ג' בתמוז תשפ"ג ,22 ביוני 2023
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ ומעשה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ (תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
לֵב טָהוֹר, בְּרָא-לִי אֱלֹהִים; וְרוּחַ נָכוֹן, חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי (תהילים נ"א)
אַל תַּשְׁלִיכֵנִי מִלְּפָנֶיךָ וְרוּחַ קָדְשְׁךָ אַל תִּקַּח מִמֶּנִּי (תהלים נ"א יג)
פרשת חוקת, וזאת חוקת התורה.
{א} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: {ב} זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: {ג} וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו: {ד} וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים: {ה} וְשָׂרַף אֶת הַפָּרָה לְעֵינָיו אֶת עֹרָהּ וְאֶת בְּשָׂרָהּ וְאֶת דָּמָהּ עַל פִּרְשָׁהּ יִשְׂרֹף: {ו} וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה:
אם נסתכל על פרשת חוקת מתחילתה ועד סופה נמצא את ההסתלקות של מרים. בכוונה אני אומרת הסתלקות. כי הסתלקות זה אומר שהאור מסתלק מהכלי. היאוש, והמרחק הגדול שישראל מוציאים את עצמם מהבורא שלהם. אח"כ הופעת הנחשים, ריפוי, החטא של משה ואהרון שהם מכים על הסלע במקום לדבר איתו.
אהרון מסתלק ואז מתחילה המלחמה על גבולות ארץ ישראל. זאת אומרת, דור המדבר מתחיל, עומד על הסף הכניסה לארץ ישראל.
בעצם הפרשה הזו מדברת על תיקון שבא באמצעות המוות. והייצוג שלו זה בשפת הפרה האדומה. וגם במוות של מרים. כמו בפרשה של חיי שרה, הפרשה נקראת חיי שרה אבל מה שמתואר בפרשה הוא מותה של שרה. אבל זה מוות שמאפשר חיים חדשים.
בעצם מרים משה ואהרון חייבים למות לפני הכניסה לא"י, הם חייבים למות. הם ההנהגה הישנה, ששייכת למדבר. אנחנו רואים כאן את מרים ואת אהרון מתים. זאת אומרת הם שייכים לדור המדבר שהולך וגווע. וזה הפרה האדומה שנשחטת ונשרפת והיא הופכת להיות אפר. אבל כשמוסיפים לה מים, אז הם מים שמחיים, מטהרים. וזו תורה חדשה. עכשו תצטרך להיות תורה חדשה, תורת א"י. זה לא תורת הגלות, זה לא תורת המדבר.
התורה החדשה היא הכוח, הטהרה והדחיה של קבוצת הנשמות. זאת אומרת, שהנשמות עצמן, בנ"י יצטרכו לעשות תנועה מתוך עצמם, לעלות אור חוזר, לא לתת להם מן מלמעלה, כמ"ד. למן שיורד מלמעלה קוראים מ"ד. הם בעצם עכשו הולכים להכנס לתוך המציאות. עד עכשו הם היו במין אקס טריטוריה שזה נקרא מדבר. הם לא התמודדו עם המציאות למרות כל התלונות שלהם, אבל בעצם כל מה שהם הצטרכו סופק להם, כל מחסורם סופק להם.
עכשו הם עומדים על סף הכניסה, הם יצטרכו להיאבק באומות העולם שזה כמובן הרצונות לקבל שלנו. אנחנו צריכים להיאבק בהם כדי להיכנס לקדושה. הפרה האדומה זה פרשה מאוד סתומה, אם לא הזוהר לא היינו מבינים אותה. אבל במובן מסוים היא אמורה להשאר סתומה, כי בסופו של דבר זאת מלכות שעלתה לבינה. בינה היא אדומה, ומלכות עצמה היא אמונה. ואמונה היא מעל לדעת.
בתוך הדעת זה תמיד ישאר סתום. לכן, זה נראה תהליך מאוד מוזר בתוך האקולוגיה של עם ישראל, תהליך כמעט פגני ששורפים משהו, לוקחים אפר, וזה מטהר באופן מאגי. זה מטהר את הטמאים וזה מטמא את הטהורים.
זאת אומרת, שכל התהליך הזה הוא תהליך שאם לא מבינים אותו לעומק, אז הוא מאוד מאוד סתום והוא אמור להשאר ככה. אז הפרה הזו מופיעה בסף בין המדבר, שמשהו צריך למות, לכניסה לא"י שמשהו צריך להתחיות.
הפרשה הזו מתרחשת 38 שנה לאחר פרשת קורח. למרות שהן באות פרשה אחרי פרשה, פרשת קורח היא אחרי פרשת המרגלים והעונש שניתן להם לא להכנס לא"י, ב- 40 שנה במדבר, ועכשו הם ממש על סף הכניסה לא"י. שנתיים לפני הכניסה לא"י.
אם נשים לב למילה חוקת, אם נכתוב את המילה חוקת, תדמיינו לכם את זה, קחו את המילה קורח, תוסיפו נ' לר' שבקורח, איזה אות יצא? ת'. אז אם אני לוקחת את המילה חוקת ואת המילה קורח ואני מוסיפה לקורח לר' נ', אז יוצא גם כן חוקת.
מה זה נ'? 50 שערי בינה. נ' זה תמיד בינה. והפרשה הזאת מדברת על עלית מלכות לבינה. שיתוף מידת הדין במידת הרחמים. כי אז מה קרה בבריאת העולמות? בבריאת העולמות מלכות, אחרי שהיא עשתה צמצום לא הצליחה לקבל יותר אור מתחת לטבור. זאת אומרת שנוצר חלל פנוי בעצם מהות.
בתוך מהותה, בעצם עצמותה, שהוא הפער בינה לבין הבורא. הצליחה לקבל אורות בספירות הגבוהות יותר, אבל זה ספירות שהיא מתכללת בהם. אבל בעצם עצמותה, היא אמרה אני מסלקת את כל האורות כי אני רוצה למצוא יחס אחר לבורא. יחס של השוואת צורה. להיות דומה לבורא. לא הצליחה להיות דומה לבורא. התשוקות שלה והרצונות לקבל שלה שהיו כאלה גדולים, ששם לא נכנס אור. שם נוצר חלל פנוי.
מתוך החלל הפנוי הזה מתרחשת כל הדרמה הקוסמית. וזה הפער. הפער בין ישראל לבורא. והפער הזה אם אנחנו לוקחים את זה להיסטוריה של עם ישראל, הוא מגושר ע"י משה. זאת אומרת, בתוך מקום שלכאורה פנוי ממנו, המדבר, משה הוא זה שמגשר על הפער בין הנשמה, או בין הנברא או בין מלכות או בין ישראל, לבין הבורא.
בעצם, הפער הזה הוא הפער בין מה שאני אמורה להיות עכשו ובין מה שאני עכשו. זה הפער של כולנו. הפער הזה בינינו ובין המקום שאנחנו אמורים להגיע אליו. ולתוך זה נכנסת בינה. זאת אומרת, הבורא יורד ועוזר לנו. אנחנו פונים לעליון, כי אנחנו גם כן מגיעים למקום שלא נכנסים יותר אורות, לתוכנו, ואנחנו כדי לעשות תיקון, זאת אומרת להתקין בתוך החלל הפנוי הזה כלים, כדי למשוך את האור הזה לשם, אנחנו בעצם מבקשים מבינה שתעזור לנו, מאלוהים. זה אלוהים.
התפקיד הזה ניתן לקבוצת נשמות, שנקראת ישראל והוא צריך להיות בא"י. אז הפרה האדומה זו מלכות שעלתה לבינה לעשות תיקון.
איך הפרה האדומה מתוארת? יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל.
משתתפת: רציתי להגיד על ההקבלה בין הפרה האדומה למלכות, שזה אותו חומר מטהר ואותו חומר מטמא. זה הרצון, או רצון להשוואת צורה או רצון להרחקת צורה, זה אותו חומר.
אורנה: או מלכות של מידת הדין של צמצום א', או מלכות של מידת הרחמים שעלתה לבינה. בדיוק.
הזוהר אומר, פרה אדומה, אז פרה זה כמו שור. זה מתחיל מגבורה. הגבורה אנחנו יודעים מי זה מהאבות זה גבורה, יצחק. תמימה, זה "התהלך לפני והיה תמים" – אברהם, חסד. "אשר אין בה מום" זה יעקב, כי על יעקב נאמר "מיתתו שלמה". כמו 12 בניו, לא היה בהם קליפה. כל 12 הבנים נכללו בתוך מערכת הנשמות וכל בניו יש להם חלק לעולם הבא. שנאמר, ולא עלה עליה העול. בדר"כ כשאומרים עול, זה עול מלכות שמים, עול מצוות וכשלא עלה אליה העולה, זאת אומרת שיש לה חרות.
ומה זה העול? ממה באות המצוות? לגאול אותנו מהמוות. מהמוות שנכנס לעולם עם האכילה מפרי עץ הדעת שזה הצד הממית של הפרה האדומה. זה הרצון לקבל שממית. אז בינה, אנחנו יודעים שהיא חרות, כי לא עלה עליה עול המוות. זאת אומרת אנחנו מדברים עכשו על שכינה עילאה. יש לנו שכינה תתאה (תחתונה), שהיא המלכות, וכשהיא עולה לבינה היא מתכללת בה ומקבלת את התכונות שלה.
אז הפרה, עניינה טיהור מהמוות, מהמוות שנכנס לאנושות. אדם הראשון, כי לפני זה לא היה צריך להיות מוות. לא היינו צריכים למות. עכשו אנחנו רואים שהמוות חזר על עצמו, בעם ישראל, בתוך מערכת הנשמות שנקרא עם ישראל. באיזה חטא הם סילקו את האורות? העגל.
אומרים על הפרה האדומה, זה האם שבאה לכפר על בנה. זאת אומרת, בנה זה העגל, הוא הכניס אותנו לתהליך של המוות והיא באה לכפר על המוות שהגיע לעם ישראל בחטא העגל. זאת אומרת עם ישראל במדבר לפני חטא העגל, הם היו כבר בגמר תיקון. זאת אומרת שלא שלט בהם המוות.
נכון שהיה להם גופים פיזיים, אבל הגוף זה לא מה שחשוב. חשוב איפה התודעה שלך. אם יש לך גוף פיזי אבל אתה יודע בתודעה שלך שאתה ישות נצחית, אז אתה בתודעת אלמוות. הם היו בתודעת אלמוות. חטא העגל הוריד אותם בחזרה, את מלכות, אם מדברים על מלכות כייצוג של כל הנשמות, ירדה למקום מאוד נמוך, בחזרה. כל הזמן מעלים את מלכות מורידים את מלכות, למקום מאוד נמוך והפרה האדומה באה לכפר על הבן שלה, זה העגל.
אנחנו רואים גם, שהמנהיגים של העם מתים. המדרש אומר שהמוות של משה נקבע בגלל שהוא היכה על הסלע ולא דיבר אל הסלע.
משתתפת: לגבי הפרה, אם זה קשור גם להעלאת גרא? התהליך של הטמרה של העלאת גרא?
אורנה: כן, העלאת גרא זה אחפ דעליה.
{יב} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם.
קודם כל שימו לב שכתוב, אל הארץ אשר נתתי להם. מה לא נאמר? לכם.
נכון מאוד, עכשו את הארץ הזאת לא נתתי לכם. עכשו אנחנו מסתכלים ורואים זה נראה לנו עונש כבד מאוד. מה זה משנה? להכות על הסלע, לא להכות על הסלע? לדבר עם הסלע… צריכים להסתכל על זה כסודות מאוד עמוקים ולא כסיפור היסטורי או אפילו לא סיפור, אגדה.
הסלע, היא בינה. והוא מכה בה. במקום לדבר איתה. מה זה אומר? הבורא אומר למשה, דבר אליהם, דבר אל הסלע. והסלע מייצג אותם. זאת אומרת, במקום לדבר אל הסלע, במקום לדבר אליהם, משה מכה בהם. מה זאת אומרת?
משה ואהרון מחמיצים את ההזדמנות להבין שעם ישראל כבר לא בשלב שצריך להכות בו. הוא לא בשלב שצריך להפחיד אותו. עם ישראל כבר הגיע לשלב, הוא בעצמו, שאפשר לדבר איתם. משה לא מערער כאן על הבורא אבל הוא מערער על עם ישראל, שצריך להכות אותו. כי הוא אומר, אתה אמרת לי לדבר איתם, אבל אני מכיר את העם הזה, הוא עם קשה עורף אני צריך להכות אותו. אבל בזה הוא מחמיץ את ההזדמנות לקדש את הבורא בעיניהם.
כי מה זה לקדש? קדושה תמיד קשורה לאהבה. טהרה קשורה ליראה. יען כי לא קידשת אותי. אם אפשר להגיע לאהבה, אי אפשר להיות באהבה, אפשר להגיע, אבל אי אפשר להיות באהבה אם אתה בענין של שכר ועונש, בענין של להכות.
זאת אומרת אתה, משה, אתה לא שמת לב שעם ישראל גדל. זה כמו אבא ואמא שלא שמים לב שהילד הקטן שלהם גדל. אי אפשר להתייחס אליו באופן שהתייחסנו אליו כשהוא היה קטן.
זאת אומרת יש לעם ישראל דרגה שעם ישראל בעצמו יכול להעלות מן (מים נוקבים). ואנחנו רואים את זה לעלות תפילה, לעלות מן, לעלות כלי חוזר בעצמו. לקראת כניסה לא"י לא משה הוא זה שיעלה מן בשבילם. אנחנו רואים את זה דרך השירה. כי אם לפני זה היה "אז ישיר משה", אז בפרשה הזו, מה נאמר? מי שר בפרשה הזאת?
משתתפת: עם ישראל.
אורנה: נכון – עלי באר. זאת אומרת הם יודעים להעלות מן ומשה החמיץ את זה. הדור הזה שהוא דור מאוד גבוה מבחינה רוחנית, לא צריך להכות בו יותר. אז יש משהו נוקשה בהתיחסות הזאת, שאני צריך להכות בסלע כי הוא לא מאמין שעם ישראל יכול לקחת אחריות. או להיות שווה בשווה בתוך השיח עם הבורא.
את השיח עם הבורא נראה אחרי זה במפגש עם שיחון.
אם נחשוב על עצמנו, בהתיחסות שלנו לאחר, לאיזשהו אחר. לילד שלנו, לתלמיד שלנו, לקולגה שלנו, האם החמצנו את ההזדמנות לראות שהוא כבר גדל ואני לא יכולה לפנות אליו, להכות בו? אני צריכה לשוחח איתו. או שככה התייחסו אליכם.
אני כבר לא יכולה להביא מישהו בכוח, אני לא יכולה להשתלט על מישהו כדי שהוא בכוח יעשה את הדבר שאני חושבת שהוא נכון. אני חייבת לתת חרות, כי חרות זה בינה, והיא הפרה האדומה שלא עלה עליה העול ושהיא תמימה. אני חייבת לתת חרות לאחר שעד היום יכול להיות שאני הייתי צריכה להכות.
דרך אגב, יש זיווג דהכאה אבל בגמר תיקון כבר לא יהיה. יהיה זיווג דמשיקין, זה משהו אחר מזיווג דהכאה.
משתתפת: אני חושבת דווקא בעקבות שיחה קצרה שלנו, על המקום הזה, של כל הזמן לזהות איפה האחר נמצא ולהתאים את היחס אליו ושזה יהיה מאוד דינמי. כל הזמן לא להיאחז במה שכבר הבנו או חשבנו בזמן מסוים.
אורנה: נכון, מאוד יפה מה שאת אומרת. דיברנו לזהות איפה המורות נמצאות ולראות כל פעם, בדר"כ אני מסתכלת ואומרת את מי אפשר לקדם. ככה אני מסתכלת. וככה ביה"ס שלנו צומח ואחרי שקודם, קודמה, אני שואלת את עצמי איזה יחס עכשו היא צריכה לקבל? בדר"כ זה כבר יחס אחר, זה כבר יחס של בוגר, מורה, עמית.
זאת אומרת, שברגע שמשה לא עשה את זה, אז הוא ביזה את הבורא. הוא בעצם לא קידש את הבורא בעיניהם. הוא לא האמין שהם הגיעו כבר לדרגה שהם יכולים בעצמם לחוות את הקשר הישיר עם הבורא.
משתתפת: הוא בעצם קיבע תודעה מסוימת של הבורא בעיני עם ישראל. תודעת האלה, השכר והעונש.
אורנה: תודעת שכר ועונש שצריך להכות. ועל זה הבורא כעס. כי זה מונע את תודעת האהבה. תחשבי אם יש לך מערכת יחסים עם מישהו, אם את בסמכות אז את יכולה לכפות עליו, אין בעיה, אבל האם הוא יאהב אותך? זה כבר שאלה אחרת.
אז בעצם כאילו הוא מנע את האפשרות לאהבה לכאורה.
משתתפת: זה גם כן כשל מובנה בתכנית?
אורנה: הכל כשל מובנה בתכנית מפני שמשה בכלל לא אמור להכנס לא"י. משה הוא זעיר אנפין. א"י זה מלכות. אם הוא נכנס לא"י הכל נשרף. הוא ברמה כזאת גבוהה, הוא לא יכול לאפשר תהליכים. בשביל זה צריך את יהושע. יהושע הוא המשרת של המלכות – המטרוניתא. משה הוא בעלה של השכינה. משה פרש מאשתו כי הוא נשוי לשכינה.
אז הוא לא יכול להיכנס לא"י. אז בודאי שזה מובנה אבל גם כשכשל מובנה צריכים להבין את ההשלכות שלו. מהכשל המובנה של אדם הראשון אנחנו כאן.
הוא מקבע יחס של לא לשמה. זה יחס של תהליך. אנחנו רוצים לבסס יחס אחר. יחס של בוגר. יחס של אהבה.
אז אם נחזור לפרה האדומה, הרצון לקבל בעל מנת לקבל שמקריב את עצמו. למה, כדי לאפשר תיקון. כי אם הרצון לקבל בעל מנת לקבל לא יקריב את עצמו אין תיקון לכל העולמות. וזה בא לידי ביטוי בשריפה ובשחיטה. השחיטה זה להוריד את הג"ר. להוריד את הספירות העליונות של השמאל, ולכופף אותו לחסדים, לימין. וע"י שהיא נשחטת ונשרפת, היא הופכת להיות בינה. זה חומר שלא מבין מוות הוא מכפר על אבי אבות הטומאה. שזה המוות.
לכן מי שנוגע בזה, שבא לטהר, ונגע במוות אז הוא נטמא, הוא צריך גם להיטהר. זה כמו שלכהנים בישראל אסור להכנס לבית קברות. ומי שנכנס לבית קברות צריך לטהר את עצמו וליטול ידים.
אנחנו רואים שלפרה הזאת שנשרפה, יש חיות והמקור של החיות שלה היא קודם כל כי היא אדומה. ואדום זה הצבע של בינה. הצבע של מלכות שחור. אז זה הכוח של הפרייה והרבייה. זה הפרה. והיא גם זאת שלא עלה עליה עור.
אז כל הפרשה הזאת מדברת על דינמיקה בין חיים למוות ואיך המוות מביא חיים. איך המוות של מרים בסופו של דבר ושל משה ושל אהרון, מביא את אלעזר שהוא הבן של אהרון ומביא את עם ישראל שהם יוכלו בעצמם להגיד "עלי באר". כי מרים היא הבאר של עם ישראל ואין מים, אלא תורה. זאת אומרת, שמרים היא נותנת את הצורה של האור חוזר, כי היא הנוקבא ועכשו כשהיא מתה אנחנו צריכים בעצמנו לפתח את הכלי.
אז משהו מת כדי שמשהו אחר יוכל להתחיות. אז אפר הפרה מסמל את המוות אבל אם אני מוסיפה לו מים חיים, זה נקרא מי נידה, היא יכולה לתת חיים. מה זה מי נידה? זה התנודה שנעשתה לפרוד מעץ החיים לעץ הדעת טוב ורע שזה עץ המוות שסילק את האורות. מצד שני הסתלקו האורות, אפשר להתחיל לבנות. לבנות באופן אחר את הרצונות ע"י זה שאני מעלה את הרצון שלי לבורא, ואני משעבדת אותו להשוואת הצורה. להיות מקבלת בעל מנת להשפיע.
אז הצמצום של מלכות, המוות הזה, גם זה היה מובנה, מצמצמת את קבלת האורות, בסופו של דבר זה מה שמביא אותה לפניה לאלוהים. להגיד לאלוהים שזה בינה, תעזור לי.
אז פרה אדומה זה קורבן. זה המהות של השכינה. מהות של הקרבה. הזוהר מכנה את השכינה מלכות ולפעמים הוא מכנה אותה שכינה. אז אם היא מתכללת בבינה היא מטהרת את הטמאים. זאת אומרת, הרצון לקבל פועל בתאום עם מטרת הבריאה. אבל אם היא לא מתכללת בבינה, אז היא מסלקת אורות.
יש כאן את כל ענין של צמצום ב'. כל ענין צמצום זה עלית מלכות לבינה כדי לאפשר את התהוות העולמות. לפני זה, זה לא היה אפשרי.
יש לנו עוד ענין של משהו שהוא גם ממית וגם מחייה בפרשה הזו.
משתתפת: הנחש.
אורנה: הנחש, נכון. הנחשים שהם ממיתים, משה עושה נחש והנחש הזה, אם מסתכלים עליו הוא מחייה.
ח} וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי.
{ט} וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי.
אז שימו לב, עכשו כדי להרפא, צריך להביט. פה יש ענין אקטיבי כבר. ולאן מביטים? איפה הוא שם את הנחש?
משתתפת: על הנס
אורנה: על הנס. זאת אומרת למעלה. אם אני רוצה להנצל, אני צריכה להביט למעלה. יש כאן כבר אקטיביות שלי כדי לתקן את המוות הזה. אז אנחנו עוד פעם רואים, את מה שממית הוא גם מה שמחייה. זה התיקון של הפגם של עץ הדעת. זה נקרא פגם האכילה, זה גם פגם הראייה. היראה. ראיה זה ספירת חכמה. הם אכלו מעץ הדעת, הם משכו חכמה לתוך הכלים של הרצון לקבל. כלים לא מתוקנים.
אבל, הפרשה הזאת מתקנת גם את הראייה של המרגלים. אנחנו רואים את עם ישראל כאן בטוח בעצמו. אין כאן היסוס. עם ישראל עובר, נלחם, מנצח. אז אנחנו מתקנים כאן את הראייה של המרגלים שנכנסו לא"י והיו צריכים להסתכל ראייה רוחנית על כל מה שהם הסתכלו עליו, ראייה גשמית שהפחידה אותם והפחידה את עם ישראל. בעצם, כאן יש תיקון של האכילה, תיקון הראייה, תיקון עץ הדעת, תיקון ההתבוננות הגשמית על המציאות.
גם למשה, במובן מסוים, היתה ראייה גשמית. כשהוא הסתכל על הסלע והוא היכה בו, זאת אומרת, שהוא לא האמין שהעם יכול עכשו באופן ישיר לפתח את הכלים שיכולים לחוות את הבורא באהבה אז גם הראיה שלו לא היתה רוחנית מספיק. בעצם הפרשה הזו זה תיקון. תיקון המוות. המוות זה הראיה הגשמית.
נסתכל על משהו, על ארוע בחיים שלי, שאני מנתחת אותו עם המוח הגשמי שלי, ולהפוך אותו לגמרי. זה מאמץ. זה לא פשוט בכלל.
משתתפת: הנחושת זה קשור לזה שמלכות זה ברזל, נכון את נותנת את הבנינים של המתכות. אז הנחושת זה המתכת מעל בעצם. ואז זה מתחבר לנחש, הנחש הוא לא נחש, הוא נחושת.
אורנה: נכון מאוד. הנחש הוא גם משיח. אותיות משיח. גימטריה משיח. הנחש המתוקן הוא המשיח. מה זה נחש מתוקן? זה הרצון לקבל הגדול ביותר שעשה תיקון. אז הוא הופך להיות המשיח. נכון. צודקת.
הזוהר
מלכות היא פרה אדומה מצד הגבורה. כלומר – מצד יצחק. והיא תמימה מצד החסד שהוא מדרגת אברהם שנאמר בו, התהלך לפני והיה תמים. אשר אין בה מום היא מצד עמוד אמצעי, שהוא זעיר אנפין המייחד שמאל וימין שלה, שזה יעקב. אשר לא עלה עליה עול, היא מצד שכינה עליונה, שהיא חירות דהיינו בינה. במקום שהיא שולטת, דהיינו המלכות הכלל מכל הנ"ל והזר הקרב יומת אין רשות לסיטרא אחרא לשלוט, לא שטן, ולא משחית, ולא מלאך המוות, שהם מצד הגיהינום.
כשיש את התהליך של הפרה האדומה, לא יכול להכנס לשם המשחית.
משתתפת: תסבירי את המשפט שהמשחית לא יכול להיכנס כשעושים את העבודה הנכונה.
אורנה: כשאת שורפת את הרצון העצמי. לא יכול להכנס המשחית. הבעיה היא שאנחנו לא מזהים. הרבה פעמים אנחנו חושבים שאנחנו פועלים מתוך הרצון להשפיע. מתוך דבקות או מתוך השוואת צורה. אבל קודם כל צריך לזהות את הרצון העצמי. כשזיהית אותו, את צריכה לשרוף אותו. כששרפת אותו, אין למשחית איפה להכנס. כי את נשארת עם אורות חסדים. המשחית לא מעונין באורות חסדים. מה זה עניינו.
עכשו כשהמנהיגים הולכים למות, נוצרת צורה חדשה של אור חוזר והצורה הזו נקראת קהל ישראל. קהל ה'. זאת אומרת, המסך ואור חוזר עובר מהמנהיגים אל העם. אנחנו יכולים לראות את זה בפרק הבא. תראו איזה יפה המילה קהל חוזרת על עצמה. ועם ישראל הוא כבר קהל. יש לו כבר נוכחות של קבוצה.
{א} וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כָּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ שימו לב, העם ישב בקדש אבל משה לא מצליח לקדש. וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם: {ב} וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה ברגע שאומרים מרים מתה בסמוך לזה לא היה מים לעדה. כי מרים היתה, יש מושג שנקרא בארה של מרים, היא היתה הבאר של עם ישראל. מה זאת אומרת הבאר? זה מסך ואור חוזר. היכולת לקבל אור לתוך הכלי שלך. אם לא, אז הבאר היא בור ואם זה בור אז זה הבור ריק, אין בו מים.
משתתפת: נחשים ועקרבים
אורנה: נחשים ועקרבים, רצונות לקבל הכי חזקים ותאוותניים. אם אין מים ואין מים אלא תורה, אם אין לך את הדרך הנכונה להעלות את הרצון שלך לבינה, אז הבור ריק. ואם הבור ריק, אין בו מים, אין בו תורה אז נכנסים לשם התשוקות של הרצון לקבל.
וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן: סימנתי את ויקהלו {ג} וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי יְהוָה: {ד} וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל יְהוָה ככה הם מכנים את עצמם אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ: {ה} וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת: {ו} וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד יְהוָה אֲלֵיהֶם: {ז} וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר ח} קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה .
יש לנו כבר קהל, והקהל הזה הוא הולך להיות המסך והאור חוזר החדש. הם כבר התבגרו. 40 שנה הם היו בעיבור במדבר. והם כבר לא אותו עם שיצא ממצרים. דור מצרים כבר מת.
אז הקהל הזה, נאמר למשה להקהיל את הקהל הזה ולדבר אל הסלע כמו שאמרנו, להתייחס אל הקהל הזה, כאל מישהו שאפשר לשוחח איתו. כמו שאמרתי מקודם, המילה שיח תבוא יותר מאוחר דרך סיחון. וסיחון הוא הרצון לקבל והוא לא יתן להם לשוחח איתו, כי הוא לא נותן להם לעבור דרכו. ולכן הם צריכים להלחם.
זאת אומרת שאין שיח, יש מלחמה, יש הכאה. אז כשאין ברירה וסיחון לא נותן לעבור, אז צריך להכות אבל כשיש ברירה, עדיף לשוחח. ובסוף הפרשה ישראל הם אלה ששרים.
{יז} אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ. זאת אומרת הם כבר יכולים להעלות מן והם מאוד בטוחים בעצמם. {יח} בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם הם מדברים על האבות. האבות הם השרים.
זאת אומרת, כמו שאנחנו אומרים בתפילה של האר"י הקדוש, בזכות אבותינו. בזכות שלהם לרחם עלינו, אז הם בעצם בזכות אבות הם מקושרים ישירות לאבות, שזה השרים. {יח} בְּאֵר חֲפָרוּהָ שָׂרִים כָּרוּהָ נְדִיבֵי הָעָם בִּמְחֹקֵק בְּמִשְׁעֲנֹתָם. ואז אנחנו רואים את המקומות שהם מגיעים אליהם. וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה הם קיבלו מתנה עכשו.
השירה, שירה זה חכמה. צריך לדעת שבתורה ובקבלה שירה זה חכמה. וחכמה זה תמיד עיניים. זה הספירה של העיניים זאת אומרת, תיקון הראייה עובר לישראל. הראייה המעוותת של המציאות, של המרגלים, התיקון שלה עובר לישראל. עד אז, זה היה בשיח בין משה לבורא, והוא היה המתווך שלהם, עכשו הכוח עובר לכל נשמה ונשמה בישראל והיא יכולה לעשות את המסע שלה בעולם עד לנחליאל.
{יט} וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת:נחליאל, זאת אומרת היא יכולה לנחול את החלק שלה אצל האל. אז הכוח הזה עובר לשכינה עכשו. זה לא אומר שזה כל אחד ואחד מאיתנו באופן יחיד. זה עובר לקהל ה'. זאת אומרת, הכוח הזה עובר אלינו כחלק ממערכת הנשמות. עבר אלינו. כי עד אז כולנו היינו בתוך משה.
אז יהיו לנו ירידות ויהיו לנו עליות, זה נקרא במות הגיא, אבל אנחנו נגיע לראש הפסגה. וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא אֲשֶׁר בִּשְׂדֵה מוֹאָב רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן: זאת אומרת אנחנו נגיע לראש הפסגה לא עוד למרגלות ההר. ויחן עם ישראל למרגלות ההר, הפסגה, העליה הרוחנית אנחנו נעלה תאפשר לנו להשקיף על כל הישימון.
הישימון זה לא רק המדבר, זה כל היש. איך כל היש שימש אותנו כנשמה לעשות עליה. אנחנו היינו אומרים בביוגרפיה שלנו, איך כל הארועים באינקרנציה שימשו אותנו לעלות לפיסגה. וזה תיקון של חטא המרגלים – תיקון ההשקפה שלהם. לא עוד השקפה של ארץ אוכלת יושביה, אלא מקום שהנשמה יכולה לדור בו.
ואת זה נחלו. הם כבר לא צריכים שיכו בהם. זה כבר נחלה שלהם. אז הם נלחמים עם סיחון, זאת אומרת, עם אלה שמדברים את השיח הנחשי, ומרימים מבט למעלה. ואז הנחש הופך להיות, היכולת של הנשמה להרפא. ולהרפא זה אומר שאפשר לשוחח, זה ריפוי. שאפשר לשוחח.
משתתפת: סיחון מלך האמורי. יש גם אמירה. זה קשור?
אורנה: כנראה קשור. ושוב אני אומרת, אנחנו נצטרך להיות אקטיביים. זאת אומרת, זה תלוי אם נישא את מבטנו. זאת אומרת זה כבר לא שיח יחיד של נביא זה כבר שיח של קבוצה. אנחנו צריכים להעלות את המבט. לחשב את הכיבוש של העיר חשבון, זאת אומרת ליישב מחדש, לעשות חשבון מחדש לחיים שלנו. לעשות חשבון מול הרצון לקבל שלנו וליישב מחדש את העיר הזאת.
ואם נשך אותנו הנחש, תמיד יש לנו בזכרון שאנחנו יכולים להסתכל למעלה. אם כבר הפיתוי עבד עלינו, זה יכול לקרות כל יום, אני מסתכלת למעלה. יש לי זכרון. כבר הייתי שם. וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי.
בסוף אתם יודעים לאן הם מגיעים? הם מגיעים ל: עַל כֵּן יֵאָמַר בְּסֵפֶר מִלְחֲמֹת יְהוָה אֶת וָהֵב בְּסוּפָה וְאֶת הַנְּחָלִים אַרְנוֹן:
תקחו את והב ותגידו לי מה מחכה לנו בסוף?
משתתפת: אהבה
אורנה: נכון מאוד. אהבה בסוף . בסוף מחכה לנו אהבה. זה המקום שמשה היה צריך לדבר אל הסלע ולא להכות בסלע.
כי מטרת הבריאה זה אהבה ויראה זה רק הדרך לשם. אז מה אתם אומרים? מה אני לוקח/ת היום?
משתתפת: מרגש מאוד.
משתתפת: שאלה, נגבה ודרום זה חסדים מכוסים. גם המדבר נחשב לחסדים מכוסים?
אורנה: מה זה מדבר? מדבר זה מלכות. זה מדבר. מדבר יכול להיות גם מקום שהסיטרא אחרא נמצא שם. אבל זה גם יכול להיות מן מובלעת כזאת שמתרחשים שם דברים שהם לא במציאות. זאת אומרת שזה לא ישראל שאת צריכה לעבוד את האדמה ולהוציא ממנה לחם ולחרוש אותה, ולעשות אור חוזר.
במדבר את צריכה נס. במדבר את צריכה שיקרו ניסים כדי שבכלל תוכלי לחיות. אז במדבר את מנוהלת או מונהגת או נצפית ע"י העליון. הוא נותן לך את המן הוא נותן לך עמוד עשן, הוא עושה לך את כל המלחמות. עד שאת נכנסת לא"י זה כבר סיפור אחר.
משתתפת: אני לוקחת שתי נקודות מבט גם של ההורה או הסמכות על הילד ולזהות איפה הוא נמצא ואם הוא גדל הילד. כמובן גם כתלמיד. כל תנועה בין שני אנשים שונים וגם את התנועה ההפוכה, שלפעמים הילד לא יכול לגדול כשברגע שההורה נמצא הוא חוזר להתנהג כמו ילד. הוא צריך שההורה יתרחק כדי שהוא יוכל לגדול. זה שתי הנקודות מבט האלה.
משתתף: אותי זה הופך הסיפור הזה. תמיד היתה לי את התמונה הזאת של המטה או איזה עץ חזק כזה שפוגש סלע חזק. והיתה לי תמונה פיזית כזאת. מה שאני לוקח זה את השריפה של הרצון העצמי. ומה קורה כשאני שורף את הרצון העצמי. לי יש את הנחושת ביד כי לנו את המטה ביד, באוריתמיה, מוט נחושת שאני הרבה משתמש בו עם הילדים.
אורנה: קודם כל לזהות את הרצון העצמי.
משתתף: בגרמנית יש לזה שם אחר, לנחושת.
אורנה: רק בעברית יש קשר כל כך הדוק בין השפה למשמעות.
משתתף: אבל מה שעדיין לא הסתדר לי זה שאני מבין שהסלע זה עם ישראל, במשל הזה.
אורנה: כן. אם אני רוצה להגיד לך משהו, הכיתי בשולחן ולא הכיתי בך. העניין הוא שההכאה התבצעה בנוכחות העם.
משתתף: זה לא חודר אליהם.
משתתפת: דוקא מהצד של הנחש שמביטים בו, אז יש מדרש ששואל, וכי נחש ממית או נחש מחייה? אלא בזמן שמסתכלים. כלומר כל כך קל להתפס לחיצוניות של הדבר ובעצם האמונה היא זאת. המעבר בין להאחז בנחש לבין האמונה. כלומר, זה כל כך מתעתע.
משתתפת: אני מתחברת לזה מאוד מהמקום של ההורה עכשו, מה שאנחנו עוברים עם הבן שלנו, והמקום של החרות, של השיח, שלכל נשמה יש את האפשרות, את הפוטנציאל לשיח ולאף אחד אין את האפשרות לקחת את זה ממישהו. שכל נשמה שמתהלכת כבר הגיעה לרמה הזאת. כבר יכולה להיות בשיח וזה שאנחנו לפעמים לא חושבים ככה. אז זה גם, שאנחנו מאמינים לנחש, שאנחנו ממיתים את הסיטואציה הזאת. שאין שם חיות.
אורנה: נכון מאוד.
משתתפת: אז הרבה אמונה לזה שכל אחד יכול לשוחח.
אורנה: נכון. ולהיות כל הזמן בתנועה. התנועה שרואה את האחר בהשתנותו. עכשו הוא כבר לא מה שחשבתי כשהוא היה קטן. הוא כבר גדול.
משתתפת: להאמין בכוחות שלו ובחרות של הנשמה שלו לשוחח את הדרך שלה.
שבת שלום!