5 שאלות עם אורנה בן דור

5 שאלות עם אורנה בן דור / ראיון בעיתון ‘אדם עולם’

לצפייה בפורמט המקורי של הכתבה לחצו כאן

ילידת חיפה, שנייה משתי בנות, לאמא נור (בעברית שונה לנורית) שעלתה לארץ מעיראק ולאבא משה “צבר” ממוצא תימני. נשואה ואם לשניים, יועצת ביוגרפית, מנהלת ומייסדת בית הספר להכשרת יועצים ביוגרפיים ולעבודה עם הקרמה, “כחותם”.

1. איך הייתה ילדותך?

הייתה לי ילדות יפה, עטופה באהבה ובהגנה. אמא הייתה הדמות הנערצת עליי, בת למשפחה מהאינטליגנציה של בגדד שעלתה לבד מעיראק כשהייתה בת 17. כל אחד מהורי הביא לחיי בצורה מאוד מובהקת שתי איכויות שונות: אימא הביאה את הרוח והשאיפה לנשגב, ואבא את החום, הגשמיות והכישרון המוסיקלי. לאימא הייתה חשובה ההשכלה וההתפתחות שלנו. המסר שלה היה תמיד לשאוף ליותר גבוה. אני זוכרת דווקא את אבא מספר לי סיפור לפני השינה, עד שהוא נרדם לפני …

הורי, כמו רבים מתושבי המדינה דאז, היו מהגרים או ממשפחה של מהגרים. מפאת הנסיבות, הורי לא ממשו את הפוטנציאל העצום שלהם. אמא עבדה כתופרת ואבא עבד כטכנאי ב”בזק”. היינו משפחה מעוטת אמצעים אבל אף פעם לא הרגשתי בחוסר כלשהו. אני ואחותי היינו בבת-עיניהם של אימא ואבא. הייתי ילדה מוכשרת, ולכן סיימתי את כיתות אל”ף ובי”ת בשנה אחת. גדלתי בתחושת מסוגלות עצומה ואולי מכאן היתה מורגשת במיוחד הנפילה שהגיעה בגיל ההתבגרות. החל מגיל 15 פקדו אותי שני אירועים ששינו את ההוויה הקיומית של תחושת הכל-יכולות שליוותה אותי עד אז: האחד, היה ההתמוטטות של אימא, והשני תאונת דרכים. כשהייתי בת 15 אמא התמוטטה. אמא הייתה עבורי כמו אלוהים, ומבחינתי אלוהים נטש, תחושה שהועצמה כשבדיוק באותה תקופה אחותי הגדולה התחתנה ועזבה את הבית. בגיל 17 עברתי תאונת דרכים שבה נפצעתי בפנים. היום בדיעבד אני רואה את הנתיב הברור של מסלול חיי ואת המשמעות הקארמתית העמוקה של כל מה שעברתי בדרך להיות מי שאני היום. הסבל והכאב שפקדו אותי בחיי גם בהמשך, הכינו אותי לעבודה עם בני האדם ועם הסבל שלהם, חיי הם ‘מעבדה’.

2. התחנות הביוגרפיות בחייך מתאימות לאלו ששטיינר סימן?

כן, באופן דיי מדויק ומפתיע, אנסה להתעכב על כמה תחנות. בגיל 9 הייתה לי חוויה מכוננת. למשך תקופה מסוימת אכלתי במסעדת בית הספר ואז, כנראה מסיבות כלכליות, ההורים הפסיקו את התשלומים ואני, יחד עם הילדים שלא היו רשומים למסעדה, אכלנו מה שהבאנו מהבית. יזמתי מעשה קונדס וארגנתי את חבורת הילדים שעמדתי בראשה, והיה עליה לארוב לאלו שיוצאים מהמסעדה עם הקינוח ולחטוף אותו מידיהם. ברגע שעשיתי צעד לעבר דלת המסעדה, עבר במקום המנהל הנערץ עלינו מר שמחוני, הסתכל עליי ואמר: “אם בארזים נפלה שלהבת…” משום מה לא הרגשתי ננזפת, הבנתי שמר שמחוני רואה אותי כמשתייכת לארזים. ידיעה זו הפכה לידיעה פנימית מכוננת, ועזרה לי לעבור תקופות קשות מאוד בהמשך.

בגיל 33 פגשתי את בן זוגי וחזרתי בתשובה, כתוצאה מהחזרה בתשובה הוא עזב אותי. השבר הזה הביא אותי אל המורה שלי צבי בריגר ודרכו לייעוץ הביוגרפי. בן הזוג חזר אליי אמנם, והוא בעלי ואבי ילדיי, אבל אני כבר הייתי אחרת. לא חיפשתי עוד לממש את הכמיהות הגבוהות שלי בזוגיות, חיפשתי תשובה לכמיהה שלי היישר מעולמות הרוח. בגיל 37, אחרי שנים שרציתי ולא יכולתי להרות, נולדה לי בתי הבכורה, הדבר הכי מקסים בעולם, האושר של חיי. עם הבת שלי נולדתי מחדש. מתתי ונולדתי שוב. הייתה בי תחושה מוזרה שאורנה שרצתה כל כך את הילדה מתה, ואורנה שקבלה אותה היא אורנה אחרת, חדשה. היה בזה גם עצב.

בגיל 42, כשהייתי כבר עמוק בתוך ההכשרה הביוגרפית ילדתי את בני השני. יש לי מחלה גנטית נדירה שגרמה לכך שההיריון יפגע לי בעצמות, כך שמהחודש השמיני לא יכולתי ללכת, סבלתי מכאבים עזים, וכמו כן נאלצתי ללדת בלידה קיסרית. הרופאים אמרו שלא אוכל ללכת יותר. לקח לי שנתיים להשתקם, והיום אני הולכת ורצה.

בכל אותה תקופה צבי בריגר ליווה אותי, וגם בתוך כל הקושי הנוראי של הלידה, שנשקפה בה סכנה ממשית לחייו של הבן שלי, צבי ליווה אותי בטלפון. ברגע שבני נולד וראיתי את פניו אמרתי לבעלי: הוא דומה למלאך. ואכן, הוא המלאך השומר שלי.

3. ספרי על ההיכרות ועל העבודה עם צבי בריגר.

במהלך חיי זכיתי ל’מנטורים’ שליוו אותו בתקופות השונות. המנטור הגדול  והחשוב מכולם הוא צבי, מורי הרוחני, שנפטר לפני כמה חודשים, בגיל 86. צבי ליווה אותי מאז גיל 33-34, והקשר ביננו הלך והתחזק עם השנים. צבי היה מורה רוחני, יועץ ביוגרפי, חוקר מדע הרוח ואיש המעלה. זכיתי. ניתן לקרוא עליו את המאמר שכתבתי בעת פתירתו בחוברת ביוגרפיות בהוצאת אדם-עולם.

4. איך את מגשימה את משנתו?

כשהקורונה הגיעה, לא הופתעתי כלל. הבנתי עמוקות שבית הספר שלי התכונן לכך במהלך כל השנים. גם מסלול חיי האישיים וגם הלימודים שלי עם צבי קשורים קשר הדוק עם עתיד האנושות, והמלחמה בכוחות הרוע. אני מרגישה שהקהילה של בית הספר עברה הכשרה ארוכת שנים להתמודדות עם הקשיים האישיים והאנושיים, ולהבנת האירועים מנקודת מבט של הרוח. כשאני מסתכלת על הקהילה שנוצרה עם השנים, אני נפעמת. אם להשתמש במילות השיר: “בסך הכל רציתי להגיע הבייתה בשלום …” לא שיערתי שזה מה שיצמח. אני מקווה שנמשיך ונפעל ברוח משנתם של שטיינר ושל צבי, על מנת שנכיר את הרוע שבתוכנו ונטמיר אותו לטוב גדול יותר, כך שנוכל להיות חלק מאותם האנשים שמשימתם היא גאולת הרוע בעולם בהווה ובעתיד. כך כולנו נגיע בשלום לבית האמיתי שלנו, עולם הרוח.

5. תכניות לעתיד?

אין לי תכניות לעתיד. יש לי רק תקוות ותפילות. אני מאוד מקווה להיות סבתא … הפכתי לאימא בגיל מבוגר, והכל עבר כל כך מהר …

מקווה ומתפללת לאלוהים שיעזור לי לא לסטות מדרך הישר, שלא ייקח ממני את רוח קודשו אף פעם. מקווה להיות ראויה לזה. מתפללת לקבל הכל באמון ובאמונה, כפי שכתוב בתהילים: “גם כי אלך בגיא צלמוות, לא אירא רע, כי אתה עמדי. שבטך ומשענתך, המה ינחמוני”

print

חזרה למאמרים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *