אנתרופוסופיה בימי קורונה – לימוד 53

21.10.2020 – לימוד 53

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול השיעור:

היום נפתח את השיעור בשיר של נתן זך שיתחבר גם לנושא של השיעור היום.

 אני רוצה תמיד עיניים / נתן זך

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּופְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

היום נעשה טעימה מתוך הנושא של 12 החושים, ונתמקד בשני חושים שאנחנו שומעים בימים אלו הרבה על האובדן שלהם – חוש הטעם וחוש הריח. אחד הסימפטומים הכי ייחודיים לקורונה, ששומעים עליו לא מעט, זה אובדן חוש הטעם וחוש הריח. נסתכל על החושים האלו מנקודת מבט אנתרופוסופית. זו כמובן תהיה רק טעימה כי נושא 12 החושים, וגם של כל חוש בפני עצמו, זה נושא גדול שאפשר היה לדבר עליו כמה שיעורים, אבל ניגע בו קצרות.

אני אתן הקדמה קצרה: עפ”י האנתרופוסופיה אין לנו רק 5 או 6 חושים, אלא 12 חושים. נתמקד בחושי הטעם והריח, וננסה להבין מה המשמעות של הסימפטום הזה – למה דווקא הוא מאפיין את הקורונה.

נשתף את גלגל החושים:

כאמור, עפ”י האנתרופוסופיה יש לנו 12 חושים. לדברי שטיינר:

כשם שהשמש סובבת סביב גלגל המזלות- כך האני נע דרך מעגל 12 החושים”  ר. שטיינר

אתם יכולים לראות פה את התמונה של כל 12 החושים, ותכף נראה איך הם מתחלקים.

כמובן שלא סתם מופיע המספר 12. איזה עוד דברים אנחנו מכירים עם המספר 12?

משתתפים – מזלות. חודשים. שבטים.

המספר 12 הוא מספר קוסמי, יש לו משמעות. עפ”י האנתרופוסופיה, בעולם הרוח 12 החושים שרויים יחד באחדות. אין 12 חושים נפרדים, אלא כל 12 החושים האלה הם חלק מתמונה קוסמית שלמה, גדולה. הם מהווים אחדות אחת.

כל חוש הוא כמו חלון לאמת של הרוח – חלון שדרכו אנחנו מציצים על פן מסוים של המהות השלמה, של האמת שהיא אחת. אבל בעולם הארצי החושים שלנו התפזרו והתחלקו ל-12 ונפרדו מהאחדות שלהם.

אנחנו, בתוך ההתפתחות, יכולים להביא את כל 12 החושים בחזרה לאיזון ולאינטראקציה בהרמוניה מושלמת, בשונה מהאופן בו הם נחווים בעולם הארצי.

כמו שאנחנו יודעים, האדם מהווה מיקרוקוסמוס של המקרוקוסמוס, ולכן: כמו שיש לנו את 12 המזלות בעולם הרוח, כל אחד מהמזלות אחראי על אחד החושים ובתוך האדם מתקיימים כל השנים-עשר, כי אנחנו מהווים מיקרוקוסמוס של המקרוקוסמוס השלם.

התינוק שבא לעולם הוא כמו איבר חוש אחד. אצל התינוק החושים לא כל כך מופרדים. תיזכרו או תסתכלו על תינוקות סביבכם – כשרואים תינוק בחודשים הראשונים לחייו, מה קורה, למשל. כשהוא צוחק או מתרגש?

כשאנחנו צוחקים אז הפה מחייך או העיניים קצת זזות. אצל התינוק – כולו, כל הגוף, כמו יחידה אחת, והתגובה היא תגובה שלמה. הגירויים החושיים מגיעים אליו וחודרים את כולו, אין הבחנה בין החושים השונים. כולו כעין איבר חוש אחד גדול.

החוויה החושית שלנו היא חוויה מאוד סובייקטיבית. החוויה החושית שלנו תלויה גם במה שבא אלינו מבחוץ – בעוצמות הגירויים שאנחנו מקבלים. כל אחד מאיתנו נולד לתוך חוויות חושיות שונות: להיוולד לתוך סביבה של טבע או של עיר – זו חוויה חושית שונה. להיות ילדים יחידים או ילדים במשפחה גדולה – זו גם חוויה חושית אחרת לגמרי. המאכלים והריחות בבית…. החוויה חושית מושפעת ממה שאנחנו מקבלים מבחוץ, אבל היא גם מאוד מושפעת מהפנים שלנו – מהאופן בו אנחנו חווים את הגירויים שבאים אלינו מבחוץ. יש כאלה ביננו שהם יותר רגישים, שיש להם רגישות חושית גבוהה, וכל חוויה חושית נחווית בעוצמה גדולה, ולפעמים אף גדולה מדי. יש כאלה שהחושים קהים – כאשר החושים שלנו קהים אנחנו נזדקק לגירויים חזקים, ואולי אפילו תתפתח בנו סוג של קהות חושים ואנחנו לא נחווה את הדברים ברגישות. במצב כזה אנחנו יכולים גם לא להיות רגישים נפשית.

זה נושא מרתק להתבונן עליו ולראות מה קורה לנו מול חוויה חושית. כמובן שהאופן שבו אנחנו חווים את החוויות החושיות ישפיע על האינטראקציה שלנו עם העולם. החוויה הפנימית שלנו, ה-well being  שלנו בעולם, תלוי מאוד בחוויות החושיות: האם העולם בבסיסו נחווה כמקום טוב, בטוח, נעים, מקום שאני רוצה להתנסות בו, או נחווה כמקום מאיים, מפחיד, לא בטוח, מתקיף. זה תלוי בחוויות החושיות הראשוניות והאופן בו אנחנו חווים אותן. זה אח”כ ילווה אותנו לאורך כל החיים. לא סתם הזיכרונות הראשונים שלנו, מאז גיל 3 לערך, הם זיכרונות חושיים – אנחנו לא זוכרים פרטי פרטים, עוד אין שם חשיבה, אלא אנחנו זוכרים דרך החוויה החושית.

האנתרופוסופיה מחלקת את החושים לשתי חלוקות מרכזיות. אנחנו נכיר את החלוקות האלו כדי לקבל את התמונה הגדולה לפני שנרד לשני החושים הספציפיים בהם נתמקד היום.

12 החושים מתחלקים ל-3 קבוצות:

  1. ארבעת החושים הנמוכים:  (מישוש, חיים, תנועה, שיווי משקל) מדווחים לנו על המצב הגופני שלנו.
  2. ארבעת החושים האמצעיים והגבוהים יותר: ( ריח, טעם, ראייה וחום)  חושפים בפנינו את טבעו של העולם הסובב אותנו מבחינה חומרית– כלומר את המישור הפיזי של העולם החיצון. הם מכונים גם “חושי-הנפש”, משום שהם משפיעים על הקשר הרגשי שלנו אל העולם. אלו חושים מהירי אבחנה ושיפוטיים באופיים.

אנחנו רואים ששני החושים – הטעם והריח, שאליהם אנחנו רוצים להתייחס היום – שייכים לחושים האמצעיים, לחושים שקשורים לקשר שלנו עם העולם החיצון. הם חושי נפש – הם קשורים לגוף האסטרלי. חושים שיפוטיים, קשורים מאוד לסימפטיה ואנטיפתיה. נשים לב לזה.

  3. ארבעת החושים הגבוהים ביותר: (שמיעה, מילה, מחשבה ואני) נותנים לנו אפשרות לחדור לספירה הנפשית-רוחנית, דרך המסע          פנימה לתוך עצמנו.

החושים נחלקים לשתי קטגוריות:

  1. החושים החיצוניים מגלים לנו את צורתו וטבעו של העולם הסובב אותנו.
  2. החושים הפנימיים מאפשרים לנו גישה ישירה למצב גופנו.

כך מאפשרות לנו שתי קבוצות החושים להכיר הן את העולם החיצוני והן את גופינו כעולם פנימי. ההבחנה בין שני העולמות- החיצוני והפנימי היא דבר הנלמד בהדרגה; כילדים רכים איננו מודעים עדיין לגבול הקיים ביננו ובין העולם, ואנו חשים את העולם כהארכה (extension ) שלנו. לדוגמא: תינוק לא מבחין בינו לבין השד ממנו הוא יונק.

החושים הם החלון שלנו לעולם החיצון, והם גם החלון שלנו לחוויה הגופנית הפנימית. החושים שלנו  הם אלו המאפשרים לנו להיות ישויות ארציות. לא היינו יכולים להיות ישויות ארציות בלי החושים, כי לא היה לנו מתווך ביננו לבין העולם החיצון. הם המתווכים, החלונות, דרכם אנחנו חווים את העולם החיצוני, אבל גם את העולם הפנימי, במידה רבה.

דרכם אנחנו לומדים להבחין ביננו לבין האחר, אנחנו לומדים לחוות שיש אני ויש אחר. לכן אפשר להגיד שהחושים הם היוצרים הפרדה ביננו לבין האחר.

זה רקע כללי. זה נושא גדול ומרתק בפני עצמו, ואפשר ללמוד אותו לעומק. יש הרבה חומרי קריאה על זה עבור מי שמתעניין.

היום נתמקד בשני חושים – חוש הריח וחוש הטעם. נשאל את השאלה: למה החושים האלו נפגעים ומה יכולה להיות המשמעות של זה?

באנתרופוסופיה אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכאשר יש פגיעה בפיזי – זו התעבות של פגם – פגם מוסרי או ליקוי או חוסר או חולשה – ברוח ואח”כ בנפש. הפיזי הוא כבר התעבות – הוא הדבר שהתמצק וגלוי לעיניים שלנו. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו:

הקורונה – שהיא מחלה עולמית, שאנחנו יודעים שהיא באה אלינו מעולם הרוח, והיא מגיעה אל כל האנושות, שהיא תוקפת את האנושות כולה – יש לה סימפטום כזה, מאפיין כזה. זה מעלה את השאלה מה זה אומר?

נתחיל מחוש הריח. לפני שאתייחס אליו, אני רוצה לשאול אתכם מה זה מבחינתכם חוש הריח – איזה זיכרונות, איזה אסוציאציות עולות לכם, מה זה מעורר בכם כשמדברים על החוש הזה?

משתתפת – ריח של בית. קירבה.

יעל – את אומרת שחוש הריח קשור לזיכרונות ולדברים ראשוניים – בית. מה עוד?

משתתפת – אני זוכרת את הריח של אמא שלי. היה לה ריח מופלא. היא כבר לא בחיים אבל אני זוכרת ממנה את הריח מאוד חזק.

יעל – את אומרת שלכל אחד יש ריח יחודי ואנחנו נזהה אנשים קרובים אלינו לפי הריח שלהם.

משתתפת – תינוק מזהה את האמא שלו לפי הריח.

משתתפת – אפשר לזהות אוכל, אם הוא מיטיב או לא מיטיב, לפי הריח.

יעל – נכון מאוד. אז אנחנו יכולים לפי ריח להבחין אם משהו טוב או לא טוב.

משתתפת – זה נעים או לא נעים לי. זה סובייקטיבי. יש לריח את האספקט שהוא מושך או דוחה.

יעל – את צודקת. לחוש הריח אספקט מובהק של משיכה ודחייה, סימפטיה ואנטיפתיה. מצד אחד הוא סובייקטיבי, אבל מצד שני, כשיש ריח לא טוב, רע, מסוכן או מקולקל – אין מי שיגדיר אותו כריח טוב. כשיש אוכל מקולקל לא יהיה אדם, בעל חוש ריח תקין, שיגיד שזה ריח נפלא. זה מעניין.

משתתפת – זה גורם לי לחשוב שאולי הקורונה גורמת לאנשים לטשטש את ההבחנה בין טוב לרע?

יעל – אם הסימפטום הוא ביטוי של משהו שירד עד הפיזי, והיה קודם בדרגות יותר גבוהות- אז תנסי לקחת את מה שאמרת ולחשוב האם היא באה לטשטש, או – האם היא מראה לנו משהו?

משתתפת – אולי להאיר לנו שמשהו השתבש ברמת הגבוהות ובהבחנה בין טוב לרע ….

יעל – כן, תכף נתייחס לזה. איזה ביטויים אתם מכירים עם מושג הריח?

משתתפת – הדג מסריח מהראש.

יעל – כשיש משהו לא מוסרי שנעשה – מה אנחנו אומרים?

משתתף – “משהו מסריח בממלכת דנמרק”.

יעל – נכון. אתייחס קצת לחוש הזה ונראה אל מה הוא קשור:

חוש הריח נמצא בחלק האחורי של האף. זה חוש שאי אפשר לבחור אם להריח או לא. כשנתייחס אל חוש הטעם נראה שאיתו זה שונה. חוש הריח מאוד ראשוני ואוטומטי, אין בו בחירה. אני לא יכולה להיכנס למקום ולא להריח, אלא אם אסתום את האף. כל עוד האף שלי פתוח, הריח בא אלי בלי שאעשה פעולה מודעת להבחין בו. ריח זה חוש מאוד חזק, מאוד ראשוני, הרבה מהזיכרונות הראשוניים שלנו קשורים לריח. אלו יהיו זיכרונות חזקים – כשאדם מריח ריח מהילדות, בבת אחת הזיכרון יעלה, גם אם הוא לא יודע שהוא זוכר את הריח הזה בכלל.

חוש הריח של האדם לא מאוד מפותח. יש בעלי חיים רבים אצלם חוש הריח הרבה יותר מרכזי, וחוש הריח שלהם הרבה יותר מפותח שלנו. אבל חוש הריח האנושי נחשב מאוד רב-גוני: אנחנו יכולים להריח כ-10,000 ריחות שונים. יש לנו הרבה סוגי ריחות שאנחנו יכולים להבחין ביניהם.

לחוש הריח יש תפקיד מוסרי. שימו לב ש’ריח’ ו’רוח’ הן מילים דומות באותיות…

חוש הריח הוא זה שמבחין בהיגיינה, בניקיון של הדברים. גם ברמה הפיזית – כמו שאמרנו קודם, אנחנו נדע להבחין אם אוכל הוא טוב או לא טוב לפי הריח, יותר מהר מאשר לפי המראה. קודם נריח אותו ואז נחליט אם לטעום. אנחנו מריחים אם יש סכנה – גז, שריפה לדוגמא. חוש הריח הוא זה  שיכול לזהות עבורנו מה טוב ומה לא טוב, מה נקי ומה לא נקי. אבל לא רק ברמה הפיזית, אלא גם ברמה המוסרית חוש הריח מבחין בניקיון:

ברמה המוסרית – כשמשהו לא תקין מבחינה מוסרית, נשתמש בביטויים שקשורים לריח. אומרים ‘משהו מסריח’ ואני חושבת שזה לא רק בשפה העברית.

משתתפת – ברוסית אומרים ‘משהו נשרף בטיגון’, ומתייחס לריח של הדבר.

יעל – אני מאמינה שברוב השפות יש לנו ידיעה שכאשר משהו מסריח – כמו הפרשות של הגוף שיש להן ריח לא טוב – זה משהו שאמור לצאת, משהו שאנחנו אמורים להתנקות ממנו. לא משהו שאמור להישאר. יש כאן את הקשר ל’ניקיון’. כשמשהו הוא מוסרי – אנחנו אומרים עליו שהוא נקי. שהוא טהור. וכשמשהו הוא לא מוסרי – הוא מלוכלך, וגם מסריח.

יש קשר ישיר בין חוש הריח למוסר.

חוש הריח הוא גם חוש מאוד אסטרלי, מאוד נפשי. בגיל ההתבגרות הריחות של הגוף משתנים. חיות מזהות אחת את השנייה לפי ריח הגוף, מפתות אחת את השנייה בריח. זה חוש שיש בו גם צד גבוה ומוסרי, וגם צד יצרי וחייתי. עולה גם השאלה למה הוא משמש: יש לו שימוש כפיתוי – בשמים, ריחות טובים שמשמשים למשיכה, מאכלים עם ריחות מפתים.

כאמור, הריח קשור גם בזיכרון: יש הטבעה של הריח – התינוק משלב ראשוני, הרבה לפני שיבחין ויזהה את אימו במראה שלה, הוא יזהה את הריח שלה.

עיסוק מעניין בחוש הריח יש בספר ‘הבושם’. זה ספר לא קל אבל מומלץ לקרוא. לסופר קוראים פטריק זסקינד. הגיבור נולד במקום מבאיש, ומצחין. הוא נולד ללא ריח גוף משלו. אין לו שום ריח. הוא מריח ריחות של אחרים, אבל לו עצמו אין ריח משלו. במהלך הספר חוש הריח שלו הולך ומתחדד ומתעדן, והוא עסוק בניסיון להשיג את הריח הכי טהור, שזה, לפי הספר, ריח נערה. אני לא אספר הכל כדי שתקראו…. ספר לא קל, לא פשוט, אבל הוא מתייחס למוסר ולריח – מכיוון שהוא חסר ריח בעצמו אז הוא גם חסר מוסר, והוא מוכן לעשות דברים קיצוניים בשביל להשיג את הריח, את הבושם, עבור עצמו.

נחזור אל הקורונה ונשאל את עצמנו: למה בתקופה שלנו באה מגיפה שאחד המאפיינים שלה זה אובדן חוש הריח?

משתתפת – אולי זו קריאה לפתח את המוסר שלנו מחדש.

יעל – אוקי. בהחלט. בואו נסתכל איך נראה חוש הריח המוסרי שלנו בתקופה הזו?

משתתפת – מקודם אמרת שיש איזו הסכמה על מהו ריח רע ומהו ריח טוב, ואני חושבת שזה לא ככה. אני חושבת שזה גם קשור לקורונה. העניין של ‘ריח טוב’ – למשל ריחות סינטטיים בחומרי ניקוי ומטהרי אוויר – מי שרגיש לא תופס את זה כריח טוב, אלא כריח מזיק, רעיל. אבל הרבה אנשים כבר התרגלו לזה, כאילו שזה קילקל את החושים המדויקים. ואז מחפשים משהו מלאכותי. כמו הטעם – אדם שחי בצורה טבעית, אז יהיה לו קשה לאכול סוכריה כי הסוכר שבה מתקיף. אני חושבת שזה קשור לזה שהכל התקלקל, אנשים קצת התרחקו מהטבע הרגיל, ומוכנים ‘לסבול’ דברים שלא יעלו על הדעת.

יעל – מה שאת אומרת הוא נכון, ובואו נראה האם חוש הריח המוסרי שלנו התקלקל באותו אופן שאת אומרת. האם גם שם יש קהות חושים, ומה שנראה לנו פעם בלתי נסבל ומזעזע מבחינה מוסרית – כבר לא נראה ככה.

משתתפת – כמובן שכן.

יעל – גם אני רואה את זה ככה וחושבת שלא סתם החוש הזה נפגע. אני מניחה שאתם מסכימים שהיום שחיתויות, שקרים, חוסר מוסר בסיסי – כבר לא מזעזע אותנו, אפילו נראה לנו מובן מאליו. יש הרבה פחות הבחנה מה טוב ומה רע. דברים שפעם היו מובחנים באופן חד כתער כבלתי מוסריים, שנאמר עליהם ‘עד כאן, זה גבול מוסרי שלא יעבור’ – היום אפילו לא מנסים להסתיר אותם מרוב שהם מתקבלים כדבר מובן מאליו.

אחרי המבט החוצה, אנחנו תמיד צריכים להסתכל פנימה ולשאול את עצמנו את השאלות. עלינו לחזור אל הביוגרפיה שלנו ולשאול את עצמנו:

עד כמה חוש הריח המוסרי שלי הוא ער, חד, בעל הבחנה, ועד כמה יש בו קהות. האם אני יכולה במקומות מסוימים למצוא את עצמי עם קהות מסוימת, גם לגבי מעשים של עצמי וגם לגבי מעשים שאני רואה בחוץ? ומה אני צריכה לעשות על-מנת לפתח את החוש הזה, מתוך הנחה שהקורונה קוראת לנו ומעירה אותנו לפתח את החוש הזה.

אני חשבתי על זה שבתור נערה, כאשר הייתי שומעת על משהו מאוד לא מוסרי שנעשה במדינה ע”י הממסד, או על רציחות…. הייתי מאוד מזדעזעת. היה לי מאוד קשה לשמוע את זה. במיוחד אם הייתה תחושה שיש לי חלק בזה – שזה חלק מהמדינה שאני שייכת אליה או גוף שיש לי קשר אליו. ואני רואה שכבר הרבה שנים אני שומעת דברים, ובאיזשהו אופן – עוד סיפור מזעזע ועוד זוועה…. אתמול נרצחו בתוך כמה שעות שתי נשים – זה בוודאי מזעזע וכואב לשמוע, ובמובן אחר זה עבר לידי. על עצמי אני יכולה לראות את הקהות שנוצרת מתוך עודף הגירויים והתרגלות לחוסר המוסר שנהיה כל כך שגרתי. תחושת חוסר האונים מולו.

נעבור אל חוש הטעם:

חוש הטעם – שייך לאותה קבוצת חושים וגם כן קשור לקשר שלנו עם החוץ, אבל בניגוד לחוש הריח שמגיע אלינו ללא שליטה ובלי שאנחנו צריכים לעשות פעולה מודעת, עם חוש הטעם אנחנו צריכים לעשות פעולה אקטיבית – להכניס משהו לתוך הפה שלנו. במובן הזה יש בחוש הטעם אקטיביות, וגם התמסרות – אנחנו מכניסים מאכל לפה, וצריכים להפעיל את הפה: בלוטות, הרוק, נגיסה, אח”כ יש תהליך של עיכול. יש פה פעילות יותר אקטיבית, וגם יותר ממושכת.

בנוסף, הטעם נכנס אלינו. אמנם גם הריח נכנס אלינו – דרך הנשימה, אבל באכילה – כשאני מכניסה משהו לתוכי אני בולעת אותו, הוא ממש הופך להיות חלק מהגוף שלי. במובן הזה – חוש הטעם יותר אינטימי. הריח מתפזר באוויר – הוא יחדור אלי בכל מקום בו אני נמצאת, והוא גם יחלוף, יתנדף יותר מהר. הטעם, לעומת זאת, הוא יותר ממושך, יותר אינטימי. הפה הוא איבר מאוד אינטימי – דרכו אנחנו גם יונקים, וגם זה קשור לחוש הטעם. הפה הוא האיבר דרכו התינוק מכיר את העולם בתחילת החיים.

אכילה היא דבר מאוד ארצי – זו פעולה ארצית, וגם הישרדותית. אני לא יכולה להתקיים בלי לאכול. אני יכולה לאכול משהו בלי להרגיש את הטעם שלו, אבל הפעולה עצמה של הטעימה היא פעולה ששייכת לעולם הארצי.

בתקופה שלנו אנחנו רואים שיש עיסוק מוגבר וקיצוני בנושא האוכל. עיסוק שהוא אפילו כמעט אובססיבי. יש אינסוף תוכניות על אוכל, תוכניות בישול, המון אנשים צופים ורוצים להיות שפים. יש אינסוף עיסוק בדיאטות, בהשמנת יתר, הפרעות אכילה. אלו דברים שקשורים לחוש הטעם.

לכן נשאל – מדוע החוש הזה נפגע בתקופתנו?

משתתף – אולי זה אומר לנו שהגזמנו קצת. התמכרנו לטעם מעבר לכל פרופורציה. המטבח הפך למקדש.

משתתפת – אולי זה מצביע על ירידה לחומריות יתר. אם זה ארצי אז יכול להיות שהפכנו לכל כך ארציים ושכחנו את קיומה של הרוח. אולי זה בא לתקן את העובדה הזו.

יעל – אני מתחברת לדברים שלכם, אני גם חושבת שזה מצביע על הדברים האלה.

משתתפת – כשאומרים ‘לדבר יש טעם’ – מתכוונים למשמעות. כמו שאומרים “טעם החיים”, למי שלא מתכוון לקוקה-קולה, או שאומרים על משהו ש’אין טעם לעשות את זה’ אז מתכוונים למשמעות, למשהו יותר עמוק מאשר הטעם הפיזי.

יעל – את אומרת שיש פה שאלה של משמעות: למה אנחנו מייחסים משמעות בתקופה שלנו? אם אנחנו עוסקים בצורה אובססיבית בתכניות בישול, עם כל הכבוד להן, אז עולה כאן שאלה.

כשנאמר כאן לפני כן ‘טעם החיים’ נדרשה המשתתפת לסייג את דבריה ולהסביר שלא מדובר בקוקה-קולה, כי נטבע בנו כבר שקוקה-קולה הפכה להיות טעם החיים. השאלה עד כמה ולאיזה דברים אנחנו נותנים משמעות? עושים דברים בעלי משמעות? עד כמה אנחנו עוסקים בתפל?

גם המילה ‘תפל’ קשורה לחוש הטעם – עד כמה אנחנו עסוקים התפל? בחומר? עד כמה אנחנו אניני טעם? אמרנו שבשימוש בחוש הטעם אנחנו מכניסים משהו לתוכנו ונדרשים להיות אקטיביים, אבל גם שם יכולה להיווצר קהות – אנחנו יכולים להפוך להיות קהים לגבי מה שנכנס לתוכנו, לא רק ברמה של האוכל.

נשאל לגבי זה – עד כמה אתם אקטיביים במה שנכנס לתוככם ומה שלא נכנס? עד כמה אני מוכנה שכל דבר יחדור אלי ויכנס ללא הבחנה? וכמה אני אקטיבית שם ובוחרת ובודקת מה נכנס ולמה לא נכנס – עד כמה אני ‘אנינה’ שם?

משתתפת – אני חושבת שכחברה קצת איבדנו את זה. הנפילה למטריאליזם, כל האוכל המעובד והמתועש, צבעי מאכל – זה כמובן מטאפורה לדברים יותר גבוהים, אבל אנחנו נותנים לחברות מסחריות ‘להאכיל’ אותנו במה שמוכר. כחברה אנחנו צורכים את זה: מקדונלד, קוקה-קולה,… אנחנו צורכים כל מה שנותנים לנו כעדר עיוור. אני מדברת כחברה ולא על עצמי כאינדיווידואל. אני מניחה שזה סמלי לרמות גבוהות יותר. כמו לשבת מול הטלוויזיה ובפרסומות לקלוט אותן בעל כורחנו כי הן פשוט מופיעות באמצע התוכנית.

יעל – את מדברת על קהות חושים והסכמה שהרבה דברים יכנסו אלינו, ואם היינו מפעילים שם תודעה אז לא בטוח שהיינו רוצים שדברים אלו יכנסו אלינו.

יש מישהו שיכול לדבר באופן אישי יותר? לגבי החברה אני חושבת שרובנו רואים את התמונה הזו ומסכימים עליה, ובהקשר לקורונה זה אכן רלוונטי לדבר עלינו כחברה וכאנושות, כי הקורונה היא מחלה של האנושות, אבל בואו ננסה להסתכל על עצמנו באופן אישי.

משתתפת – אתמול אורנה דיברה על זה שהיא לא קראה עד הסוף כתבה קשה ב’הארץ’ ואני קינאתי בה, כי אני כן קראתי את זה עד הסוף וזה ממש הפריע לי לישון ולנשום והיו לי סיוטים על הדבר הזה. עבורי התעללות בילדים זה נושא רגיש, הקרמה שלי קשורה לזה באיזשהו אופן שעוד לא הבנתי. אני בגיל צעיר מאוד כבר נשבעתי שאני אלחם לשמור על שלומם של ילדים. אני חושבת שאני כבר יודעת מספיק דברים איומים ואני לא צריכה לזהם את הנפש שלי בתכנים האלה. חוויתי את זה כדבר שהופך את בטני וטורד את המנוחה.

יעל – חווית את זה כמשהו שמזהם אותך. אבל זה שמנוחתך הוטרדה – יש לזה גם את הצד הגבוה של זה במובן שהחושים שלך לא קהו. אבל אכן יש שאלה עד כמה אני נותנת שזוועות העולם יחדרו אלי. זו שאלה שצריך לשאול.

משתתפת – אם זה יניע אותי לעשות עוד משהו, אז יש לזה תכלית, יש לזה טעם.

משתתפת – יש לי דוגמא פשוטה ויומיומית שאני מתמודדת איתה: כל הודעות הווטסאפ שאני מקבלת. אני צריכה להיות מאוד אקטיבית כדי לא לפתוח עוד סרטון ולא להתייחס לעוד איזושהי אמירה. להיות ערה בהחלטה מה לפתוח ומה לקרוא. לי זה מאוד קשה כי הסקרנות גוברת ולעיתים אני מצטערת בדיעבד למה עשיתי את זה. דורש להיות אקטיבית ולסנן מה שיכנס אלי.

יעל – כשאני חושבת על שתי הדוגמאות שלכן, אז השאלה שעולה היא גם המינונים – עד כמה אני נותנת לדברים להיכנס אלי בלי הבחנה ועד כמה אני בוחרת מה ייכנס. ובנוסף – כשמשהו כבר נכנס אז מה אני עושה איתו: האם אני עושה פעולה אקטיבית של טעימה, לעיסה, בליעה, עיכול – זה תהליך אקטיבי. מזון שנכנס אלינו לגוף ואנחנו עוברים איתו את החוויה בשלמותה אז התוצרים שלו הם גם מזינים אותנו ומאפשרים לנו לחיות ולפעול. או – האם אני בולעת אותו כמו שהוא, בלי תהליך של עבודה פנימית אקטיבית, ואז זה פשוט נכנס ו’מתקיף’ אותי.

חן עתיד פעם עשה לנו הרצאה על 12 החושים ואמר שחוש הטעם הפך במידה רבה להיות כמו חוש הריח – אמרנו שחוש הריח נכנס אלינו בלי הבחנה ובלי אקטיביות, ובימינו גם חוש הטעם הפך להיות כזה: אנחנו מכניסים את המזון כמו שאנחנו מכניסים את הריח, למרות שאנחנו אמורים להיות אקטיביים.

שאלות לחקירה ביוגרפית:

לסיום אני רוצה להזמין אתכם לשאול ולבדוק:

על חוש הריח – האם יש לי חוש ריח מוסרי? איפה חוש הריח המוסרי שלי קהה? עד כמה אני ערה שם? לשים לב בתוך הדברים שאתן פוגשות בשבועות הקרובים.

על חוש הטעם – האם אני מבחינה מה ניכנס אלי? למה אני נותנת או לא נותנת להיכנס? עד כמה אני אקטיבית בדברים שאני מאפשרת להם להיכנס אלי?

נסיים באופן אופטימי עם השיר של נתן זך, ששייך לחוש הראייה דווקא.

אֲנִי רוֹצֶה תָּמִיד עֵינַיִם כְּדֵי לִרְאוֹת
אֶת יְפִי הָעוֹלָם וּלְהַלֵּל אֶת הַיֹּפִי
הַמֻּופְלָא הַזֶּה שֶׁאֵין בּוֹ דֹּפִי וּלְהַלֵּל
אֶת מִי שֶׁעָשָׂה אוֹתוֹ יָפֶה לְהַלֵּל
וּמָלֵא, כָּל כָּךְ מָלֵא, יֹפִי.

וְאֵינֶנִּי רוֹצֶה לְעוֹלָם לִהְיוֹת עִוֵּר לִיפִי
הָעוֹלָם כָּל עוֹד אֲנִי חַי. אֲנִי אֲוַתֵּר
עַל דְּבָרִים אֲחֵרִים אֲבָל לֹא אֹמַר דַּי
לִרְאוֹת אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה שֶׁבּוֹ אֲנִי חַי
וְשֶׁבּוֹ יָדַי מְהַלְּכוֹת כְּמוֹ אֳנִיּוֹת וְחוֹשְׁבוֹת
וְעוֹשׂוֹת אֶת חַיַּי בְּאֹמֶץ, וְלֹא פָּחוֹת
מִכֵּן, בְּסַבְלָנוּת, סַבְלָנוּת בְּלִי דַּי.

וְלֹא אֶחְדַּל מֵהַלֵּל. כֵּן, לְהַלֵּל לֹא אֶחְדַּל.
וּכְשֶׁאֶפֹּל עוֹד אָקוּם – וְלוּ רַק לְרֶגַע – שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ
הוּא נָפַל. אֶלָּא הוּא קָם עוֹד לְרֶגַע לְהַלֵּל
בְּעֵינַיִם אַחֲרוֹנוֹת
אֶת שֶׁלְּהַלֵּל לֹא יֶחְדַּל.

תודה ולהתראות לכולם. נתראה בשבוע הבא כרגיל. מנובמבר אנחנו עוברים למתכונת של פעמיים בשבוע.

משתתפת – יש לי שאלה לגבי זה שהקורונה נחשבת לסוג של שפעת והאף נסתם בגלל הנזלת. איך זה קשור?

יעל – יש אנשים שיש להם נזלת כרונית, דחייה או אלרגיה שמונעת ריח, וזה לעיתים קשור לזה שהחוויה החושית היא בלתי נסבלת והגוף יוצר סוג של אלרגיה לעולם.

משתתפת – שמעתי שאומרים שאף סתום זה בכי של תינוק שנסתם שם. שהוא התאפק ולא בכה, והדמעות נסתמו בין הגרון והאף.

תודה ולהתראות.

print

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *