למקום שיש מלכות דאינסוף, למקום שיש דין וחרון אף ששם בעצם זה רשות הסיטרא אחרא. כי הארת שמאל בלי ימין, זה סינוור. זה חושך. אנחנו לא חווים את זה כאור. זה כמו להסתכל על השמש בעיניים ותוך 3 דקות להתעוור. זה הארת שמאל בלי ימין, זה הארה ישירה בלי מסכים. זה התגלות שהאדם לא יכול לעמוד בה, אלא אם כן יש לו כלי שהופך את הקבלה הזו להשפעה, והכלי הזה נבנה בהדרגה, כל שיתא אלפי שני. כל זמן התיקון עד שבסופו של דבר יהיה לנו כלי שיוכל להכיל את כל האור, אבל זה יהיה כלי של השפעה לא כלי של קבלה. כלומר כלי של קבלה בעל מנת להשפיע. אבל כרגע, בתקופה של תיקון הבריאה, אז צריך לכרות את הראש של האור חכמה, זאת אומרת, את שלושת הספירות הגבוהות, ולהשאיר רק את הספירות היותר נמוכות, כי אחרי זה אי אפשר לחיות עם אור חכמה ישיר.
הוא יוצא למקום הזה, ונאמר, "ויפגע במקום"
משתתפת: באר שבע, זאת אומרת, שהשבע זה שבע הספירות?
אורנה: זה שבע הספירות שמזינות את מלכות. כל השפע שמזין את מלכות. למעשה זה שש ספירות והשביעית זה מלכות. חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד. למעשה זה 5 ספירות, היסוד זה בעצם – זה דימוי של הבן של בעל הסולם – אם תקחי כל ספירה כירק, אז היסוד זה סלט ירקות. הוא בעצם מכיל את כל השפע והוא נותן למלכות. מתי הוא נותן למלכות? כשהנשמות שלנו מעלות תפילה. כי הזיווג בין הכלי לאור הוא לא רציף. וכשאומרים ששכינה בעפרה, זאת אומרת שהעולם במצב קשה, זה אומר שאין זיווג, זה אומר שאין אור.
בכל אופן הוא פוגע במקום, המקום זה בדיוק מלכות דאינסוף אבל בחלל הפנוי שלה. אני רוצה להראות איזשהו שרטוט ולהסביר משהו שקשור ללימודים שלנו, שלמדנו ב- 3 שיעורים על מבנה העולמות.
הקו הישר האנכי, זה כל העולמות כולם. אחרי שמלכות דאינסוף סילקה את כל האור, מחמת זה שרצתה להכיר את עצמה. הרי קודם כל היא היתה מלאה באור אינסוף. כלי אינסוף היה מלא באור אינסוף.
"דע כי טרם נאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור אינסוף פשוט ממלא את כל המציאות. ולא היה ראש ולא היה תוך.." זה הארי הקדוש.
לפני שנוצרו העולמות, היה מצב של אור אינסוף וכלי אינסוף. זאת אומרת, כלי שמלא בכל האור, עד כדי כך שאין הבחנה ביניהם. למרות שיש גם כלי וגם אור כבר במחשבת הבריאה. אבל אחרי זה, אותו כלי שבסופו של דבר הסתבר כמלכות דאינסוף, החליטה שהיא מסלקת את כל האור, כדי ליצור יחס והגדרה עצמית. כי כשאני בתוך האלוהות, אז אני לא מכירה את עצמי ואני גם לא מכירה את אלוהים.
ואז היא סילקה את כל האורות לצדדים ואז היא נשארה נקודה שחורה – נקראת לב האבן – שמסביבה כל האורות של הבריאה בצורה עגולה. ואם אתם רואים את העיגולים האלה לפעמים של הציורים של הקבלה, זה זה. נקודה שחורה וכל האורות מסביבה התעגלו.
אבל באופן הזה, כמובן היא לא תוכל לקבל את האורות אף פעם. אז מה קרה? קרה שנוצר הקו. ובקו הזה מקבלים אורות במידה, במידה שהיא תוכל לעשות איתם עבודה ולא להיבלע עוד פעם. והקו הזה, זה כל העולמות כולם שאנחנו יכולים לחשוב עליהם באנתרופוסופית ובקבלית. שבתאי קדמון , לפני שבתאי קדמון, מה שאתם לא רוצים בקו הזה. זה כמובן לא קו כזה דק, זה עולמות על גבי עולמות. עולמות – עולם מלביש עולם מלביש עולם מלביש עולם, כשהעולם הראשון נקרא עולם אדם קדמון.
עולם אדם קדמון הגיע האור במשורה ומלכות החזירה אותו. תסתכלו, החץ הזה מגיע אור עד כאן עד המסך, המסך זה התנגדות, היא אומרת, "לא, אני לא רוצה. אם אני אקבל את האור אני שוב נכנסת לתוך האינסוף ואני לא יודעת מי אני." אז היא החזירה את האור. מכיון שהחזירה את האור, עשתה חישוב מחדש, ואמרה 10% מהאור אני כן יכולה לקבל בעל מנת להשפיע. והעולם הזה נקרא עולם אדם קדמון והפרצוף הראשון שבו, היקום הראשון נקרא גולגל.
מה קורה? עכשיו יש לנו עולם עם ראש תוך סוף כמו הגוף של האדם. לכן זה נקרא אדם קדמון ואנחנו בדמות זה. בראש יש תכנון, בגוף קורים כל התהליכים, ומה קורה בסוף של העולם הזה? קורה ככה, שמקבלת מלכות אור, והוא יורד אור פנימי, ממלא את הגוף שלה עד המקום שנקרא טבור. כל זה, זה האור שמלכות יכולה להתמודד איתו, ואיתו היא יכולה לעשות עבודה טובה. מעבר לזה היא כבר, או שהאורות ילכו למערכת הטומאה, לרצון לקבל בעל מנת לקבל, או שהיא תעלם שוב.
אבל מה קורה? עד הטבור, מלכות יכולה לקבל את האורות באופן מיטיב. ממה שנקרא הסוף שלה, מהטבור ועד הסיום היא לא יכולה לקבל אורות כי פה יש סכנה שהיא תקבל אותם ברצון לקבל על מנת לקבל וזה נקרא "החלל הפנוי". ואם אתם שומעים את המושג חלל הפנוי, זה זה. פנוי ממנו. אין אורות כאן. כמובן יש אורות קטנים כדי קיום, כי אי אפשר שלא לראות, אבל אנחנו, כל העולמות שלנו – אצילות, בריאה, יצירה ועשייה והעולם הזה, זה מתחת לטבור. זאת אומרת, במקום של החלל הפנוי. כאן כל התיקונים.
אז כשהוא אומר, "מה נורא המקום הזה". הוא מדבר על המקום הזה, על החלל הפנוי, והוא חשב שפה אין אלוהים. הוא חשב שלכאן אי אפשר לעשות תיקונים. ואז הוא מגלה שאפשר לעשות תיקונים, וצריך לעשות תיקונים, כי הטרגדיה של מלכות דאינסוף, שדוקא הספירות הנמוכות, שזה מלכות עצמה וזעיר אנפין, זאת אומרת השכינה והקדוש ברוך הוא, לא קיבלו אור. זאת אומרת היא סילקה את האור אבל דוקא הספירות הגבוהות יותר קיבלו אור והיא היתה נידונה, לולא היתה אחרי זה התערבות אלוהים, היא היתה נידונה להיות בחושך נצחי.
אז כשהוא אומר, "מה נורא המקום הזה". הוא מתכוון למקום הזה, והוא אומר, ויש פה אלוהים ואני לא ידעתי. זה המקום ש"אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה". קשה מה שאמרתי? מובן?
משתתפת: עכשיו כשהראית את התמונה, אז אי אפשר שלא לחשוב שהחלל הפנוי אם אנחנו לוקחים את זה לגוף זה כל החלקים גם של אברי המין וגם של ההפרשות, זאת אומרת כל החלקים שהם גם נחשבים אצלנו לפסולת וליצרים.
משתתפת: כל החשוכים.
אורנה: בוא נחשוב על זה ככה. עכשיו נתתם לי דרך להסביר: המקומות החשוכים ביותר, הטמאים ביותר, המושחתים ביותר, ששם יעקב חשב שאין גאולה – יש אלוהים גם שם! ולא רק שיש אלוהים גם שם, אלא כשהמקומות האלה יגאלו הם יתנו את האור הגדול ביותר.
משתתף: איך שהתחלת לדבר נזכרתי בסוכת סדום. כי שם, דרך המקומות האלה, דרך היצריות, שם העבודה הכי קשה אבל שם כשכובשים את המקום הזה, אז מרגישים גאולה גדולה יותר.
אורנה: המקום הכי נמוך, הכי חשוך, שבכל היקום כולו אין בו אור, תחשוב עמרי של שבתאי קדמון, על החושך של שבתאי קדמון, המקום הזה שנראה שאף פעם לא יהיה בו אלוהים. ועוד איך יש שם אלוהים. "מה נורא המקום הזה ואני לא ידעתי". ולא רק אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם:
זה שער השמים. המקומות הכי חשוכים שלנו, המקומות הכי מפחידים שלנו.
משתתפת: זה מאוד מרגש.
משתתף: מאוד.
אורנה: ויעקב היה צריך לגדול להיות ישראל, הוא היה צריך להלחם עם שרו של עשו, זה הס"מ, זה הסיטרא אחרא, זה השטן, עד שהשטן נכנע לו. ואז השטן נתן לו את השם ישראל. ואז רק כשהוא גדל להיות ישראל, אז הוא יכל היה להיות ראוי למשימה הזאת.
אני חושבת שסיימתי את הזמן שלי עוד לפני שהתחלתי לדבר.
נשמע תגובות מכם ואז נפרד.
משתתף: אני מסיים עם הרבה דברים את השיעור הזה, אבל המשפטים האחרונים יהדהדו בי: זה המקום לעשות את העבודה. לא להיות במנזר בטיבט. זה, החיים האלה, פה צריך להתלכלך, זה המקום , זה השער..
אורנה: ישראל זה לא מנזר בטיבט. ישראל זה האחריות לכל העולם. זה לא רק אחריות להארה שלי. ישראל זה בתוך החיים. נכון. תודה. מאוד ריגשה אותי ההתרגשות שלך. ההבנות שלך.
משתתף: לי זה גם קצת הזכיר הסוף, שיש גם ענין גיאוגרפי בכל הסיפור הזה. כי זה מזכיר לי מכתב שא. ד. גורדון כתב לחבר שלו כשהוא הגיע לישראל, והוא אמר לו, "הכל כאן מדבר צחיח". ואז בעצם הוא הבין איך במדבר הזה, בכלום הזה, שאין פה מים, ויבש וחם, איך עכשיו תתקע יתד באדמה ותבנה בית, לעומת זה שאנחנו מסתכלים באירופה על מקומות שיש בהם מפלים, והרים ונהרות, ויופי וציפורים, ומה שרק נרצה.
אורנה: והאבות של המדינה, הם השתמשו בשפה התנ"כית כדי להרגיש גם צידוק על הארץ.
משתתף: העניין הזה שהזכרת אותו, מה שעכשיו שי אמר, שיש חשיבות לאדמה, זאת אומרת למקום ישראל, את זה אני ממש לא מבין את זה.
אורנה: כשאנחנו מדברים על העולם שלנו, זה עולם הענפים, השורשים נמצאים בעולם הרוח. תמיד אנחנו אומרים את זה. שכל מה שמתגלה כאן, הוא כבר נקבע ונוצר בעולמות הרוחניים. המקום הזה, שנקרא פה הארץ ישראל הפיזי, היא הענף של מלכות דאינסוף, של הנברא הראשון, של הנברא האולטימטיבי. זאת אומרת שכאן בארץ ישראל הפיזי, יש חשיבות לתקומה של העם בארץ שלו, של עם ישראל בארץ ישראל. זה נקבע בעולמות הרוח. זה לא יכול להיות במקום אחר. וזה לא יכול להיות גם, עד שעם ישראל לא חזר לארץ ישראל, זה גם לא היה יכול להתחיל הגאולה, אבל הגאולה של כל העולם כולו, שזה יהיה ברור. ישראל לא עובד בשביל עצמו.
יש כאלה מאיתנו שזה נוגע בהם ישר למקומות, זה מהדהד בהם ישר לנקודה שבלב. ויש כאלה מאיתנו שזה יקח זמן. זה תלוי מאיפה באנו. אני יודעת שעפרה, זה ישר מהדהד בה ישר בנקודה שבלב. ובודאי יפה והרבה אחרים. זה יקח קצת זמן עמרי. זה לא יכול להיות שזה לא יקרה לך, בסופו של דבר אתה תלמיד שלי. אתה עשית בחירה נשמתית. אם זה עוד לא קרה, זה בגלל שאני לא מספיק טובה כדי להעביר את זה. אז כשאני אתקדם, זה יקרה גם לך.
משתתף: לי פשוט יש סנטימנט ציוני, נגיד את זה ככה, אבל אני לא מרגיש שזה הנקודה שבלב.
אורנה: נעזוב את הנקודה שבלב, נקודה שבלב זה התעוררות רוחנית, שזה כולנו זה קרה להם. האם אנחנו יכולנו לעשות את הפרויקט הזה שלנו, בגרמניה, או ברומניה או בצרפת?
משתתף: לא. עכשו האמת הבנתי מה את אומרת. זה גם נטוע בחיים.
אורנה: זה הנושא. תחשוב על אח שלך שנמצא שם ואתה נמצא פה ויש הבדל.
משתתפת: היה שיעור מאוד עמוק ומרגש על כל חלקיו.
משתתפת: בשבילי, השבוע, האופן שבו אכן יש אלוהים במקום הזה, במקום הכי חשוך, בא בזמן השבוע הזה.
אורנה: זה לא אלוהים, הוא אמר, אכן יש הוויה במקום הזה, י' K ו' K, זה לא אלוהים.
משתתפת: יש בזה נחמה מאוד מאוד גדולה בשבילי.
אורנה: זה ברור שאם אנחנו הולכים בדרך אז יש, אנחנו רק לא זוכרים את זה, לא יודעים את זה. ברור.
משתתפת: זה היה שיעור מאוד, מאוד עשיר וכמו באר מלאה במים מרווים.
אורנה: זה כל כך משמח אותי ולפעמים אנחנו צריכים להקשיב לשיעור באזנים אחרות, אפילו אם אנחנו לא ממש מבינים אותו, נקשיב מההיקף, זה כמו אור מקיף, מה זה אור מקיף? הוא רוצה להיכנס, הוא יכנס. לאט הכל יכנס. בסופו של דבר הכל יכנס כי כל האור הזה הוא האור שהבורא הבטיח להיטיב לנבראיו.
שבת שלום!