כ"א באדר ב' תשפ"ב, 24 במרץ 2022
לצפייה בוידאו של השיעור לחצו כאן
תמלול השיעור:
וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ
(תהילים צ יז)
אֲדֹנָי שְׂפָתַי תִּפְתָּח וּפִי יַגִּיד תְּהִלָּתֶךָ. (תהלים נא יז)
גַּל-עֵינַי וְאַבִּיטָה- נִפְלָאוֹת, מִתּוֹרָתֶךָ. (תהילים קיט יח')
כִּי יְהוָה יִתֵּן חָכְמָה מִפִּיו דַּעַת וּתְבוּנָה. (משלי ב ו)
היום אנחנו בפרשת שמיני, אולי אפשר להגיד פרשת הכהנים. בכלל כל ספר ויקרא זה ספר הכהנים. זה בעצם ההכשרה של הכהן להיות מתווך בין הבורא לעם ישראל ואם נתייחס לישראל, למערכת הנשמות שנקראת ישראל, שלקחה על עצמה את התפקיד להיות המתווכת בין רצונו של הבורא לנבראיו, זאת אומרת להיות המתאמת.
אז אחרי הקמת המקדש וכל מה שעברו עד שהמקדש כבר הוקם, כולל כל הנפילות בדרך, אומר הזוהר, היום של הקמת המשכן היה יום שלא היתה שמחה כמוהו, וכמובן שגם פה, אנחנו נראה אחר כך, שיש נפילה מאוד מאוד גדולה, וכל הנפילות האלה מצטברות כאפשרויות לתיקון. כל פעם שאוטוטו גמר תיקון, יש משהו שנראה כמו החמצה גדולה של העם או של אישים בעם, אבל למעשה אלה הזדמנויות להגיע לאורות יותר גדולים.
{א} וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל: {ב} וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי יְהוָה: {ג} וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה: {ד} וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי יְהוָה וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם יְהוָה נִרְאָה אֲלֵיכֶם: {ה} וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כָּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי יְהוָה: {ו} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד יְהוָה: {ז} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה: {ח} וַיִּקְרַב אַהֲרֹן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַיִּשְׁחַט אֶת עֵגֶל הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ:
אז אנחנו רואים איך משה מאפשר לאהרון לכפר על חטא העגל. הוא שוחט עגל, את עגל החטאת, כל הקורבנות האלה, כל קרבן כמובן נועד לכפר על דבר אחר. זה לא מה שהייתי רוצה לגעת בו, אנחנו נתחיל ממש מהפסוק הראשון ונראה את המילה הראשונה.
פרשת שמיני מתחילה במילה ויהי. המילה ויהי היא תמיד היציאה מהכוח אל הפועל. כלומר, המילה יהי זה הכוח, ויהי זה כבר הפועל. אפשר להגיד המילה יהי זה אור ישר, ויהי זה אור חוזר.
איפה אנחנו מוצאים לראשונה יהי ויהי? בספר בראשית, בפרשת הבריאה, ויאמר אלוהים יהי יום, זה האור הגדול, ויהי אור. זה אור שבא מלמטה. אחרי שכבר משהו מוכן, עכשו זה תורם של הנבראים לבנות עולם. כמו שאנחנו אומרים לא פעם אחת, שהעולם הזה הוא האפשרות שלנו להשתתף בבריאה, להיות בשותפות עם הבורא.
אז פרשת שמיני היא כמו חזרה על ספר בראשית, הכהנים וגם ישראל, כולנו כעם של כהנים, יכולים להוציא מהכוח אל הפועל את מחשבתו האחת. ומה זה מחשבתו האחת? להיטיב לנבראיו. האחת שהיא לא משתנה, גם כשהעולם מולנו נראה כאילו שהוא מונהג ע"י מחשבה אחרת לכאורה, גם כשקשה לנו וממש שלא נראה לנו שיש פה איזושהי מחשבה להיטיב לנו, המחשבה הזו לא משתנה. אבל עכשו אנחנו צריכים להוציא מהכוח אל הפועל את המחשבה הזאת, ככל שזה נוגע בנו, באופן שאנחנו משתתפים בבריאה.
מה יוצא אל הפועל ביום השמיני? בעצם, כמו שאמרנו השבוע, היום השמיני הוא לא בתוך הטבע. יש לנו 6 ימים, 6 ספירות שזה זעיר אנפין, 6 הארות, 6 צורות של הנהגת הבורא שמאפשר לנו דרך זה להתקרב אליו, ויש לנו את השביעי שזה שבת, שזו מלכות, שזה בעצם התכלית היא מלכות, התכלית זה הנברא, התכלית זה הנשמה שלנו, התכלית של כל הבריאה זה מערכת הנשמות שלנו, שהבורא יוצא לשבות ביום השביעי, הוא שובת אבל אנחנו עובד עובדים, אשר ברא אלוהים לעשות, אנחנו בעצם עובדים, ואחרי שאנחנו גומרים לעבוד, בתוך השבת של הבורא, אז הנברא והבורא אפשר להגיד יד ביד יוצאים לקראת היום שמיני.
היום השמיני זה לא העולם הזה כבר, היום השמיני זה העולם הבא, בעולם הבא אין שום חוקיות שדומה לעולם הזה. בעולם שלנו כשיש לנו את החוקיות של הספרה 7, אין לנו את השמיני בתוך העולם הזה ואני הבאתי דוגמא של הסולם, הצלילים, יש לנו 7 צלילים, דו רה מי פה סול לה סי, וכשאנחנו רוצים להגיד, אין לנו אחרי סי שום דבר, חוץ מאשר דו בעולם יותר גבוה, באוקטבה יותר גבוהה.
אותו דבר, היום השמיני, האלף השמיני, אם נרצה, הוא כבר עולם אחר, שכל החוקיות משתנה לחלוטין. השבוע נאמר באחד השיעורים, אמרה אחת המשתתפות שגם הברית מילה נעשית ביום השמיני. זה יום שהוא לא בעולם הזה.
יש לכם עוד דוגמאות שה- 7 ממצה אותם וה- 8 זה כבר בעצם יציאה למרחב תודעתי אחר?
משתתף: יש לי משהו שהוא המשך של הדוגמא שאת נתת לגבי הצלילים, בכל כלי , אם עושים דו רה מי פה סול לה סי אז הסולם רק של 7 הצלילים, אם אתה עושה את 7 הצלילים, זה לא נשמע שלם עד שאתה לא עושה את הדו באוקטבה הבאה. זה ממש הרגשה כזאת לשמוע את זה.
אורנה: יפה. נכון. מי יודע איך זה נקרא הצליל הזה? מבחינת המבנה? צליל מוביל. טון מוביל. הוא מוביל לעולם הבא. אם לא, אנחנו נשארים תלויים על בלימה.
הרגשה של אני תלויה על סף תהום ואין סיום. אני כאילו נמצאת שם בלי להגיע לתכלית.
משתתפת: זה מעלה שאלה על החג אחר, שנקרא שמיני עצרת.
אורנה: נכון מאוד. גם שמיני עצרת.
כל השמיני, כל מה שאנחנו מדברים עליו כעל שמיני, שלפעמים מדברים על זה כעל בינה להגיע לעולם הבא זה עולמה של בינה, ולפעמים מדברים על זה כעל מלכות המתוקנת. מלכות שקיבלה את כל האורות. בכל מקרה, בשני המקרים זה הנוקבא, זה הנברא.
משתתפת: באותו מובן זה גם נס חנוכה שהוא 8.
אורנה: נכון מאוד. 8 ימים נס חנוכה. זה מראה על נס. זאת אומרת, זה מראה על משהו שהוא לא בתוך חוקי הטבע.
משתתפת: גם לכתוב את הספרה 8 כשמסובבים, זה אינסוף.
אורנה: זה במזרח. במזרח מגיעים כאילו לשוויון בין בורא לנברא, בחכמה שלנו זה 8 אמיתי כשהנברא בעצם עולה לבורא ונעשה כמוהו. יש עליה, לא נשארים במישור האופקי, של האינסופיות, ה- 8 האינסופי הזה, כשהמעגל נצחי, אולי אפילו אם נקח את הרעיון של ניטשה שהוא מדבר על החזרה הנצחית, בחכמה שלנו ה-8 עומד. זאת אומרת, הנברא, מלכות, שזה בעצם האני שלנו, האני הרגיל שלנו, ההגדרה העצמית המופרדת שלנו, שכל אחד אומר לעצמו אני ומרגיש עצמו נפרד מהאחר, זה מלכות. היא עולה למקום שכל האניים שם נעשים מערכת אחת ולא מבטלת את האני האינדיבידואלי.
משתתפת: גם השביעונים. בסיום של כל 7 שנים אנחנו בעצם עולים לחוקיות אחרת.
אורנה: לחלוטין. אין לנו את השנה ה-8 בשביעון הראשון. אחרי השנה 7 נגמר. זהו, עולים. גם בפלנטות. עוברים לעולם אחר. בדיוק.
אז ה-8 זה בעצם מספר שמעביר אותנו לרמת תודעה אחרת, לעולם הוויה אחר. איך זה יראה אנחנו לא יודעים, אנחנו יכולים לדעת מה לא יהיה. למשל הגוף הפיזי שלנו לא יראה כמו שהוא נראה עכשו אבל איך בדיוק זה יהיה? זה גמר תיקון, זה לעתיד לבוא. אנחנו לא יודעים. אבל יש תמיד כאילו טעם של זה או טעימה של זה מדי פעם.
למשל בפורים מתפשט אור מאוד מאוד גדול ששייך לעולם הבא אבל הוא הסתלק. הסתלק כי הכלי עוד לא היה מוכן כי עם ישראל אכל משולחנו של רשע. מה זאת אומרת? זאת אומרת, כמו שאמרתי, הוא העדיף את האושר האירופאי על המדבר הארץ ישראלי. אז תמיד זה קורה. אז זאת אומרת שעדיין לא מוכנים לגאולה, אז בא האור ומסתלק.
אז לפעמים האור הזה יורד, אנחנו מקווים שכשהוא ירד בגמר תיקון, אנחנו יודעים שכל הכלים יהיו מתוקנים וגם לב האבן יהיה מתוקן, וכל עוד הוא יורד בלי שיש לנו כלים אז הוא יורד בצורה של חושך, עבורנו זה חושך, עבורנו זה אסון.
אז אחרי שנוצר המשכן, הרי יש משכן, ועכשו הבורא רוצה לרדת שיהיה לו דירה בתחתונים. הוא רוצה לשכון וכל הגשמיות כבר רתומה לרוחניות, התחתון מקבל את הצורה של העליון, כמו ב- 8, הרצון לקבל לעצמי כשלעצמו מתבטל. יש כבר את הרצון לקבל על מנת להשפיע, נולדת צורה חדשה, כלומר, אחרי כל הקרבנות, אחרי כל הכפרות, כל המעשים של אהרון, ואוטוטו גם אנחנו הולכים להעלות קרבנות גם בשביל העם כולו ומי שכמובן מתקן את זה זה משה. משה הוא קו האמצע, קו האמצע תמיד לוקח את השמאל, ואת הימין ועושה חיבור ביניהם ומאפשר לשניהם לחיות בשלום, כלומר זה שני ניגודים מוחלטים. הוא מאפשר לשניהם בעצם ליצור ביחד צורה חדשה שהיא לא שמאל לחוד ולא ימין לחוד, כל אחד קצת בעצם משנה מהמטרות שלו, הימין משנה, והשמאל – מהכיוונים שלו – ומתאפשר השלום.
אז משה הוא מקו אמצעי. הוא מספירת דעת. הספירה הכי גבוהה. ספירת דעת כמו הכתר של התחתונים, כל הקו האמצעי זה דעת, תפארת, יסוד ומלכות. אז דעת זה משה, מי זה תפארת? יעקב. מי זה יסוד? יוסף ומי זה מלכות? דוד. נכון דוד המלך. אז זה 4 רגלי המרכבה.
משתתפת: הספירה השמינית, הוד, שייכת לאהרון הכהן.
אורנה: נכון. הספירה הוד שייכת לאהרון הכהן.
אבל, זה מעניין שהיא שייכת לאהרון הכהן.
משתתפת: בגלל שפה זה כל הפרשה שהשמיניים הם כהנים.
אורנה: כן, אבל הוד זה שמאל, והכהנים זה ימין, אז כנראה אם אני לא טועה, אז איך שאהרון יכול לכופף את השמאל. אם שמאל שייך לכהן, זאת אומרת, זה היכולת של השמאל, להוריד את ה-ג"ר, להוריד את התשוקות הגדולות ביותר ולהשתמש באור יותר קטן כל זמן התיקונים וזה קו האמצעי עושה שהשמאל בעצם יסכים להאיר בפחות מהמקסימום שלו כי אם הוא לא יסכים לזה, אז הוא לא יאיר בכלל. משום שאם אין אור חסדים שהוא אור חוזר, אם אין את האור של ימין שמהווה כלי, אז מלכות עצמה עם חושך מוחלט. כלומר, חכמה מאירה אם חכמה תאיר בלי כלי, אז יהיה חושך מוחלט אז הוא עושה פשרה. אז הוא לא מאיר באורות הכי גדולים וימין, הוא הכלי שלתוכו יכול השמאל להתפשט ולהאיר בשיתא אלפי שני רק בז' ספירות תחתונות. לא במלוא האור. זה בלתי אפשרי.
משתתפת: אמרתי לך שבזכותך דברים שלא ידעתי מתבהרים. עכשו עם הימין והשמאל אני פתאום מבינה את המחווה שבתפילת שמונה עשרה, שעושה שלום במרומיו אז יש קידה ימין קידה שמאל ואז של המרכז.
אורנה: אני חושבת שזה קודם למרכז.
משתתפת: לא. ימינה, שמאלה ואז למרכז. אני עוד צריכה לאשר.
אורנה: אני לא בטוחה אבל אני מכירה את זה קודם למרכז אחרי זה לשמאל ובסוף לימין, אבל צריך לבדוק את זה.
משתתפת: אני עושה את זה ימין, שמאל ואז למרכז.
אורנה: אז בסדר, יותר הגיוני. כי אז בעצם הימין אוסף את השמאל ומסיימים בקו האמצעי. יופי, אז זה נורא משמח שדברים של הילדות מקבלים משמעות עכשו.
וחנוכת המשכן למעשה זה להרים את האדם מעל טיבו. זאת אומרת לאפשר לאדם לעלות מעל לרצון לקבל שלו לעצמו, מעל לרצון האגואיסטי שמפריד אותו מהנבראים האחרים ומהבורא, ומי שיכול לעשות את זה, זה כמובן משה כי הוא קו אמצעי בעזרת הקרבנות, כך הוא מתקן את החטאים של אהרון.
וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן זאת אומרת, בעצם אומרים במדרש שהוא גומר לתקן את 7 הספירות התחתונות ורק ביום השמיני הוא קורא לאהרון ועכשו אפשר להשמיע גם לאהרון, גם לבניו, בניו זה גם תובנות, בנים ובנות זה תובנות, זה תולדות וגם לכל זקני ישראל, כאשר המילה זקן בחכמה זה – זה קנה חוכמה. גם כשפוגשים בזוהר סבא הימנונא או סבא יגע, זה לא ענין של זקנים, זה ענין של אנשים בעלי השגה מאוד גדולה.
אז בעצם הוא קורא לכל המבנה הזה של הרצון לקבל, של הנשמות של הרצון לקבל, ועכשו עושים כולם כפרה על חטא העגל. כדי להחזיר את כולם לחיים, לחי החיים. לקשר עם האור של הבורא. ואז הם מקריבים עגל, כי עגל זה עולם העיגולים. עולם העיגולים זה הפוך מעולם היושר. זה עולם שאין בו מוסר. זה עולם החי. אנחנו אומרים שבעולם החי אנחנו לא שופטים את החיות עפ"י מדדים או ערכים של מוסר, מוסרי או לא מוסרי, זה לא שהחיות הן לא מוסריות, זה עולם א-מוסרי. שם אפשר הכל.
אז העגל מרמז לעולם הזה, ששם הרצונות הגדולים שולטים, אורות גדולים מאוד, אבל בלי הבחנה ובלי ברור. אז הכפרה על חטא העגל שהם עשו, ואהרון היה שותף לבלי דעת, והאיל לעולה, מה מזכיר לנו האיל? את עקדת יצחק. תמיד איל קשור לכוח של גבורות. וזה תמיד, האיל הוא מכפר בכל קורבן, קורבן מהמילה התקרבות, אנחנו מקריבים את הרצונות הבהמיים שלנו כדי שהם יתנו לנו כוח של עלייה. אנחנו מכניעים אותם ומקרבים אותם לימין.
יצחק הוא שמאל. הוא קו שמאל. הוא דין. לכן, יצחק יותר קשור לגמר תיקון כשכל האורות הגדולים יתקבלו. כל פעם כשמדברים על זמן תיקון, מדברים יותר על אברהם ועל יעקב, ויצחק הוא נשמר לגמר תיקון. הוא באמת מת וקם לתחיה. זאת אומרת הוא כבר היה בעולם שכולנו נגיע אליו וההקרבה שלו היתה זה שהוא בכלל הסכים לחזור לפה. כי מי שעובר לעולם אחר, לעולם הבא, לחזור לכאן זה ממש הקרבה. אנשים גם מדברים על זה בחוויות שלאחר המוות, שהם ראו את האור וראו את הגוף שלהם שמטפלים בו בחדר הניתוחים ולא רצו לחזור לשם, לא רצו לחזור לעמק הבכא הזה אבל היה עוד קול שם שאמר עוד לא גמרת את התיקונים שלך ואתה חייב לחזור.
אז יצחק, הוא ירד מהמזבח וזו היתה ההקרבה שלו. אז האיל לעולה תמיד מסמל כוח של התגברות, גבורה, זה קשור גם לבינה שהתגברה על הרצון לקבל אורות חכמה והגבירה את הרצון שלה לקבל אורות של השפעה. אז זה ענין הקרבנות. ומתוך המתחם הזה שנקרא המשכן, כולם יכולים לחיות בכפיפה אחת. כל כוח יכול לשרת את השלם. זה כמו שבאחד השיעורים אביבית אמרה, בהקשר אחר, שכל אחת מאיתנו, היא בעצם איכות אחרת. ואין כאן בכלל התנגשות אלא יש כאן השלמה. זה גם עונה קצת לשאלה שלך עמרי, על הענין של הספירות ואיכויות.
אז אני אביבית מביאה איכות אחת, ואני עמרי מביא איכות אחרת, ואני עפרה בן יוסף מביאה איכות אחרת, וכולם יכולים לחיות בשלום. שלום זה השם של הבורא.
וזה היה הרגע כזה במשכן, כל פעם יש מן רגע כזה שאנחנו אוטוטו חושבים שנפטרים כבר מהרצון לקבל האגואיסטי ומהאני המופרד שמגדיר את עצמו באמצעות עצמו ולא באמצעות התפקיד שלו, שהבורא נתן לו, ואז מה קורה? אחרי כל ההקרבות בפרק י', מה קורה בפרק י'?
משתתפת: נדב ואביהוא
משתתף: קטסטרופה
אורנה: זאת קטסטרופה מאוד מאוד גדולה ויש עליה הרבה פרשנויות ודרשנות ואני הייתי רוצה היום לשתף איתכם את הפרשנות של אחד החכמים שנקרא "מי השילוח" על המעשה של נדב ואביהוא.
פרק י
{א} וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי יְהוָה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם: {ב} וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי יְהוָה: {ג} וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:
אחרי זה משה מנהל את כל הסיפור, קורא להוציא את הגופות שלהם אל מחוץ למשכן, זה ארוע דרמטי בכל מובן ואופן. גם המוות שלהם וגם התגובה של אהרון.
אני משתפת קטע שנראה קשה אבל אנחנו נתמודד איתו.
"ויהי ביום השמיני וכו' ויקחו בני אהרון נדב ואביהוא וכו' ענין מיתת נדב ואביהוא הוא עפ"י מה דאיתא. (איתא זה מובא) (באבות – מסכת אבות) איזהו חכם הרואה את הנולד. הענין בזה אף שנאמר תמים תהיה עם הוויה אלוהיך ונתפרש שם שלא ירבה להתחכם אך הרואה את הנולד הוא, בזה המעשה עצמה שהוא עושה יחקור ויתבונן אם המעשה והרצון הזה הוא מבורר שיהיה קיים כן לעולמי עד. אפילו לעולם הבא".
מה הוא אומר לנו כאן מי השילוח?
קודם כל יש אצל חז"ל משהו שנקרא עבירה לשמה. בדר"כ אנחנו מדברים על מצווה לשמה ומצווה שלא לשמה. אם אני עושה את המצווה ככה כי צריך לעשות, אני קמה בבוקר, מתפללת, בצהרים, זה גברים בדר"כ – מתפללים בערב, כי צריך, כי ה' ציווה, וזה בסדר. ביהדות זה הולך. ביהדות זה ההיפך, זה נחשב לאבן בדרך. תעשה הרבה שלא לשמה ואח"כ אתה תעבור ללשמה. אחרי זה תרגיש את העומק של התפילה, ואחרי זה תרגיש את הכוונות.
אז יש לנו מצווה לשמה ומצווה שלא לשמה. אבל יש גם מושג שנקרא, עבירה לשמה. זאת אומרת, שאני זה כמו "עת לעשות לה' הפרו תורתיך", אני עושה משהו, אני יודע שהוא עבירה, אבל אני חייב לעשות אותו כי הוא נאמר הוא יכול לתרום לכל הנשמות האחרות. כל מיני דוגמאות יש בתורה ובתנ"ך, למשל המעשה של יעל. יעל אשת חבר הקיני עם סיסרא נאמר עליה, אם אתם זוכרים, אולי למדתם בע"פ כשהייתם ילדים, ".. בין רגליה קרע, נפל, שדוד", משהו כזה. אז אומרים חז"ל שהיא שכבה איתו. זאת אומרת, היא בעצם התכוונה להרוג אותו, היא היתה מבני חבר הקיני, זה מצאצאי קין, וזה גם ואם אני לא טועה, מהשבט של יתרו, שהם היו באחווה עם ישראל, והיא רצתה להרוג את סיסרא אז היא בעצם עשתה משהו בדבר עבירה, אבל היא עשתה את זה לשמה.
אז לא נאמר שבאים איתה דין וחשבון. לעומת זאת, עם נדב ואביהוא כן באים דין וחשבון. כי לכאורה הם הקריבו קטורת. זאת אומרת, הם כן רואים כאן שיש כאן עבודת השם, יש כאן רצון להתקרב. מה זה קטורת? קטורת זה קשורת, קשורת זה קשר. אז בכל זאת הם מתו. אז מה ההבדל בין מה שהם עשו למה שהיא עשתה?
אז הוא אומר כאן, אני אשתף שוב, מצד אחד אומרים לנו "תמים תהיה עם ה' אלוהיך" זאת אומרת אל תתחכם, אל תנסה להיות יותר חכם, אל תנסה לעשר את המלח. מכירים את זה? אתם יודעים שיש מצווה לעשר את הפירות והירקות ולתת את זה לכהנים ועד היום המצווה הזו קיים, אבל לעשר את המלח זה אבסורד כזה.
אומרים על עשו שהוא רצה להראות צדיק בפני יצחק, אז הוא שאל אותי, אבי, מתי לעשר את המלח? זה כאילו הליכה לקצוות כמובן של התחכמות. אז אומרים, אל תתחכם. מישהו חשב לפניך, אנשים שהם נביאים, אנשים שהם גדולים, הם ידעו להתקין לך את התיקונים שאתה צריך, ואל תעשה חכמות. מצד שני כתוב, איזהו חכם הרואה את הנולד? ואומרים, איזה חכם שיכול לראות את הנולד מהמעשה שהוא יעשה. ואם חייבים לעשות חייבים לעשות. עת לעשות לה' הפרו תורתיך. חייבים להפר את התורה, אז חייבים להפר, כי אני רואה את הנולד שהמעשה שלי בעצם יפעל לטובת אנשים רבים, נשמות רבות, עם ישראל או כל מי שקורא לעצמו ישראל.
אז יש בזה, אומר "מי השילוח", יש בזה איזשהו סיבה לתהייה. אז זה ככה או ככה? היה תמים עם ה' אלוהיך או איזה חכם הרואה את הנולד? נמשיך לקרוא.
משתתפת: אני רוצה לראות אם הבנתי. שבעצם הם היו חכמים שהם ראו את הנולד שהם צריכים לעשות את ההבערה הזאת?
אורנה: זהו שהם לא היו חכמים שרואים את הנולד. הם היו חכמים כי הם הקריבו אש. את צודקת, לא הסברתי איך זה קשור. הם הקריבו אש שהם לא הצטוו. אשר לא ציווה ה' אש זרה. הם היו over מקריבים. והם נענשו על זה מכמה סיבות, תכף נדבר עליהם. אז הוא אומר, מצד אחד אומרים, היה תמים, לא צווית על האש הזאת, אתם, נדב ואביהוא, אתם בני כהנים. קודם כל יש את משה, שהוא המלך, ויש את אהרון שהוא הכהן, זאת אומרת הוא הנביא, אהרון הוא הכהן, מה אתם נדחפים? מי ציווה אתכם? לא רק זה, הם גם נכנסו למקום, יש הרבה פרשנויות על זה, נכנסו למקום שמותר להיכנס רק ממש לקודש הקודשים, ליד ארון הברית, ואם כבר הם נכנסו, אז הם לא נכנסו עם הלבוש המתאים. זאת אומרת הם עשו דבר שהם לא התבקשו, הם לא היו "היה תמים אם ה' אלוהיך" ומצד שני אי אפשר לקחת מהם את ההתלהבות ואת הרצון המאוד מאוד גדול להתקרב.
אז שואל מי שילוח איפה אנחנו נמצאים כאן במקרה שלהם?
משתתפת: לא הבנתי למה הם "חכם הרואה את הנולד"
אורנה: הם לא ראו את הנולד. אם הם היו רואים את הנולד הם היו צריכים לראות שאם הם מקריבים אש זרה, זאת אומרת, מושכים אורות מאוד גדולים, ליד העם, אז איזה דוגמא הם מראים? אם הם היו רואים את הנולד הם היו רואים בעצם את הנזק שהם עושים. אבל הם לא ראו את הנולד, אבל יש מקרים שכן מפרים את החוק, וכן רואים את הנולד, כמו יעל למשל.
היא עשתה דבר שכאילו לא בתוך חוקי המוסר, אבל מתוך זה שהיא ראתה את הנולד שאם סיסרא ישאר בחיים אז הוא יביס את עם ישראל, הוא היה שר צבא, אז היא כן ראתה את הנולד. אבל הם לא ראו את הנולד.
משתתפת: אז השאלה היא בעצם, אם הם לא ראו את הנולד או שהם פשוט מתחכמים.
אורנה: כן בדיוק. איפה הם נמצאים בתוך המרחב הזה. ואולי הם נמצאים במקום אחר. אבל השאלה בעצם היא מתי מותר להפר את חוק התורה. זו השאלה.
משתתפת: זה מאוד מתחבר לשאלה של מוסר כברירת מחדל.
אורנה: נכון. מצד שני אי אפשר להגיד על חוקי התורה שהם ברירת מחדל. יש בהם חכמה מאוד מאוד גדולה שהיא לא רק מוסר חברתי.
משתתפת:לא התכוונתי שהחוקים של התורה, התכוונתי למקום של לראות את הנולד שבעצם להסתכל על המקום של מתי להפר, זה מקום שבו אתה רואה את הדברים מעבר.
אורנה: נכון. מתי להפר את תורתיך. למשל מה שאנחנו עושים עכשו, זה להפר את תורתיך. למה? כי יש לכם מורה שהיא לא מקובלת והיא גם לא נולדה בבית דתי והיא גם לא יודעת את כל מה שצריך לדעת. אבל, מכיון שלפי דעתי אנחנו חייבים לדעת את זה, וזה חייב להיכנס לתוך המבנה התודעתי שלנו, ואני גם רואה את הנולד באופן מעורפל, כמה שזה ישמש אותנו, אז אני עושה דבר שלפני 50 שנה היו מעלים אותי על מוקד.
וגם מי יושב כאן ומעביר שיעורים כאלה, לנשים בעיקר, ועוד אישה מעבירה את זה. זה שונה, זה אחר.
משתתף: כתוב שזה אסור או שמבחינה הלכתית כך יצא, והזמנים הפכו את זה לכך שזה לא מקובל?
אורנה: זה גם איך אתה מפרש את התורה וגם איך אתה מפרש את הזמנים. זה הכל נכון, אבל אני נותנת את זה רק כדוגמא, למקום שאם אתה מרגיש/ה את הדרישה של הזמן, בעצם אתה מפר את החוקים. אבל זה מאוד מסוכן. כמו שראינו אצל נדב ואביהוא וגם ראינו את זה בארבעה נכנסו לפרד"ס.
משתתף: אני כשקראתי את הפרשה, אמרתי לעצמי, שהיה להם רצון עז, מן הסתם נשמות מאוד גבוהות, אבל מה שלא מצאתי פה, לא מצאתי ביטויים שבדר"כ אפשר למצוא כמו חרון אף, לא מצאתי איזשהו ביטוי של כעס, שכתוב, ה' יחרה אפו, אבל כן היה פה איזשהו אור גדול בתוך כלי שפשוט נשבר כי לא יכל להכיל אותו ולא היה נכון לקבל אותו.
אורנה: נכון מאוד. זה לא היה נכון, תכף יגיד לנו מי השילוח בפרשנות מאוד מאוד יפה למה זה לא היה נכון. אז אנחנו נמשיך ונראה מה הוא אומר לנו. נמשיך את מי השילוח:
"וענין קטורת הוא כדאיתא בזוה"ק (במדבר קנ"א:) מאי קטורת (קושרת את הכל) קטירא דכולא, היינו שהש"י הוא תוך כל המעשים שנעשו מבריאת העולם ועד סופו, ובלתי רצונו לא יעשה שום דבר, וע"ז מורה ענין קטורת כמו שנתבאר בפ' תצוה [ד"ה ועשית]. ובאמת כפי מה שהאדם מקרב עצמו לה', כן זוכה להתגלות אור ה' מבלי לבושים שהם גדרים וסייגים, כי באור הברור, שם לא נמצא שום סייג ואיסור, ושם כל מעשה האדם מבוררים שהם לה'. וזהו ענין קטורת שהיה סוד ואסור להתחכם בזה, כי רק ר' עקיבא ירד בשלום (חגיגה י"ד:) וזה שנאמר (ויקרא ט"ז,א') בקרבתם לפני ה' וימותו, שהיו מקרבים עצמם לה' והסתכלו בעומק הצפון ורצו לעמוד על בירר התנהגות הש"י, ולזה הטעם על לא צוה אותם הוא מרכא כפולא, היינו שכל כך בער בלבם אהבת ה' עד שמסרו נפשם, כי מרכא היא לשון רך שלבם נתרכך, וכפולא היינו כפול ברוב טובה אשר לא צוה הש"י. "
אז מה הוא אומר לנו? קטורת זה לא מעשה רגיל. זה לא עוד קרבן. קטורת זה בעצם העשן של הקטורת אופף את כל המשכן כולו, זאת אומרת שזה הקשר האולטימטיבי עם הבורא ובעצם הגדולה של האלוהות על כל מעשה ומעשה בגשמיות. גם הקשר של האלוהות על המעשים הכי נמוכים והכי בזויים, בגמר תיקון, הכל ייתקן.
האור יהיה גדול מאוד ולא ידח ממנו נידח. זאת אומרת שיהיה אפשר לגאול אפילו מתוך המקומות הכי נמוכים, הכל ייגאל. זה גמר תיקון. זה לא עבודה של קו אמצעי שאוסף אורות פרוטה לפרוטה כדי לתקן את המלכות כדי שיהיו מספיק אורות כדי בסופו של דבר לב האבן, מלכות דמלכות יוכל להיתקן, זאת אומרת האגואיזם הגדול ביותר.
מה היה החטא הגדול שלהם? אחת מהפרשנויות, הוא אומר שזה נכון שכבוד השם יצא בכל המעשים, הוא נמצא גם באלה שרוצחים באוקראינה למשל או, מה שלא תרצו. זה נכון, גם בדבר עבירה הוא נמצא וגם במעשה חולין הוא נמצא, אבל בשביל זה לתקן את זה אתה צריך קודם כל להיות נשוי. כתוב עליהם בזוהר שהם לא היו נשואים. אתה צריך בשביל זה יכולת אחרת לגמרי בשביל להגיד, אוקי, אני מתמודד עכשו עם האורות הכי גדולים ואני מתקן את הדבר הכי קשה. זה בדיוק כמו האכילה מפרי עץ הדעת.
זאת אומרת, למה אמר להם לא לאכול? כי לא היה להם כלים לטפל. עץ הדעת זה מלכות, מלכות דמלכות. לא היו יכולים לטפל ברצון לקבל האגואיסטי הזה, ובאמת הם נפלו לאגואיזם. וזה לא הזמן לטפל בזה, ובטח שלא אתם שאתם לא נשואים, זאת אומרת, שאין לכם כלי עדיין. ואין לכם גם אחריות עדיין לכלל ישראל. זה כמו מעשה נחפז של נערים נלהבים, אז אם אתה מתעסק עם הדבר הזה, אתה בסכנה. זה הנושא.
אם אתה מתעסק עם האורות הגדולים האלה, אם אתה חושב שאתה יכול לתקן מתוך התלהבות אסטרלית, וזה מחזיר אותנו לביוגרפיה שלנו. לפעמים אני מרגישה התלהבות אסטרלית מאוד גדולה, ואני באורות, ואני בדבקות וכו', וזה מפתה אותי כאילו ביחד עם הכוחות, בעזרת הכוחות האלה אני יכולה להתמודד עם כל דבר. זה היה בעצם ההחטאה שלהם. שהם רצו לתקן מרוב ההתלהבות, רצונות שעדיין לא הגיע הזמן שלהם להיות מתוקנים.
- שאלה ביוגרפית – האם אתם מכירים את האש הזרה הזו שמכיון שהיא רוצה לתקן כל כך הרבה ואת מה שצריך לתקן, אותו היא מזניחה בעצם. את הדבר שצריך לעבוד עליו, היא מזניחה?
הזוהר אומר שהם נתנו את כל האורות האלה לסיטרא אחרא, הם גזלו את זה מהמלכות, גזלו את זה מהשכינה. כי הם לא עשו את זה במידה הנכונה. בסדר הנכון. אני לא יודעת, אולי היינו קוראים לזה בפסיכולוגיה, אינפלציה של האגו, או מאניה. אני לא רוצה להוריד את זה לרמה של מינוחים פסיכולוגיים, וגם נאמר על נדב ואביהוא שהם היו נשמות יותר גדולות ממשה ואהרון זאת אומרת, כמו שאמרת עמית, הם היו נשמות מאוד מאוד גדולות, אבל הם לא הבינו את הסדר הנכון.
משתתף: מאניה נשמע נכון. נשמע כמו משהו לא מאוזן. היה שם איזה משהו ש…
משתתפת: אין שם משהו שקשור גם ביין? שהם לא היו בצורה מאוזנת אז הם עוד יותר?
אורנה: נכון אבל לא רואים את זה, רואים את זה בדיעבד שמשה רוצה לשתות יין. אבל את צודקת. זה אותו דבר. יין זה אור חכמה. להשתכר מיין זה למשוך כוחות.
משתתפת: זה תודעה לא נכונה.
אורנה: נכון מאוד. הם לא עמדו בסדר הנכון. הרי כל עולם אדם קדמון, כל קו היושר הוא נוצר, נברא, נאצל בגלל שמלכות אמרה אני לא רוצה להשתמש בכל האורות, אני לא רוצה. אז בגלל זה נוצר עולם מסודר על דרך המדרגה שדרכו לאט לאט אנחנו אוספים אורות, ולאט לאט אנחנו מתקנים. ומה שהם בעצם זה היה מן כאילו, אפשר להגיד, רצון כבר לתקן את עולם העיגולים. שזה כמובן יהיה רק בגמר תיקון.
אז התשוקה הזו שלהם, יצאה מהסדר הנכון. ואם יוצאים מהסדר הנכון זה מאוד מאוד מסוכן. זה הגבול של רבי עקיבא ושאר החכמים שנכנסו לפרד"ס.
אז יש סכנה, אומר הזוהר, הוא לא אומר יש סכנה, הזוהר אומר, הם בפועל הזינו את כוחות הנגד, את הסיטרא אחרא, ואת המלכות שהיו צריכים לתקן אותה הם לא תיקנו.
האם אתם מכירים את זה בביוגרפיה שלכם?
משתתפת: אני יכולה להגיד שזה קצת מזכיר לי – כשאחותי חזרה בתשובה, היא היתה נורא נלהבת בהתחלה עד כדי כך שהיא הרחיקה אותנו מהרצון בכלל להבין מה עובר עליה. וכל הזמן זה יצר התנגדות ומריבות וויכוחים. עבר זמן ונולדו לה ילדים, והיא התחילה להתאזן עם זה ולאט לאט אנחנו יכולנו להקשיב לה. זה הזכיר לי את זה.
אורנה: דוגמה טובה.
משתתפת: אורנה את יכולה להגיד עוד משהו על זה? זה שהם יצאו מהסדר הנכון הבנתי, אבל איך זה מזין את הכוחות של הסיטרא אחרא?
אורנה: הם הקריבו אש זרה. אומר הזוהר – אש זרה זה כמו אישה נוכריה. מה זאת אומרת? זאת אומרת שאתה לא עושה צמצום. הרי כל הענין של מלכות זה צמצום. הרצון שלה היה לקבל לעצמה, לקבל עבור עצמה. וכל העולם היושר הוא בעצם עולם של צמצום, שאומר לך, אתה יכול לקבל אבל רק ככה וככה. אז אישה נוכריה, זה סמל שאתה לא מצמצם את החשקים שלך.
אז, הם לא עשו צמצום וכל העולם שלנו בנוי על מה שנקרא צמצום ב'. על אורות קטנים. כל עולם התיקון בנוי על אורות קטנים. והם בעצם כאילו פרצו את צמצום ב' לצמצום א'. ששם היו האורות המאוד מאוד גדולים וזה עוד לא הגיע הזמן. אז אם אתה עושה את זה אז כל האורות שאתה לוקח בעצם הולכים לקליפות.
משתתפת: גם הקטורת בעצם מסמלת או מייצגת את הזעיר אנפין. את הספירות המרכזיות שמחברות בין מלכות לקדושה. ומה שהם עשו, ועל זה כעס אלוהים, שהם חיבור את מלכות בשימוש בקטורת לסיטרא אחרא ולא לקדושה. וזה רק מרפרר לי במילה שמתחילה הפרשה בו' החיבור של ויהי.
אורנה: יפה מאוד. נעשית מקובלת…
משתתפת: ו' החיבור מחברת בין הכוח לפועל והם עשו משהו שהם לא יכולים לעשות.
אורנה: כאילו הם עקפו את הספירות הנמוכות וישר הלכו לספירות הגבוהות. נכון מאוד. ואין בעולם קשר ישיר בין הנמוך לעלי העליון שלו. כל אחד צריך להתקשר דרך העליון שלו. למשל אם יש לחייל בעיה, הוא לא הולך ישר לרמטכ"ל הוא גם לא הולך ישר למפקד הגדוד, הוא הולך לאמא… אמא זה העליון.
שימו לב שהם דילגו על משה ואהרון. הם עקפו סמכות. משה ואהרון עדיין בחיים, אתם בני הכהן אתם לא הכהן. אתם לא יכולים לעשות דבר כזה וגם אחת הפרשנויות, למה הם נענשו זה בגלל שהם השפילו את משה ואהרון. הם כאילו אמרו, טוב, כמו שהיום הצעירים אומרים, נו, הזקנים האלה, עבר זמנם. מה הם מבינים. דינוזאורים.
אז זה היה גם כן איזשהו חטא שלהם.
משתתפת: יש פה גם משהו שלמעשה הוא אומר לכל אחד מאיתנו, כאדם פרטי, לא רק על נדב ואביהוא, על אנשים גבוהים, אלא , אל תקח שום תענוג בעולם בכמות כזו שיכול לפרק אותך.
אורנה: נכון מאוד. אפילו אם כוונותיך טובות. כי כוונותיהם היו טובות אבל באמת רואים את הצעירות שלהם, רואים גם את ההפרדה שהם עשו, כתוב
וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ זאת אומרת, כל אחד לקח בנפרד. יש כאן איזשהו פרוד.
מרכא כפולא זה הטעמים. ואם שרים את זה, דרך אגב, אני למדתי גם את השיעור הזה בשיעור של רב שאני לא מכירה אותו, אבל בטח הוא מוכר, קוראים לו תמיר גרנות. הוא שר שם בוידאו את מה זה אומר, מרכא כפולא? זה ניגון כפול. והניגון כפול היה למילה לא. אשר לא ציווה אותם. התעכב בשירה שלו הרבה זמן על הלא.
בשפה, לפחות בשפת הקודש יש לנו 4 דברים שאנחנו צריכים לשים לב אליהם: אותיות, ניקוד, טעמים ותגים (זה הצ'ופצ'יקים האלה). אז זה הטעמים. הטעמים זה הכי גבוה. אז אם למשל כששרים את הפרשה על יוסף, שהוא ברח מאשת פוטיפר והשאיר את המעיל, אז יש איזה הארכה עד שהוא הלך ממנה, אז יש עיכוב כזה בניגון, והעיכוב אומר שהיה לו קשה לעזוב. היה שם פיתוי, היה שם מאבק, והניגון הוא בדיוק על המקום הזה שבמילים אי אפשר להביע את זה, או אי אפשר לקרוא את זה אבל הניגון מראה לנו את המאבק, לא היה לו פשוט.
אז פה הניגון הזה הוא על הלא.
נמשיך את מי שילוח:
"ולפי שהיו צעירים לימים ולא אנסיבי (לא נישאו) ולא אתכללו במשה ואהרן ( הם הוציאו אותם מהמשוואה בכלל) כדאיתא בזוה"ק (כמובא בזוהר הקדוש) (שמות ל"ז:), ולא נטלו עצה, ולזה הפלוגתא (בגמ') חד אמר שתויי יין היו היינו שיש לטעון על קרבותם שהיתה ח"ו מקלות ראש, או שהיתה כוונתם שיוסר מהם עול הגדרים (שיוכלו לעשות מה שבראש שלהם בשפה עברית פשוטה) כמו שנתבאר, וגם מאמר המדרש שהיו מחוסרי בגדים ומה היו חסרים המעיל (ויקרא רבה פרשה כ',ו') אף שהמעיל אינו רק לכהן גדול רק הם הכניסו עצמם למקום שהיו צריכים למעיל, והבן."
לא יודעת אם אתם יודעים, לכהן גדול כמה לבושים יש? שמונה לבושים. אפרופו השמיני. הוא מייצג את הכניסה לעולם הבא.
היה כאן איזה בלבול. גם בזוהר זה כתוב, שהם עשו בלגן. הם לא כהנים גדולים אז הם לא מצווים במעיל הזה. כהנים זוטרים מצווים רק על 4 בגדים אבל הם התנהגו כמו כהנים גדולים והם לא לבשו את המעיל, וזה מעניין, למה דווקא המעיל, הם לא היו אמורים ללבוש את המעיל, אבל אם כבר התנהגת כמו כהן גדול, אתה צריך ללבוש את המעיל, בקיצור עשו בלגן וגם על זה הם נענשו.
כי מה זה מעיל? מעיל זה בגד. מה זה בגד? מסך ואור חוזר. בלי מסך ואור חוזר אתה לא יכול לקבל את האור. אז הם לא לבשו אור חוזר. הם לא רצו לעבור דרך האורות הקטנים וזו היתה עוד סיבה שנענשו.
רק צריך להגיד שהתנ"ך מכיר בגדולתם וחשיבותם, הם התגלגלו בפנחס שתיקן אחרי זה את החטא שלהם, על ידי זה שהוא עצר את המגיפה בעם ופנחס הוא גלגול של אליהו עצמו. זאת אומרת, נשמות מאוד מאוד גדולות בגלגולים הבאים כמובן שזה נחשב לזכותם ולטובתם גובה הנשמה שלהם.
משתתף: יהיה לנו זמן לדבר גם על התשובה של משה לאהרון?
אורנה: לא יהיה לנו אבל באמת כמו שאתה אומר, אני חושבת שהזכרנו את זה באחד השיעורים, זה שתי מילים מהכי חזקות בתורה, אחרי כל הסיפור הזה "ויידום אהרון". רציתי לדבר על זה אבל כבר בשנה הבאה על התגובה של אהרון.
ענבל זמיר איך הרגשת?
ענבל: אני בעיקר נרגשת להאזין ולהקשיב. בשבילי זה תיקון גדול מאוד לחזור לפה בכלל.
מירבי איך הרגשת?
מירב: תודה אורנה
שלומית, רוצה להגיד איך את הרגשת?
שלומית: אני מודה ונרגשת להקשיב. זה מרתק.
מי רוצה להתייחס לזה בקשר אליו עצמו? האם הוא מזהה את עצמו בנדב ואביהוא? האם לא מזהה את עצמו? עמרי?
עמרי: התאפקתי לא לתת דוגמאות. שמתי מסך.
אורנה: מזל שאנחנו לא בתקופה ההיא. זה לא ענין של תקופה. האור של הפרשה קורן עלינו על החיים שלנו בכל שנה ושנה.
יפה: אני רוצה להגיד משהו על הגלגולים שאמרת של נדב ואביהוא, פנחס ואליהו. קודם כל פנחס תמיד מרגש אותי ומהמעשה אבל זה בעצם גלגולה של קנאה. קנאה לה'. מההתלהבות שהיא בוסרית למעשה של פנחס ואליהו.
אורנה: ורואים את הלהט הזה גם באליהו עצמו. תודה רבה אורנה
תמי זלינגר, איך הרגשת?
תמי: אני הרגשתי בסדר גמור. זה מטלטל וחזק מאוד וזה נוגע בנקודות מאוד משיקות לחיים, ולקרובים. כמה מסוכן לקחת אור גדול מדי שלא בא במקום.
אורנה: ואפילו שאתה נדב ואביהוא, שאתה חושב שאתה לוקח את זה למען העבודה הנכונה. בסופו של דבר את מפריד. אתה עושה הפרדה.
משתתפת: אפילו אם הכוונה הכי גבוהה.
אורנה: הוא לא נתן לשכינה את מה שהיא צריכה. תודה רבה
שרי, מה הרגשת?
שרי: מרגש, במובן מסוים זה כמו נס. כמו המשמעות של השמיני הזה, להיות פה זה באמת והאש זרה הזו לא זרה לי.
אחרון/ה שרוצים להוסיף? כן עמית
עמית: אני אגיד שאש זרה היא לא זרה לי. והתעוררתי אליה בזכות השיעורים האלה למעשה. שהתחלנו לדבר על כל מיני כיוונים. ואני שואל את עצמי, הרבה פעמים היתה לי ממש רצון מאוד מאוד עז לחיבור ולקריאה, ויש בי איזשהו פחד וחשש שכשאני אומר לעצמי, זה לא נכון, או שזה לא מכוון נכון, יורדת לי ההתלהבות. זאת אומרת האש הזו נתנה לי הרבה דרייב, וכשאני אומר תרגיע , אז זה לא הולך למקומות נכונים, אפילו הדרייב יורד לי, אז אני שואל איך עושים את זה נכון, ההתלהבות גם נותנת לי פוש, זהו. זה שאלה שאני שואל את עצמי בזמן האחרון.
משתתפת: עכשו אני מבינה שבגלל שאתה בהתלהבות, אתה לא באמת יכול לראות את הנולד.
אורנה: נכון מאוד. אתה לא רואה את הנולד ואז הנולד מכה בך.
משתתפת: אבל הלהיות במקום הזה זה רצון כל כך עז והתלהבות כל כך סוחפת ואגרסיבית כזאת שאתה בתוך כזה דבר, אתה לא יכול לראות שום נולד.
משתתף: מדהים שפתאום עלה לי, שיש מוזיקה, היא יכולה להיות מאוד נעימה, אבל כשאת שומעת אותה בווליום חזק את לא ערה לשום דבר אחר שמסביב, ויש המון התרחשויות שמסביב, ולפעמים את יכולה להבין גם מה קורה ומה אולי גם יקרה ומה נכון לקרות. אבל כשאת נמצאת כל כולך בטרנס הזה את כולך נמצאת בהוויה הזו, שיש התבטלות של הכל מסביב. אין מידתיות
אורנה: נכון. אין מידתיות. ואנחנו בעולם של מידתיות. אנחנו בעולם היושר. אז מידי פעם יש אורות גבוהים, וזה בסדר, אבל ישר צריך לנחות. ישר צריך לנחות לעשות את העבודה. לנחות מרצון לפני שמנחיתים אותנו.
משתתפת: יכולה לספר משהו על מידתיות. עם כל העבודה שאני עושה בייעוץ ביוגרפי עכשו, משהו שקרה לי מאוד הדהד שקשור במידתיות. נפגעתי משהו באצבע האמצעית ביד שמאל, באמה, שזה כמו אמת מידה, של יד שמאל, ממשהו מאוד בנאלי. פשוט מכה קטנה וקרעתי את הגיד של המפרק העליון. וישר חשבתי על מידתיות. איכשהו חשבתי על זה. יד שמאל, זה קשור לדין, לריסון, ומה אני צריכה לרסן, כאילו למה זה קרה, ומה זה אומר וזה מאוד הדהד לי באותו רגע. זה מאוד מעניין.
אורנה: זה מאוד מעניין. קודם כל תרגישי טוב ודבר שני, מה שאמרת באמת, מה שאמרת על האמה ואמת מידה זה יפה .
טובה שפירא אמרה שיש את נחשון. נחשון פרץ וידע מה הוא עושה. ראה את הנולד.
שבת שלום!