ביוגרפיה בימי קורונה 74

17.3.2021 

לצפייה בווידאו של הלימוד לחצו כאן

תמלול הלימוד:

עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם־בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת־צִיּוֹן:
עַל־עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ:
כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי־שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן:
אֵיךְ נָשִׁיר אֶת־שִׁיר־ה' עַל אַדְמַת נֵכָר:
אִם־אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי:
תִּדְבַּק־לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם־לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם־לֹא אַעֲלֶה אֶת־יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי:

בחרתי לפתוח עם הדברים המרגשים האלה של אדם, של עם, שנמצא בגלות ומתגעגע למולדת שלו. הנושא שלנו היום יהיה גלות ומולדת.

לפתיחה נשאל: מה זה בשבילכם להיות בגלות? ומה היא עבורכם מולדת? מה אומרות לכם שתי המילים האלו?

משתתפת – בשבילי זה הכי בסיסי: להיות בגלות זה להיות בזרות, להיות זר, ולהיות במולדת זה להיות בבית, בסביבה מוכרת, בסביבה שמכירים אותי, 'אני בבית'.

יעל – את אומרת שגלות זו זרות, ומולדת זה בית. מתי הרגשתם בגלות? מתי הרגשתם שאתם במולדת שלכם?

משתתפת – המילים האלו לא עושות לי הרבה. אני לא משתמשת בהן. זה קשור – זה שאני לא משתמשת בשתיהן. אני יכולה להגיד רעיונית, אבל הן לא מעוררות בי יותר מדי. זה מעורר משהו מבחוץ, לא משהו שקשור אלי בהכרח.

יעל – מעניין אם אחרי השיעור היום גם תחשבי ככה, כי אחרי שניתן להן את הפירושים הנוספים, ולא רק של גלות במובן של ריחוק מארץ ישראל אלא במובן של המהות שלהן, אז יתכן שאולי דווקא תוכלי להתחבר.

משתתפת – אני יכולה לשתף על רגע שממש הרגשתי שהגעתי הביתה. לא השתמשתי במילה מולדת אבל כן במילה 'הביתה'. זה היה כשבפעם הראשונה כגננת יצא לי להיכנס לגן אנתרופוסופי. מישהי סיפרה לי שהילדים שלה שם ושאלתי את הגננת אם אני יכולה לבוא והיא הזמינה אותי. הייתי בהתפעמות ואמרתי 'זה הבית'. הרגשתי שזה הדבר הנכון, שפה אני מרגישה בבית. כמובן שהתחלתי ללמוד. עדיין כל השנים עבדתי בגן עירוני רגיל אבל זה השפיע עלי מאוד.

יעל – אז כשהגעת לאנתרופוסופיה הרגשת שהגעת הביתה. איך הרגשת עד אז?

משתתפת – היו כל מני דיסוננסים. אני זוכרת שביקשתי שהסייעת לא תשמע רדיו בבוקר. הייתי מגיעה בבוקר והיא הייתה שומעת חדשות וגל"צ, והייתה מהומה בגן. הייתי מבקשת לשים משהו עדין יותר והיא הייתה אומרת 'לא, זה שמח'. זה היה דיסוננס, היא הייתה אומרת 'את רוצה שיהיה דיכאון? מוסיקה שקטה זה מדכא'. אבל לא היה לי מספיק ידע כדי להבין את הדברים עד העומק.

יעל – אמרת שכאשר הגעת לגן אנתרופוסופי הרגשת שהגעת הביתה. אני מתארת לעצמי שלפני כן לא ידעת שאת לא בבית.

משתתפת – ידעתי, כי הרגשתי שיש הרבה צרימות.

משתתף – אני אצטרף למילים של קודמתי. גם אני הרגשתי כשפגשתי את האנתרופוסופיה לראשונה שאני בדרך הביתה, שאני עוד לא שם. ביקרתי ב'גן יער' במצפה רמון. זה אחרי שהייתי גנן מספר שנים. שם הרגשתי שזה כמעט הדיוק המושלם שאפשר להגיע אליו, במרחבים הפתוחים האלה. איפה הייתי קודם? היו צרימות אבל אני יכול להגיד באופן קצת יותר שכלתני שלרוב כשהייתי בבית, איפה שמכירים אותי, לא יכולתי להתנהג כמו שאני. דווקא במקומות הרחוקים בהם לא מכירים אותי יכולתי להתנהג יותר כמו שאני.

יעל – אז אתה אומר שמולדת, בית, זה מקום שבו אני יכול להתנהג ולהיות מי שאני. אתה אומר שכשאני בגלות אני פחות יכול להיות מי שאני.

משתתף – לכן לפעמים הסביבה החיצונית היא לפעמים הפוכה, כי יש סטיגמות ונורמות, הסדרים, שמכתיבים איך צריך להיות.

נשתף שיר של לאה גולדברג, מתוך סידרה של שירים שנקראת 'אילנות'.

אורן / לאה גולדברג

כָּאן לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹל הַקּוּקִיָּה.

כָּאן לֹא יַחְבֹּשׁ הָעֵץ מִצְנֶפֶת שֶׁלֶג,
אֲבָל בְּצֵל הָאֳרָנִים הָאֵלֶּה
כָּל יַלְדוּתִי שֶׁקָּמָה לִתְחִיָּה.

צִלְצוּל הַמְּחָטִים: הָיֹה הָיָה

אֶקְרָא מוֹלֶדֶת לְמֶרְחַב-הַשֶּׁלֶג,
לְקֶרַח יְרַקְרַק כּוֹבֵל הַפֶּלֶג,
לִלְשׁוֹן הַשִּׁיר בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה.

אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –

כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –
אֶת זֶה הַכְּאֵב שֶׁל שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת.

אִתְּכֶם אֲנִי נִשְׁתַּלְתִּי פַּעֲמַיִם,

אִתְּכֶם אֲנִי צָמַחְתִּי, אֳרָנִים,
וְשָׁרָשַׁי בִּשְׁנֵי נוֹפִים שׁוֹנִים.

מתוך: ברק בבוקר, ספרית פועלים: מרחביה, 1955.

לאה גולדברג, כמו הרבה מהמשוררים הגדולים, באה לארץ ישראל מהגלות, ובהרבה משיריה אפשר לשמוע את חווית הזרות, את הגעגועים אל המולדת משני הכיוונים. יש פה משפט מאוד חזק שיכול לתאר את האדם, גם אדם שחי בארץ שהוא נולד בה, שאומר אוּלַי רַק צִפֳּרֵי-מַסָּע יוֹדְעוֹת –כְּשֶׁהֵן תְּלוּיוֹת בֵּין אֶרֶץ וְשָׁמַיִם –אנחנו כבני אדם, מעצם הווייתנו, נמצאים בגלות, גם אם אנחנו נמצאים בארץ המולדת שלנו, כי אנחנו בעצם הווייתנו תלויים בין ארץ לשמים – מצד אחד ישות רוחנית, מצד שני ישות שצריכה ונדרשת ללבוש גוף פיזי ארצי. במובן הזה אנחנו כולנו נמצאים בגלות מהמולדת שלנו, כי המולדת האמיתית של כולנו היא המולדת של עולם הרוח. אנחנו נמצאים על פני האדמה, אבל בעצם יש בתוך כולנו מידה של געגוע, כמיהה, לחזור אל האחדות, לחזור למצב של הוויה אחת, לחזור למולדת הרוחית שלנו.

כשהייתי בת 6 נסענו עם הורי לשליחות של ה'שומר הצעיר' בארה"ב, וכשהייתי בת 9 חזרנו לארץ, לקיבוץ בו נולדתי, קיבוץ עין השופט. אני חשבתי שאני חוזרת הביתה אחרי 3 שנים. כל מני נסיבות הביאו חוויה אחרת. דווקא בחזרה לקיבוץ הייתה בסופו של דבר חוויה שאני לא חזרתי הבייתה. אני חושבת שזו הייתה הפעם הראשונה, שנמשכה מאז לתמיד, שחשתי את החוויה הכואבת מאוד של הזרות, של הגעגוע, אל מה שלא ידעתי אז לכנות אותו ככה – געגוע שקשור לחווית שייכות, ביטחון, שפה משותפת, אחדות. אחדות שאינה מוחקת את ה'אני', אבל אחדות של חיבור למולדת רוחית. כמובן שאז לא ידעתי את המושגים האלה, זו הייתה רק חוויה פנימית.

שאלה לחקירה ביוגרפית:

האם אתם זוכרים חוויה כזו, שחשבתם שאתם חוזרים הביתה, ודווקא אז הייתה חוויה של זרות, של גלות, של בדידות – דווקא כשחשבתם שאתם חוזרים הביתה?

משתתפת – כשהייתי בת כמעט 28 נסעתי בפעם הראשונה להודו, להרבה חודשים. היה לי מסע מאוד משמעותי ואז חזרתי לארץ. אחרי יום או יומיים הרגשתי את מה שאת מספרת עכשיו – שבעצם לא חזרתי הביתה. התחלתי לעבד את כל מה שעבר עלי בטיול והבנתי שמאוד השתניתי. לא מצאתי שום חוט מקשר – לא עם חברים, לא עם המשפחה. אני זוכרת תמונה מסוימת שבה אני באירוע עם המון חברים והבדידות היא הכי מועצמת שהרגשתי אי פעם. זו הייתה ממש גלות, כי המרחב היה מוכר, האנשים היו מוכרים, אבל הזרות הייתה עצומה. זה היה ברור שאני זרה, וששום דבר שם לא שייך אלי יותר. גלות.

יעל – זו בדיוק החוויה הזו, ושם זה הכי כואב: כשזה במקום שבו נדמה לנו שזו המולדת שלנו.

משתתפת – לי יש דוגמא: לא הייתי צריכה לעזוב, אלא חווית הגלות הלכה והתפתחה תוך כדי שהות במקום מסוים. מקום שעבדתי בו, ואהבתי אותו, והרגשתי שייכת וחלק בלתי נפרד, ושימחה. תוך כדי נוכחות במקום, המקום הפך בתהליך להיות לי זר ומנוכר. הייתי שואלת את עצמי 'מה אני עושה פה?' לא הייתי צריכה ללכת ולחזור אלא זה היה תוך כדי, עד שיכולתי להיפרד ממנו. התהליך, חווית הגלות והזרות, הייתה תוך כדי.

יעל – את אומרת שבעצם את השתנית. הסביבה בכלל לא הייתה צריכה להשתנות. השינוי שחל בך הפך אותך לזרה במקום שלפני כן הרגשת שהוא מולדת, בית. הרגשת שייכת אליו.

שטיינר מחלק את האנשים שנמצאים כאן על פני האדמה לשני סוגים: אלה שחשים את עצמם 'בני בית' כאן בעולם הארצי, ואלה שהוא מכנה אותם 'בני-בלי-בית', חסרי בית – אלה האנשים שיש להם בהתגשמות הזו חוויה של כמיהה אל הרוח. כשאנחנו מרגישים כאן בעולם הארצי בני בית יש סכנה שנשכח את ההוויה הרוחית שלנו. זה מאוד מפתה – בעולם הארצי יש הרבה תענוגות והרבה גירויים וחוויות, שעד שלב מסוים זה גם מאוד חשוב לחוות אותם. אנחנו לא צריכים להתנתק מהעולם הארצי. אבל כשאנחנו מרגישים כאן מאוד בבית, כשאנחנו מרגישים שהעולם הארצי הוא המולדת שלנו, אז אנחנו עלולים להתרחק מההוויה הרוחנית שלנו.

גם בסיפורי התורה והתנ"ך יש הרבה סיפורי גלות. אברהם נקרא לעזוב את מולדתו. אח"כ משה, יוסף ועוד רבים שעוברים חניכה בגלות. יש לזה סיבה: כשאתה מרגיש מאוד נוח ובבית אז תהיה פחות כמיהה. הכמיהה, הגעגוע העצום שמתואר כגעגוע להיות שייך, להרגיש מחובר – הוא נובע מחוויית הגלות. אפשר לראות בהרבה שירי משוררים את הגעגוע הזה, את הכמיהה הזו. לא סתם דווקא משוררים ואנשים שכתבו דברים רוחניים מביעים געגוע כזה.

"ניתן לחלק את הנפשות שירדו מהוויית קיום קדם-ארצית אל הוויית קיום ארצית לשתי קבוצות. קבוצה אחת, שאליה עדיין משתייכים כיום רוב בני האדם, כוללת את אותן נפשות שמרגישות נוח, במידה ניכרת, על האדמה; שמרגישות מאוד נוח בקן החם שלהן, שמאוד הקסים אותן לפני רדתן אל האדמה (…) נפשות אחרות (…) הן הנפשות חסרות-הבית (…) הדברים שנפשות אלו מחפשות אחריהן בדרכים הצדדיות של החיים, הרחק מהדרכים המרכזיות, מתגלים בדרכים רבות. אם האחרים לא היו שוקעים בנעימות של הדרכים הסלולות היטב ולא היו שמים מכשולים בדרכן של הנפשות חסרות-הבית, הרי בני דורם של הנפשות הללו היו יודעים שקיימות נפשות רבות כאלו. היום ניכר לעין שלנפשות רבות יש רמז להעדר-הבית שלהן. ניתן לחזות מראש את הנטייה למצב זה של היות חסר בית: העדות ההולכת וגוברת של כמיהה בנפשות חסרות-בית אלו לגישה לחיים שלא ננקטה בעבר, כמיהה לרוח בתוך הכאוס של החיים הרוחניים בהווה."

שטיינר, 'להתעורר בקהילה', 1923, הרצאה 1

 בטקסט הבא מתוארת מאוד יפה הטרגדיה של האדם בחוויית הגלות.

הפילוסוף האנס יונאס (Jonas), בספרו פורץ הדרך, The Gnostic Religion'', מתאר בצורה יוצאת מן הכלל את הטרגיות של האדם שאינו שייך למעשה לעולם הזה.

"הרעיון בדבר זרותם של החיים הוא אחד מהסמלים המרשימים ביותר שבהם אנו נתקלים בכתבים הגנוסטיים, והוא סמל חדש בהיסטוריה של הסיפור האנושי בכלל (…) הזר שאינו מכיר את דרכי הארץ הנוכרית משוטט בה, אבוד. אם הוא לומד את דרכיה טוב מדי, הוא שוכח שהוא זר ומאבד את דרכו במובן אחר, על ידי כך שהוא נכנע לפיתויי העולם הזה והופך מנוכר למקור שלו. או אז הוא הופך לבן בית. גם זה חלק מהגורל של הזר. בניכור שלו מעצמו המתח נעלם, אבל העובדה הזו עצמה היא פסגת הטרגדיה שלו. ההיזכרות שלו בזרוּת, ההכרה במקום הגלות שלו במה שהוא באמת, היא הצעד הראשון חזרה."

Jonas, 'The Gnostic Religion'

כאן מתואר שדווקא כשאנחנו שוכחים את זרותנו, וכאן בעולם הארצי אנחנו מרגישים מאוד שייכים ומזוהים אתו, יש סכנה שנתנכר למהות שלנו, נתנכר לעצמנו, נאבד את הקשר עם עצמנו, נאבד את הקשר עם המהות הרוחנית שלנו. זה ממש מה שתואר בשיתוף – כשאת פתאום 'נזכרת' בזרות שלך – הרגשת מאוד טוב, הרגשת מאוד 'חלק מהמקום', הרגשת בבית, אבל הגיע רגע, מתוך עבודת ההתפתחות שעשית, שפתאום נזכרת בזרות שלך. ההיזכרות הזו היא מצד אחד כאב מאוד גדול, כי בטח היה יותר נעים קודם. מצד שני, ההיזכרות הזו בזרות שלנו כאן, ההיזכרות בזה שאנחנו כאן בעולם הארצי נוודים, אורח חולף, נוכריים, זרים – ההיזכרות הזו היא הפתח שלנו להתפתח בחזרה אל המקור שלנו.

אנחנו עומדים בפתח של פסח: לא סתם יציאת מצריים – יציאה מעבדות לחירות – היא הליכה מהגולה אל ארץ ישראל. צריך להסתכל על זה בצורה סימבולית: ההליכה, היציאה מהגלות אל המולדת. בשביל שעם ישראל יוכל להגיע לארץ ישראל היה צריך 40 שנה, היה צריך תלאות רבות, היה צריך ללכת במדבר – הוא היה צריך להיזכר במהות שלו.

אנחנו יכולים לשכוח את המהות שלנו בשתי דרכים:

האחת – כשיותר מדי נעים ונחמד לנו פה. כשיש יותר מדי פיתויים ארציים ויש מסעדות ונסיעות וכל מני דברים שהקורונה קצת עצרה. במקום הזה אנחנו יכולים לשכוח ולהתמסר לגמרי לתענוגות החיים. לשכוח שיש משהו מעבר.

השנייה – כאשר זה קורה בכיוון ההפוך: כשאנחנו נמצאים במקום שבו מתייחסים אלינו כ'חסרי אני'. מה זה עבדים? מקום שבו מתייחסים אלינו כחסרי 'אני' ואנחנו נופלים לעבדות, לעליבות – גם שם יש סכנה שנשכח את המהות שלנו ונזדהה לגמרי את היותנו עבדים. זה קרה גם בתקופת השואה – היו חלק מהאנשים שהתנאים הקשים כל כך גרמו להם להזדהות עם מה שהנאצים רצו, להזדהות עם היותם לא-אנושיים, והם איבדו את הצלם. אנחנו לא שופטים אותם חס וחלילה, כי התנאים היו כל כך קשים. והיו כאלה שבתוך זה המשיכו לזכור: ויקטור פרנקל, אתי הילסום ואחרים.

החוויה של הגלות והגעגוע הוא גם המקום שיכול לעזור לנו לזכור מי אנחנו. אם אני מתגעגעת למשהו שהוא הפוטנציאל שלי, שהוא המולדת האמיתית שלי, אז יש לי גם תקווה שיום אחד אני אתחבר אליה, אני אגיע אליה.

משתתף – אני מתחבר מאוד לשורה האחרונה בשיר של לאה גולדברג. לזה שיש לה שני שורשים. זה מתחבר גם למפגש מהשבוע שעבר וגם למה שתיארת על יציאת מצרים. אנחנו מסתכלים על השאיפה לעולם הרוח, אבל אני לא נמצא בו כל הזמן. אני חושב שהשורשים שלי נעוצים מצד אחד במיקום הארצי, ומהצד השני השורשים שלי הם במיקום הרוחי. אני, את עצמי, יכול למצוא רק בתנועה ביניהם כל הזמן, כתהליך. אנחנו רגילים לרצות להיות פה או פה, כי זה הכי נוח – לכל אחד מהסיבות שלו, אבל להיות בתנועה זה ה'אני' הנקי, ככה אני תופס את זה. אם אני מסתכל על יציאת מצרים, אז אפילו שיש בהגדה סממנים פוליטיים של מי שערך אותה, היא מדברת רק עד הארץ ולא מה קרה אחר כך. יצאנו משורש אחד, הגענו לשורש אחר, אבל כל הסיפור הוא על תהליך היציאה שלקח 40 שנה. שם קרו תהליכים, ואנשים השתנו לכאן או לכאן. המתח הזה, מבחינתי, אני עכשיו מתחיל להרגיש את זה: הבית האמיתי שלי הוא עצם התנועה. הוא לא כאן לגמרי ולא כאן לגמרי, כי בכל צד אני עלול ליפול להנאות ולרגשות שנוחים לי. זה לא שאני מחפש לסבול, אבל מצד שני כנראה שהנוחות לא מביאה את האפשרות להתפתחות, למיצוי מלא של ה'אני'.

יעל – אנחנו בהחלט גם בעלי מהות רוחית וגם בעלי מהות ארצית. יש לזכור שהמשימה שלנו כבני אדם בסופו של דבר היא לעבור דרך החומר, לרדת עד למקום הכי ארצי, הכי פיזי, אב גם את החומר, בסופו של דבר, להתמיר לרוח. אנחנו לא תמיד נישאר במהות הפיזית הארצית המוצקה כל כך. לא תמיד היינו, וגם לא תמיד נהייה. במובן הזה, בסופו של דבר יבוא זמן, מאוד רחוק, שבו נחזור אל המהות הרוחית שלנו. אבל נחזור אליה אחרי שהתמרנו את המהות החומרית, ואז כבר לא נזדקק ללבוש, לבגד, כל כך מוצק, צפוף. אבל אתה צודק שאנחנו לא אמורים ללכת לכיוון לוציפרי כזה ולהתנתק מהמהות הארצית. אנחנו כן בני האדמה.

משתתף – אני מסכים עם זה, אני חושב שההתמרה הזו של החומר לרוח תעשה רק ע"י זה שאנחנו נמשיך להיות בתנועה. אני רואה בתנועה עצמה את המהות שתביא את השינויים הלאה.

מי עוד רוצה לספר על חוויה ביוגרפית שקשורה למה שדיברנו היום?

משתתפת – אני גם גדלתי בקיבוץ, וכשהייתי בת 12 הקיבוץ התפרק. אני כביכול נשארתי בבית שלי, אבל ה'בית' התפרק, הכל השתנה, כל האנשים עזבו, כל מה שהכרתי. אח"כ הגיעו אנשים חדשים, ועזבו והלכו. הפירוק והזרות נכנסו לי הביתה. זה קרה חיצוני, לא זזתי מקום, אבל המקום עצמו התהפך.

יעל – זו כמובן חוויה מאוד קשה לנערה-ילדה בת 12. גיל 12 הוא גיל שבמהותו יש חוויה של פיצול. גיל 12 זה גיל שבו נחווה אירוע שקשור גם לפיצול בין המינים וגם לפיצול בין עליונים לתחתונים. זה קשור כמובן גם להתפתחות הפיזית שמתרחשת בגיל הזה. מתוך הפיצול הזה אנחנו מתחילים לפתח הגדרה עצמית ארצית. זה תמיד בא דרך אירוע חיצוני, אבל זה מעניין שאת חווית את הפיצול הזה בחוויה מאוד כואבת וחזקה של פיצול ממקום שהיה לי בית, והמקום עצמו מתפרק.

זה דומה לשיתוף של המשתתפת שדיברה מוקדם יותר, כי שתיכן נשארתן באותו מקום ולא עזבתן וחזרתן, אבל אצל הראשונה, בגלל שהיא הייתה בגיל אחר לגמרי, המקום לא השתנה בכלל, המקום נשאר אותו דבר, והיא השתנתה. אצלך, בגיל 12 זה מאוד שונה, היית באותו מקום אבל המקום כבר לא היה אותו מקום. המקום הפך למקום אחר לגמרי.

משתתפת – זה היה מוזר, כי לא זכרתי שכך זה היה. רק בגיל מאוחר נזכרתי בזה בתהליך ביוגרפי, ואז  זה עלה לי בעוצמות חזקות מאוד. הייתי מופתעת לגלות עד כמה זה השפיע על החיים שלי.

יעל – אם נסתכל על המילים: גלות, גולה, מולדת, נראה שבתוך המילה 'גלות' יש גם גילוי. אנחנו יכולים לגלות דברים בתוך הגלות. אני חושבת עכשיו על מגלי עולם – אנשים שיצאו מהמולדת, מהמקום המוכר, והלכו לגלות מחוזות חדשים. גלו מהמולדת המוכרת שלהם.

ליווכוד אומר באחד מספריו שהיום הגילוי והמסעות לגילוי עולמות הם לא מסעות לגילוי של העולמות שבחוץ אלא מסעות לגילוי העולמות הפנימיים שלנו. הוא אומר שאלו מסעות לא פחות מפחידים, לא פחות קשים ולא פחות מטלטלים. גם בשביל זה, בשביל שתהיה לנו הכמיהה לגלות את המהות, אנחנו צריכים לחוש איזושהי גלות, איזושהי זרות. כי אם לא נחוש את הזרות אז לא תתעורר בנו הכמיהה הזו. במילה 'מולדת' יש גם את המילה 'ולד', לידה – משהו שיכול להיוולד.

נסיים עם טקסט מתוך 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', שחלקכם פגשתם אותו בשיעורים על הספר. בו שטיינר מתאר שיגיע שלב בתוך ההתפתחות הרוחנית שלנו, שבו נזכה למצוא את המולדת הרוחית שלנו.

"ובכן, יחסו של האדם, המפותח רוחית, לגבי הדברים בעולם-הרוח, שונה מאוד מיחסו של האדם הבלתי-מפותח לגבי העולם הפיסי-חושי. זה, האחרון, מרגיש את עצמו כנמצא במקום מסוים בעולם הפיסי-חושי, והדברים אותם הוא קולט, הם "מחוצה" לו. לעומת זאת, האדם המפותח רוחית מרגיש את עצמו מאוחד עם הדבר הרוחי אותו הוא קולט – כ"בתוכו". הוא נודד, בפועל ממש, ממקום למקום – מדבר לדבר – בחלל-הרוח. לכן הוא נקרא "הנודד" בשפת מדע-הרוח. בהתחלה אין לו בית."

גם בעולם הרוח אנחנו בהתחלה צריכים לנדוד.

" – אילו נשאר היה רק נודד, כי אז לא מסוגל היה לקבוע את משמעותם של העצמים בחלל-הרוח. כשם שקובעים את המשמעות של עצם או מקום בחלל-הפיסי בהתייחס אליהם מתוך נקודה מסוימת, כן גם כאן בעולם-הרוח. גם בעולם-הרוח יש לחפש אי-שם מקום, לחקור אותו יסודית, ולהתישב בו במובן הרוחי. במקום הזה צריכים לבנות מולדת-רוחית, ואל מולדת זו לקבוע את היחס והמשמעות של כל יתר הדברים שבעולם-הרוח. הלוא, גם בחייו בעולם הפיסי רואה האדם כל דבר ביחס אל מולדתו-הפיסית. יליד-ברלין יתאר, שלא מדעת, את לונדון אחרת מאשר יליד-פריז. אלא, שקיים הבדל בין המולדת-הרוחית לבין המולדת-הפיסית. אל האחרונה נולד האדם ללא הכוונה-מודעת מצידו, ובתוכה קולט הוא באופן טבעי, אינסטינקטיבי, במשך ילדותו וצעירותו שורה של דימויים ומושגים, המשפיעים, שלא-מדעת, מכאן ואילך על שיפוטו את כל אשר הוא נתקל בו. אולם את מולדתו-הרוחית בנה האדם-עצמו במלוא-המודעות. שיפוטו, הצומח ממולדת זו, אינו מושפע מגורמים בלתי-מודעים ונעשה, לכן, באורה של חירות-שלמה. – בנייה זו של מולדת-רוחית נקראת בשפת מדע-הרוח: "בניית סוכה"."

ר. שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 'השתנות חיי החלום של תלמיד מדע הרוח', עמ' 107-108

שאלה לחקירה ביוגרפית:

לסיום השיעור אני מזמינה אותנו להסתכל בביוגרפיה שלנו: איפה ומתי הרגשתי בת-בית, מתי הרגשתי שיש לי מולדת, הרגשתי שהיא נמצאת. מתי הרגשתי זרה, מתי הרגשתי חסרת בית. האם יש בי כמיהה אל המולדת הרוחית, והאם יש רגעים שאני מרגישה שמצאתי אותה. באיזה אופן אני פועלת ומתפתחת על מנת למצוא אותה.

לזכור שהגלות זה מצב תודעתי, זו הוויה. ראינו בסיפורים שלכם שאני יכולה להיות בגלות בכל מקום. להתפתח אל הבית הרוחי זה דבר אקטיבי. זו אקטיביות שנדרשת ממני. אחד הדברים הכי משמעותיים  שמאפשרים להרגיש שייכות למקום זו השפה. כמו שאומרים בשיר 'אני חולם בספרדית'. גם פה זה מעניין שהמשוררים הגדולים של הארץ שלנו באו משפות אחרות. שפה זה אחד הדברים הכי בולטים בחוויה של זרות וגלות, או שייכות. אז כמו שכאשר אני עוברת לארץ חדשה אני צריכה ללמוד את השפה שלה, וכמו שכשאני לא מרגישה שייכת אני מרגישה שאני כבר לא דוברת את אותה השפה – כך אנחנו נדרשים באופן אקטיבי ללמוד את השפה של הרוח. גם לרוח יש שפה, וככל שנלמד אותה, לדבר בה ולשמוע אותה, כך נרגיש פחות זרים, ונרגיש שיש לנו חיבור יותר גדול. אבל בשביל זה צריך קודם כל לעבור דרך החוויה של הזרות והגעגוע והכמיהה, כי הם אלה שמעוררים אותנו לרצות לצאת מהעבדות, לרצות לצאת אל המסע של החיפוש.

אני מאחלת לכולנו לקראת פסח שיהיה לנו את האומץ ואת האמונה להתקרב ולמצוא את המולדת שלנו. ברגעים של גלות וגעגוע – שנזכור שזה חלק מהדרך, שיש לזה תפקיד בהתפתחות שלנו. לפחות עבורי יש בזה משהו מנחם. יש את הביטוי הידוע של השכינה שנמצאת בגלות יחד עם עם ישראל. אז אפשר להגיד שגם חלק מהאלוהות נמצא איתנו כאן בגלות, והוא גם מחכה שאנחנו נעשה את הצעד בשביל לחבר אותו, לחבר יחד את כל החלקים למשהו אחד שלם.

בשבועיים הקרובים אין לנו שיעורים, נחזור אחרי פסח.

חג חירות שמח לכולם.

print