תרגול ועבודה מעשית בליווי הספר: ‘כיצד קונים דעת העולמות העליונים’ 

תמלול השיעור:

פעם דיברו הכוכבים לאדם

גורל העולם כעת הוא שתיקתם.

עבור האנושות על פני האדמה

יכולה המודעות לשקט זה להפוך לכאב.

 

אך בדממה המעמיקה

שם צומח ומבשיל

דבר האדם לכוכבים.

עבור אדם-הרוח

יכולה המודעות לדיבור זה

להפוך לעוצמה.

ר. שטיינר

 

במפגשים האחרונים אנחנו מדברים על פיתוח אברי חוש רוחניים. בפעם הקודמת דיברנו על התבוננות בתופעות של צמיחה וקמילה.

היום נדבר על פיתוח אוזן חדשה – פיתוח חוש חדש של הקשבה.

זהו טקסט של שטיינר מתוך "כיצד קונים" שעסקנו בו בשיעורים בהכשר, היועצים הביוגרפים בביה"ס, ויש לחזור אליו שוב ושוב כי הוא חשוב מאין כמוהו.

"חשיבות גדולה נודעת לדרך האזנתו של התלמיד לאחרים, בשעה שהם מדברים אליו. עליו להתרגל לכך, כי בשעת האזנה תהיה כל פנימיותו שותקת לחלוטין. כאשר האחד מביע דעה והשני מאזין, בדרך כלל מתעוררות בשני הסכמה או התנגדות. יש ורוב האנשים גם קופצים מיד להבעת הסכמתם או התנגדותם, ובייחוד התנגדותם. כל הסכמה וכל התנגדות – כל אלה חייב התלמיד להשקיט בפנימיותו. אין התלמיד מצווה לשנות לאלתר את דרך הגבתו, עד כדי כך שהוא יתאמץ להגיע בכל עת להשקטה פנימית מוחלטת כזו של תגובותיו.

שטיינר מדבר כאן על דבר חשוב, ומאוד קשה – איך אנחנו מאזינים לאחר? בדרך כלל כשאנחנו מקשיבים למישהו אחר, אנחנו מקשיבים קצת לו והרבה לעצמנו – לרעיונות שיש לנו על מה שהאחר אומר, להסכמות ובעיקר לחוסר ההסכמות שלנו איתו. שימו לב ותראו מה קורה לכם כשאתם מקשיבים.

אותו הדבר גם כשאנחנו מסכימים – יש נטייה להזדהות, להגיד איך זה קרה אצלי. למשל לאיזשהו פוליטיקאי שמדבר בטלוויזיה, שהרבה פעמים מעורר התנגדות וחוסר הסכמה. גם בהקשבה לאדם אחר, חבר, שמביע עמדה שונה משלנו – הנטייה הטבעית היא לקטוע אותו אחרי חצי משפט, או – במידה ועשינו כבר קצת עבודה על עצמנו – אז אנחנו אולי לא מגיבים, אבל בתוך עצמנו חושבים מה אנחנו היינו עונים לו ואיך הוא טועה ומה יש לנו להגיד על דבריו. אותו דבר קורה גם כשאנחנו מסכימים – הנטייה היא להזדהות, להגיד איך זה קרה גם אצלי…. מאוד קשה לרובנו להיות בהקשבה מלאה לאחר. זו התאמנות מאוד חשובה ולא פשוטה, כי זו לא הנטייה הטבעית שלנו.

כדאי לו להתחיל בזאת רק במקרים בודדים, בהם הוא בוחר במיוחד. אז, אט אט ובהדרגה – כמאליה – 'תתגנב' דרך חדשה לגמרי של האזנה אל תוך הרגליו. במחקר הרוח מתאמנים בכך בשיטתיות. התלמידים מרגישים חובה להאזין לעיתים – לשם התאמנות – לדעות סותרות ביותר, תוך כדי השקטה מוחלטת של כל הסכמה, וביחוד של כל ביקורת שלילית. המטרה היא לא להשקיט רק את השיפוט השכלי לבדו, אלא גם כל רגשות של התנגדות, דחיה ואפילו של הסכמה. תשומת לב מיוחדת יַפנה התלמיד לצורך לעמוד תמיד על המשמר, שמא רגשות כאלו – גם כשאינם על פני השטח – אורבים הם בסתרי הנפש. למשל, עליו להאזין לדברי אנשים, אשר במובן מסוים הם נחותים מאוד בדרגה לגביו, ועם זאת לדכא בקרבו כל רגש של יתרון דעת או עליונות. בדרך זו, מועיל מאוד להאזין לילדים. כי החכם ביותר ישכיל מהם לאין שיעור. כך משיג האדם את היכולת להאזין לדברי הזולת ללא כל מסויגות, כשהוא מתעלם לחלוטין – גם מאישיותו הוא, גם מדעתו ודרך הרגשתו. בדרך זו, כאשר הוא מתאמן להאזין ללא ביקורת אפילו אל דעה המנוגדת ניגוד קוטבי לדעה שלו, וגם אם משמיעים את 'ההיפך הגמור' ממה שהוא חושב שנכון – אז הוא לומד בהדרגה להתמזג כליל עם ישות הזולת. אז הוא מקשיב לרחשי נפשו של הזולת דרך דיבורו. כתוצאה מהתמדה בתרגול זה, נעשה הקול לאמצעי מתאים לחוש בו את הנפש והרוח. אמנם ההתאמנות ממין זה דורשת את המשמעת הפנימית החמורה ביותר, אבל היא מוליכה אל המטרה הנשגבה. אם מתאמנים בתרגילים אלו יחד עם אחרים (…) אז מתפתח בנפש חוש שמיעה חדש (…) מתעורר הכושר לחוש את המילה הפנימית".

שטיינר, 'כיצד קונים דעת העולמות העליונים', 2008, עמ' 38-39

 

אנחנו מתאמנים לפתח חוש שמיעה חדש, ולשם כך אנחנו נדרשים להשקיט את כל הסימפטיות והאנטיפטיות, את המחשבות, את הדעות שלנו, את המוטיבציות שלנו – להקשיב לאחר הקשבה שאין בה שום שיפוט ושום מוטיבציה, שאין בה שום רצון להראות את עצמי, שאין בה שום אגואיזם. אז נוכל בהדרגה לפתח חוש שמיעה שיאפשר לנו להיכנס לנפשו של הזולת, לא מתוך הזדהות, בלי לאבד את ה'אני' שלנו. זה השלב הבא של התודעה שנקרא רוח העצמיות.

רוח העצמיות – זוהי היכולת שלנו להיכנס לנפשו של האחר, להכיר אותו מתוכו, מבפנים. לשמוע אותו לא כ-קול שבא אלינו מבחוץ ואנחנו בדיאלוג או ויכוח איתו, אלא לשמוע ולהאזין גם מעבר למילים. לשמוע את טון הדיבור שלו.

 

תרגיל מומלץ:

לקחת מישהו שממש קשה לכם להקשיב לו – דמות פוליטית או מישהו שדעותיו מנוגדות לשלכם – מישהו שאתם לא סובלים אותו, שקשה לכם להאזין לו. תחפשו סירטון שהוא מדבר ותקשיבו לו בדרך הזו.

כך אנחנו מפתחים את החוש לראות 'מי זה האדם הזה, מי היא הישות הזו'? לא מה הוא אומר ומה תוכן דבריו. שטיינר אומר ב'יחסי קרמה' שאותו אדם יכול בגלגול אחד להביע דעה מסוימת, ובגלגול אחר או אפילו בתוך אותה אינקרנציה, הוא יביע דעה מנוגדת. אבל מחוות הנפש מתוכה הוא יבוא, הלך הנפש, טון הדיבור, האנרגיה, יהיו אותו דבר – אותה אנרגיה. אם אנחנו מצליחים להקשיב מעבר להקשבה הרגילה, נוכל לפתח חוש: לחוש מי זה האדם הזה, מי זו הישות הזו, מי מדבר שם, מה המחווה שלו, מאיפה הוא בא, מה מניע אותו. זו הקשבה אחרת לגמרי.

ביעוץ הביוגרפי אנחנו מנסים להקשיב למיועץ מתוך המקום הזה – להיכנס לתוך נפשו.

ביעוץ הביוגרפי יש ארגז כלים שקשור לפלנטות השונות. הכלי הראשון שלומדים בהכשרה – הכלי של הירח: הירח הוא משקף. אין לו אור משלו, הוא משקף את אור השמש. לכן הכלי של הירח הוא כלי של שיקוף. זה אומר שהדבר הראשון שאנחנו עושים ביעוץ, לפני שאנחנו נותנים פירושים, ולפני שיש לנו כל מני דעות ורעיונות ותובנות, אנחנו קודם כל מקשיבים בקשב רב, ומנסים לחזור על המילים שלו, לחזור על הדברים שהוא אמר כמו ראי שמשקף את מה שהאדם אמר. בשביל שנוכל לשקף, אנחנו שואפים לשקף כמו מראה נקייה, לא מראה מעוותת. בהקשבה הרגילה אנחנו כמו מראה מעוותת כי אנחנו מכניסים לשם את הפרשנויות שלנו, את הסימפטיות שלנו, את האנטיפטיות שלנו, את ההגזמות שלנו – את כל הנפש שלנו, את האסטרלי שלנו. בהקשבה למיועץ אנחנו שואפים להקשיב לו כמו מראה נקייה, שיכולה לשקף לו באופן נקי את מה שהוא אמר. לשם כך אנחנו צריכים להתגבר על הנפש שלנו.

כלי השיקוף קשור לשביעון הראשון. הילד בשביעון הראשון עוסק בחיקוי. כל הלמידה של הילד היא דרך חיקוי – דרך החיקוי של המבוגר, של מי שלידו. במובן הזה הוא גם משקף. אנחנו רואים לא פעם שהילדים משקפים אותנו, ולא רק את מה שהיינו רוצים שיראו – אנחנו יכולים פתאום לשמוע את עצמנו דרכם ולא תמיד זה מחמיא…. הילדים בשביעון הראשון הם משקפים, הם לומדים את מה שהאחר עושה דרך חיקוי ולא דרך מה שאומרים להם. לומדים דרך פעילות, דרך הרצון.

בנוסף, הילד בשנים הראשונות זקוק לאמא כמראה – אמא משקפת לו אותו. אמא, וגם המבוגרים שסביבו, משקפים לו את עצמו. הוא לומד לזהות מי הוא, לזהות מה הוא רוצה, מה הוא מרגיש, התחושות הכי בסיסיות להכיר את עצמו – זה מתרחש דרך השיקוף של אמא.

בהתחלה הוא מחייך במקרה, חיוך לא רצוני, ואז אמא מחזירה לו חיוך. אמא כארכיטיפ, זה יכול להיות גם אבא, אח גדול, או מי שקרוב אליו. דרך החיוך והחוויה הנעימה הזו מהחיוך של אמא גורם לו שמחה. הוא לומד שהחיוך שלו גורם לאמא להשיב לו אהבה. החיוך הופך ממשהו מקרי למשהו רצוני שמביע רגש.

תרגיל בקבוצות:

אחד מכם מספר אירוע קטן שקרה לו השבוע. אירוע שהרגיז אותו, שקומם אותו, קונפליקט, אירוע שעורר רגש של אנטיפתיה. זה יכול להיות קונפליקט עם בן משפחה. משהו שקרה בעבודה. אפילו משהו שהאזנתם לו וקומם אתכם. המספר מדבר 3 דקות. אנחנו לא עושים תהליך של יעוץ.

התפקיד של האחרים להקשיב לו, אבל ההקשבה היא כפולה:

מצד אחד, להיות קשובים בצורה הנקייה כמו שתארנו.

מצד שני, בו זמנית, מתבוננים מהצד ורואים מה מפריע לכם הקשיב? מה מונע מכם להקשיב? האם משהו בדבריו מעורר בכם התנגדות? מעורר בכם אנטיפתיה, רצון להתווכח איתו, להגיד לו את הדברים אחרת?

האם זה מעורר בכם הזדהות ונורא מתחשק לכם לספר לו איך גם לכם זה קרה, וכמה הוא צודק, וכמה זה מרגיז, ואיך גם אתם לא יכולים לסבול את זה…?

עוד אפשרות – האם יש בכם רצון להראות את עצמכם – אולי נורא קשה לכם להקשיב לאחר בלי להראות כמה אתם יודעים?

אולי אתם מאוד בריכוז עצמי ומאוד עסוקים בצרות שלכם ובכלל לא פנויים להקשיב לו?

בתוך כל קבוצה – אחד מכם ישמש בתור הירח ויהיה המשקף. תפקיד המשקף הוא לחזור בצורה הכי מדויקת על הדברים של המספר. לנסות לחזור על הדברים באופן הכי מדויק. אחרי שהוא חזר על הדברים, הוא שואל את המספר האם זה מדויק, ואם לא – המספר ידייק אותו.

הטעויות שלנו בשיקוף יכולות להיות משני סוגים:

  1. להשמיט פרטים – השמטת פרטים יכולה לנבוע משכחה, וזה לא נורא כי המספר יתקן אותנו. אבל זה יכול לנבוע מהנפש שלנו – בגלל שקשה לנו עם איזשהו נושא, או בגלל שמשהו נראה לנו לא חשוב ואנחנו כבר מחליטים מה חשוב ומה לא חשוב.
  2. הוספת פרטים – אנחנו עלולים להוסיף מילים משלנו ופרשנויות שלנו בלי לשים לב.

שיתוף מהתרגיל בקבוצות:

משתתפת – מה שהפריע לי להקשיב: אכלתי לפני השיעור אז הבטן הפריעה לי, וטכנאי שצריך להגיע, וכל זה מאוד הפריע לי. הבנתי שאני צריכה להכין את עצמי לפני מפגש. שאי אפשר לבוא עם בטן מלאה, וחשמלאי שצריך להגיע, ועוד הסחות….

יעל – אנחנו צריכים להכין את עצמנו. גם לפני מפגש של יעוץ וגם לפני כל מפגש רוחני – להכין את הכלי שיוכל לקלוט, לקבל, לבוא נקי. למשל מדיטציה טרנסצנדטלית – יש כל מני כללים מתי אפשר לעשות: לא על בטן מלאה, וכדומה. במפגש אחר אורנה ואני גילינו שבאופן בלתי מתואם שתינו מתקלחות לפני כל מפגש עם הקהילה שאנחנו עומדות ללמד. זה נובע מהתחושה שלפני כל מפגש רוחני צריך לבוא נקי, לנקות את עצמנו מכל הבחינות – הפיזיות והנפשיות – כדי לנכוח באופן מלא ללא הסחות. את מספרת שהיו לך הסחות ארציות שלא אפשרו לך להיות נוכחת לגמרי.

משתתף – הייתי ירח וזה נתן לי חיזוק לאיכות הזו – שאני יכול להיות ירח, להקשיב בלי להזדהות, להקשיב לפרטים כדי להיות נאמן לפרטים. הייתה לי שאלה אם אני מדויק בפרטים. הרגשתי שזה נוח לי. יתכן שהסיפור לא עורר אותי, אולי עם סיפור אחר הייתי מרגיש אחרת. לאחר מכן התנסיתי כמספר – אני מכיר טוב את ריבוי הפרטים, וזה מקשה על האחרים המקשיבים. ראיתי את זה משני הצדדים: כמקשיב היה לי נוח להיות המראה הנקייה, ומצד שני כמספר – מה אני מביא לעולם.

יעל – זה מעניין להתבונן איך אנחנו כמקשיבים, וכמספרים – האם אנחנו נתקלים הרבה במצב שלאחר קשה להקשיב לנו, קשה להבין מה שאנחנו אומרים, האם האחר מאבד את הסבלנות אלינו. חלקנו אולי מאריכים מאוד ולא שמים לב כמה האחר מסוגל להיות איתנו. זו גם התבוננות – האם אנחנו מציפים את האחר בפרטים או במשהו רגשי. לחלקנו יש צורך, ברגע שחווינו חוויה, מיד לשתף ולספר – איך המקשיב מרגיש שם, עד כמה אנחנו בודקים אם האחר פנוי להקשיב לנו. אתה מעלה בפנינו עוד נושא לגבי הקשבה – להקשיב למקשיב.

ביעוץ אישי זה לא צריך להתקיים כי היועץ אמור להקשיב לנו בכל מצב ובכל דבר שנביא, אבל במפגש עם האחר זה רלוונטי.

משתתפת – הייתי ירח, ולקח לי כמה דקות להבין את הסיטואציה כדי שאוכל אחר-כך לעקוב אחרי זה. זה יכול להפריע להקשבה גם אחר-כך. בסוף הצלחתי, אבל זה לקח זמן. מה שהקשה עלי להבין – הסיפור עצמו וחוסר היכולת שלי להבין משהו שקצת יותר מורכב משלושה דברים. זה לא שהמספר לא סיפר את זה ברור, זה קשור ליכולות ההבנה שלי. זו חוויה מוכרת מהחיים. היה לי קצת קשה, אבל התגברתי ברגע שהבנתי, אבל אם לא הייתי מבינה אז הייתי צריכה לשאול שאלות וזה לא חלק מהתרגיל.

יעל – לשאול שאלות באופן כללי בחיים זה מצוין, אם כי כאן זה לא היה חלק מהתרגיל וטוב שלא שאלת. בחדר היעוץ ועם אדם אחר זה נכון לשאול. מעניין לראות מה קורה לי כשאני לא מבינה. חוויה זו מאפיינת רבים מאיתנו, וכשזה מופיע אז אנחנו עסוקים במה שאנחנו לא מבינים ובמצוקה של חוסר ההבנה, של הבלבול וחוסר הידיעה. במקרה כזה העבודה היא לבדוק איך אני משקיטה גם את זה: איך אני מסכימה שכרגע אני לא מבינה, אבל אולי עוד מעט אבין, ואולי אם לא אבין אוכל לשאול. להסכים לזה שאני לא מבינה זה גם תהליך חשוב. לראות מה קורה לי כשאני לא מבינה, איך אני מגיבה לחוסר וודאות, לחוסר ידיעה. לעיתים זה קשור לרצון להיות בוודאות. לעיתים זה קשור לביוגרפיה באופן כזה שאם הייתה לי בביוגרפיה חוויה שהרגשתי טיפשה, או 'לא יודעת', אז אם לא אבין אז יחשפו את הטפשות שלי או יחשבו שאני טיפשה. גם את זה אנחנו צריכים להשקיט. להסכים להיות טיפשה, להסכים להיות לא מבינה.

משתתפת – היה משהו שאני לא יודעת אם הוא באמת מפריע: אני הייתי הירח, ותוך כדי הסיפור היו הבלחות של זיכרון של אירוע דומה שקרה לי. מבחינה מסוימת זה אולי עזר לי להבין אותה, כי היא לא נכנסה לכל הפרטים כמו 'מי היא בסיפור הזה', אבל בגלל שחוויתי משהו דומה יכולתי להבין. יחד עם זאת, זה גם מפריע כי יש בזה מן הדעות הקדומות. יש לנו דעות קדומות לגבי כל מילה שאדם אחר אומר, אז כנראה שצריך לשים לב.

יעל – כשיש לנו חוויה דומה זה יכול להיות לעזר וזה יכול להיות לרועץ. זה יכול להיות לעזר כי ככל שאני מכירה, אם התנסיתי, במה שהמיועץ מביא, אז יכולה להיות הבנה עמוקה ופנימית. מצד שני, צריך מאוד להיזהר מזה, כי זה שהייתה לי חוויה דומה בכלל לא אומר שעבור האדם האחר המשמעות של האירוע זהה למשמעות של האירוע שלי בשבילי. שני אנשים יכולים לחוות אירועים מאוד דומים, או בנושאים דומים, ולכל אחד זה יכול להיות חוויה אחרת ומשמעות שונה. עלינו להיות זהירים בזה, לשים לב בעיקר שאנחנו לא בהזדהות. הרבה פעמים כשיש אירוע דומה, אנחנו עלולים להיות בהזדהות שתמנע מאיתנו באמת להיות שם. ההזדהות הופכת לריכוז עצמי, כי אנחנו כבר עסוקים בעצמנו. ביעוץ הביוגרפי, כשיש לנו מיועץ שמגיע עם נושא שטעון אצלנו – אנחנו ניקח את החקירה האישית בנושא זה לסופרוויז'ן. ניקח את זה להדרכה כדי לעשות עם הנושא הטעון עבודה ולראות איך להיות נקיים שם. אחרי שנהיה נקיים שם, שהנושא בתוכנו פטור – ולעיתים זה לא פשוט לעבוד עם נושאים מורכבים וטעונים שלנו שעולים גם אצל המיועץ – אז ההתנסות הדומה יכולה להיות לעזר ולתת הבנה מאוד עמוקה.

משתתפת – זה מה שעלה אצלנו בקבוצה. אני הייתי מקשיבה בלבד, אבל מה שסופר אני גם חווה, הנושא קיים גם אצלי. אז עלתה השאלה כמה הקשבתי וכמה הייתי בהזדהות. עשינו דיון איפה זה עוזר ואני יכולה להבין אותה יותר כי חוויתי כמה דברים בנושא הזה, אני יכולה להבין איפה האדם נמצא, ואיפה זה לא עוזר. אני חושבת שזה עוזר אבל צריך לשים לב למה שאמרת – שזה נקי, ואיפה אנחנו לגבי זה.

יעל – הזכרת 'דעה קדומה'. דעות קדומות זה אחד הדברים שהכי מקשים בדרך הרוחנית. ויש לנו המון דעות קדומות על כל דבר כמעט. אנחנו לא שמים לב כמה דעות קדומות יש לנו. דעה קדומה זה קודם כל בכלל להסכים להקשיב לתכנים שיש לי כלפיהם התנגדות.

אני בתחילת דרכי בלימודי הביוגרפיה, בתור מי שגדלה בקיבוץ של השומר הצעיר, שם אמרו שאין בכלל אלוהים והיה ביטול של הפן הרוחני – הייתי צריכה להתגבר על דעות קדומות כדי לשמוע את התכנים, כי היה לי פחד שם. דעות קדומות לרוב נובעות מפחד. לדברי שטיינר, הרבה מהחשיבה המטריאליסטית נובעת מפחד מאמיתות של עולם הרוח. עבור מי שרגיל להישען על אמירות מטריאליסטיות זה מעורר פחד להתקרב לאמיתות רוחניות.

משתתף – הגעתי למסקנה שאם אצליח ליישם את מה שלמדנו היום, זה יפתור לי 90% מהבעיות בחיים. אני בונה על זה שאצליח.

יעל – לא רק לך, זה נכון לכולנו. אפילו עכשיו כשאני מעבירה את השיעור עוברות לי מחשבות על כמה מקומות שבהם אני עוד צריכה לעבוד על ההקשבה והנקיון. זה פחות נכון לגבי חדר היעוץ – בייעוצים זה יותר קל כי אני לגמרי מכוונת להקשיב, אבל בהרבה סיטואציות אחרות, כמו שיעור שבו אני תלמידה, או כל מצב שדורש הקשבה, זה נכון. זה נושא משמעותי ולא קל ליישום.

משתתף – אפשר לראות נדבך נבנה על נדבך בדרך הזו: יש חשיבות גדולה ליראת כבוד – אם אני לא חש יראת כבוד לאדם שמולי אז אני לא יכול להקשיב לו. אני גם חייב להיות בשלווה נפשית כדי שאוכל להקשיב. זו דרך כזו שכמו שנאמר בהתחלה, זה כמו חוקים של פיזיקה: אם הולכים בדרך הזו אז יש תוצאות, ואם לא הולכים בדרך הזו אז התרגיל לא מתאפשר.

יעל – אני מסכימה איתך לגמרי. לכן כדאי לחזור ולקרוא בספר שוב ושוב. הדרך ממש בנויה. שטיינר נותן לנו דרך ללכת בה, עקב בצד אגודל, למרות שהיא לא פשוטה ליישום.

משתתפת – זה סיפור 'הביצה והתרנגולת': הרבה פעמים כשאנחנו מקשיבים לאדם, ומתחילים לראות אותו ולהבין אותו, אז אנחנו מתחילים לכבד. כבוד ואי-כבוד גם נובע מהקשבה ואי הקשבה.

משתתף – זה נכון. שטיינר באמת אומר שאפשר ללכת בדרך, להשיג התקדמות בתחום מסויים – ואת זה לא כל-כך הבנתי – ולא להשיג התקדמות בתחום אחר. ההתקדמות היא לא לינארית.

יעל – נכון, כולנו בתחומים מסוימים יותר מפותחים, ובתחומים מסוימים אנחנו פחות מפותחים. אנחנו צריכים הרבה יראת כבוד ונכונות לשמוע אנשים שנתפסים אצלנו כנחותים מאיתנו. בטקסט הוא מציין את חשיבות ההקשבה לילדים, ולאנשים שאנחנו חושבים לפחות חכמים מאיתנו. להקשיב להם קשב רב כי יש לנו אפשרות ללמוד מהם המון. דווקא מאנשים אלה שנתפסים בעיננו לפחות מאיתנו, זה חשוב להקשיב דווקא למי מאיתנו שיש נטייה כזו לתפוס את האחר כנחות ממנו.

השבוע תתאמנו ב'להקשיב' ולראות מה קורה לכם כשאתם צריכים להקשיב לדעה מנוגדת, למישהו שמעורר בכם אנטיפתיה – לראות מה קורה לכם בהקשבה, ולהיות קשובים לרמת ההקשבה שלכם – איך אתם מקשיבים ועד כמה אתם מקשיבים.

אשתף טקסט יפה מתוך הספר "מומו וגנבי הזמן" של מיכאל אנדה, שהיה בעצמו אנתרופוסוף.

מומו היא ילדה בת-בלי-גיל שמגיעה לעיירה וכאן מתוארת דרך ההקשבה שלה. מומו מגיעה יום אחד לאמפיתאטרון בעיירה ושם היא מתגוררת. אף אחד לא יודע מאין הגיעה. אין לה כלום, אין לה בגדים, אין לה אוכל, אבל הסביבה דואגת לה, כמו שמתואר כאן.

"עתה הגיעו ימים טובים למומו הקטנה, על כל פנים לפי דעתה היא. משהו לאכול היה לה עכשיו תמיד – פעם יותר, פעם פחות, הכל לפי מה שנזדמן ולפי מה שיכלו אנשי הסביבה להפריש לה מלחמם. הייתה לה קורת-גג לראשה, הייתה לה מיטה, ואף יכולה הייתה – כאשר היה קר – להבעיר לה אש בתנור. ומה שחשוב מכל: היו לה הרבה ידידים טובים.

היינו עשויים לחשוב, כי פשוט שיחק לה המזל, למומו, ונקלעה לבין בני אדם כל כך ידידותיים – מומו עצמה ודאי שהייתה סבורה כך. אך גם לאנשי הסביבה, כפי שהתברר במהרה, היה זה מזל גדול לא פחות מאשר בשבילה. הם היו זקוקים למומו ותמהו בליבם, איך אפשר היה בלעדיה עד שבאה אליהם.

ככל שהוסיפה ילדה קטנה זו לשבת בקרבם, כן הלכה ונהפכה להם לאישיות הכרחית בחייהם. עד כדי כך, שהיו חוששים שמא תקום יום אחד ותלך לה כלעומת שבאה.

וכך קרה שהיו למומו הרבה מאוד ביקורי אורחים. כמעט בכל עת יכולת לראות אדם כלשהו יושב אצלה ומשוחח עמה בהרחבת הדיבור. ומי שהיה זקוק לה, ונמנע ממנו לבוא, היה שולח להביאה אליו. ומי שטרם הרגיש בדבר שהוא זקוק לה, היו אחרים אומרים לו: 'לך כבר אל מומו!'

משפט זה היה מעט מעט לאחד מניבי הלשון השגורים בפי אנשי הסביבה הקרובה. כמו שאומרים 'כל-טוב!', 'לבריאות!', או 'אלוהים יודע!'. כך היו אומרים אפוא בכל מיני הזדמנויות: 'לך כבר אל מומו!'

(…) מה שהיטיבה מומו מאין כמוהו היה להקשיב.

אפשר שיאמרו אחדים מקוראינו: הלא אין בזה שום דבר מיוחד; הן כל אחד יודע להקשיב!

אבל טעות בידם. להקשיב באמת יודעים מעטים שבמעטים. וכוחה של מומו בהקשבה היה אכן יחיד במינו.

היא ידעה להקשיב כך שבני-אדם שוטים העלו פתאום בדעתם מחשבות נבונות מאוד.

ולא מפני שאמרה או שאלה איזה דבר, שהביא את בן שיחה לידי מחשבות כאלה. לא, היא אך ישבה ופשוט הקשיבה בכל תשומת-הלב, ובמלוא ההשתתפות. בתוך כך הסתכלה בדובר אליה בעיניה הגדולות והכהות, ואז הרגיש אותו אדם, להפתעתו, שהנה צצות במוחו מחשבות, שלא שיער כלל שצפונות בו.

מומו הקשיבה כך שאובדי עצות או הססנים ידעו לפתע בדיוק נמרץ מה רצונם. בישנים וחיישנים מצאו בלבם הרגשת חירות ואומץ. אומללים ומדוכדכי-נפש מצאו בטחון ושמחה. ואם היה מישהו סבור שכל חייו הוחמצו ואין להם שום טעם ותכלית, והוא עצמו רק אחד בין מליונים, אחד כזה שאינו מעלה ואינו מוריד, ואפשר על נקלה להחליפו באחר, כמו שמחליפים קדרה שבורה – והלך האיש וסיפר כל זאת למומו הקטנה, כי אז בעודו מדבר, נתחוור לו באורח פלא שכל מחשבתו זו בטעות יסודה, שהוא כמות שהוא קיים בין בני אדם רק פעם אחת, ואין מי שישווה לו בדיוק, ושעל כן הוא חשוב לעולם בדרכו המיוחדת.

כך ידעה מומו להקשיב! (…)

פעם אחרת הביא אליה נער קטן את ציפור הכנרית שלו שלא רצתה לשיר. היתה זו משימה הרבה יותר קשה למומו. שבוע ימים הוצרכה להקשיב, עד שלבסוף חזרה הכנרית להתרונן ולסלסל קולה בשיר.

מומו הקשיבה לכולם, לכלבים ולחתולים, לצרצרים ולצבים. ואף הקשיבה לגשם ולרוח בעצים. והכל היה דובב אליה לפי דרכו.

לפעמים, לעת ערב, אחרי שכל ידידיה הלכו איש איש לביתו, נשארה עוד יושבת זמן רב, יחידה-לנפשה בחוג האבן של האמפיתיאטרון העתיק שמעליו נתקמרה כיפת השמיים על כוכביה הנוצצים, ופשוט האזינה לדממה הגדולה.

אותה שעה דומה היה עליה שהיא יושבת בתוך קונכיה גדולה, כשאזנה כרויה אל עולם הכוכבים, ודומה היה שהיא שומעת מוסיקה חרישית ואדירה כאחת, הנוגעת בליבה נגיעה מופלאה.

בלילות כאלו היו לה תמיד חלומות יפים במיוחד.

ומי שעודנו סבור שאין זה עניין גדול להקשיב, ואין בזה שום דבר מיוחד – אנא ינסה ויראה, האם גם הוא יודע להקשיב ככה?"

מיכאל אנדה, 'מומו', 1983, עמ' 15-21

נתאמן כולנו לנסות להקשיב כמו מומו.

להתראות.

print