22.11.2023
הנושא: גיל 49 – שער החמישים – שיעור מס' 4 – 'שבע ייפול צדיק וקם'
ע"פ הרחבות מספרו של דן וינוקור, סודות השפה העברית.
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן.
הטקסטים בהם עסקנו בשיעור:
מוּת וְהִתְהַוֶה / יעל ערמוני
בְּכָל יוֹם אֲנִי מַחְשִׁיכָה עוֹד קְצָת
לְךָ, לְעַצְמִי, לָעוֹלָם
מְאַבֶּדֶת קַו נוֹסָף שֶׁל יֹפִי
מַצְמִיחָה קֶמֶט נוֹסָף שֶׁל תּוּגָה
בְּכָל לַיְלָה חַי בִּי הַמָּוֶת יוֹתֵר
מְעַכֵּל שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁל
גַּאֲוָה וּפַחְדָנוּת
צִפִּיּוֹת וּשְׁאַפְתָּנוּת
אַשְׁלָיוֹת וְאִישִׁיּוּת
שׁוֹמֵט עוֹד קְצָת מִמֶּנִּי, מִמִּי שֶׁהָיִיתִי, מִמִּי שֶׁנִּדְמֵיתִי לִהְיוֹת,
יוֹנֵק עוֹד טִפַּת חַיִּים
וּמוֹתִיר אוֹתִי
בְּאֵימַת הָאֵינוּת
עַד שֶׁיִּוָּתֵר בִּי רַק זֶרַע קְטַנְטַן
שֶׁל רָצוֹן
חֹפֶן זָעִיר
שֶׁל אֹמֶץ
תַּמְצִית אַחֲרוֹנָה
שֶׁל תֹּהוּ וָבֹהוּ
בּוֹרֵא יְקוּמִים
הרמת ידיים (המשך משיעור 2)
וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל (…) וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, (…) וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, (…) וְהָיָה, כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ–וְגָבַר יִשְׂרָאֵל; וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ, וְגָבַר עֲמָלֵק. וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ-אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ; וְאַהֲרֹן וְחוּר תָּמְכוּ בְיָדָיו, מִזֶּה אֶחָד וּמִזֶּה אֶחָד, וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה, עַד-בֹּא הַשָּׁמֶשׁ. (שמות, יז: א'-יב').
"הרמת הידים מסמלת מצד אחד 'כניעה', ומצד שני את 'שלמות האמונה'. ולכן נקראת ארץ ישראל גם בשם 'כנען', כיון שכאשר אדם מבין, כי אינו מצליח לנצח את יצר הרע בקרבו, אזי מגיע הוא למציאות של כניעה כלפי כוח שהוא חזק ממנו. שהרי ידוע כי השטן אינו אלא שליח הבורא ואינו באמת בא להרע לאדם, אלא כל מטרתו הנה לנסותו ולנשאו, וזאת גם על ידי כניעת האדם אליו.(…)
אין האדם יכול לנצח לבד את המלחמה מול השטן, ואם אין הבורא עוזרו, ופודה אותו מיד כוח היצר החזק ממנו, אזי אינו יכול לו. ולכן משה רבינו ודוד המלך במלחמתם העזה מול היצר הרע, אינם באים בכוח עצמם, אלא בכוח השם.
והכלל הוא, שכל מי שמשתדל בתיקון מידותיו והתמכרויותיו באמת, ומנסה להשתנות באמת לטובה ולהיות 'צדיק גמור', השלם בכל מידותיו באמת, מבלי להקל לעצמו באף תאווה או מידה, אזי ודאי שימצא הוא בתוכו מניעה רוחנית אחת לפחות, אשר תשפילו עד עפר, ותמנע ממנו את השליטה העצמית, ויפול בה שוב ושוב, על אף רצונו העז להתגבר עליה. אך אם לא יבקש האדם לזכות להגיע למדרגה זו. ולא ינסה להתמודד עם כל הנקודות הרוחניות הדורשות בתוכו תיקון, אזי לא יזכה הוא להרגיש את הכניעה הנ"ל, כי כל קושי שיהיה לו, הוא יתיר אותו לעצמו באי אלו טענות שווא.
מכאן, יכול האדם להגיע לשתי מציאויות רוחניות. המציאות האחת פסולה, ונובעת מעצת היצר והיא כאשר שמחוסר היכולת לנצח את יצרו מגיע האדם לידי יאוש, כיון שטועה לחשוב שהכניעה הנ"ל הנה דבר שלילי. ובדרך כלל במצב זה נופל האדם לבחירת הבינוניות, כיון שאינו מאמין ביכולתו להגיע למידת 'צדיק גמור', מפאת חוסר יכולתו לנצח את היצר הרע שבקרבו.
המציאות השניה, שהיא השורש המהותי שבזכותו זוכה האדם להיכנס לארץ ישראל, הנה כאשר האדם זוכה להבין את הטעם הרוחני העצום הטמון בכניעה, שהוא רצון הבורא להביאו לידי ענווה כדי לזכותו להיות כלי להשארת השכינה. מציאות אשר אין לה אח ורע בעוצמה בתענוג ובשחרור.
עמ' 734-736
שבע יפול צדיק וקם
כִּי שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם וּרְשָׁעִים יִכָּשְׁלוּ בְרָעָה. (משלי כד:טז).
סופי תיבות – 'עמלק'. כלומר, שצריך האדם לעבור שבע נפילות רוחניות, אשר בסופן הוא מנצח את כוח הספק של העמלק אשר בתוכו. ואלו 'שבע הנפילות' הנן בבחינת 'שבע הכניעות' שנדרש האדם להיכנע ליצרו. ומקבילות הן למהות 'שבע השמיטות' הראשונות, המתרחשות אחת לכל שבע שנים ויחד מונות ארבעים ותשע שנים אשר לאחריהן מגיעה 'שנת היובל', 'שנת החמישים', אשר הנה בבחינת 'שבע יפול צדיק וקם'. דהיינו שהקימה מאותן שבע נפילות הנה בבחינת הרוחניות הרמוזה בשנת היובל, המסמלת את שער החמישים של הקדושה. (…)
לרמז, כי בכדי שאדם יוכל לנצח את כוח הספק, צריך לעשות בדרך הטבע כל מאמץ אפשרי, כדי לנצח את יצרו הרע, ואינו יכול לצפות כי הבורא ינצח את יצרו מבלי שהוא יעשה שום השתדלות. כי "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו" אך אם אינו הולך בה, אזי בודאי שלא תוכל לבוא לו הישועה.
עם זאת גם אם האדם יעשה כמיטב יכולתו, עדיין יעברו עליו נפילות והטעם הרוחני לכך הוא כדי לזכות לנצח את עמלק הפנימי לחלוטין, צריך האדם לעשות את שיא ההשתדלות בדרך הטבע, ורק אז ינצח הבורא את יצרו לחלוטין. וכך, הנצחון על היצר יהיה בבחינת 'חיבור הפכים' בין שגם האדם שהשתדל יהיה חלק מן הניצחון, וגם הבורא אשר סיים את הקרב, יהיה חלק מהנצחון."
מבושה לשובה
ועוד נראה לומר כי ככל שהאדם הוא יותר צדיק, כך נפילתו מביאתו יותר לידי ענווה. וזאת כיון שהצדיק יש לו בושה רבה יותר בנפילתו, שהרי מפאת צדיקותו, חש הוא כי ראוי היה לו שיחזיק בקדושה ולא יפול בעצת היצר. וכאשר הוא נופל, הוא מתבייש בעצמו מאוד, יותר ממי שאינו חש עצמו כל כך צדיק, אשר אינו מתרגש יותר מידי מעוונותיו.
ואמרו חז"ל במסכת ברכות, "כל העושה דבר עבירה ומתבייש בו, מוחלין לו על כל עונותיו." (מסכת ברכות, דף יב', עמוד ב'). (…)
כלומר, שכל המתבייש באמת על חטאיו. עד שחש הוא כי אין לו כלל פתחון פה מול הבורא, דווקא אז מכפר לו הבורא על עוונותיו וזוכה הוא לשוב אל האור, כי התשובה מבטלת את הבושה, כנרמז בשיכול אותיות היסודות 'שב' ו-'בש'. דהיינו שהשב אל הבורא, אזי נהפכת לו הבושה לשובה. (…)
וככל שהנפילה יותר גדולה כך כח התשובה גדול יותר. כי אם אדם חטא חטא קטן, מיד שב הוא בתשובה שלמה, ומעביר את חטאו ואינו מייחס לאותו החטא חשיבות גדולה. אך אם חוטא האדם חטא גדול, אזי יש לו צער גדול יותר מאותו החטא, וחש בושה עצומה בעקבות אותו החטא, ונשבר לבו בקרבו מאוד, וחוזר אל הבורא ביתר שאת.
ולכן מנהיגי ישראל, הנם אנשים אשר עברו חטאים בימיהם, ואין הדבר להם לגנאי אלא לזכות. כמובא במסכת יומא: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שאם תזוח [=תתגאה] דעתו עליו, אומרין לו: 'חזור לאחוריך." (מסכת יומא, , דף כב', עמוד ב') כלומר, שכיון שכל כך קל ליפול במידת הגאווה, אזי אין מעמידין ממונה על עסקי הציבור, אלא מי שיש מאחוריו ריבוי עוונות, שאם יבוא להתגאות מפאת גדולתו, מיד מזכירים לו בשמים את עברו, ובכך זוכה לשוב מיד אל מידת הענוה.
*ולפיכך נראה לפרש פירוש פנימי. לדברי דוד המלך, שאמר בתהילים: חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי אָמַרְתִּי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי לַיהוָה וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן חַטָּאתִי סֶלָה. (תהילים, לב':ה') – כלומר, שכאשר האדם מבין כי יש טעם נסתר בחטאיו ההכרחיים, אזי ראוי לו להודות לבורא גם על פשעיו. וזה בבחינת "אודה עלי פשעי אוֹדֶה עֲלֵי פְשָׁעַי, אשר הביאוני לידי מידת הענוה, ונהפכו מפשע לשפע, בזכות שאתה וְאַתָּה נָשָׂאתָ עֲוֹן, דהיינו שהרמת את עוונותי והפכת אותם לזכויות.
עמ' 730-731